קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות בין חבר קיבוץ לקיבוץ: רקע בפניי בקשה לביטול פסק בורר אשר ניתן בתיק מס' 52/09 (אברהם זקצר נ' קיבוץ אשדות יעקב איחוד) על ידי רשות השיפוט של ההסתדרות (להלן: "רשות השיפוט" ו/או "הבוררים") ביום 19/10/10. המבקש, הינו קיבוץ אשדות יעקב איחוד (להלן: "המבקש") המשיב, מר אברהם זקצר, יליד 1936, היה חבר במבקש משנת 1955 ועד לשנת 1992. מספר שנים לפני עזיבת המשיב את המבקש, נפטרה זוגתו לחיים - אף היא חברת קיבוץ - (להלן: "המנוחה"). למנוחה, שעבדה כעובדת חוץ מטעם הקיבוץ במשרד החינוך, נצטברו זכויות פנסיוניות שהועברו לאחר פטירתה לידי המשיב כפנסיית שאירים. לאחר עזיבת המשיב את הקיבוץ זכאי היה לפיצויי עזיבה הכוללים קצבה חודשית מהקיבוץ, החל מגיל 65 בשיעור שנקבע בכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מהקיבוץ. בעת עזיבת המשיב את הקיבוץ, קוזזה ע"י המבקש, מכספי העזיבה להם זכאי המשיב מתוקף היותו חבר קיבוץ (להלן: "דמי העזיבה"), קצבת השאירים הנ"ל, שניתנה לו בגין פטירת זוגתו וזאת לטעמו של המבקש בהתאם לכללים משנת 1985 לעניין דרך חישוב הקיצבה. לפיכך, תבע המשיב את המבקש ופנה אל רשות השיפוט (אשר משמשת כבוררת בעת מחלוקות בין הצדדים לפי תקנון הקיבוץ) ובתביעתו ביקש שייקבע כי אין להפחית מן הקצבה החודשית המגיעה לו, את קצבת השאירים בגין פטירת זוגתו, זאת נוכח הסדר חדש שנכנס לתוקף כמספר חודשים אחר עזיבתו את הקיבוץ. בערכאת הבוררות הראשונה נדחתה תביעת המשיב היות ונקבע כי אין תחולה להסדר החדש ואילו ערכאת הערעור, קיבלה את ערעורו של המשיב, כך שלבסוף נפסק כי אין לקזז סכומים אלה מן הקצבאות החודשיות המגיעות לו. המבקש עותר לביטולו של פסק הבוררות הנ"ל, שניתן ביום 19/10/10, על ידי ערכאת הערעור של רשות השיפוט בו חויב לחדול מניכוי קצבת השאירים מקצבתו החודשית וכן להשיב לידי המשיב את כל הסכומים שנוכו מקצבתו מהמועד בו נכנסו לתוקף כללים חדשים ועד למועד התשלום בפועל, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה. פסקי הבוררות בערכאה הראשונה, נקבע כי תכלית החקיקה אכן עולה בקנה אחד עם טענות המשיב (ראה פיסקה 42 לפסק הבוררים) וכן מבחני הצדק וההגינות בהחלט פועלים לטובתו שכן אין צידוק להעברתם של כספים שנועדו לתמיכה סוציאלית באלמן וקיזוזם לטובת הקיבוץ (פיסקה 45). אולם, המותב סבר (ברוב דעות), כי טענות המבקש בדבר מוגבלותה של רשות השיפוט לפעול על פי כללי פרשנות נכונה ועל כן אין ביכולתה לקבוע כי הכלל בלתי סביר, חורג מסמכות או בטל היות וראוי כי שאלה זו תובא בפני בית המשפט המוסמך ועל כן דחה את תביעת המשיב. בערכאה השנייה, בהרכב של חמישה, נקבע פה אחד כי לרשות סמכות ליתן פרשנות לחוזים, תקנונים והוראות חוק, היות וההסמכה לפי ס' 113 אינה מסויגת וכן לפי סעיף 3' לתקנון הרשות קמה לה הסמכות לפסוק על פי מיטב שפיטתה, וזאת על יסוד הטענות והראיות שהוצגו בפניה וכן מוסמכת לפסוק שלא על פי הדין המהותי. אשר לטענה כי עסקינן בשאלה חוקתית, נקבע כי ההבחנה בין עניין פנימי לעניין חוקתי, תיעשה במשורה, ושאלה חוקתית, בה יהיה מנוע בורר מלהכריע היא שאלה עקרונית, שיש בה כדי להכריע באופן ישיר, לפגוע בזכויות אדם או בשורש חוקיות המשטר. היות והשאלה שבמחלוקת בין הצדדים, היא שאלה כספית כלכלית קלאסית (שמתאימה בדיוק להליך הבוררות) הרי שאין אנו מצויים במישור החוקתי ומשכך, הסמכות שרירה וקיימת. אשר לגוף המחלוקת, נקבע כי הקטנת קצבה מעין פנסיונית, נוכח פטירת אשת המשיב, לא נראית כמקדמת ערכים של שוויון, שעה שלו הייתה עוד בחיים, והייתה עוזבת את הקיבוץ, לא הייתה מחויבת היא להעביר את זכויות הפנסיה שלה לקיבוץ. זאת ועוד, קיימת אפליה בין מי שחי בגפו לבין מי שחי עם בן זוג ומכאן אי הצדק וחוסר ההגינות. הוראת ס' 22(א) לכללי 85 אינה הוגנת מקום בו מוקטנת הקצבה המגיעה לו נוכח פטירת בת זוגו. אשר לתחולה רטרואקטיבית, נקבע כי החלת הכללים היא פרוספקטיבית נוכח העובדה כי הם אינם מוחלים מעת עזיבת המשיב את הקיבוץ, אלא רק מעת כניסתם לתוקף, קרי שנת 1993. זאת