קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אפליה בכניסה למועדון בגלל מראה: 1. לפניי תביעה, בגדרה עותרים התובעים לפסוק להם פיצוי בגין סירוב הנתבעים להכניסם למועדון ה"קינזי", בניגוד לאיסור האמור בחוק איסור אפליה במוצרים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים תשס"א-2000 (להלן: "החוק") . טענות הצדדים 2. לטענת התובעים, צעירים בני 27 ו-32 במועד הגשת התביעה, תושבי אליכין, הופלו הם לרעה על ידי מועדון ה"קינזי" הממוקם במתחם קניון "M הדרך" הסמוך למחלף בית ינאי (להלן: "המועדון"), בשתי הזדמנויות שונות, לאחר שלא הוכנסו למועדון אך בשל חזותם ו"צבע עורם"- כלשונם. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 -חברה בע"מ שמנהלת ומפעילה את המועדון, וכנגד הנתבע 2 - כמנהל בנתבעת. 3. עפ"י הנטען בכתב התביעה, אירע המקרה הראשון בסביבות חודש ספטמבר 2009, כאשר הגיעו התובעים יחד עם חבר נוסף בשם שניר מלכי - שלושתם "ממוצא תימני" ובעלי "חזות מזרחית" (ראו האמור בסעיף 4(א) לכתב התביעה), לטענתם, המאחרת או ה"סלקטורית"- כלשונם של התובעים, הודיעה להם כי באותו ערב מתקיימת מסיבה למוזמנים בלבד, ועל כן נבצר ממנה להכניסם. התובעים טוענים כי לאחר זמן מה הופיע חברם אורון בן-חמו, בן 27 שלו "חזות אשכנזית" (ראו סעיף4 (ג) לכתב התביעה) ואף שלא הייתה בידו כל הזמנה, והיתה זו לו הפעם הראשונה לבקר במועדון - הוכנס בהוראת המארחת, כאשר היא מקבלת הוראות סימולטאניות מהנתבע 2. לטענת התובעים, כאשר שאלו הם את המארחת לפשר הדבר, לא היו בידיה תשובות, אולם היא סירבה להכניסם, וכך נאלצו הם לעזוב את המועדון לאחר שהושבו פניהם ריקם (להלן: "האירוע הראשון"). 4. המקרה השני, שבו הופלו התובעים בשל חזותם, אירע, לטענת התובעים, ביום 01.10.09 בסמוך לחצות, כאשר התובעים ביקשו לבוא בשערי המועדון, אולם גם אז נתקלו בסירובה של המארחת - בחורה אחרת מזו שניצבה במועדון באירוע הראשון, ובאותה תואנה - שהכניסה תותר למוזמנים בלבד. שוב הופיע אורון בן-חמו, ואף הפעם נפתחו שערי המועדון בפניו מבלי שנדרש להציג הזמנה, מבלי שנשאל האם הוזמן לאירוע ומבלי שנבדק האם שמו ברשימת המוזמנים. כאשר שאלו התובעים מדוע אינם רשאים להיכנס השיבה להם ה"סלקטורית", כך עפ"י הנטען, בהאי לישנא: "ישנם אנשים חשובים יותר למועדון שהתובעים לא נמנים עליהם" (ראו סעיף 4 (ד) המתייחס לאירוע השני) (להלן: "האירוע השני"). בהמשך, טוענים התובעים, נכנסו מבלים רבים - בעלי גוון עור בהיר למועדון, כאשר אינם נבדקים ואינם נשאלים דבר. לטענת התובעים, לאחר שסורבה בקשתם להיכנס למועדון, שבו עם על עקבותיהם כשהם חפויי ראש. 5. כאמור, התובעים מבססים את תביעתם, על חוק איסור אפליה במוצרים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, ותובעים את הפיצוי המקסימלי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק. על כן מעמידים התובעים את תביעתם על סך 100,000 ₪. בנוסף, מבססים התובעים את תביעתם על עילה חוזית; לטענתם, שלב ההמתנה בכניסה למועדון משול לשלב המשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה, וסירובם של הנתבעים להכניסם למועדון מנוגדת לעקרון תום הלב, בו מחוייבים צדדים בנהלם משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. 