קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בדיקה בטחונית משפילה: הרקע לתביעה: 1. עניינה של התביעה שלפני בבידוק בטחוני שנערך לתובעים ולכבודתם בעת שהיו בשדה התעופה בהונג קונג, טרם עליתם לטיסה שמספרה LY0076 בחזרה לישראל. הבדיקה בוצעה על ידי עובדי הנתבעת. לטענת התובעים הבדיקה בוצעה בהם בדרך פוגענית ומשפילה וכתוצאה ממנה אף נגרם נזק לכבודה. מכאן התביעה דנן שסכומה הועמד על סך 93,651 ₪. עיקר טענות התובעים: 2. התובעים התייצבו לבידוק בשדה התעופה הונג-קונג. לאחר המתנה, הובלו התובעים לחדרים נפרדים בליווי שומרים אשר הורו להם להתפשט וביצעו חיפוש בגופם, כליהם וחפציהם לרבות נעליהם וצווארון חולצתם. כל אותה העת זכו ליחס ברוטאלי, נוקשה ומשפיל, שכלל צעקות והפעלת כוח. התובעים הושארו מבודדים, במתחם המגודר שבשדה התעופה ולא הורשו לשתות או לצאת לנוחיות. 3. הבדיקה גרמה לעיכוב הטיסה בכארבע שעות. כאשר התובעים הורשו לעלות אליה ללא תיק היד או הטלפונים הניידים, הם חשו בושה רבה מהנוסעים האחרים בשל העיכוב והבידוק הפומבי. 4. בגין הבדיקה המשפילה והבושה שנגרמה לתובעים, עתרו התובעים לפיצוי בגין נזק לא ממוני, בסך 20,000 ₪ לכל אחד מהתובעים. 5. בנוסף לכך, הכבודה שהייתה ברשות התובעים נלקחה מהם בברוטאליות: מזוודות, תיק יד, שעונים, תכשיטים וטלפונים ניידים, משקפי שמש, מצלמה, צעצועים בעלי ערך סנטימנטלי ועוד. כן נלקחו מהתובע, שהינו איש עסקים העוסק ביבוא טקסטיל, ניירת ותקליטורים שהכילו נתונים עסקיים. התובעים קיבלו את ציודם רק כשתי יממות לאחר נחיתתם בארץ. רק אז שמו לב שחלקו לא נמצא ומה שנמצא בחלקו ניזוק וזאת עקב הטיפול הרשלני שבוצע בו. 6. בגין הנזק לכבודה ואובדן הציוד שנמסר לעובדי התובעת עתרו הנתבעים לפיצוי בסך 53,651 ₪. עיקר טענות הנתבעת: 7. אנשי הביטחון שביצעו את הבידוק הביטחוני פעלו במסגרת תפקידם ולמען ביטחון הנוסעים. הבידוק הביטחוני בוצע כראוי וללא רבב. לעובדי הנתבעת סמכות לבצע בידוק בטחוני מכוח סעיף 9(א) לחוק הטיס (בטחון בתעופה אזרחית) תשל"ז-1997 (להלן: "חוק הטיס"). יתר על כן, סעיף 12 לחוק הטיס מוסיף וקובע, שלא יעלה נוסע למטוס אם לא בוצעה לו ולכבודתו בדיקה ביטחונית. 8. לתובעים לא קמה עילת תביעה בגין פעולות הבידוק הביטחוני לאור הוראת סעיף 19 לחוק הטיס. סעיף זה מקים חסינות לנתבעת ולעובדיה מפני כל תביעה אזרחית או פלילית בגין ביצוע הבידוק הביטחוני. חסינות זו אף מעניקה לנתבעת פטור מחובת פיצוי. 9. פעולת הבידוק נועדה לשמור על חיי הנוסעים וביטחונם. התובעים הסכימו מראש לביצוע הבידוק כעולה מסעיף 3(3) לחוזה התובלה המופיע על גבי כרטיס הטיסה אשר מפנה לסעיף 8.5 בתנאי התובלה הכלליים. בסעיף זה נקבע, שכל נוסע מקבל על עצמו שלפני עלייתו למטוס יבוצע בו ובכבודתו בידוק ביטחוני והנתבעת אינה אחראית לגבי אי נוחות ונזקים הנגרמים כתוצאה מכך. 10. דרישתם של התובעים לפיצוי בגין הנזק לכבודה, נשלטת באופן בלעדי על ידי הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באויר, כפי שתוקנה בפרוטוקול האג (להלן: "אמנת ורשה"), זאת מכוח הוראות חוק התובלה האווירית, התש"מ - 1980 (להלן: "חוק התובלה"). 