ועוד, מקריאתו של ס' 22(ב) לכללי 85, ניכר כי נצפתה אפשרות ריאלית לביטול ההסדר הקבוע בס' 22(א) באופן המאפשר לשנות את ההסדרים במפורש ונוכח כך, לא קם למבקש אינטרס הסתמכות היות ונלקחה בחשבון האפשרות לשינוי הכללים. טיעוני הצדדים טענות המבקש לטענת המבקש, רשות השיפוט חרגה מסמכותה עת כפתה תוצאה שאינה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור ומושכלות היסוד באופן שגרם למבקש עיוות דין ביחס בלתי סביר. כמו כן ההחלטה סותרת התחייבויות שהצדדים נטלו על עצמם מבעוד מועד ואף מבטלת הוראות דין, הן ביחס לצדדים והן ביחס ליתר חברי הקיבוץ. לגופו של עניין, טוען המבקש, כי הקיזוז שנעשה על ידו נעשה כחוק ולפי ההוראות הנוגעות לדמי העזיבה. כמו כן, לפי תקנון הקיבוץ (נספח 5 להמרצה) - החוזה המחייב את הצדדים (להלן: "התקנון"), דמי העזיבה והקצבה החודשית מחושבים בהתאם להוראות הכללים בדבר זכויות חבר יוצא מהקיבוץ ובעניין זה הכללים הרלוונטיים הם אלה שפורסמו בשנת 1985 (להלן: "כללי 85") והיו בתוקף ערב עזיבת המשיב. כללים אלה, הותקנו מכוח תקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג - 1973 (ראה נספח 4 לבקשה, להלן: "תקנות האגודות השיתופיות"). בשנת 1993, לאחר עזיבת המשיב את המבקש, הותקנו כללי עזיבה חדשים בהם נקבע כי ניתן שלא להפחית מסכומי הקבצה המשולמת את פנסית השאירים (להלן: "כללי 93", ראה נספח 3 לבקשה). לדעת המבקש, אין מחלוקת כי אין תחולה לכללים אלה על עניינו של המשיב. זאת ועוד, הפנה המבקש לקביעתו של יו"ר המותב הראשון, כי כללי 93 אכן משקפים דין הוגן וסביר, אך אין להם תחולה בענייננו ולא ניתן להחליף את הכללים הישנים או לבטלם, שכן סמכות ביטול הוראות חיקוק - גם במקרים של אי סבירות קיצונית - מסורה לידי בית משפט מוסמך ובוודאי לא לידי גוף בורר. כן נטען כי בערכאת הערעור נקבע, על ידי מותב של חמישה, כי המבקש פעל כדין עת קיזז את קצבת השאירים בהתאם לכללי 85, אולם ערכאת הערעור לא הסתפקה בכך וקבעה כי צודק להחיל על הצדדים כללים אחרים דווקא. קרי, כללי 93. החלטה זו, הגם שבלתי סבירה, סותרת את המצב העובדתי היות ולטענת המבקש, כללי 93 בוטלו בשנת 2009, על ידי כללים חדשים הדומים במתכונתם לכללי 85 ביחס להפחתת סכומי קצבת השאירים. לפיכך, שגתה ערכאת הערעור עת התעלמה מכוונת מחוקק המשנה והחליפה אותה בשיקול דעתה. כמו כן, טוען המבקש, כי ערכאת הערעור חרגה מסמכותה עת פסקה בעניין חוקתי ופעלה בניגוד לקבוע בחוזה המחייב את הצדדים באופן שיוצר עיוות דין ופוגע בתקנת הציבור, כפי שיפורט להלן: לטענת המבקש החלטת ערכאת הערעור, חורגת מן הקבוע בתקנון הקיבוץ, עליו חתום המשיב, ועל כן יש לבטל את הפסק, נוכח חריגה מסמכות לפי ס' 24(3) לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות"), היות ולבורר עומדת הסמכות לדון אך בעניינים הנוגעים לעסקיה הפנימיים והיום יומיים של האגודה שיתופית כאמור בסעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות, לצד ס' 3 לחוק הבוררות הנ"ל. כמו כן, לדעת המבקש, כללי 85, הינם כללים סטטוטוריים שהבורר אינו רשאי לסטות מהם אלא אם ניתן אישור לכך מראש ובכתב מהתנועה. רשות השיפוט כפופה לכללים הללו על אף שהיא משוחררת מן הדין המהותי. כן נטען כי סעיף 113 לתקנון הקיבוץ (נספח 5 לבקשה) קובע, כי כל סכסוך בין הצדדים יימסר להכרעת רשות השיפוט. עוד קבוע, כי הוראותיו יחייבו בכל בירור או משפט. משכך, רשות השיפוט מחויבת לדון בסכסוך בהתאם להוראות התקנון. זאת ועוד, סעיף 77 (ג) לתקנון קובע כי חבר העוזב את הקיבוץ זכאי לדמי עזיבה "בסכום שנקבע בהתאם להחלטות התנועה והנחיותיה" ובמועד עזיבת המשיב את הקיבוץ, היו בתוקף כללי 85, עליהם חתומות כל אחת מהתנועות הקיבוציות. אשר על כן, זהו הדין שהוסכם על הצדדים כי יחול. כמו כן, נטען כי ערכאת הערעור חרגה מסמכותה עת פסקה בעניין חוקתי שכן, המבקש, מתוקף היותו אגודה שיתופית מכוח ס' 52 (1) לפקודת האגודות השיתופיות, קבע בתקנון כי עניינים פנימיים מסוימים ידונו בבוררות. כל נושא אחר, שהוא בבחינת חוקתי, יש לבררו בבית המשפט