6. הנתבעים דוחים את טענות התובעים מכל וכל. לטענתם אין הם נוקטים מדיניות של אפלייה בהכנסת מבלים למועדון. להיפך, לטענתם, מבלים מכל הדתות, הלאומים וגווני העור פוקדם את המועדון, ואף הנתבעים עצמם בילו מספר פעמים בעבר במועדון. הנתבעים טוענים כי בכניסה למועדון מוצבת "מארחת", ואין כל נוהל לפיו בעלי המועדון מנחים את המאחרת בזמן אמת את מי להכניס. לטענתם, שיחה שכזו מתנהלת רק בשעה שהמארחת מזהה "ניצוצות של אלימות" בקרב הבליינים, אשר עלולים להוביל לתקיפתה. עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים כי המדיניות היא שהכניסה למועדון הינה למוזמנים, כאשר ההזמנה יכולה להתבצע או באמצעות מסרון (S.M.S), או על ידי פנייה ליחצ"ן של האירוע. לטענתם, התובעים לא ביצעו הזמנה באף אחת מהדרכים הנ"ל. 7. עוד טוענים הנתבעים כי במידה והתפוסה במועדון מתקרבת אל הרף העליון המותר - מותרת הכניסה למוזמנים או למקורבים בלבד, ועל כן לא הוכנסו התובעים למועדון. הנתבעים טוענים כי כרטיס מועדון שהיה מצוי בידי התובעים מוכיח כי הם בילו במועדון בעבר, וכך עולה מבדיקת רישומי המחשב, אולם כרטיס זה אינו מחייב את בעלי המועדון להכניס את מחזיקיו, ותנאי זה אף מופיע בגב הכרטיס. הראיות 8. מטעם התובעים הוגשו תצהירי התובעים, ותצהירו של חברם - מר אורון בן-חמו. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבע 2, של "מארחת" העובדת במועדון בשם בת-חן דוקטורסקי - שהעידה כי ישנן עילות מוגדרות למניעת כניסת מבלים, אולם לא ננקטת כל אפלייה הקשורה לצבע עורם של המבלים. כן הוגש תצהירו של מר גולן ימיני, שהעיד כי הוא ממוצא מזרחי וכי צבע עורו כהה, אולם מעולם לא נמנעה כניסתו בשל צבע עורו. 9. בשלב מאוחר התרתי הגשת תצהירים של חוקרים פרטיים - ששוחחו עם התובע 1 והקליטו את השיחה וזאת על מנת להוכיח כי התובע מס' 1 הינו חוקר פרטי במקצועו, למרות שבמהלך עדותו של התובע מס' 1 שאל בית המשפט אותו למקצועו והלה השיב כי הוא "נהג משאית". מנגד הוגש תצהיר משלים של התובע 1 ובו הוא מעיד כי הינו נהג משאית, אולם בעבר עסק בין היתר גם כחוקר במשרד חקירות. 10. מטעם התובעים הוגש המוצג ת/1 - הסרטה של ניסיון כניסתם של התובעים למועדון, ובו נראות שיחות עם ה"מארחת" ועם המאבטח בכניסה למועדון, וכן נראה העד מר אורון בן-חמו נכנס למועדון. מטעם הנתבעים הוגשו המוצגים הבאים: נ/1 - דיסק שהקליטה החוקרת גב' קפטן ובו שיחות שהתקיימו בינה לבין התובע 1, ובו מספר לה התובע 1 שהינו בעל משרד חקירות; נ/2 - דיסק ובו הסרטה (ללא קול) של הפגישה בין החוקרת לבין התובע 1. הוראות החוק- כללי: 11. בדברי המבוא להצעת החוק (ה"ח 2871, עמ' 370) נכתב כי בסירוב לספק לאדם מוצר או שירות על רקע השתייכותו לקבוצה, במיוחד קבוצה שיש לגביה היסטוריה של אפלייה - יש משום פגיעה קשה בכבוד האדם. עוד נכתב כי "בעת האחרונה נודע כי במקומות בילוי, למשל, נמנעה כניסה מבעלי חזות מזרחית". נראה אם כן, כי אפלייה כגון זו הנטענת בתביעה שלפניי היא מסוג ההפליות, אשר בא החוק למגר ולעקור מן השורש. 