קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות דמי עזיבה לחבר קיבוץ: רקע לפני תביעה כספית לתשלום דמי עזיבה מקיבוץ כאשר עילת התביעה מבוססת על פסק בורר שניתן בהתדיינות קודמת בין הצדדים. התובע היה חבר קיבוץ מעוז חיים כאשר על פי הנטען על ידו עזבו ביום 10.2.2007. הנתבעת הינה אגודה שיתופית בה היה התובע חבר כאמור לעיל (להלן: "הקיבוץ"). בשל הפסקת חברתו בקיבוץ טוען התובע כי הוא זכאי לקבל ממנו דמי עזיבה וקצבה חודשית בהתאם לכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, תשנ"ג - 1993 (להלן: "הכללים"). מאחר ובין התובע לקיבוץ נתגלעו מחלוקות באשר לזכאותו לתשלום דמי עזיבה אלו הובאו בהסכמה למוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית. ביום 11.11.2008 ניתן פסק בורר (להלן: "פסק הבורר") אך מאחר וזה לא כלל קביעה כספית סופית הגיעה התביעה זו לעולם. ביום 23.1.2011 הגיעו הצדדים, בפתח ישיבות ההוכחות, לפלוגתאות מוסכמות והסכמות נוספות ללא צורך בחקירת עדים וזאת כדלקמן: א.    האם הגיע מועד לתשלום דמי העזיבה בהתאם לאמור בסעיף 7 א' לכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ג - 1993. לצורך כך אין מחלוקת שהתובע אינו חבר באגודה שיתופית ואין מחלוקת עוד, שהתובע מתגורר עד היום בקיבוץ, ואין מחלוקת שהתובע משלם חיובים המוצאים על ידי הקיבוץ מעת לעת.   ב         האם יש לנכות קרנות השתלמות על שם התובע אשר היו קיימות רק במועד העזיבה או כל הקרנות שהיו קיימות בעבר ונמשכו על ידי התובע.התובע שומר על זכותו לטעון את טענה של מעשה בית דין והטענה שמעשה זה הוכרע על ידי בית המשפט זה. ג     איזו דרך חישוב יש לנקוט, האם דרך א' או דרך ב', כמפורט בנספח ב' לכתב הגנה, כאשר גם במקרה זה שומר לעצמו התובע לטעון שמחלוקת זו הוכרעה בפסק הבורר, בעוד שהנתבעת טוענת שנושא זה לא הוכרע ואף יותר מכך, נושא זה היה מוסכם עוד לפני הבוררות ולפיו השיטה הנכונה היא שיטה ב', כמפורט בכתב ההגנה עצמו ובנספח ב' לכתב ההגנה. ד.         כל צד שומר על זכותו לטעון להרחבת חזית במסגרת הסיכומים. ה.         התובע יצרף לסיכומיו עלון על נתוני אוכלוסיית של הקיבוץ מחודש דצמבר שנים 2009-2010 כפי שצורפו מיום 31.12.2010. ו.         הנתבעת שומרת על טענתה כי מעמדו של התובע ומקרהו שונה מיתר התושבים, שאינם חברי קיבוץ. ז.         מוסכם כי התובע יהיה רשאי לצרף מכתב של העד, עומרי הדס מיום 14.1.2009 ואשר מופנה לתובע. ח.         מוסכם עוד כי יש תושבים רבים בקיבוץ, כ- 8 מהם בני זוג של חברי קיבוץ, שלא היו מעולם חברי קיבוץ ושהתובע הוא תושב כיום בקיבוץ והיה חבר קיבוץ קודם. למעט אותם שמונה והתובע, התובע מניח שרוב התושבים או התלויים בהם לא היו חברי הקיבוץ מעולם. ט.         