11. התובעים איבדו את זכותם לקבלת פיצוי בגין הנזק לכבודה, שכן לא הגישו את תביעתם לעניין הנזק לכבודה בתוך שבעה ימים מיום קבלת הכבודה, כקבוע בסעיף 26(2) לאמנת וורשה, סעיף 7 לחוק התובלה וסעיף 16(1) לתנאי התובלה הכלליים. 12. לכל היותר, זכאים התובעים לפיצוי בגין הכבודה במגבלת הוראת סעיף 22 לאמנת וורשה. על פי סעיף 22 לאמנת וורשה, גבולות הפיצוי המקסימאליים יחושבו לפי משקל הכבודה ולא לפי ערכה. על פי צו התובלה האוירית (זכויות משיכה מיוחדות) תשל"ט - 1978, הפיצוי המכסימלי הוא 17 זכויות משיכה מיוחדות לכל ק"ג, שערכן 96 ₪ לק"ג כבודה. בהתחשב במשקל הכבודה של התובעים, הפיצוי המקסימאלי שיכול לעמוד לזכות התובעים לא יעלה על סך 1,920 ₪. 13. בדיון שנערך לפניי העידו: מטעם התובעים: מר שהרם X (להלן: "התובע"), גב' אורית X (להלן: "התובעת") ומר אלברט X, מכר של התובעים שנכח בשדה התעופה (להלן: "אלברט"). מטעם הנתבעת: גב' ענבר X, נציגת מחלקת תביעות הציבור בנתבעת (להלן: "ענבר"), מר סגל צבי, מי ששמש בסגן ראש אגף ביטחון בנתבעת (להלן: "צבי") ומר עומר קורלנדר, קצין הביטחון בתחנת אל-על בהונג-קונג (להלן: "עומר"). 14. הנתבעת הציגה תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 בחתימתו של שר הביטחון, מכוחה הוכרזו כחסויות שיטות הפעולה ונוהלי העבודה של הנתבעת בתחום האבטחה האווירית. דיון והכרעה: 15. התובעים תכננו לטוס לסין, למסע שמשלב צרכי עסקים וטיול. לצורך כך, רכשו התובעים, בתאריך 12.12.07, זוג כרטיסי טיסה מהנתבעת. טיסתם חזרה ארצה, תוכננה לתאריך 30.12.07. כאשר שבו התובעים לאחר המסע לסין, ביחד עם כמה מחבריהם, אל שדה התעופה בהונג-קונג, ובטרם הועלו לטיסה, עוכבו התובעים לבידוק הביטחוני בשדה התעופה על ידי עובדי הביטחון של הנתבעת. 16. טענות התובעים לפניי, נחלקו לשתיים: הראשונה - הבידוק שבוצע לטענתם באופן משפיל ומבזה והשניה - הנזק לכבודה. הבידוק: 17. התובעים הדגישו בתצהיריהם את החוויה הקשה שעברו במהלך הבידוק הביטחוני. כך, לאחר שעוכבו כשעה בהמתנה "מורטת עצבים", התבקשו באופן משפיל להתלוות לביצוע בדיקה פיזית [ס' 9-11 לת/1 ולת/2]. בדיון לפני, נשאל התובע אודות ההשפלה שחווה והשיב: "העליבו אותי-כן. השפילו אותי. לא קיללו אותי." [פר' עמ' 12 ש' 20] 18. עומר, קצין הביטחון האחראי בתחנת אל-על שבהונג קונג, שנכח בשדה התעופה בזמן הבידוק, טען שביקש מהתובעים באדיבות ובנימוס להתלוות אליו לחדרי הבידוק של הנתבעת לשם בדיקה ביטחונית בהתאם לנוהלי הביטחון שעליהם הוטל החיסיון. כך עשו גם שאר אנשי הביטחון. לגרסתו של עומר, דווקא התובעים הם אלה שנהגו בחוסר סבלנות כלפיהם [ס' 7 לנ/2]. התובע לא הפריך טענה זו ואף ציין בתצהירו: "הבעתי את זעמי וקיללתי" [ס' 12 