12. מטרתו המוצהרת של החוק היא "לקדם את השיוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים" (סעיף 1 לחוק). סעיף 3 לחוק קובע איסור על הפלייה "בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי" מחמת "גזע, דת, או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות". 13. אין חולק כי המועדון שמפעילה הנתבעת הוא "מקום ציבורי" וככזה אפלייה בכניסת מבלים על רקע "גזע" או "ארץ מוצא" היא אסורה. נטל השכנוע כי אכן התבצעה אפלייה מוטל על התובע (עא (חי') 3724/06 קיבוץ רמות מנשה נ' יצחק מזרחי (טרם פורסם, , ניתן 07.01.08) להשוואה ראו גם בג"ץ 6778/97 האגודה לזכויות האזרחי בישראל נ' השר לבטחון פנים פ"ד נח(2) 358, 368) . 14. מתוך הבנה לקושי שבו ייתקל התובע בבואו להוכיח כי הופלה בניגוד להוראות החוק, קבע המחוקק מספר חזקות. החוק קובע שבמידה והתובע במשפט אזרחי מוכיח יסודות החזקה, מוחזק הספק (הנתבע) כמי שפעל בניגוד להוראות סעיף 3 לחוק כל עוד לא הוכיח אחרת. ואלה הן החזקות האמורות בסעיף 6 והרלוונטיות לענייננו: "(1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות לציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפלייה המנויות בסעיף 3 ; (2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה; (3) הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה" 15. יחד עם זאת, בסעיף 3(ד) לחוק, קיימת הגנה לפיה סירוב לספק שירות במקרים מסוימים לא יחשב כאפלייה, ובין יתר ההגנות קיימת ההגנה לפיה: "כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי". הכרעה: 16. השאלה היא - האם הפלה המועדון את התובעים על רקע צבע עורם הכהה המצביע על ארץ מוצאם. לדאבוננו, שוב ושוב נדרשים בתי המשפט לשאלות מן הסוג הזה בתיקים דומים הבאים לפתחם, כאשר בסכסוכים כגון אלה, הטרמינולוגיה שבה נאלץ בית המשפט להשתמש בדרכו להכרעה רוויה מושגים כגון "צבע עור", "כהה עור", בהיר עור", "שחור", "לבן", "ארץ מוצא", "בעל חזות תימנית", "בעל חזות מזרחית", "בעל חזות אשכנזית", ואם לא די בכל אלה, אף המילה "סיליקציה" בעלת קונטציה המעוררת חלחלה חדרה למילון המונחים של "הבליינים" וכך מצאה היא את דרכה לכתבי הטענות של הצדדים. חקיקת החוק בשנת 2000 והאירועים שהביאו לחקיקתו, כאמור במבוא להצעת החוק מוכיחים כי מושגים אלה לא פסו מן העולם, והם עדיין שרירים וקיימים, ואין אלא לקוות שככל שינקפו הימים, פסקי הדין שישתמשו במושגים אלה ילכו ויתמעטו עד שיעלמו כליל. 17. על התובעים, אם כן, מוטל הנטל לשכנע כי הנתבעים מנעו את כניסתם למועדון על רקע צבע עורם המעיד על ארץ מוצאם או גזעם. ודוק, אין חלה על התובע החובה להוכיח כי הנתבעים נוקטים מדיניות של אפלייה שיטתית כנגד יוצאי עדות המזרח או כנגד אלה שחזותם מעידה על