קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות בין עורכי דין: בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 12/6/08 על ידי עו"ד בנימין ברץ ששימש כבורר בבוררות שהתקיימה בין הצדדים לתובענה (להלן: "הבורר", "הבוררות", ו"פסק הבורר").   רקע עובדתי 1. עו"ד ד"ר משה וינברג (להלן: "המבקש") ועו"ד אברהם דורון (להלן: "המשיב") היו שותפים במשרד עורכי דין החל משנת 1974 ובמשך כ-25 שנים. בנוסף, היו הצדדים בעלים בחלקים שווים בחברת נכסי וין דור (1980) בע"מ (להלן: "וינדור") שבבעלותה בניין בשדרות רוטשילד 135 בתל אביב (להלן: "הבנין ברוטשילד"). כן היו הצדדים בעלים במשותף ובחלקים שווים בחברת מ.ו.א.ד השקעות בע"מ (להלן: "מואד"). בזמנו רכשה מואד מגרש בראשון לציון. לצורך רכישת המגרש נטלה מואד הלוואה מבנק לאומי למשכנתאות (להלן: "בלמ"ש"). להבטחת החזר ההלוואה ניתנו לבלמ"ש מספר בטוחות וביניהן רישום משכנתא על הבנין ברוטשילד.   2. ביום 31/12/02 נכרת בין הצדדים הסכם שבמסגרתו הוסכם שהמשיב ימכור את חלקו בוינדור (50%) למבקש בתמורה כפי שפורטה שם (להלן: "הסכם וינדור"). בין הצדדים נתעוררו מחלוקות בנוגע לביצוע הסכם וינדור, כאשר כל אחד מהם טוען להפרתו על ידי משנהו. משכך ולנוכח סעיף הבוררות שבהסכם (סעיף 18) נתקיימה הבוררות שבמסגרתה נדונו תביעותיהם ההדדיות של הצדדים - התביעה שהגיש המבקש ותביעה שכנגד שהגיש המשיב.   עיקר המחלוקות שבין הצדדים ופסק הבורר 3. לעניין התמורה, נקבע בהסכם וינדור כי במועד חתימתו ישלם המשיב למבקש סך של 1,220,000 ₪ וכי יתרת התמורה בסך 460,000 דולר (להלן: "יתרת התמורה") תשולם בתשלומים: ארבעה תשלומים בסך 15,000 דולר כל אחד שישולמו במהלך השנים 2003 ו-2004, ו-48 תשלומים בסך 8,333 דולר כל אחד שישולמו מידי חודש החל מיום 1/2/05.   בהתאם להוראת סעיף 6.3 להסכם וינדור, בתוך 30 יום מעת שהמבקש יפרע למשיב סך השווה ל-200,000 דולר מתוך "יתרת התמורה" כהגדרתה בהסכם זה, היה על המשיב להעמיד בטוחה לטובת בלמ"ש שתאפשר הסרת חלקו של המשיב (מחצית) במשכנתא הרשומה על הבנין ברוטשילד.   אין מחלוקת כי התנאי הקבוע בסעיף 6.3 להסכם וינדור השתכלל ביום 1/6/06; אלא שהמשיב לא העמיד בטוחה לטובת בלמ"ש. במצב דברים זה, בתביעה שהגיש עתר המבקש להורות למשיב להעמיד בטוחה מתאימה. כן ביקש לשפותו ולפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו עקב אי העמדת הבטוחה, והיאלצותו של המבקש להעמיד בטוחה חלופית לטובת בלמ"ש במקום המשיב.   המשיב מצידו טען כי החיוב להעמיד בטוחה שלוב בחיוב החל על המבקש לשאת בנטל תשלומי המיסים על פי הסכם וינדור, וכי במסגרת זו היה על המבקש לשפות את המשיב בגין היטל לבעלי הכנסה גבוהה שבו חויב בסך 30,618 ₪ (להלן: "היטל ההכנסה") והוא לא עשה כן. הצדדים נחלקו בשאלה אם אמנם מדובר בחיובים שלובים; אם שומה היה בכלל על המבקש לשפות את המשיב בגין היטל ההכנסה שבו חויב; וכן לגבי גובה הבטוחה שהיה על המשיב להעמיד, ובנוגע לנזקים הנטענים על ידי המבקש.   