לת/1]. הודאתו של התובע תומכת בגרסתו של עומר, על-פיה דווקא התובעים הם שנהגו בתוקפנות כלפי אנשי הביטחון של הנתבעת. ייתכן והרקע לכך הוא אכזבתם של התובעים מחוסר היכולת לבקר במתחם ה"דיוטי פרי" בשדה התעופה, ביקור לו ציפו בקוצר רוח [ס' 6 לת/1]. אווירה מתוחה זו הקרינה על האירוע כולו. 19. התובעים טענו שהורדו בצורה ברוטאלית למרתפי שדה התעופה של הונג קונג והופרדו בחדרים שונים לצורך הבדיקה הביטחונית. בכל אותה עת, לא הורשו לשתות או לצאת לשירותים [ס' 11 לת/1]. 20. גרסת התובעים, כאילו הובלו אל המרתף, נסתרה מעדויותיהם של צבי ועומר. צבי, ששימש כסגן ראש אגף הביטחון בנתבעת, העיד שאין מדובר במרתפים, אלא "זה איזור המזוודות בחלק התחתון של שדה התעופה" [פר' עמ' 27 ש' 1]. גם עומר ציין בתצהירו, שהתובעים הועברו לחדרי הבידוק של אל-על, שאינם מצויים במרתף [ס' 4 לנ/3]. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי יתכן ותחושת ה"מרתף" נבעה מהרגשתו ושלא היה מדובר במרתף של ממש: "ש. אתה אומר חדר מרתף, ואתה טועה בנקודה זו ת. יכול להיות שזו ההרגשה שלי, אני הרגשתי שזה חדר מרתף, גם אם זה היה קרקע זה לא משנה...". [פר' עמ' 13 ש' 9-11] 21. על כן, הנני קובע שהתובעים לוו על ידי איש ביטחון מטעמה של הנתבעת לחדרי בידוק המיועדים לכך, אולם לא היו אלה חדרי מרתף, אלא חדרי בידוק, במפלס נפרד בשדה התעופה. התרשמתי מהעדויות שהובאו לפניי, שהתובעים הובלו לחדרים צדדיים לא על מנת להשפילם או לגרום להם אי נוחות, אלא לשם שמירה על כבודם ופרטיותם האישיים בזמן ביצוע הבדיקות הביטחוניות ועל מנת שהבדיקות הללו לא יערכו לעיני כל. 22. לצורך המחשת תחושת ההשפלה שחוותה, ציינה התובעת בתצהירה, שכאשר הותר לה לגשת לחדרי השירותים, היא לוותה ע"י שני שוטרים שהמתינו לה בחוץ [ ס' 12 לת/2]. 23. בהקשר זה העיד עומר: "ש. אתם נוהגים ללוות אנשים לשירותים. ת. כן. עד דלת התא". ש. מה הסיבה לכך. ת. אנחנו מניחים שיש איזה שהוא סייען, שירותים זהו מקום התארגנות מצוין..." [פר' עמ' 25 ש' 4-7] עומר אף הוסיף והעיד: "ת. אם מישהו הולך לשירותים ללא ליוויי הוא נבדק מחדש. ש. הליווי נועד למנוע בדיקה חוזרת ת. נכון מאוד." [פר' עמ' 25 ש' 11-13] 24. לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים בעניין זה, אינני סבור שיש לזקוף לחובת הנתבעת את ליוויה של התובעת לחדר השירותים. הוכח לפניי, שמדובר בליווי שנועד למנוע בדיקה חוזרת של הנוסע, מתוך חשש שתאי השירותים ינוצלו לצרכי התארגנות. על כן, לא ניתן לייחס לליווי זה השפלה או חוסר כבוד כלפי התובעת. ליוויה של התובעת לחדרי השירותים נעשה על מנת לחסוך ממנה את הטרחה שתגרם לה מבידוק חוזר ולהבטיח את אפקטיביות הבידוק הביטחוני. 25. במהלך חקירתו הנגדית, העלה התובע טענה, שלא נזכרה בתצהיר או בכתב התביעה, על-פיה נעשה ניסיון מצד עובדי הביטחון של הנתבעת, לבצע בדיקה פיזית של התובעת על ידי בודק גבר ולא על ידי בודקת אישה. לגרסת התובע, רק עקב כעסו, נבדקה התובעת על ידי אישה [פר' עמ' 13 ש' 6 ועמ' 14 ש' 25-27]. 