ארץ מוצאם, וכל שעל התובעים להוכיח על מנת שתקום אחת החזקות המנויות בחוק הוא, כי באותם מקרים, שבהם לא הותרה כניסתם למועדון, הופלו הם על רקע מוצאם ומראם החיצוני, כפי שטוענים התובעים בענייננו. הטלת נטל על התובעים להוכיח כי המועדון מפלה באופן שיטתי, עלולה להביא לריקון החוק מתוכנו. אוסיף, שהעובדה כי חלק מבאי המועדון הם "כהי עור" או נמנים על בני עדות המזרח יכולה להיות הוכחה להעדר אפלייה שיטתית אולם אין בה, כשלעצמה, להוכיח כי התובעים לא הופלו על אותו הרקע באותם מקרים המהווים עילת תביעתם. 18. לשם הוכחת טענת האפלייה, העידו בפניי התובעים והעד בן חמו. אציין, ועובדה זו אני נאלץ לציין לצורך הכרעה במחלוקת, שהתובעים נראים כהי עור ואילו העד בן-חמו, שהעיד בפניי הינו, כפי שתיארוהו התובעים, "בהיר עור". 19. לגבי המקרה הראשון, העידו התובעים כי בחודש 9/09 הגיעו התובעים למקום ותשובת המארחת היתה כי הכניסה למוזמנים בלבד, וכעבור מספר דקות, הופיע העד בן-חמו (שלטענת התובעים יש לו "חזות אשכנזית"- ראו סעיף 7 לתצהירי התובעים). עוד ציינו התובעים כי אורון לא היה מוזמן וזו היתה הפעם הראשונה שבה ביקר במועדון, ובכל זאת כניסתו הותרה למועדון (ראו סעיף 7 לתצהירי התובעים), וכאשר ביקשו התובעים לדעת מדוע הוכנס אורון למועדון ואילו כניסתם לא הותרה, לא היתה כל תשובה בפי המארחת. 20. באשר לאירוע השני, שהוסרט ע"י התובע מס' 1, נתנו התובעים גרסה דומה בשני התצהירים שהגישו. לטענתם, ביום חמישי, ה- 1.10.09 הגיעו למועדון בתקווה שהפעם תותר כניסתם, ואף הפעם השיבה המאחרת כי הכניסה למוזמנים בלבד ואף הפעם, הגיע אורן בן חמו למקום והוא נכנס מבלי שהמארחת תשאל אותו אם הוא מוזמן למקום (ראו סעיפים 12-15 לתצהירי התובעים) וכאשר ביקשו התובעים תשובה מן המארחת תשובתה היתה "יש אנשים חשובים יותר למועדון שאתם לא נמנים עליהם". 21. גרסת הנתבעים לאשר התרחש בשני האירועים שונה; באשר לאירוע הראשון מביע מר אהוד ישראלי - הנתבע מס' 2 פליאה, כיצד אירוע זה לא הוזכר במכתב התראה ששלחו התובעים לנתבעת והוא הופיע בכתב התביעה. עוד טען מר ישראלי כי הכניסה במועדון היא למוזמנים כאשר ההזמנה מתבצעת באמצעות מסרונים או באמצעות היח"צנים האחראים למסיבה, אולם התובעים לא הזמינו מקום והם הגיעו בשעה מאוחרת, כאשר המקום היה מלא (ראו האמור בסעיפים 18 ו- 19 לתצהיר מר ישראלי). באשר לכניסת אורון למועדון, הרי נותן מר ישראלי שתי אפשרויות, הראשונה שהמארחת טעתה בזיהויו וסברה בטעות כי הוא אחד המוזמנים, או שהתקבלה דרישה ממי מבעלי המועדון להכניס אותו למועדון (ראו סעיף 24 לתצהיר מר ישראלי). 22. העד בן-חמו העיד בפניי ודבריו עשו עלי רושם מהימן. עד זה, מעיד על שני אירועים, הראשון אירע בחודש 9/2009 (עמוד 36 שורה 1 לפרוטוקול) ואילו המקרה השני, הוא המקרה שאירע ביום 1.10.2009. העד העיד כי באירוע השני הוא לא הצטרף לתובעים כי אם עמד במרחק מה מהם (עדותו של העד בן-חמו בעמוד 39 שורה 26 לפרוטוקול). העד אינו מסתיר את העובדה כי הוא והתובעים ביקשו לבדוק בפעם השנייה אם המועדון יכניס את התובעים או שמא יסרב להכניסם כפי שאריע בפעם הראשונה (שם, שורות 24 ו- 25). 