ולא במסגרת של הליך בוררות (בעניין זה הפנה המבקש לשורת פסקי דין וביניהם המ' 554/64 הלוואה וחסכון חיפה בע"מ נ' גלר ואח' וכן לרע"א 1139/99 כפר מחולה נ' בית שאן חרוד) בהם נקבע כי שאלת תוקפה של הוראה אינה ניתנת להכרעה בבוררות. לטענת המבקש, כבר נקבע בעבר על ידי הש' דן ארבל, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כי הדרך בה יש לנקוט בעת חישוב דמי עזיבה של חבר קיבוץ, הינה שאלה חוקתית מובהקת שדינה בירור בבית המשפט ולא בבוררות וכי אין זה "עניין פנימי" שניתן לדון בו במסגרת זו (ראה בר"ע 2180/01 קיבוץ גבעת חיים מאוחד נ' אסנת עין דר נהרי). כן טען המבקש לקיומה של עילת ביטול נוספת - תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור לפי ס' 24(3) לחוק הבוררות. לטענת המבקש, החלטתה של ערכאת הערעור משליכה על חברים רבים, לרבות חברים לשעבר, של המבקש. תוכנה אף נוגד את תקנת הציבור כמשמעותה בס' 24(9) לחוק הבוררות, היות והיא יוצרת חוסר ודאות מוחלט באשר לחלותו של משטר כללי העזיבה. פסק הבוררות מטיל באופן רטרואקטיבי חיובים כספיים כבדים, על אף שהמבקש פעל כדין וכלשון המחוקק. חיוב רטרואקטיבי של הקיבוץ, לפי מערכת כללים בה לא היה מחויב, בדרך של ביטול הוראה תקפה של מחוקק משנה, הינו מצב שהדעת אינה סובלת. קל וחומר, שעה בה כללי 93 - אותם בחרה ערכאת הערעור להחיל - בוטלו על ידי כללים חדשים משנת 2009 אשר דומים במהותם לכללי 85. משמעות הפסק, לדעת המבקש, היא כי אין עוד וודאות ביחס לכללים אשר יחולו על כל עוזב קיבוץ. טיעוני המשיב לטענת המשיב, עת עזב את הקיבוץ, היו בתוקף כללי 85 ואילו מספר חודשים לאחר עזיבתו, הותקנו כללי העזיבה החדשים - כללי 93 - לפיהם, לא ניתן עוד לקזז קצבת שאירים מדמי העזיבה. לטענת המשיב, הערכאה הראשונה, אף היא סברה כי הצדק עם המשיב, שכן התרשמה כי עמדת המשיב היא הראויה והצודקת, אולם בסופו של יום, ונוכח כך שסברה כי הדין עם המבקש, דבקה היא בכוונה הסובייקטיבית של מתקין הכללים והעדיפה שלא ליתן פרשנות אובייקטיבית ראויה וצודקת למערכת הכללים הנ"ל. עוד טען כי ערכאת הערעור, קיבלה פה אחד את ערעור המשיב ואף התמודדה עם טענותיו של המבקש בדבר מחלוקת חוקתית שאינה מצויה בסמכויות הבורר, ובכל זאת נמצא על ידי ראש רשות השיפוט, כי עומדת לה הסמכות לבצע פרשנות תכליתית מבלי שהדבר ייחשב לפסיקה חוקתית (ראה ס' 4 ו- 15 לפסק הדין, נספח 1 לבקשה). ערכאת הערעור, קבעה כפי שקבעה לאור שיקולי צדק, היגיון ולאחר איזון בין האינטרסים המתנגשים. התערבות בפסק בוררות, לשיטת המשיב, תעשה אך במקרים חריגים ועל כן יש להימנע מכך (בעניין זה הפנה לרע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ). זאת ועוד, המבקש מנוע מלטעון כי הבורר נעדר סמכות היות והשתתף מרצון בכל שלבי ההליכים ברשות השיפוט והעלה טיעונים אלה אך בסיכומיו, שזכו להתייחסות ונדחו. לטענתו, לו היה המבקש סבור כי קיימת חריגה, היה עליו להימנע מלהשתתף בהליך הבוררות ולדרוש כי הדבר יובא בפני בית משפט. זאת ועוד, לשונם של כללי העזיבה (בסעיף 30 לכללי 85 ובס' 19 לכללי 93) היא, כי בעת מחלוקות בין הצדדים, ההכרעה תועבר לידי הכרעת בורר ועל כן הייתה רשאית הרשות לדון בכל עניין הנובע מן הכללים, ובכלל זה גם זכותו של המשיב. עוד הוסיף המשיב, כי אין מקום לראות בנושא הפסק כעניין חוקתי היות והוא כספי גרידא, ומעצם מהותו מחייב את פירוש כללי העזיבה ובחינת תכליתם. מדובר במקרה פרטי שאין בו כדי לגרום עוול או השלכות יוצאות דופן. לעניין הטענה בדבר היות הפסק נוגד את תקנת הציבור, טען המשיב, כי ביטולו של פסק בוררות ייעשה אך במקרים קיצוניים וחריגים. כמו כן, מקום בו עולה טענה בדבר פגיעה בתקנת הציבור, הרי שיש צורך בפגיעה מהותית וממשית ובעניין זה הפנה לרע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, שם נקבע כי פסק בוררות נוגד את תקנת הציבור, כאשר הוא פוגע באינטרסים, עקרונות וערכים של החברה ואילו פסיקה על תשלום סכום כספי גבוה אינה הופכת את הפסק לנוגד את תקנת הציבור. כן טען המשיב, כי עיוות דין המקים עילה