26. טענה זו הוכחשה מפורשות על ידי עומר: "הנוהל הפנימי שלנו קובע חד משמעית, שגבר בודק גבר ואישה בודקת אישה". [פר' עמ' 21 ש' 18] 27. עומר אף הוסיף והעיד: "לצורך הבדיקה הגופנית אין מצב בתחנות אל על בעולם, ולא היה מצב כזה, שבדקו גבר ע"י אישה או להפך. זה לא קורה אצלנו זה קורה אצל חברות זרות. הבדיקה נעשית רק על ידי אותו מין". [פר' עמ' 21 ש' 24-26] 28. התרשמתי לחיוב מעדותו של עומר ואני רואה בה עדות מהימנה. יתר על כן, עומר כבר אינו מועסק על ידי הנתבעת, כך שעדותו חפה מכל אינטרס. בכך יש להגדיל את משקל עדותו, בנוגע לאופן ביצוע הבידוק. מנגד, התובעים לא העלו בתצהיריהם טענה כה חמורה, בדבר ניסיון ביצוע בידוק פיזי של התובעת על ידי בודק גבר. בעצם העלאת טענה כה כבדת משקל רק אגב אורחה, כעדות כבושה, יש להפחית מאוד ממשקלה, מה גם שבסופו של דבר אין מחלוקת כי מי שביצעה את הבדיקה הביטחונית לתובעת הייתה אישה. ממצא זה עולה במפורש מעדות התובעת [פר' עמ' 15 ש' 10-11] ואף מדו"ח האירוע של הנתבעת, שם נזכר שמה של עובדת הביטחון - יסמין [נספח א' לנ/1]. סיכומו של דבר - אני דוחה את גרסת התובעים כאילו נעשה ניסיון לבצע בדיקה ביטחונית לתובעת על ידי בודק גבר. 29. התובע הוסיף והעיד שאנשי הביטחון התנכלו לו: "ש. במה אתה ראית שהוא ניסה להתנכל לך. ת. בזה שאנחנו יושבים שם מעל 3 שעות. אנחנו לא יכולים לקבל כוס מים אחרי שביקשנו שעות, עשרות פעמים. אי אפשר לצאת לשירותים. זה דברים שאתה נמצא בלחץ, שאתה צמא, ואתה נמצא בלחץ מסוים." [פר' עמ' 12 ש' 26-29] 30. התובעים טענו שחלק מההשפלה שעברו הייתה בכך שהיו סגורים לבדם במתחם מגודר בסרט אדום, כאשר המתחם חשוף לעיני כל. כך, הנוסעים בטיסתם יכלו לצפות בהם יושבים באזור המבודד [ס' 12 לת/1]. 31. בהקשר זה, אישר עומר בעדותו שיתכן ולא היה זמן ואמצעים לתת לתובעת כוס מים באותן הנסיבות, אך בכל מקרה מניעת מים אינה חלק מנהלי האבטחה [פר' עמ' 22 ש' 25-31]. עומר העיד, שהתובעים לוו ל"שלב הגייט" על ידי אחד מאנשי הביטחון [פר' עמ' 20 ש' 32, עמ' 21 ש' 1-3]. המתנת הנוסעים שעברו בידוק במתחם מופרד, אך גלוי, נעשתה לאחר מחשבה: "שעדיף להראות שאין לנו מה להסתיר, מאשר לסגור בחדר או לשים פרגוד. אני נסמכתי על השיטה שנהוגה אצל האמריקאים, שהם עושים את הבדיקות הנוספות באיזור גלוי, סמוך לגייט" [פר' עמ' 23 ש' 25-27]. בנוסף הדגיש עומר בעדותו, שבאותה העת היו במתחם המסומן עוד כארבעים נוסעים [פר' עמ' 23 ש' 21]. ועוד נאמר על ידי עומר, שנכח בשדה התעופה ופיקח על הבידוק: "הנושא של סידור בטחון בהונג קונג, הוא חלק מהנוהל. מדובר באיזור ליד הגייט שמתוחם בסרטי סימון. האיזור משמש באופן שגרתי כמקום המתנה של נוסעים הנדרשים בבדיקת בטחון נוספת באיזור הגייט. בשגרה יש תמיד נוסעים שנמצאים שם, לא מדובר ספציפית לתובעים". [פר' עמ' 23 ש' 17-20] 