מוסכם כי בפרוטוקול הבוררות אשר צורף להודעת התובע מיום 15.12.2010, עמוד 4 שורה רביעית, המילה צריכה להיות "מקסימום". דיון והכרעה המועד לתשלום דמי העזיבה מהבחינה העובדתית אין מחלוקת כיום כי התובע אינו חבר אגודה בקיבוץ. כמו כן, אין מחלוקת כי התובע מתגורר כיום בקיבוץ והוא משלם חיובים המוצאים על ידי הקיבוץ מעת לעת. התובע נותר כתושב המתגורר בקיבוץ. אציין תחילה כי הצדדים פנו לבוררות כאשר הנחת היסוד היא שהם חפצו לסיים את ההליכים ביניהם ולא שהדבר יהווה מבוא לסכסוך. הקיבוץ לא מצא לנכון להעלות בבוררות את הטענה לפיה התובע לא עזב את הקיבוץ. ההליך הניצב לפני נועד לדעתי אך ורק לסיים ולהכריע בסוגיות שנותרו בפסק הבורר כפי שאעמוד עליהן להלן. משכך ומשהקיבוץ לא מצא לנכון להעלות טענה זו בהליך הבוררות אין לאפשר לו לפתוח את היריעה ולהציג בפני בית המשפט טענות חדשות שלא מצא כלל להעלותן בהליך הבוררות. טענתו הנוספת של התובע היא שבהסכם שנכרת בינו לבין הקיבוץ הוסכם על מתווה מסוים לסיום המחלוקת בעניין דמי העזיבה כאשר העלאת הטענה לפיה המועד לתשלום טרם הגיע מהווה חריגה מאותו מתווה מוסכם. כוונתי לנספח יא לתצהיר התובע אשר בו הוסכם כדלקמן : "הנדון סיכום שיחה והצעה לפשרה בין יובילר שמואל וקיבוץ מעוז חיים. . . . יובילר - מציע לדבר על העקרונות, קיבלנו הצעתו. בתור תושב ישלם כתושב. קרנות השתלמות - מציע לגשת לבוררות במדור בוררות בתק"מ. עזיבה על פי תאריך הודעת העזיבה, הקיבוץ כמחווה של רצון טוב יאפשר ליובילר שלושה חודשי התארגנות כמקובל במעוז חיים כלומר כלל התחשבנות כחבר עד 10/11/06. דמי עזיבה על פי הדו"ח שנתקבל מהתק"מ. . . . 9. פיצויי העזיבה יועברו רק לאחר דמר שלב הבוררות בקשר לקרנות ההשתלמות. . . . כלל הסעיפים מקובלים על איציק ועמרי , יגיע לאישור המזכירות, במידה ויאושר סיכום זה ויובילר יעמוד בכל תנאיו, המזכירות תביא המלצה לאסיפה לאפשר לשמואל יובילר להתגורר במעוז חיים כתושב, כחריגה מתקנון התושבות במעוז. רשם עמרי הדס - מזכיר" הקיבוץ טוען כי מדובר בהרחבת חזית וכי בכתבי בי הדין שהניח התובע לא נטענה כלל טענה זו על ידו. עיון בכתבי הטענות מטעם מעלה כי התובע טען טענה זו אם כי לא באופן מפורט. לאחר הגשת כתב ההגנה מטעם הקיבוץ התובע טרח והגיש כתב תשובה בו התייחס לטענת הקיבוץ בדבר המועד לתשלום דמי העזיבה. התובע בסעיף 1.2 לכתב התשובה טען: "..במהלך הבוררות בין הצדדים כלל לא נטען על ידי הקיבוץ כי טרם הגיע המועד לתשלום. נהפוך הוא, הקיבוץ הבהיר כי בסמוך לאחר פסק הבוררות הוא ישלם את דמי העזיבה בהתאם לפסק שיכתב..." אמנם בכתב התשובה לא צויין היכן הבהיר הקיבוץ כי יש בכוונתו לשלם מיד לאחר פסק הבוררות אולם די בהעלאת הטענה בצורה שהועלה על מנת לדחות את טענת הקיבוץ להרחבת חזית. הקיבוץ יכל בעקבות העלאת הטענה בצורה זו לבקש פרטים נוספים או לשגר שאלון בנוגע לטענה זו (כפי ששגר שאלון