4. ביום 8/5/07 נחתם הסכם בין המבקש לבין צדדים שלישיים, רייסנר וזילברברג, למכירת חלק מהזכויות בבניין ברוטשילד (להלן: "הסכם רייסנר" או "עסקת רייסנר"). בסעיף 5.1.2.3 להסכם וינדור נקבע כי היה ווינדור תמכור לצדדים שלישיים זכויות בבנין ברוטשילד, טרם ששולמה למשיב מלוא יתרת התמורה כהגדרתה בהסכם זה - אזי תקום זכותו של המשיב לקבל את יתרת התמורה באופן מיידי מן הכספים שיתקבלו מהמכירה. הצדדים נחלקו בדבר השלכתה של עסקת רייסנר על זכויותיהם וחובותיהם מכוח הסכם וינדור. עיקר טענתו של המבקש בהקשר זה היתה כי ההוראה שבהסכם וינדור לענין הקדמת תשלום יתרת התמורה, מתייחסת לאפשרות שחברת וינדור היא שתמכור זכויות בבנין ברוטשילד לידי צדדים שלישיים; ואילו עסקת רייסנר נעשתה עם המבקש עצמו. המשיב מצידו טען, בין היתר, כי הזכויות בבנין ברוטשילד הועברו למבקש משהחליטה וינדור על פירוק מרצון כפי שהמבקש התחייב כלפי הרוכשים בהסכם רייסנר. משכך, לטענתו, יש לראות את וינדור כמי שביצעה את עסקת רייסנר.   נושא נוסף שנדון במסגרת הבוררות עניינו במחלוקת שבין הצדדים, אם המבקש הפר את הסכם וינדור משחדל ביום 1/9/07 לשלם למשיב את התשלומים החודשיים על חשבון יתרת התמורה; או שמא התנהלותו של המבקש היתה כדין בנסיבות המקרה. ולבסוף הלין המשיב על כך שהמבקש נמנע מלהעביר לו מידע והעתקי אישורי מיסים הדרושים לו, בקשר עם תשלומי המס הנובעים מההסכם.   5. בפסק הבורר נקבע כדלקמן:   א. חיובו של המשיב להעמיד בטוחה כנדרש על פי סעיף 6.3 להסכם וינדור הוא בגדר חובה עצמאית וזו הופרה על ידו. אשר לגובה הבטוחה קבע הבורר כי המשכנתא, ככל שהיא משליכה על גובה הבטוחה שעל המשיב להעמיד מכוח הסכם וינדור, היא בסך של 1,250,000 ₪. ומכאן, שעל המשיב להעמיד בטוחה בגובה של עד מחצית המשכנתא, דהיינו בסך 625,000 ₪.   ב. בנוגע לנזקים שנגרמו למבקש כטענתו עקב אי העמדת הבטוחה על ידי המשיב והיאלצותו של המבקש להעמיד בטוחה חלופית לטובת בלמ"ש - פסק הבורר כי על המשיב לשפות את המבקש בגין דמי טיפול (1,987.5 ₪) ועמלת ערבות (8,202.3 ₪), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 7/8/07.   ג. המבקש ישלם למשיב את החזר היטל ההכנסה שהמשיב נשא בתשלומו, בסך 30,618 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/1/06.   ד. המבקש ישלם למשיב את יתרת התמורה ככל שנותרה לתשלום, בסך השווה ל-141,611 דולר על פי השער היציג של הדולר שנהג ביום קבלת התשלום הראשון בעסקת רייסנר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כקבוע בסעיף 17.3 להסכם וינדור.   ה. המבקש יעביר למשיב את מלוא המידע והעתק אישורי המיסים שמצויים ברשותו בקשר לתשלומי המס הנובעים מהסכם וינדור.   