32. חיזוק לגרסתו של עומר בעדותו של צבי, מי ששימש כסגן ראש אגף ביטחון בנתבעת. צבי הסביר בעדותו שהאזור המתוחם הינו איזור סטרילי, בהתאם לנוהל המקובל בתחנות אל-על השונות. נוהל זה מבוצע בתאום עם השלטונות המקומיים ולפי דרישתם ואין זה המקום היחידי בו הדבר מבוצע בצורה זו [פר' עמ' 27 ש' 4-11]. גם מעדותו של אלברט, נוסע נוסף שהתלווה לתובעים, עולה שהוא המתין ביחד עם התובעים ונוסעים נוספים במתחם המופרד, לאחר שגם הוא עבר בדירה ביטחונית [פר' עמ' 17 ש' 29-30]. 33. לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים, התרשמתי שתיחום אזור הבידוק נעשה לאחר מחשבה ומשיקולים עניינים, ולא מתוך חוסר התחשבות בנוסעים או מתוך כוונה להשפילם ולבודדם. אין מדובר במהלך שכוון באופן אישי אל התובעים בלבד, אלא כחלק מנהלי הביטחון הכלליים של הנתבעת. 34. התובעים בתצהיריהם ובעדותם לפניי, לא הצביעו על מעשה קונקרטי או אמירה פוגענית שהופנתה כלפיהם, על ידי מי מצוות הביטחון של הנתבעת. על יסוד העדויות שהובאו לפניי, אני קובע שהדבר שחרה לתובעים היה עצם הבידוק והעיכוב שלאחר מכן. דברים אלה עלו במפורש מעדותו של אלברט: "..עכבו רק את הקבוצה שלנו, בדקו עם כל מיני מכשירים, התחילו לפרק את הצעצועים שקנינו, אנחנו כל הזמן נוסעים, בחיים לא השפילו אותנו ככה.....". 35. הוכח לפניי, שפרט לתובעים, נבדקו נוסעים נוספים. התובעים המתינו לאחר הבידוק ביחד עם נוסעים נוספים במתחם מופרד. התרשמתי שההפרדה בוצעה כחלק מנהלי העבודה של הנתבעת. משכך, טענות התובעים שאנשי הביטחון התנכלו להם באופן אישי וספציפי משוללות בסיס עובדתי והן נידחות. 36. לא ניתן להתווכח עם תחושותיהם של התובעים, שחשו מושפלים ומבוישים. התובעת הינה ילידת מדינת ישראל ושירתה בצה"ל. התובע הינו יליד איראן, ומי שאביו נרדף על ידי השלטונות והוכר "אסיר ציון". תחושות התובעים מובנות ואף ניתן להזדהות עמן. יחד עם זאת, תהליך הבידוק הביטחוני מעצם טבעו הינו הליך שאינו נעים ויש בו אלמנטים של חדירה לפרטיות: לגוף ולכבודה. התרשמתי שאנשי הביטחון פעלו באופן ענייני ולא נגררו אחר תגובות התובעים. אני קובע שהבידוק שנערך לתובעים לא כלל השפלות ולא בוצע בברוטאליות, זאת מבלי לגרוע מעצם אי הנעימות הכרוכה בבידוק ובעיכוב לכשעצמו. 37. סעיף 9(א) לחוק הטיס קובע שלנתבעת קיימת הרשות לעשות חיפוש על גופו של אדם, במטען ובטובין אחרים לפני הכנסתם לשדה תעופה, לפני העלאתם לכלי טיס, בסמוך להורדתם מכלי טיס או אגב הימצאותם בכל אלה. סעיף 12 לחוק אף מוסיף שלא יעלה נוסע למטוס אם לא בוצעה בדיקה ביטחונית לו ולכבודתו. מהוראות חוק אלה עולה שהמחוקק הכיר בחשיבות הבידוק הביטחוני, קבע זאת כחובה ולא הותיר זאת לשיקול דעתן של חברות התעופה או אנשי הביטחון. על כן, אני קובע שהבידוק הביטחוני שבוצע לתובעים, נעשה בסמכות. 