בסוגיות אחרות) ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו ואינו יכול לבוא בטרוניה על כך שהוא מופתע מהטענה. ממסמך זה, שנכתב על ידי מר עמרי הדס, מי שהיה מזכיר הקיבוץ בתקופה הרלוונטית, עולה חד משמעית כי הוסכם שדמי העזיבה ישולמו לאחר גמר הליך הבוררות וסילוק המחלוקות בנושא קרנות ההשתלמות. אינני מקבל את טענת הקיבוץ לפיה מסמך זה בא להוסיף על הכללים מאחר והוא סותר את האמור בכללים שהיו בתוקף באותה עת לגבי המועד לתשלום דמי העזיבה. על הלך רוחו של הקיבוץ כלפי ההסכם נספח יא לתהיר התובע ניתן ללמוד ממכתבו של מר עמרי הדס מיום 14.1.2009 המופנה לתובע לפיו לאחר עריכת מאזן של ניכוי קרנות ההשתלמותישלן הקיבוץ אם תוותר יתרה. במכתב זה אין כל זכר לטענה כי התובע טרם עזב את הקיבוץ ולכן הדבר מעיד כי אכן הייתה הסכמה כאמור לעיל. טענה נוספת אשר יש בפי הקיבוץ כי באותה עת לא ניתן היה להתנות על הכללים ואלו היו קוגנטיים. הראיה לטענת הקיבוץ בשנת 2009 תוקנו התקנות כך שכיום תוקן סעיף 7 לכללים וניתן על פי לשון הסעיף המתוקן להסכים על מועד תשלום דמי העזיבה. גם טענה זו דינה להידחות. הזכות לחופש החוזים הוגדרה כזכות יסוד על ידי פסיקת בית משפט העליון (ראה: ד"נ 22/82 בית יולס נ. רביב, פ"ד מג(1) 441, 486; רע"א 5248/90 אנטין נ. פרנקל, פ"ד מה(5) 139, 143). הקיבוץ לא הניח כל נימוק משכנע מדוע יש לקבוע כי הכללים הם דין קוגנטי. יתרה מכך מלשון הכללי בטרם תיקון תשס"ט ניתן ללמוד כי הכללים כפופים להסכמה בין העוזב לקיבוץ והם דספוזיטיביים. בסעיף 7 (ב) לכללים נקבע: "אם לא ישלם הקיבוץ את דמי העזיבה כאמור לעיל ולא יגיע להסכמה עם העוזב בדבר תנאים לתשלום דמי העזיבה, יועבר הענין לבורר אשר יקבע את תנאי התשלום." קרי מלשון סעיף 7 (ב) מתקין הכללים אפשר לצדדים להגיע להסכמה לגבי תנאי התשלום ולכן אין ממש בטענת הקיבוץ לפיה מדובר בכללים קוגנטיים. התיקון שנעשה בשנת תשס"ט בו התווסף נושא ההסכמה גם לסעיף 7 (א) בא לדעתי להבהיר את הדין ולחדד נקודה זה ואינו בא לשנות מהדין שהיה קיים עובר לתיקון זה. הטענה הבאה של הקיבוץ הינה כי סיכום זה כפוף לאישור מזכירות הקיבוץ והאסיפה הכללית. אין בידי לקבל טענה נוספת זו. מה שטעון אישור מזכירות הקיבוץ הוא כל ההסכם. אולם משנטל הקיבוץ חלק בהליך הבוררות חזקה כי המזכירות אישרה את ההסכם. לא מצאתי בתצהיר או בכתבי הטענות מטעם הקיבוץ כל טענה או חצי טענה כי הליך הבוררות לא היה תקף מאחר ולא אושר על ידי המזכירות. באשר לחלקה של האסיפה נאמר בסיכום כי מה שיבוא לאישורה זה ההיתר לאפשר לתובע להתגורר כתושב בניגוד לתקנון הקיבוץ הא ותו לא. האסיפה לא נדרשה בהתאם לאותו סיכום לאשר את יתר חלקי ההסכם. טענה נוספת שיש בפי הקיבוץ הינה שההסכם אינו עונה אחר דרישת המסוימות ולכן לא השתכלל חוזה מחייב בין הצדדים. אינני מסכים