6. הבורר קבע כי על כל הצדדים לבצע את חיוביהם על פי פסק הבורר בתוך 30 יום מעת שניתן. מכיוון שטענות כל אחד מהצדדים נתקבלו בחלקן ונדחו בחלקן האחר, קבע הבורר כי כל צד ישא בהוצאותיו.   יצוין שאין מחלוקת כי פסק הבורר בוצע על ידי הצדדים זה מכבר, עד ליום 15/7/08. ואולם הוסכם ביניהם כי עובדה זו לא תהווה נימוק לדחיית בקשת הביטול, משוויתר המשיב על הטענה של "אכילה מפירות הפסק" שנטענה על ידו בתחילה (ראו: פרוטוקול מיום 16/3/11, עמ' 2, ש' 6-5).   העילות עליהן נסמכת בקשת הביטול וטענות הצדדים 7. בסעיף הבוררות שבהסכם וינדור, שמכוחו פנו הצדדים להליך הבוררות נאמר כי "הבורר לא יהיה כבול בסדרי דין ודיני ראיות אך יהיה כפוף לדין המהותי וינהל פרוטוקול".   המבקש עותר לביטול פסק הבורר בטענה שהבורר פסק בניגוד לדין המהותי ותוך התעלמות ממנו. משכך, מתקיימות לטענתו עילות לביטול פסק הבורר מתוקף הוראות סעיף 24(3) וסעיף 24(7) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), שזו לשונן:   "24. בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר מאחת העילות האלה:   ... (3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות; ...   (7) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן;   יוער כי בסיכום טיעוניו העלה המבקש טענה שלא בא זכרה בבקשת הביטול, והיא כי הבורר התעלם ביודעין מן הדין המהותי ובחר שלא לפסוק על פיו.   טענה זו היא בגדר הרחבת חזית אסורה, כטענת המשיב. משכך, אין מקום להתייחס אליה. מוטב היה לה שלא הועלתה, גם בהיותה טענה עובדתית ופוגענית שלא הונחה לה כל תשתית ראייתית.   8. עיקר טענתו של המבקש מופנית כלפי הפרשנות שנתן הבורר להוראות ההסכם והדין החל, פרשנות שהולידה מסקנות שגויות לגישתו של המבקש שאינן עולות בקנה אחד עם הוראות החוק וההלכה הפסוקה. בסיכום טיעוניו מוסיף המבקש וטוען כי בעקבות תיקון 2 לחוק הבוררות שנכנס לתוקפו ביום 12/11/08 (להלן: "תיקון 2"), מספר חודשים לאחר שניתן פסק הבורר, יש לפרש את התיבה "בהתאם לדין" שבסעיף 24(7) לחוק הבוררות כ"טעות ביישום הדין". על כן טוען המבקש בסיכום טיעוניו, כי גם אם לא תתקבל טענתו שלפיה הבורר התעלם מן הדין, הרי שהבורר טעה ביישומו - וזו עילה לביטול הפסק.   המשיב מצידו טוען כי טענות המבקש רובן ככולן אינן אלא ניסיון לערער על קביעותיו ומסקנותיו של הבורר. אין בטענות אלה כדי להקים עילת ביטול כלשהי, באשר בית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על פסק בוררות. לעמדת המשיב, מעיון בפסק הבורר עולה שהבורר התייחס בהרחבה לכל אותן טענות שהמבקש שב ומעלה במסגרת בקשת הביטול. אלא שאלה נדחו אחת לאחת, בפסק הבורר שהוא מנומק ומפורט, תוך ניתוח העובדות והדין החל. אשר לטענתו החלופית של המבקש בדבר טעות ביישום הדין, טוען המשיב כי גם אם נפלה טעות ביישום הדין - ואין הדבר כך, לדבריו - זו אינה עילה לביטול פסק הבורר. כך על פי ההלכה הנוהגת, ואין שחר לטענת המבקש כי חל בה שינוי בעקבות תיקון 2.   