38. אנשי הביטחון, כאשר ערכו את הבידוק לתובעים וכבודתם, ביצעו את חובתם על פי החוק ולא פעלו מתוך שרירות ליבם. עובדי הנתבעת לא הפרו כל חובת זהירות כלפי התובעים, ופעלו בתום לב מלא לצורך ביצוע החיוב החוזי העיקרי מצד הנתבעת - הטסת נוסעי טיסת LY0076 בביטחון משדה התעופה בהונג-קונג אל שדה התעופה בן גוריון בישראל. 39. התובע טען שבשום שלב של הבידוק לא הוסבר לו ולתובעת מדוע נקלעו למצב הזה [ס' 9 לת/1; פר' עמ' 12 ש' 30-32]. גם אלברט העיד ש"לא הוסברה לנו מה הסיבה, שום דבר" [פר' עמ' 16 ש' 31]. 40. אינני סבור כי בכך שעובדי הביטחון של הנתבעת לא הסבירו לתובעים מדוע דווקא הם נדרשים לעבור בידוק ביטחוני, יש כדי להוות השפלה או פגיעה בתובעים. התובעים נבדקו בהתאם לנהלי הביטחון. נהלים אלה, ראוי שיישארו בידיעתם הבלעדית של אנשי הביטחון, על מנת שתישמר האפקטיביות שלהם. דברים אלה עולים אף מדברי ההסבר להצעת חוק הטיס (בטחון בתעופה האזרחית), תשל"ז-1977, ה"ח 1273: "אמצעי הבטחון הינם מטבעם סודיים ויש להקפיד על כך שפרטיהם ישמרו בידי הרשות המתאימה ומקבל ההוראה" [סעיפים 3-2 לדברי ההסבר]. 41. חשאיותם של אמצעי הביטחון והכורח בביצוע בדיקות ביטחון לא נעימות, בשדות התעופה הוכרה גם במדינות זרות. כך, לדוגמא, נקבע בבית המשפט העליון של פלורידה, שכאשר אדם רוצה לעלות לטיסה ניתן לערוך לו בידוק ביטחוני ללא מתן הסבר או סיבה, כל עוד הבידוק נעשה בסבירות, בהתאם לנהלים ומתוך מטרה לשמור על בטחון הטיסה. [No. 1D09-4028 Higerd v. State of Florida, 2010 Fla. App.; 35 Fla. L. Weekly D 2874 LEXIS 19933] 42. ביצוע בידוק בטחוני בשדות התעופה בארה"ב מוסדר בחוק "SCREENING PASSENGERS AND PROPERTY" [U.S.C.S. S 44901 49]. בהתאם להוראות החוק, הוקנתה סמכות לבצע בידוק בטחוני בנוסעים בטיסות. הבידוק איננו תלוי בהסכמה מפורשת של הנוסע להיבדק. משבחר הנוסע להיכנס לאזור הבידוק, הרי הוא מחויב לעבור את הליכי הבידוק השונים. כך, בפסיקת בית המשפט הפדראלי בארה"ב נקבע, שבידוק בטחוני בשדה תעופה אינו מפר את התיקון הרביעי של החוקה האמריקאית אם הוא ממלא אחר התנאים הבאים: מידתיות - החיפוש הולם את תכליתו - מציאת נשק או חומרי נפץ. תכליתיות - החיפוש בוצע בתום לב על מנת להבטיח את ביטחון התעופה. [No. 04-10226 United States v. Aukai, 497 F.3d 955, 962; 2007 U.S. App. LEXIS 18995] 43. בשיטת המשפט הישראלי, הוקנתה חסינות לפועלים למען ביטחון הטיסה. כך, סעיף 19 לחוק הטיס מעניק חסינות מפני אחריות פלילית או אזרחית לכל מי שבסמכותו לבצע את הבידוק הביטחוני על מעשה שנעשה לכל אדם, כל עוד פעל מתוקף החוק. אף בדברי ההסבר של הכנסת להצעת החוק נכתב "החוק המוצע מקנה הגנה לכל אדם המוסמך לבצע פעולות לפיו, הן בהליכים פליליים והן בהליכים אזרחיים מכל סוג שהוא" [ס' 20 לדברי ההסבר להצעת חוק הטיס (בטחון בתעופה האזרחית), תשל"ז-1977, ה"ח 1273]. חסינות זו נועדה לאפשר לגורמי הביטחון לפעול על פי מיטב שיקול דעתם המקצועי ולמנוע "אפקט מצנן" מחשש לחשיפת הבודקים והמאבטחים להליכים משפטיים, בגין עבודתם הביטחונית. 