עם טענה נוספת זו. בענין דמי העזיבה השתכלל חוזה העוסק בפרוצדורה כיצד לסיים את המחלוקת בנושא זה. כמובן שבחוזה דוגמת זה לא ינקב סכום לתשלום כמו שבשטר בוררות לא תמצא כמה ישלם אחד הצדדים למשנהו. עדין בהסכם מסוג זה בהם הצדדים מסכימים כיצד לסיים את הסכסוך מהווה חוזה לכל דבר ועניין. לכן הטענה כי לא צויין סכום בהסכם אין בה ממש ואינה משפיעה על תקפות החוזה. גם הטענה שלא צויין מועד לתשלום אינה פוגעת במסוימות החוזה. במקרה כזה ניתן להשלים א החוזה על ידי הוראות ההשלמה של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. סעיף 41 קובע כי חיוב שלא הוסכם בחוזה על מועד קיומו יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתתו. טענה זו הינה טענה מקוממת זאת בשים לב לכתב הטיעון שהגיש הקיבוץ בפני הבורר ובפתחו טען: "רקע כללי - שמואל הודיע על עזיבתו את הקיבוץ ולמעט התחשבנות בגין קרנות השתלמות וקרן פנסיה שנצברו לזכות שמואל בשמן עבודתו כעובד חוץ, הצלחנו להגיע להסכמה בשאר הנושאים בין הצדדים." (ההדגשה שלי - א.כ.) מכתב זה מאשר כאלף עדים כי הייתה הסכמה על כל הנושאים למעט קרנות ההשתלמות והפנסיה. לכל כל יתר הטענות אשר מועלות כעת מהוות הפרה של ההסכם בין התובע לקיבוץ והתנערות ממנו שלא בתום לב. כמו כן טיעון זה בפני הבורר מלמד על הלך רוחו ש הקיבוץ כלפי אותו הסכם שהושג עם התובע עובר להלילך הבוררות כאשר הקיבוץ ניסה במסגרת ההליך שהוגש לפני לעשות מקצה שיפורים ולהתחיל את ההתדיינות מחדש כאילו לא היה הליך בוררות. בשים לב לב לכך אני קובע כי השתכלל חוזה מחייב על פיו דמי העזיבה ישולמו לאחר מתן פסק הבורר. גם אם לא הייתי מקבל את טענת התובע לעניין החוזה המחייב לגופו של עניין הנני מקבל את הטענה לפיה התובע "עזב" את הקיבוץ ומגיעים לו מכח הדין הנהוג קיום דמי עזיבה. סעיף 7(א) לכללים קובע: "דמי העזיבה ישולמו לעוזב, בידי הקיבוץ, בסמוך לאחר יציאתו ויציאת התלויים בו מן המקרקעין שבתחום הקיבוץ." סעיף 1 לכללים הגדיר "עזיבה" כ- "יציאה או הוצאה מקיבוץ". למקרא סעיף 7(א) לכאורה עולה כי מדובר בעזיבה פיזית של הקיבוץ. לכן אני מקבל את טענת הקיבוץ באופן עקרוני לפיה במועד בו התגלעה המחלוקת על פי הדין שקיים אז נדרש חבר הקיבוץ לעזוב פיזית את מקרקעי הקיבוץ עך מנת שתקום זכותו לקבלת דמי עזיבה. מסקנה זה מתיישבת עם פסיקת בית משפט המחוזי בת.א. (מחוזי נצרת) 534/05 פרחה בלה ואח' נ. קיבוץ גבת [פורסם באתרים המשפטיים] בו נקבע: "בכללי 1993 נשמטת הבהרה זו ואולם בסעיף ההגדרות מוגדר "עוזב" כחבר היוצא או מוצא מקיבוץ, ו"עזיבה" מוגדרת "יציאה או הוצאה מהקיבוץ". הגדרות אלה אינן מדברות על "הפסקת חברות" כי אם על עזיבת הקיבוץ, ובכך מחזקות את הפרשנות לפיה אין הכוונה למקרה פטירה." קרי לשיטתו של בית משפט המחוזי הפסקת חברות כשלעצמה אינה מזכה בדמי עזיבה אלא דרוש יציאה פיזית מהקיבוץ. פסיקה זו מתיישבת עם פסיקה של בית משפט השלום בת.