23. העד בן חמו אישר בפניי כי אינו מבלה באופן קבוע במועדון (עדותו בעמוד 41 שורה 2 לפרוטוקול) וכי עד אותו יום שבו אירע האירוע השני אולי בילה פעם אחת (שם בשורה 4). מדברי העד, עולה כי הוא הגיע כמבקר מזדמן, הוא לא הוזמן כלל, לא אישר השתתפותו, וכי הוא נכנס פעמיים למועדון, ואילו חבריו, התובעים, לא נכנסו. נראה, כי כאשר מדובר בפעמיים שבהן לא מותרת כניסת התובעים ואילו כניסתו של בן-חמו הותרה, ומקום שאין כל הבדל בין בן-חמו לבין הנתבעים מלבד מראם החיצוני, מתקיימת בנסיבות העניין החזקה האמורה בסעיף 6 (2) לחוק, הקובעת עי הנתבע מוחזק כי שהפר את איסור ההפלייה האמור בסעיף 3 לחוק כאשר "הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה". 24. למסקנתי הנ"ל מצאתי חיזוק בסרטון ת/1: צפייה בהסרטת ניסיון כניסתם של התובעים למועדון (האירוע השני) מעלה כי ה"מארחת" אכן נכנסת לתוך המועדון ויוצאת ממנו מספר רב של פעמים - ולאחר שיוצאת מצביעה המארחת על אנשים מסויימים שכניסתם הותרה, בעוד התובעים ממתינים לאישור. כן נראית ה"מארחת" מעיינת מידי פעם בקלסר, שהינו כנראה "רשימת המוזמנים", אולם הדבר נעשה לעיתים רחוקות. ה"מארחת" נראית מסבירה לתובעים שהכניסה למוזמנים בלבד או לבעלי כרטיס מועדון אדום (דקה 3), ואילו, לדבריה, הכרטיס הכחול שהיה בידיהם אינו בתוקף. בהמשך נראה בן חמו נכנס, כאשר אין הוא נבדק האם שמו ברשימת המוזמנים וגם כאשר הוא מצביע על חבריו התובעים מתעלמת "המארחת" מבקשתו כליל והיא פותחת לו את דלת המועדון. לשאלת התובעים מדוע אין הם נכנסים, ה"מארחת" משיבה שישנם אנשים חשובים יותר למועדון (דקה 21). המארחת מוסיפה שבעלי המקום אומרים לה את מי להכניס (דקה 24). המאבטח נראה מסביר לתובעים שבעלי המקום מסתכל במצלמות ומחליט את מי להכניס (דקה 11). אומנם, בסרט הנ"ל נראים "כהי עור" נכנסים למועדון אולם , לאור אי זימון המארחת שנראית בסרט לעדות, לא ברור אם מדובר במוזמנים או באלה שאישרו את השתתפותם או בכאלה המקורבים לבעלי המועדון. 25. כאמור "נסיבותיהם" של התובעים ושל בן חמו דומות להפליא; שלושתם הגיעו באותו יום לשער המועדון, שלושתם הגיעו באותה שעה, שלושתם הגיעו ללא בנות זוג, שלושתם עמדו בכניסה וביקשו להיכנס, אך כאן נגמר הדמיון ומתחיל השוני: אחד בלבד - בהיר עור נכנס, ואילו השניים הנותרים, "כהי העור שחזותם מזרחית" נותרים מחוץ למועדון. ודוק, הדבר חזר על עצמו פעמיים. לפיכך, נראה, כי למקרה זה נועדה החזקה האמורה בסעיף 6 (2) לחוק, שכן מתן שירות לאחר הפונים ואילו סירוב ליתן שירות לאחר, כאשר אין כל הסבר המניח את הדעת לכך, מקים חזקת הפלייה. חזקה זו ניתנת לסתירה, אולם מעתה ואילך על הנתבע לנמק מדוע נקט יחס שונה ועליו להוכיח כי אותו יחס שונה אינו בגדר אפלייה אסורה על פי סעיף 3 לחוק. אומר כבר עתה, כי מודע אני לקושי להכניס כל פונה למועדון ולפיכך, לטעמי, לא כל סירוב להכניס פלוני תגרור קבלת תביעתו לפיצוי, אולם כאשר פונה לא מוכנס למועדון ואילו כניסתו של חברו שהגיע עמו מתאפשרת, ועל פניו אין כל שוני בין השניים - על המועדון להוכיח כי הדבר לא נעשה על רקע הפלייה, הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הדבר חוזר על עצמו פעמיים. 