דיון 9. הצדדים הסכימו כי ההכרעה בבקשת הביטול תינתן על יסוד החומר שבתיק בית המשפט בלא שנתקיימו חקירות. זאת בנוסף לסיכומים בכתב שיגישו, כפי שאמנם נעשה (ראו: פרוטוקול מיום 16/3/11 עמ' 2 ש' 10-8).   אומר מיד כי לא מצאתי שקמה למבקש עילה לביטול פסק הבורר, כפי שטען, ואנמק.   אפרוש תחילה את המסגרת הנורמטיבית הדרושה להכרעה. המסגרת הנורמטיבית 10. טענת ביישום הדין אינה עילה לביטול פסק בורר. גם מקום שבו הוכפף הבורר לדין המהותי, כבמקרה דנן, אם נתפס הבורר לכלל טעות בהחלת הדין - אין בכך כדי להקים עילה לביטול פסק הבורר. זאת אלא אם כן התעלם הבורר במתכוון מן הדין והחליט שלא לפסוק על פיו. כך נקבע בפסק הדין המנחה בסוגיה זו שניתן עוד בשנת 1991 על ידי כבוד השופט ת' אור ברע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, (פ"ד מה (5) 551, להלן: "הלכת שטאנג"). מאז הלכת שטאנג חזרו בתי המשפט חדשות לבקרים על הלכה זו, ויפים לענייננו הדברים שנאמרו על ידי כבוד השופטת א' חיות: "אותה גישה עצמה היא שעמדה לנגד עיני המחוקק עת בחר שלא לכלול בחוק הבוררות את עילת הביטול בגין ’טעות על פני הפסק’, עילה אותה מצינו בפקודת הבוררות שקדמה לחוק (ראו ע"א 209/70 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין בעבודות ציבוריות פ"ד כח(1) 108, 111). על פי גישה מצמצמת זו, מקפיד בית המשפט לשמור על האוטונומיה של מוסד הבוררות ועל עצמאות קביעותיו. אין בית המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות והעילות להתערבותו בהם מתאפיינות בבדיקת תקינות הליך הבוררות ולא בבחינה מהותית של תוצאותיו". (ההדגשה שלי - ע.ב.) [רע"א 2237/03 אפרים שועלי בניין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, תק על 2005(1) 149, 155 (2005)]. ברוח דברים אלה, גם אם שגה הבורר בשיקול דעתו ואף באופן יישום הדין המהותי על מערכת היחסים שבין הצדדים - אין לומר שהתעלם מהדין או שפסק במנותק ממנו: "כשמקבלים הצדדים על עצמם למסור את חילוקי הדעות שביניהם לבוררות, מקבלים הם עליהם את שיקול-דעתו ואת הבנתו את החוק ואת העובדות, ואינם יכולים לקבול, כי אלה מוטעים היו. על-כן אף עם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול הדעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על מנת כן קיבלוהו הצדדים עליהם" [ע"א 388/81 תימורים מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' משתלת ויצמן סול כהנא בע"מ, פ"ד לו(4) 253, 264 (1982); וראו גם: רע"א 7765/07 קופת חולים מאוחדת נ' ניסים ג'נח, תק-על 2007(4) 1315, 1317 (2007), וכן: רע"א 6127/10 עירית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ, תק-על 2010(4) 97, 103 (2010)]. הרציונל שמאחורי ההלכה שלפיה טעות ביישום הדין המהותי אינה