א. (בית שאן) 2780/04 לאה חן נ. קיבוץ תל קציר [פורסם המאגרים המשפטיים] . יחד עם זאת בשנת 2009 חל תיקון בתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ד - 1973 (להלן: "התקנות"). סעיף 19 לתקנות קובע לאחר תיקונו כדלקמן: "זכויותיו של חבר קיבוץ היוצא או המוצא מהקיבוץ יהיו כמפורט בתוספת הראשונה; במקרה של סתירה בין הוראות התוספת ובין הוראות כללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ג-1993, או כללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ד-1994, יחולו ההוראות הקבועות בתוספת." בהתאם לתוספת הגדרת "עזיבה" השתנתה. בעוד שבעבר הוגדרה עזיבה כ- "יציאה או הוצאה מקיבוץ" כיום מוגדרת "עזיבה" כ- "הפסקת החברות בקיבוץ, למעט עקב פטירה". לדעתי המחוקק ביקש להתמודד בדיוק עם סיטואציה לפיה חבר הקיבוץ מפסיק את חברותו באגודה אך ממשיך להתגורר בקיבוץ כתושב. בעבר הקיבוץ לא איפשר לאחרים להתגורר בו אלא אם כן היו אלו חברי האגודה. עם הזמן ומטעמים כלכליים אפשר הקיבוץ לאנשים זרים לשכור נכסים בקיבוץ ללא שהיו חברים בו (לסיקרה מאלפת אודות השינויים והתמורות שחלו במבנה הקיבוץ ראה: ע"א 1773/06 שמואל אלף נ. קיבוץ איילת השחר). שינוי זה לא גרר במיידי שינוי בתחיקה אשר הייתה קיימת בעת השינוי ולא הייתה מותאמת לשינוי זה. יתרה מכך, התנאי לקבלת דמי העזיבה העזיבה פיזית של הקיבוץ נועד לדעתי לתת תמריץ לחבר הקיבוץ העוזב לפנות את הכס אותו החזיק בעת העזיבה ושלא יווצר מצב בו הוא מחזיק נכס מנכסי הקיבוץ שלא כדין ומצד שני מקבל דמי עזיבה. אך לדעתי סעיף זה לא יחול כאשר בהחבר העוזב נותר להתגורר בקיבוץ כתושב בהסכמת הקיבוץ כאשר הוא נושא בכל ההוצאות בהן הוא מחוייב. דינו של חבר עוזב במצב כזה לא צריך להיות שונה מחבר שעזב פיזית את הקיבוץ. כפי שקבעתי לעיל בהסכמה ניתן להתנות על האמור בכללים. לכן משהסכים הקיבוץ כי החבר העוזב ישאר בקיבוץ כתושב יש לראות בכך הסכמה לשלם לו דמי עזיבה על אף אי עזיבתו הפיזית. במקרה דנן התובע נשאר כתושב בהסכמת הקיבוץ. הקיבוץ לא הראה שמץ של התנגדות לשהיית התובע כתושב ולכן יש לראותו כמסכים למעמדו כתושב. לכן משהסתיימה חברתו של התובע באגודה יש לראות לחלופין את המועד להשתכללות זכותו לקבלת דמי עזיבה ממועד זה. אולם משתוקנו התקנות לאחר מועד זה הזכות משתכללת עם כניסת התיקון לתקנות לתוקף קרי 21.4.2009. לכן גם מטעם זה זכאי התובע לתשלום דמי העזיבה. אילו ניכויים יש לבצע מדמי העזיבה מחלוקת שניה אשר נטושה בין הצדדים הינה אילו קרנות השתלמות יש לנכות מדמי העזיבה. האם כל אלו שהיו קיימות בעבר או רק אילו שהיו קיימות במועד העזיבה? בעניין זה בפי התובע טענה מקדמית לפיה עניין זה נידון והוכרע בהליך הבוררות שהתנהל בין