44. המלומדים, טדסקי, ברק, אנגלרד וחשין, בספרם מציינים את האבחנה הבאה, ביחס להטלת אחריות שילוחית על המדינה, מקום בו הוקנתה חסינות אישית למבצע הפעולה: "אחריותה של המדינה לעוולות הזולת מותנית בביצוע מעשי נזיקין על ידי עובדיה או מורשיה. על כן, אם לא מתקיימים היסודות של עוולות הנזיקין הנטענות או אם בוצע מעשה שכרגיל הוא מעשה נזיקין אך שלמבצעו יש הגנה או חסינות סובסטנטיבית, אין המדינה אחראית באחריות לעוולות הזולת. לעומת זאת אם אין לעובד המדינה, שביצע את העוולה כל הגנה או חסינות, או אם הגנתו או חסינותו היא פרוצסואלית בלבד, תהיה המדינה אחראית למעשיו." [י. אנגלרד א. ברק, מ. חשין (ג. טדסקי, עורך) "דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית" (מהדורה שנייה) בעמ' 409] 45. דברים אלה יפים גם לענייננו. החסינות שמעניק חוק הטיס הינה חסינות פונקציונאלית ומהותית, לכל אדם הפועל למען ביטחון הטיסה. הכרה בחסינות זו כחסינות אישית בלבד, עלולה להחטיא את תכלית החוק: הבטחת הביטחון והבטיחות בטיסה בלא מורא מפני תביעות. בהתחשב בכך שכל פעולות הבידוק נעשו לצורך הבטחת בטיחות הטיסה, אזי קמה לנתבעת חסינות בפני התביעה דנן. 46. סיכומו של דבר - טענות התובעים באשר לבידוק דינן להידחות הן לגופן והן לנוכח החסינות המוקנית לנתבעת ולעובדיה מכוח הוראת סעיף 19 לחוק הטיס. הנזק לכבודה: 47. התובעים בתצהיריהם טענו שכתוצאה מהבידוק הביטחוני, נגרם נזק לכבודתם. כך, לאחר הבידוק, החפצים האישיים של התובעים לא נמסרו להם [ס' 13 לת/1]. בעת נחיתתם של התובעים בשדה התעופה בן גוריון הוחזרו להם רק הדרכונים והטלפונים הסלולאריים. חלק מהכבודה הוחזר לתובעים לאחר כיומיים באמצעות שליח. חפצים נוספים הוחזרו בכמה הזדמנויות נוספות במשך כשבועיים [ס' 16-17 לת/1]. כתוצאה מכל אלה, כך לטענת התובעים, נגרם נזק לכבודה בסך 53,651 ₪. 48. התובעים לא הציגו חוות דעת שמאי או ראיות אחרות שהיה בהן לבסס את טענתם בדבר הנזק לציוד. התובעים אף לא ביססו את ערכו של הציוד שניזוק: ביחס לצעצועים שניזוקו, התובעים לא הציגו קבלות או חשבוניות אודות רכישת הציוד או חלקו. לגרסת התובע, חלק מהפריטים נרכשו במזומן בסין, ללא קבלות [פר' עמ' 9 ש' 18-20]. ביחס לנזק הנטען במשקפי השמש, לא מסר התובע גרסה ברורה וביקש כי השאלה תוצג לתובעת [פר' עמ' 9 ש' 1]. ביחס למכשירי הסלולאר, לא הציג התובע כל חשבונית תיקון ואף לא הציג את המכשירים עצמם או ראיה שתמחיש את הנזק שנגרם להם (כגון דו"ח מעבדה בדבר תיקון המכשירים). הוא הדבר ביחס למצלמת הווידיאו. כך באו לידי ביטוי הדברים בחקירתו הנגדית של התובע, שעה שנתבקש להציג את החפצים שניזוקו: "לא הבאתי איתי את כל הדברים האלה, לא השתמשתי במצלמת הווידיאו מאז, אין לי את זה פה" [פר' עמ' 9 ש' 5-6]. הלכה למעשה, התובעים לא הציגו לפניי ראיה כלשהי שתוכל לבסס את טענתם בדבר עצם הנזק לכבודה. סיכומו של דבר - התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את ערכם של הפריטים שניזוקו, כביכול או את עלות התיקון. חסר ראייתי זה אינו מאפשר לקבל את טענתם בדבר הנזק לכבודה. 