להתערבות בית המשפט בפסק בורר, מתייחס בדרך כלל לתקינות ההליך ולא להשלכות המעשיות העשויות לנבוע מיישום הפסק. אשר לתיקון שנעשה בשנת 2009, סבור המשיב, כי זה נעשה לאחר תביעתו שלו ועל כן אין להסיק מן השינוי דבר לענייננו. כמו כן, שב וטוען המשיב, כי הרשות לא ביטלה את כללי 85, אלא עיקר החלטתה של רשות השיפוט לעניין השבת הכספים נסמכה על סעיף 22(ב) לכללי 85 המכיר באפשרות שינוי הכללים, ומכאן שלא התעלמה הרשות מן הכללים ובוודאי לא ביטלה אותם, אלא כל שעשתה, הוא לפרש את תוכנם תוך התחשבות בעקרונות היסוד של השיטה. זאת ועוד, לטענת המשיב, שאלת החלה של חיוב רטרואקטיבי נדונה אף היא בפסק הבוררות שם נקבע כי היא החלה פרוספקטיבית החל מיום פרסום הכללים ואילך. עם רגע שינוי הכללים השתנתה נקודת האיזון ונוצרה אפליה קשה ומכאן גם עלה הצורך בעשייתו של צדק מאוחר על חשבון פגיעה פחותה בזכות קניינית כספית של הקיבוץ. כמו כן, אינטרס ההסתמכות של המבקש, לא קם לו, מקום בו המחוקק צפה אפשרות של שינוי ההנחיות לעניין הקיזוז (כפי שנקבע בס' 22 (ב) לכללי 85). טיעוני הצדדים בפניי לבד מהטיעונים בכתב, כפי שהובאו לעיל, הופיעו בפניי הצדדים והוסיפו לטיעוניהם את הדברים הבאים: ב"כ המבקש טען, כי בהליך הבוררות התעלמו לחלוטין מהחוזה שבין המבקש למשיב וצדקה הערכאה הראשונה עת לא ביטלה את כללי 85, היות ויש בכך משום חריגה מסמכות. כן נטען כי לבורר אין יכולת להתעלם ממערכת הדינים שהסכימו ביניהם הצדדים ולהחיל במקומה אחת אחרת. לבד מן ההתעלמות מהחוזה, ערכאת הערעור התעלמה לחלוטין מהשינוי שחל בשנת 2009. אשר להחלה רטרואקטיבית, סבור ב"כ המבקש, כי הייתה כזו בענייננו היות ומחילים את הדין מיום כניסת הכללים לתוקף ולא מעתה ואילך. ב"כ המשיב, טען כי למשיב עצמו נגרם עיוות דין בהחלת כללים שאינם עוד בתוקף - עיוות מוסרי כלפי חבר קיבוץ שבהחלט הצדיק את פסק הבוררות. כמו כן, עיוות הדין לו טוען המבקש, אינו בבחינת עיוות דין המצדיק התערבות בית המשפט בפסק בורר היות ולא נטענה כל טענה כלפי ההליך הפרוצדוראלי עצמו. כמו כן, ב"כ המשיב, סבור כי המועד בו נתגבשה לו זכות הזכאות לקצבה, הוא שנת 2001 ואילו במועד זה היו בתוקף כללי 93 שלא מאפשרים לקזז מקצבתו את קצבת השאירים. לבקשת ב"כ המבקש אפשרתי השלמת טיעון בכתב מצדו לטענה שהעלה ב"כ המשיב במהלך הדיון, כי מועד גיבוש זכות המשיב הינו בהגיעו לגיל הזכאות בשנת 2001. טענות המבקש בתגובתו בכתב לטיעונים בעל פה יוער, כי במסגרת תגובה לטיעונים בעל פה, השיב ב"כ המבקש לטענה זו בתגובה בכתב, בה ציין כי הטענה הנ"ל (בדבר תחילת גיבוש מועד הזכאות לקצבה בשנת 2001), הינה טענה חדשה שלא נטענה מעולם בפני ערכאות הבוררות וגם לא בתגובה לבקשה, נשוא ההמרצה. יחד עם זאת וכטענה חלופית, המבקש מסכים למתן פסק דין המאשר את פסק הבוררות בכפוף להבהרה כי הפסק מחיל את כללי 93 על כלל התביעה, משנת 2001 ועד אריכות ימיו של המשיב. משכך, לא עומדת למשיב זכות קיזוז בגין השנים האחרות (עובר לשנת 2001). לטענת המבקש, טענותיו לעניין המועד הקובע מחייבת את המשיב ואינו יכול לטעון כי התכוון לכך שכללי 93 יחולו רק מיום הגשת התביעה ואילו החשבון משנת 2001 יעשה על פי כללי 85 אך ללא זכות הקיזוז שנקבעה בהם. אם מוסכם כי חלים כללי 85 הרי זכותו של המבקש לקזז ואם כללי 93 הרי שאלה חלים במלואם ולא בצורה סלקטיבית. אשר על כן, המבקש מבלי שיחזור בו מטענה כלשהי מטענותיו כלפי פסק הבוררות מסכים המבקש לחלופין לקבל את טענתו החדשה של המשיב להכיר בתחולתם של כללי 93, במלואם, באופן קונקרטי ולתיק זה בלבד, מיום יציאת המשיב לפנסיה, קרי אוקטובר 2001 ומסכים למתן פסק דין ברוח זו. טענות המשיב בתגובתו להשלמת הטיעון הנ"ל לטענת המשיב, אין כל בסיס לטענה לפיה, אם לא יוכל המבקש לקזז את קצבת השאירים זכאי המשיב לקצבה מופחתת. אין חולק, כי הבוררים החילו על המשיב את כללי העזיבה של 1985 אולם הכריעו כי "הקיבוץ יחדל לאלתר מניכוי קצבת השאירים מקצבתו החודשית של זקצר וכן ישיב לזקצר את כל הסכומים שניכה מקצבתו בגין קצבת השאירים ..." ובכל זאת בחר המבקש בחוסר