26. האם סתרו הנתבעים את חזקת ההפלייה העולה מהתנהגותם; התשובה לשאלה זו היא בשלילה, ולהלן אנמק מסקנתי זו: א) המארחות אשר קיבלו את ההחלטות שלא להכניס את התובעים לא הובאו לעדות על מנת להסביר על שום מה נקטו יחס שונה בין התובעים לבין חברם. טענת התובעים כי לא ניתן היה להביא את המאחרת אשר טיפלה במקרה השני - אינה מקובלת עליי, שכן לא הוכח כי נעשה ניסיון לאתרה, ואין לי אלא להניח כי הנתבעת לא עשתה די להביאה לעדות או שמא לא רצתה בהגעתה לעדות. ב) הטענה שהעלו הנתבעים בהגנתם ולפיה המועדון היה פתוח למוזמנים בלבד או לאלה שאישרו הגעתם לא זו בלבד שלא הוכחה, היא אף נסתרה, מאחר והוכח כי העד בן-חמו נכנס פעמיים למועדון אף מבלי שהיה מוזמן ומבלי שאישר את הגעתו. העד בן-חמו, כאמור, העיד שכניסתו ביום האירוע הראשון היתה הכניסה הראשונה למועדון. ג) לא הובא כל נימוק משכנע אשר מסביר את התנהלות המועדון פעמיים. אילו היה צוות המועדון טוען כי הוא חשש מן התובעים או מאופיים האלים או שהם התנהגו באופן משונה או שנדף מפיהם ריח אלכוהול, או שהמאחרת בעלת הניסיון הרב לאתר "עושי בעיות" זיהתה את התובעים כנמנים על קבוצה זו, ובית המשפט היה משתכנע בכנות ההסבר, הייתי רואה בכך משום הסבר הסותר את חזקת ההפלייה. כאמור, הנתבעים לא הביאו כל הסבר המניח את הדעת להתנהגותם הנ"ל, מלבד ההסבר שנסתר בעדותו של בן-חמו. ד) הנתבעים ניסו לטעון כי מר בן-חמו נכנס (באירוע השני) מאחר והוא נראה עם בחורה אחרת שהיא ידידה קרובה של שלושת הבעלים של המועדון והבחורה הנ"ל עבדה כמארחת במועדון (ראו עדותו של מר ישראלי בעמוד 18 שורות 23-25 לפרוטוקול). עדות זו ניתנה לאחר שהעד אהוד ישראלי צפה בסרטון ת/1. טענה זו לא הוכחה, מאחר ואותה בחורה, ליאור פרקש, לא הובאה לעדות, וטענות הנתבעים לא הוכחו באמצעות מסמכים כלשהם המוכיחים כי הבחורה הנ"ל אכן עבדה בשירות המועדון ועל כן נראה, כי טענת המועדון לא הוכחה ונותרה כטענה בעלמא. בנוסף, העד בן-חמו העיד, כי אותה בחורה אף ביקשה, כי בן-חמו יסייע לה להיכנס למועדון (עדותו של בן חמו בעמוד 34 שורה 26) וכי למיטב ידיעתו היא מעולם לא עבדה במועדון. ה) עוד טענו הנתבעים כי טענת ההפלייה נסתרת מן העובדה כי התובעים בילו בעבר במועדון ואף קיבלו כרטיס חבר. אומנם, בילוי במועדון בעבר יכולה להיות, בנסיבות מסויימות, ראיה שיש בה כדי לסתור חזקת ההפלייה, אולם במקרה דנן הוכח בפניי כי התובעים בילו במועדון מעל שנה לפני האירוע הנטען (הפעם האחרונה שבה בילה התובע מס' 1 במועדון לפי האירוע הראשון היתה ביום 7.8.2008 ואילו התובע מס' 2 בילה בפעם האחרונה ביום 12.8.2009). התובעים עצמם טענו כי הם בילו במועדון כאשר היה בתחילת דרכו, ולפיכך, עצם העבודה כי כניסתם של התובעים למועדון הותרה שנה לפני האירוע כאשר המועדון היה בתחילת דרכו (הנתבעת הוקמה ביום 27.11.2007 - ראו דו"ח מרשם החברות נספח א לכתב התביעה), אינה סותרת את חזקת ההפלייה, ועל כן אני דוחה את הטענה לפיה העובדה כי התובעים בילו בעבר במועדון מוכיחה כי לא הופלו באותם שני ערבים בסתיו 2009 שבהם לא הותרה כניסתם של התובעים למועדון. 