עילה לביטול פסק בורר, עולה בקנה אחד ואף נגזר מהרציונל שמאחורי ההלכה בדבר ההיקף המצומצם והמתוחם של הביקורת השיפוטית על פסק בורר. על כך נאמר על ידי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה: "הביקורת השיפוטית הצרה על פסק הבורר אינה מקרית. היא חלק מתפיסה בסיסית המבקשת לעודד את האוטונומיה של הצדדים להכריע במחלוקות ביניהם במסגרת בוררות, ולצמצם עד למינימום את מרחב ההתערבות השיפוטית בניהול הבוררות ובתוצאותיה" [רע"א 1465/07 בני וצביקה בע"מ נ' אשתיאל מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, תק-על 2009(4) 3800, 3805 (2009); וראו גם: רע"א 9389/07 דובק בע"מ נ' בשן, תק-על 2009(4) 4024, 4028 (2009)]. והדברים מדברים בעד עצמם. 11. יצויין כי ביום 12/11/08 נכנס לתוקפו תיקון 2 לחוק הבוררות. במסגרת תיקון זה נקבע, בין היתר, כי כאשר התנו הצדדים בהסכם הבוררות כי על הבורר לפסוק בהתאם לדין - הם רשאים להוסיף ולהסכים כי ניתן יהיה לערער על פסק הבורר ברשות בית המשפט, אם נפלה טעות יסודית ביישום הדין שיש בה כדי לגרום עיוות דין. ואולם, תיקון 2 אינו רלוונטי במקרה דנן, בהיותו מאוחר לענייננו - שלגביו חל המצב המשפטי שקדם לתיקון. בניגוד לטענת המבקש, הלכת שטאנג לא "עברה מן העולם" בעקבות תיקון 2; ואת המושג "בהתאם לדין" בסעיף 24(7) לחוק הבוררות אין לפרש כ"טעות ביישום הדין". טענה דומה נדחתה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 749/10 אליעזר אבו-חצרא נ' יוסף חודדי (תק-על 2010 (3) 1934, 1939 (2010)). וכך נאמר על ידי כבוד השופט י' דנציגר: "אני סבור כי יש לדחות את טענתו של המשיב באשר למשמעותו של התיקון לחוק הבוררות. במסגרת התיקון לחוק הבוררות נוסף, בין היתר, סעיף 29ב', הקובע כי צדדים להסכם בוררות אשר התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט, אם נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין [ראו גם: עניין עירית חיפה, בפסקאות 42-47 לפסק הדין]. על נסיבות המקרה דנן חל המצב המשפטי שקדם לתיקון לחוק הבוררות ואף המשיב אינו חולק על כך. כמו כן, אין בידי לקבל את טענת המשיב לפיה לנוכח התיקון האמור, על בתי המשפט לגלות 'גישה גמישה יותר' בבואם לדון בבקשות לביטול פסקי בוררות אשר ניתנו טרם כניסתו של התיקון לתוקף." יתרה מכך, בהמשך התייחס בית המשפט לאפשרות הקיימת בעקבות תיקון 2 לערער על פסק בורר בהתקיים תנאים מסויימים הקבועים בסעיף 29ב(א) לחוק הבוררות; וזאת במובחן מן האפשרות שנותרה לביטול פסק בורר בהתאם לאחת העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, כעולה מסעיף 29ב(ג) לחוק: "אני סבור כי אין בתיקון לחוק הבוררות כדי להרחיב את תחולתן של העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות ואף לא לשנות את הפרשנות המצמצמת שניתנה להן על ידי בית משפט זה, כאמור לעיל [ראו גם קביעתי