תום לב וללא הצדקה לפרש את פסק הבוררות כאילו עליו לשלם לו על פי כללי 1993. עוד נטען כי הלכה היא כי אף אם טעה הבורר ביישום בדין או בשיקול דעת אין בכך בכדי לבטל את הכרעתו ואין לשמוע טענות "ערעוריות" במסגרת זו וככל שנפלה טעות בעניין מועד גיבוש זכותו הפנסיונית של המשיב לא היה בה כדי לגרום לעיוות דין והיא אינה מצדיקה התערבות בפסק הבוררות. כן נטען כי ס' 22 (ב) לכללי 1985 מורה לקיבוצים לחדול מקיזוז לפי ס' 22 (א) אך אינו מתיר לחזור ולקזז כאשר חל שינוי לרעת העוזב, ולכן אין להחיל על המשיב את כללי 2009. המשיב ביקש להפנות את ביהמ"ש לפסק דין מיום 09/01/11, 135/08 קיבוץ כפר מסריק נ' דורית אבנון (מאגר משפטי - נבו) בו נפסק כי קצבת שאירים וגמלת השאירים שייכות לאלמנה ולילדיה ולא לקיבוץ וזאת משום שחל פיחות בערך השוויון על רקע ההכרה בזכות החברים לקניין פרטי. אדון להלן במחלוקת שבין הצדדים. הפן המשפטי ס' 24 לחוק הבוררות קובע: " 24. בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה: (1) לא היה הסכם בוררות בר-תוקף; (2) הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין; (3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות; (4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו; (5) הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו; (6) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן; (7) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן; (8) הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו; (9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור; (10) קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". (הדגשה בקו שלי - י.א). דיון בעילות הביטול בקשה לביטול פסק בוררות תחסה תחת ההלכה שנקבעה בעניין "כוכבי": "הלכה היא כי לא על נקלה אפוא יטה בית המשפט להתערב בהחלטתו של בורר ובוודאי, יעדיף, ככל שניתן להימנע מביטולה". (ראה ע"א 318/85 דן כוכבי נ' גזית פד"י (מב) 3 עמוד 274-275). אבחן להלן את טענות המבקש לקיומן של עילות לביטול פסק הבוררים. הטענה כי הבורר חרג מסמכותו - ביטול פסק הבורר בשל העילה הקבועה בס' 24(3) לחוק השאלה העולה במקרה דנן היא, האם רשות השיפוט חרגה מסמכותה בשל כך שדנה במחלוקת בעניין חוקתי. כאמור, המבקש טען כי לבוררים סמכות לדון בעניינים הנוגעים לעסקיה הפנימיים והיום יומיים של האגודה שיתופית כאמור בסעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות, ואילו אופן חישוב דמי העזיבה הנו עניין חוקתי שאינו בסמכות הבוררים. סבורני כי דין טענה זו להידחות. לטעמי, אין מקום לראות בנושא הפסק כעניין חוקתי אלא כנושא כספי גרידא, נושא המחייב את פירוש כללי העזיבה, בחינת תכליתם, ובירור מועד תחולתם. המבקש הפנה בטיעוניו לפסק דינו של כב' הש' דן ארבל (בר"ע 2180/01 קיבוץ גבעת חיים מאוחד נ' אסנת עין דר נהרי), שם התעוררה לטענתו בדיוק אותה שאלה, אגב בקשה לעיכוב הליכים. כב' השופט ארבל קבע כי על אף שמדובר בעניין כלכלי, יש לנושא זה השלכות רחבות היקף, וכי על אף שבתקנון נקבע כי מחלוקות פנימיות יובאו בפני מוסד הבוררות, הרי שאין לכך רלוונטיות היות ועניין לנו בנושאים חוקתיים, שאינם עוד פנימיים, ומשכך ראוי כי הדבר יובא בפני בית המשפט (ראה עמ' 4-7 בפסק הדין). עוד נאמר כי: "חישוב תשלום דמי עזיבה לחבר קיבוץ יוצא, או קיזוז הותק שצבר, אינם עונים על ההגדרה של "ניהול יום יומי", אינם קשורים בזיקה ישירה לעסקי האגודה כפשוטם ... ". ראשית, ניתן לאבחן את פסק הדין הנ"ל מענייננו שכן קביעתו של בית המשפט שם הייתה בשלב מקדמי, עובר לבוררות שהתנהלה ולאחר שהוגשה בקשה לעיכוב הליכים. במקרה דנן התקיימו דיונים בפני שתי ערכאות בוררות ומשכך, המשיב מנוע מלטעון טענות אלה, היות ולא פנה לבית המשפט בבקשה מיידית לביטול הליכי הבוררות או עיכובם, אלא המשיך בבוררות והעלה טענותיו לגבי חשוב דמי העזיבה בפני הבוררים ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו. שנית, ולגופה של הטענה כי מדובר בעניין חוקתי, איני סבור כי מדובר