27. התובעים ביקשו לפגוע במהימנות דבריו של התובע מס' 1 והם ביקשו להוכיח כי הוא חוקר פרטי למרות שהוא העיד כי הוא נהג משאית. אומנם, ראוי היה כי התובע מס' 1 ידייק בדבריו ויעיד כי הוא עוסק כחוקר פרטי, אולם אין בתשובתו הנ"ל כדי להביאני למסקנה כי התביעה אינה מוצדקת. כאמור, בקביעת העובדות שקבעתי לעיל סמכתי על עדותו של מר בן חמו, שעשתה עליי רושם מהימן ומצאתי לסמוך עליה. 28. הערה נוספת: העובדה כי התובעים החליטו להסריט את האירוע השני וניכר היה כי הם ידעו כי לא יוכנסו למועדון נראתה לי תחילה כצעד שנועד לרקום תביעה זו, אולם לאחר ששמעתי את כל הראיות מצאתי שלא דבק רבב בהתנהלות זו, אשר נועדה לאיסוף ראיות אודות התנהלותו הנפסדת של המועדון. התובעים הופלו באירוע הראשון והם שבו למקום בתקווה שיוכלו לתעד את ההתנהגות העוולתית של הנתבעת, והם מצאו את מבוקשם כאשר הופלו בשנית. 29. מסקנתי מן האמור לעיל, היא שהנתבעים לא סתרו את החזקת ההפלייה, וכפועל יוצא מכך התובעים הוכיחו כי אי-כניסתם למועדון וכניסת חברם בן חמו, נעשתה על רקע הפלייתם בשל גזעם או בשל מקום מוצאם. לפיכך אני קובע כי הנתבעת, כמי שניהלה את המועדון והנתבע מס' 2 המנהל בחברה הנתבעת מס' 1 עיוולו כלפי התובעים עוולה על פי החוק (לעניין מעמדו של הנתבע מס' 2 כמעוול - ראו סעיף 8 לחוק). לפיכך, רשאי בית המשפט לפסוק לטובת התובעים פיצוי בלא הוכחת נזק שלא יעלה על 50,000 ₪. הפיצוי 30. התובעים לא טענו לנזק ממון והם ביקשו לפסוק להם את הפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 5(ב) לחוק. בבואו לפסוק את הפיצוי המגיע לתובע, אין בית המשפט מחוייב לפסוק את הסכום המקיסמלי; המחוקק הותיר בידי בית המשפט שיקול דעת רחב לפסוק עד לסכום 50,000 ₪. על בית המשפט לבחון, אפוא, את נסיבותיו של המקרה, את חומרת ההפלייה, מהות המוצר או השירות (שהרי הפלייה במתן שירות או באספקת מוצר חיוניים אינה כהפלייה במתן שירות או באספקת מוצר הנמנה על "המותרות"). כן על בית המשפט לבחון האם ההפלייה נעשית באופן שיטתי או מאורגן, או שמא באופן ספוראדי; ובנוסף, עליו לבדוק את היקף ההפלייה, ואת מידת פגיעתה בתובע. על בית המשפט להשתמש בחוק לשם הגשמת מטרתו המוצהרת, כאשר פסיקת הפיצוי תיעשה במשורה. 31. לקחתי בחשבון כי בבואם לשערי המועדון באירוע השני, הגיעו התובעים, בין היתר, לשם תיעוד אפלייתם. לפיכך ובשים לב לאמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מן התובעים פיצוי בסך 15,000 ₪ בתוספת סך 2,500 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לכל תובע. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אפליה בכניסה למועדונים ולמקומות בילויהפליה / אפליה