ברע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר פסקה 45 (לא פורסם, , 4.3.10)]" (שם, בעמ' 1939). יצוין כי ניתן למצוא בפסיקה התייחסות לכך, שגם בנוגע לפסקי בוררות שניתנו לאחר תיקון 2 לחוק הבוררות, הלכת שטאנג עומדת בתוקפה לעניין פרשנות סעיף 24(7) לחוק הבוררות, ואף ביתר שאת [ראו למשל: דבריו של כבוד השופט א' ריבלין ברע"א 10487/07 עמידר נ' זוהר ח'; תק-על 2010(2) 1401, 1429 (2010)]. ואולם אינני נדרשת לכך בנסיבות תיק זה, שבו תיקון 2 מאוחר לפסק הבורר. 12. יוער לבסוף כי לא מצאתי מקום להקדיש דיון נפרד לעילת הביטול שבסעיף 24 (3) לחוק הבוררות, משהסתפק המבקש בכך שכרך עילה זו עם עילת הביטול שבסעיף 24(7) לחוק. המבקש התייחס לשתי עילות הביטול בהקשר זה כשני צדדים ואף כצד אחד של אותו מטבע, ולא יסף. משכך, אומר רק לעניין זה, כי החלת הדין על המחלוקת נושא הבוררות היא פעולה בגדר הסמכות הנתונה לבורר. הטענה כי הבורר טעה בהחלת הדיון המהותי, גם מקום שיש בה ממש, אין בה כדי לפגום בעובדה שפעל בגדר סמכותו; ועל כן אינה יכולה ככלל להוות עילת ביטול בשל חריגה מסמכות בהתאם לסעיף 24(3) לחוק הבוררות. (ראו למשל: רע"א 7765/07 קופת חולים מאוחדת נ' ניסים ג'נח, תק-על 2007(4) 1315, 1317 (2007)] ומן הכלל אל הפרט 13. בפסק הבורר המשתרע על פני 30 עמודים, נתן הבורר דעתו באופן מפורט ומנומק לכל אותן טענות שהמבקש שב ומעלה בבקשת הביטול. הטענות מופנות כלפי הכרעת הבורר לגופן של המחלוקות שבין הצדדים, שבמידה רבה סבו על פרשנות הוראות ההסכם שביניהם - הסכם וינדור.   מעיון בפסק הבורר, ניכר כי הבורר הכריע במחלוקות אלה לאחר ניתוח מדוקדק של המצב העובדתי והמשפטי - על בסיס העדויות וכלל חומר הראיות, ולנוכח ההלכה הפסוקה. הוא החיל את הדין המהותי על מערכת היחסים בין הצדדים, ולצורך זה נדרש בהרחבה לכללי הפרשנות הנוהגים בדיני חוזים - אומד דעת הצדדים בהתחשב בתכלית המסחרית של ההתקשרות והעסקה, תוך מתן משקל ללשון המפורשת של הוראות ההסכם ולנסיבות החיצוניות. בעשותו כן, התייחס הבורר לטענות כל אחד מהצדדים, לרבות הפסיקה והוראות הדין שהפנו אליהן.   טענותיו של המבקש "מתווכחות" עם הכרעת הבורר במחלוקת הפרשנית שנתגלעה בין הצדדים בנוגע להוראות הרלוונטיות בהסכם וינדור וכן בהסכם רייסנר. כך, הן בהתייחס לקביעת הבורר לעניין גובה הבטוחה שהיה על המשיב להעמיד; הן בהתייחס לקביעה בדבר חיוב המבקש לשפות את המשיב בגין היטל ההכנסה; והן בהתייחס לקביעת הבורר בנוגע להפסקת התשלומים החודשיים על ידי המבקש, וקביעתו שלפיה בעקבות עסקת רייסנר היה על המבקש לשלם למשיב מיד את יתרת התמורה שנותרה לתשלום.   