49. אף אם היו התובעים מבססים את טענותיהם בדבר נזק לכבודה, אזי לא ניתן היה לפסוק להם את הסכומים שתבעו. סעיף 2 לחוק התובלה קובע, כי כאשר מקום יציאת הכבודה ומקום היעד שלה נמצאים שניהם או אחד מהם בשטחן של מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, יחולו הוראות האמנה. ישראל וסין שתיהן חברות באמנת ורשה. לפיכך, היקף הפיצוי ותנאיו יוסדרו על פי הוראות אמנת וורשה בלבד. עקרון ייחוד העילה עולה הן מכוח סעיף 10 לחוק התובלה והן מכוח סעיף 24 לאמנה [ע"א 20/83 דדון נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד לח(3) 785, 790 (1984); ע"א (ת"א) 1263/08 אבו עיאש נ' רשות שדות התעופה בישראל, (ט.פ) (2009)]. 50. התובעים לא מילאו אחר תנאי אמנת וורשה. סעיף 26(2) לאמנה וסעיף 7 לחוק התובלה קובעים כי בכל מקרה של נזק לכבודה יש להגיש תלונה מיידית למוביל, או לכל המאוחר תוך שבעה ימים. כעולה מעדותה של ענבר, המשלוח האחרון של הכבודה הגיע לביתם של התובעים בתאריך 10.1.08 [פר' עמ' 19 ש' 4-5]. למרות זאת, התובעים הגישו את תביעתם בגין נזק לכבודה רק בתאריך 11.2.08, כארבעים ימים לאחר חזרתם ארצה. לטענת התובעים, הואיל וקיבלו את כבודתם בשלושה תאריכים שונים שהאחרון שבהם הוא 10.1.08, הם המתינו עם תלונתם, שמא יקבלו עוד ציוד בהמשך. בהקשר זה יש לציין שעל פי הוראות אמנת וורשה ניתן לחרוג, בנסיבות חריגות, מפרק הזמן הקצוב להגשת התביעה בגין נזק לכבודה, אולם בכל מקרה לא ניתן לחרוג מעבר לעשרים ואחד ימים, מיום הטיסה [ס' 26(2) לאמנה]. התובעים לא עמדו אף בתנאי זה. 51. אפילו היו התובעים ממלאים אחר תנאי אמנת וורשה, הפיצוי שניתן היה לפסוק להם מוגבל ביותר ונגזר ממשקל הכבודה [ע"א 192/83 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' נעמת, פ"ד לח(4) 57, 63 (1984)]. כך, סעיף 22 לאמנה קובע שפיצוי על נזק בכבודה יחושב לפי משקל הכבודה ולא לפי ערך תחולתה. צו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), תשל"ט-1978 קובע את גבולות הפיצוי המקסימאלי שניתן לתת בגין נזק לכבודה: 17 זכויות משיכה מיוחדות לכל קילוגרם של כבודה, ששווים בשקלים: 96 ₪. בהנחה שמשקל הכבודה של התובעים לא עלה על 20 קילוגרם, אזי הפיצוי המקסימלי לו היו יכולים התובעים להיות זכאים הינו סך 1,920 ₪. 52. סיכומו של דבר - לא הוכח לפניי שנגרם נזק לכבודת התובעים. אף אם היה מוכח הנזק, לא היו זכאים התובעים לפיצוי הואיל ולא מילאו אחר התנאים שנקבעו באמנת וורשה, בעניין הגשת תביעה שעניינה נזק לכבודה שניזוקה על ידי מוביל אווירי. 53. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות. 54. סוף דבר - התביעה נדחית. בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו. תביעות נגד חברות תעופהתעופהבדיקה בטחונית