בעניין חוקתי אלא בעניין פנימי, היינו במחלוקת כספית בין הצדדים שמהותה שאלת היקף הניכויים שמותר לנכות מקצבתו של המשיב בהתאם לכללי העזיבה. ברע"א 1139/99 כפר מחולה נ' בית שאן חרוד, קבע השופט אנגלנדר כך: "השאלה היא מהו המבחן שיגדיר את המקרים הנכנסים לגדר הסכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה לעומת אלה שאינם נכנסים בה. בפסיקה של בתי המשפט בישראל נתקבלה בהקשר זה ההבחנה בין עניינים "קונסטיטוציונים" ובין עניינים "פנימיים". אבי ההבחנה הוא השופט זוסמן, אותה פיתח בעניין עולש, ובעניין הלוואה בחסכון. בהסתמכו על הפסיקה האנגלית ייחד השופט זוסמן את הדיבור סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, לסכסוכים "פנימיים" שהם סכסוכים הנובעים מניהול העסקים במובן הרחב ביותר של האגודה עם חבריה. סכסוכים חוקתיים לעומתם, הם מקרים המיוחדים המעוררים שאלות של חוקיות, כגון חוקיותם של מוסדות האגודה, חוקיות פעולותיה של האגודה, או שאלת תוקף בחירתם או מינויים של חברי מוסדות האגודה. בעניין רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרויקטים נ' מצפה כנרת, פסק בית המשפט כי כאשר צדדים קובעים מנגנון הכרעה מוסכם אף אם הוא חורג מגדרו של חוק הבוררות, יש למתקשרים בו חופש רב בקביעת הסדריהם הקונקרטיים וחיובי הצדדים המתקשרים אינם נובעים רק מחוק הבוררות, אלא מן ההסכם. דיני החוזים הקובלים את המתקשרים להתחייבויותיהם החוזיות יחייבו אותם בד"כ להיזקק להכרעתו של המנגנון המוסכם ואף לקיים את הכרעתו. הקיבוץ הביע את נכונותו לקיים את הליך הבוררות. התביעה שבפני הינה תביעה כספית במהותה, הנוגעת למחלוקת כספית שהתגלעה בין הצדדים. הסכסוך האמיתי בין הצדדים, כפי שנאמר לעיל הינו כספי, וככזה הינו בגדר סכסוך פנימי הנוגע לניהול עסקיה וענייניה הפנימיים של האגודה [הקיבוץ]. לא סכסוך חוקתי גרם ללידתה של התביעה. עיון בכתב התביעה מגלה שלא נטענה ולו טענה אחת כנגד חוקיותם של הכללים, תקפותם או דרך חקיקתם, אלא מחלוקת כספית בלבד. גם אם יתכן שהדיון בה יעורר דרך אגב שאלות חוקתיות, אין בכך כדי להפוך את הסכסוך בין הצדדים לסכסוך חוקתי במקורו". (הדגשה בקו שלי - י.א). כן ראה האמור בע"א בעניין 234/81 גדעון ירמה נ' קיבוץ מזרע, שם קבע הנשיא ברק כך: "נראה לי כי ההבחנה בין עניין חוקתי לבין עניין פנימי עומדת במקום שהסכסוך עצמו עניינו חוקתי או פנימי. ולא במקום שהסכסוך הוא פנימי אך הוא מעורר אינצידנטלית, שאלה חוקתית. אכן בהקשר אחרון זה, בהיות ההכרעה החוקתית אינצידנטלית אין לה כל השפעה על האגודה כולה, על מבנה מוסדותיה, על מס' חבריה, ועל חוקיות החלטותיה על פי תקנונה. ההכרעה היא בין הצדדים המעורבים, בינם בלבד, ונושא ההכרעה הוא כספי. ברוח זו החליטה הערכאה הראשונה והחלטתה זו נראית לי". (הדגשה בקו שלי - י.א). במקרה דנן המחלוקת בין הצדדים הנה מחלוקת כספית במהותה בין המשיב, חבר קיבוץ לשעבר, לבין המבקש באשר לדרך חישוב דמי העזיבה והמרכיבים שניתן או שלא ניתן לקזז מהם. הסכסוך האמיתי בין הצדדים, הינו סכסוך כספי כאמור, וככזה, הינו בגדר סכסוך פנימי הנוגע לניהול עסקיו וענייניו הפנימיים של הקיבוץ. לא סכסוך חוקתי גרם ללידתה של תביעת המשיב שהתבררה אצל רשות השיפוט, ועל כן לא נטענו טענות כנגד חוקיותם של כללי העזיבה, תקפותם, דרך חקיקתם וכו' - כי אם מחלוקת כספית כאמור, שהדיון בו מצריך שאלות פרשניות וביניהן, לאיזה מבין כללי העזיבה תחולה על הסכסוך (מבלי לדון בחוקיות תוקפם של כל אחד מן הכללים כשלעצמו). בכל הכבוד הראוי, אינני שותף גם לדעתו של כב' הש' ארבל, כי מדובר בעניין שיש לו השלכות רחבות היקף. כל מקרה שכזה הינו שונה ממקרים אחרים לפי נסיבותיו. קשה לדמיין כי לגבי אותו קיבוץ יחולו מקרים נוספים שנסיבותיהם דומות לחלוטין, היינו כי מדובר יהיה במי שפרש בדיוק באותם מועדים שפרש המשיב, כי מדובר יהיה בעוזב קיבוץ אשר אשתו עבדה בשירות המדינה קודם לכן וצברה זכויות פנסיה, וגם הלכה לבית עולמה קודם שהעוזב הגיע לגיל זכאות לקבלת זכויותיו כעוזב קיבוץ וכיוצא באלה נתונים אשר מאפשרים החלת