אלה טענות ערעוריות באופיין ואין בהן כדי להקים עילת ביטול למבקש, כפי שטען. הוא הדין ביחס לטרונייתו של המבקש כי לא נפסק לו פיצוי ראוי בגין הפרתו של המשיב את הסכם וינדור. גם בעניין זה אין בטענות המבקש אלא ניסיון לערער על קביעותיו של הבורר. זאת שעה שהבורר התייחס ארוכות לטענות המבקש בנדון, ולאחר ששקל את חומר הראיות שהובא בפניו לא מצא כי המבקש הוכיח את הנזקים הנטענים על ידו מעבר לסכומים שהבורר פסק לזכותו. 14. למקרא פסק הבורר, לא יכולה להיות מחלוקת שהבורר התכוון לפסוק לפי הדין המהותי, וכי זה הנחה אותו לאורך פסק הבוררות כולו ובמסקנות שאליהן הגיע. הטענה כי התעלם מהדין אינה יכולה לעמוד, לנוכח הניתוח המשפטי המעמיק והמפורט שאליו נדרש הבורר בכל אחת מהמחלוקות שהובאו לפתחו. אני מוצאת להעיר בנקודה זו, ורק כדי להעמיד דברים על מכונם: מבקשת הביטול והטענות שבפי המבקש יכול שיתקבל הרושם שהבורר דחה מכל וכל את טענותיו וקיבל את אלה של המשיב. ולא היא - ניתוח הראיות ויישום הדין הובילו את הבורר לקביעות עובדתיות ומסקנות משפטיות, שחלקן "מיטיב" עם המבקש וחלקן האחר "מיטיב" עם המשיב; בחלקן אימץ פרשנות שהמבקש טען לה ובחלקן פרשנות שבפי המשיב. מדובר בפסק בוררות מקיף, מפורט, מבוסס ומנומק. הוא נשען על ניתוח מעמיק של הראיות והמצב המשפטי. לנוכח ההלכה כפי שהובאה לעיל, גם אם נפלו טעויות בפסק הבורר ביישום הדין המהותי - ואינני קובעת שאמנם זה המצב - אין בכך כדי להקים למבקש איזה מעילות הביטול כנטען על ידו. ביטול עסקת רייסנר 15. ניתן היה לחתום את פסק הדין בנקודה זו. אלא שלאחר שהצדדים הגישו את סיכום טיעוניהם, פנה המבקש בבקשה להתיר לו הגשת ראיות נוספות. ואפרט. ביום 12/5/11 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שבין המבקש לבין רייסנר וזילברברג - מי שהתקשרו עם המבקש בהסכם רייסנר - לפיו בוטל הסכם רייסנר. משכך, עתר המבקש להתיר לו לצרף לתיק דנן את הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף. הטעם לכך לטענתו הוא שהבורר בפסק הבורר התייחס באריכות להסכם רייסנר. לטענת המבקש, משבוטל הסכם זה, נתערער גם היסוד העובדתי עליו מבוסס פסק הבורר ואין להתעלם מעובדה חשובה זו. המשיב מצידו טען כי הסכם הפשרה ופסק הדין שאישר אותו הם חסרי ערך ראייתי לענייננו. לעמדתו ההסכמות הנכללות בהסכם הפשרה אינן יכולות להשפיע על זכויות הצדדים בתיק הנדון ולשנות בדיעבד את הבסיס העובדתי והמשפטי ששרר בעת מתן פסק הבוררות. בהחלטה מיום 3/7/11 נעתרתי לבקשתו של המבקש, תוך שקבעתי: "לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה ומשהתייחס הבורר באריכות להסכם רייסנר ואף הקדיש לכך פרק בפסק הבוררות, אני רואה לנכון להתיר בשלב זה את הגשת פסק הדין והסכם הפשרה כמבוקש. עם זאת יצוין, כי אין בכך משום הבעת עמדה לעניין הרלוונטיות של מסמכים אלה או ערכם הראייתי - ואדרש לכך אם וככל שאמצא לנכון במסגרת פסק הדין". והריני עושה כן כעת. 16. התייחסותו של הבורר להסכם רייסנר נדרשה בהקשר למחלוקת שבין הצדדים: האם לנוכח הוראת סעיף 5.1.2.3 להסכם וינדור - היה על המבקש לשלם למשיב באופן מיידי את יתרת התמורה שנותרה לתשלום. הבורר קיבל את עמדתו של המשיב בעניין זה, לאחר ניתוח חומר הראיות והדין החל. משכך, חייב את המבקש לשלם למשיב את יתרת התמורה שנותרה לתשלום על פי הסכם וינדור, בסך 141,611$; תוך שהורה כי סכום זה ישולם בשקלים על פי השער היציג של הדולר שנהג ביום קבלת התשלום הראשון בעסקת רייסנר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד זה ועד התשלום בפועל. 17. ודוק: קיומה או אי קיומה של עסקת רייסנר, אינה גורעת מחובת תשלום יתרת התמורה שממילא הבורר קבע שהמבקש חב בתשלומה. כך, משדחה את עמדת המבקש שלפיה באמצעות העמדת הבטוחה במקום המשיב, הקדים לשלם למשיב תשלומים עתידיים שהוא חב לו, ועל כן חדל בפועל מלהעביר למשיב תשלומים כאמור החל מ- 1/9/07. בדחותו את טענת המבקש, קבע הבורר שהמבקש מנע שלא כדין מהמשיב את התשלומים החודשיים שהגיעו לו עד אותה עת, וביחס לתשלומים עתידיים קבע כי מדובר בהפרה צפוייה. משכך ועל פי סעיף 7.4 להסכם וינדור, עומדת יתרת התמורה לפרעון מיידי. אלא, משקבע הבורר כי ממילא לנוכח עסקת רייסנר שומה היה על המבקש להקדים את תשלום יתרת התמורה שטרם שולמה, התייתר הצורך להידרש לנושא ההפרה הצפויה (ראו: ס' 156-147 לפסק הבורר). נמצאנו למדים, כי אין בביטול הסכם רייסנר כדי להשפיע או להשליך על תוצאת פסק הבורר, מבחינה זו שחובו של המבקש לשאת בתשלום מלוא יתרת התמורה קיים בין כך ובין כך. יתכן שאלמלא עסקת רייסנר, היה בכך כדי להשליך על המועד שבו הועמדה יתרת התמורה לפרעון מיידי, אך לא לגבי עצם החיוב. 18. ואולם, גם אלמלא כן - מקובלת עלי עמדת המשיב, שלפיה הסכם הפשרה ופסק הדין שאישר אותו הם חסרי כל ערך ראייתי לענייננו. הצדדים להסכם רייסנר ניהלו ביניהם שורה ארוכה של הליכים משפטיים על רקע סכסוך שפרץ ביניהם. בסופו של יום הגיעו להסכם פשרה, שבמסגרתו הסכימו על ביטול עסקת רייסנר, וטעמיהם עימם. ואולם ההסכמות שאליהן הגיעו, ככל שיהיו, אינן יכולות לשנות בדיעבד את התשתית העובדתית והמשפטית נכון למועד קיום הבוררות שהתנהלה בין המבקש לבין המשיב. ממילא הן גם אינן יכולות להשפיע ולשנות בדיעבד את הזכויות והחובות של הצדדים לבוררות ביחסים שביניהם. ויוזכר - כי ההליך דנן הינו הליך של בקשה לביטול פסק בורר, שבו מתחם ההתערבות של בית המשפט מצומצם לעילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות. מעבר לכל האמור בפרק זה לעיל, המבקש גם לא הצביע על המקור הנורמטיבי שמכוחו יכול שהסכם הפשרה ופסק הדין שאישר אותו יכול שישליכו על הליך זה והדיון בו. סוף דבר 19. התוצאה היא שבקשת הביטול נדחית ופסק הבורר נותר על כנו ואני מאשרת אותו. המבקש ישלם למשיב הוצאות בסך 20,000 ₪. הוצאות אלה לוקחות בחשבון את כלל ההוצאות ששולמו זה מכבר על ידי המבקש למשיב במסגרת הליכים קודמים בתיק זה ומתווספות עליהן. עורך דיןיישוב סכסוכיםבוררותביטול פסק בוררות