דין שווה בין מקרים נוספים כנ"ל לבין המשיב דנן. השוני הנסיבתי והעובדתי מחייב ויחייב נקיטת גישה שונה כלפי כל אחד אחר ולא ניתן לדעתי לומר כי המקרה דנן יש בו השלכות רחבות היקף. בטיעוניהם בפניי טענו הצדדים לגופה של השאלה האם ס' 22 (ב) לכללי 1985, וכללי 93 שבאו לאחריו ביטלו את סמכות הקיזוז שנקבעה בס' 22 (א) לכללי 1985. לא מצאתי צורך להכריע בשאלה זו במסגרת הדיון דנן שכן, משמעות הדבר הינה כי בית משפט זה שם עצמו כערכאת ערעור על רשות השיפוט, שעה שאין זו תכליתו של ההליך דנן. לא מצאתי ממש בטענה כי רשות השיפוט בסטייתה מכללי 1985 פעלה בחוסר סמכות, וכי היה עליה לפסוק לפי הדין המהותי (כללי 1985). סבורני כי הסמכות לדון בשאלה הנ"ל נתונה הייתה לערכאת הערעור של רשות השיפוט עצמה וסבורני שהיא מוסמכת הייתה להגיע לתוצאה אליה הגיעה בסופו של יום. את הטענה כי רשות השיפוט חייבת הייתה להחיל את כללי 1985 כדין מהותי, יש לדחות. ס' 113 לתקנון הקיבוץ קובע חובת בוררות בפני רשות השיפוט של ההסתדרות "בהתאם לתקנון משפט חברים ...". אין חולק כי ס' 3 לתקנון רשות השיפוט מאפשר סטיה מהוראת הדין המהותי לצורך השגת תוצאה צודקת יותר. מכאן, שבמקרה דנן הסטיה מהוראת הדין המהותי (שלפי טענת המבקש הינה הוראת ס' 22 (א) לכללי 1985) נעשתה בסמכות, על פי תקנון רשות השיפוט, המוחל על הבוררות מכוח הוראת ס' 113 לתקנון הקיבוץ. עילת הביטול הקבועה בס' 24 (9) לחוק הבוררות - תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור סבורני שיש לדחות גם את טענות המבקש בדבר עיוות דין שנגרם לו וכן את טענתו כי פסק הבוררים סותר את תקנת הציבור. הלכה היא, כי לא על נקלה יבוטל פסק בורר בשל טענה להיותו מנוגד לתקנת הציבור, אלא רק במקרים חריגים ביותר. ראה האמור ה"פ (מחוזי יר') 830/01 אורלי גילת נ' יוסף כדורי, תק-מח 2004(1)8791: "בפסיקה נאמר כי "עילה זו נדירה בגלל עמימותה"(ע"א 6724/95 רות הוכמן נ' י.פ. המפיצים ציוד בע"מ, דינים עליון מד 114). בית המשפט בבואו לבטל פסק בוררות, בהתאם לעילה זו, ינהג בזהירות, שכן הרחבת העילה משמעותה פתיחת דלתו של בית המשפט בפני כל מי שפסק הבורר אינו מוצא חן בעיניו, דבר המנוגד למדיניות של בתי המשפט אשר מצמצמים את הביקורת השיפוטית על פסק הבורר". עוד נקבע להלכה כי פסק בוררות נוגד את תקנת הציבור, כאשר הוא פוגע באינטרסים, עקרונות וערכים של החברה ראה האמור ברע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, תק-על 2010(1), 9579 שם נקבע כך: "סעיף 24(9) לחוק הבוררות מאפשר לבית המשפט לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, אם מצא כי תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור. "תקנת הציבור" הוא מושג שסתום אשר בית המשפט יוצק לתוכו תוכן, מבלי שניתן לתת לו הגדרה ממצה (אוטולנגי, כרך ב, עמ' 1087-1090). "מקובל על הכל כי מושג תקנת הציבור הוא מושג דינאמי, בעל תכנים משתנים, המשקף את רעיונות היסוד שעליהם מושתת המשטר המשפטי, והוא כולל את ערכי החברה והשקפותיה בעניני מוסר, כלכלה וחברה. מקובל גם כי תקנת הציבור היא אמת מידה שיפוטית כללית, אשר הן קביעת תוכנה המהותי והן יישומה הקונקרטי מסורים לבית המשפט". (הדגשה בקו שלי - י.א). תוצאת הפסק אף שלדעת המבקש אינה צודקת ומטילה עליו חיובים כספיים רבים ופותחת פתח לתביעות נוספות, אינה פוגעת בערכי היסוד של השיטה. אכן, אי נוחות נגרמת לכל צד המפסיד בהליך משפטי, אך עדיין הדבר לא הופך את התוצאה לנוגדת את תקנת הציבור ועל כן אין די בה כדי לבטל פסק בוררים. ראה האמור בספרה, בוררות דין ונוהל חלק ב', מהדורה רביעית (בעמוד 1092) כותבת פרופסור אוטולונגי ז"ל: "בית המשפט במקרה אחד דחה את הטענה שהסכום שנפסק על ידי הבורר היה מוגזם, דבר הנוגד בשל כך את תקנת הציבור. סכום כסף כשלעצמו אינו יכול להיחשב כ"גבוה או אסטרונומי". צריך להתחשב בכל הנסיבות, והעובדה שהסכום אינו נחשב לסביר על ידי העותר אינה הופכת אותו לנוגד תקנת ציבור". (הדגשה בקו שלי - י.א). כמו כן, טיעוני המבקש הובאו ונדונו כדבעי בפני הרשות על שתי ערכאותיה. לא נפל כל פגם או נעשה שימוש פסול בהליך הבוררות ומשכך אין מקום לקבל טענה זו. באשר לעיוות הדין שנטען ייאמר כי בית המשפט אינו שם עמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות, והעילות להתערבות בהם מתאפיינות בבדיקת תקינות הליך הבוררות ולא בבחינה מהותית של תוצאותיו (ראה לעניין זה רע"א 2237/03 אפרים שועלי בניין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט (4 ) 529). משלא נטענה על ידי המבקש כל טענה לעניין תקינות ההליך והוא העלה טענותיו בפני שתי ערכאות ערעור אין לקבל את טענותיו בדבר ההשלכות המעשיות העלולות לנבוע מיישומו של פסק הבורר ועל כן אין להתערב בפסק הבורר בעילה זו גם מטעם זה. באשר לטענת המבקש בדבר החיוב רטרואקטיבי של הקיבוץ, יש לציין כי המבקש העלה טענה זו בפני ערכאת הערעור של הרשות וזו דנה בה ובפסיקתה התחשבה בשיקול זה כאשר קבעה כי הכספים שקוזזו מקצבת המשיב יוחזרו לו רק ממועד כניסתם לתוקף של הכללים החדשים ולא ממועד פטירת אשתו ועד לשנת 1993 משמע, יש החלה פרוספקטיבית ולא החלה רטרואקטיבית של כללי העזיבה. אשר לתחולת כללי 2009, לבד מכך שלא הובאה כל ראיה התומכת בעצם קיומם ותוכנם, הרי שגם לגופו של עניין אין מקום לתחולתם נוכח העובדה כי המשיב כבר יצא לגמלאות מוקדם יותר (בשנת 2001) והלכה פסוקה היא כי לא ניתן לפגוע בזכויותיו לאחר מועד פרישתו. המועד הקובע לגיבוש זכויות המשיב בפרוטוקול הדיון מיום 21/03/11 טען ב"כ המשיב כך: "מכאן שזכויותיו של המשיב לא התגבשו ביום עזיבתו את הקיבוץ כפי שנטען על ידי רשות השיפוט, אלא ביום הגיעו לגיל הזכאות לקצבה בשנת 2001, במועד זה היו בתוקף כללי העזיבה החדשים משנת 1993, הכללים אינם מאפשרים לקיבוץ לקזז מקצבתו של המשיב את קצבת השאירים שקיבל ממשרד האוצר". (הדגשה בקו שלי - י.א.). אכן טענה זו לא עלתה בערכאות הבוררות ובתגובת המשיב להמרצה זו. בהשלמת הטיעונים בכתב נטען על ידי ב"כ המבקש כי לחלופין אם לא תתקבל בקשתו לביטול פסק הבורר, מסכים הוא לצורך תיק זה כי על המשיב יחולו כללי 93 במלואם מיום יציאתו לפנסיה (אוקטובר 2001) וכי יינתן פסק דין ברוח זו. הנה כי כן מוסכם בין הצדדים המועד הקובע לגיבוש זכויות המשיב. מדובר בנקודת זמן שבה המשיב יצא לגמלאות, בשנת 2001 עת הגיע לגיל 65 - זהו המועד שהמבקש החל לקזז את קצבת השאירים מקצבת הפנסיה החודשית של המשיב. בס' 35 לפסק דינה פסקה רשות השיפוט כך: "על המבקש לחדול לאלתר מניכוי קצבת השאירים מכספי הפנסיה החודשית שלו ולהשיב לו את שקוזז מקצבתו מהמועד שכללי 93 נכנסו לתוקף ועד למועד הניכוי האחרון שבוצע בפועל". (ההדגשה בקו שלי - י.א.). את בקשת המבקש כי אקבע שכללי 93 יחולו במלואם על חישוב זכויות המשיב, יש לדחות. בית משפט זה איננו יושב כערכאה דיונית בסכסוך בין הצדדים, אלא אך במסגרת דיון בעילות הביטול אשר נטענו וכאמור לעיל, לא מצאתי שנתקיימה עילה שכזו המצדיקה ביטול פסק הבוררות. סוף דבר לסיכום, לא מצאתי שנתקיימה עילת ביטול מבין אלו המנויות בדין, ועל כן, הבקשה לביטול פסק בורר שהגיש המבקש, נדחית. בהתאם להוראות סעיף 28 לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 - משנדחתה הבקשה לביטול פסק הבוררים, הנני מורה על אישור פסק הבוררות של ערכאת הערעור של רשות השיפוט בהסתדרות מיום 19/10/10 (נספח 1א' המרצת הפתיחה), וזאת בכפוף לתיקון המועד לגיבוש זכויותיו של המשיב - מועד יציאתו לפנסיה (2001). למען הסר ספק ולשם הבהירות, אני מורה כי סכומים שקוזזו מסכומי הגמלה המשולמת למשיב, (שמקורם בפנסיה של רעייתו ז"ל) יוחזרו לו בהתאם להוראות פסק הבוררות למעט סכומים שקיבל המשיב שמקורם בפנסיה שהייתה לרעייתו ז"ל, ואשר שולמו לו עד למועד כניסתם של כללי 93 לפועל. סכומים אחרונים אלה רשאי הקיבוץ לקזז. אין לקזז סכומים שמקורם בפנסיה שהייתה לרעייתו ז"ל ואשר שולמו למשיב לאחר מועד כניסת כללי 1993 לתוקף ובמידה שקוזזו יש להחזירם באופן שקבעה ערכאת הערעור של רשות השיפוט. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסכום כולל של 15,000 ₪. יישוב סכסוכיםקיבוץבוררותחברות בקיבוץ