הצדדים ולכן קיים לגביו מעשה בית דין. בעניין זה אין לי אלא לחזור על פסק הדין שניתן על ידי ביום 24.10.2009 בערעור על החלטת כבוד הרשמת בתיק זה אשר קיבלה בקשה למתן צו לענות על שאלון. קבעתי כי לא ניתן להורות על מתן תשובות לשאלות בפלוגתאות שאינן עומדות על הפרק. פסק הבורר מהווה מעשה בית דין לגבי הסוגיות בהן הכריע. לכן משהוכרע על ידי הבוררים שיש לנכות מדמי העזיבה קרן השתלמות שעמדה לרשותו של התובע ביום העזיבה אין לפתוח שאלה זו מחדש. נושא זה עלה בפירוש כפלוגתא בבוררות ומשהוכרע העניין על ידי הבוררים אין להעלותו שוב בתיק זה. אינני מקבל את טענת הקיבוץ לפיה הפלוגתא לפיה התובע שלשל לכיסו בעבר קרנות השתלמות ולא העבירן לקיבוץ לא עמדה על הפרק. הקיבוץ טען ובמפורש שיש לנכות את כל קרנות ההשתלמות ללא יוצא מהכלל והטענה התקבלה בחלקה כאמור לעיל. הקיבוץ העמיד במפורש את שאלת הבעלות על קרנות ההשתלמות ולכן כלל בכך את כל קרנות ההשתלמות שהיו אי פעם לתובע. לכן אני קובע כי יש לנכות אך ורק קרנות השתלמות שהיו קיימים במועד העזיבה משקיים השתק שיפוטי בעניין זה מבלי לכנס לשאלה אם הדבר נכון או לא נכון מבחינה משפטית. חישוב דמי העזיבה מחלוקת אחרונה אשר נתגלעה בין הצדדים נוגעת לדרך חישוב דמי העזיבה. הקיבוץ מעלה במסגרת סיכומיו טענות מדוע יש להעדיף את דרך החישוב בה הוא נקט על זו שהתובע נוקט בה. הקיבוץ טוען כי אין להביא בחשבון ותק התובע את כל השנים בהן עבד כעובד חוץ והיה חבר קיבוץ זאת בהתאם להוראות סעיף 15 (ב)(3) לכללים. התובע מאידך טוען כי הוסכם בין התובע לבין הקיבוץ כי אין לנכות זכויות עתידיות שהתובע זכאי להן מקרן פנסיה. בפסק הבוררות נקבע כי הניכוי של זכויות הפניסה יעשה כנגד זכותו של התובע לקבל קצבה מהקיבוץ בהתאם לסעיף 2 לפסק הבוררות. משמעות פסיקה זו כי הבוררים קבעו שיש לנקוט בדרך הקבועה בסעיף 15 (ב) (2) לכללים. אכן סעיף 15 (ב) קובע שלוש חלופות אשר הקיבוץ רשאי לנקוט באחת מהן לצורך ניכוי זכות עתידית. למקרא סעיף 2 לפסק הבורר עולה כי סוגיה זו אף היא הוכרעה עת הבוררים נקטו בשיטת הניכוי הקבועה בסעיף 15 (ב) (2) לכללים. וכך נקבע בפסק הבורר: "מהקצבה המגיעה לשמואל לפי 'הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מהקיבוץ, התשנ"ג - 1993' ובהתאם לוותקו, כולל עבודתו מחוץ לקיבוץ עד לעזיבתו, יש לקזז את הסכום שנצבר בקרן הפנסיה שלו ממקום עבודתו בחוץ, נכון ליום העזיבה." הקיבוץ מבקש למעשה לנכות פעמיים את הזכות העתידית לפנסיה: פעם אחת על ידי ניכוי מהקצבה החודשית בהתאם לפסק הבורר ופעם שנייה על ידי הפחתת שנות הוותק. ברי כי עם שיטת חישוב זו המנוגדת להוראת הכללים אין להשלים. כפועל יוצא מכך הותק הרלוונטי הוא 32 שנה ויש להוסיף לדמי העזיבה 132% בהתאם לתוספת השניה לכללים ולא כפי שנטען על ידי הקיבוץ 70% עבור 21 שנות ותק. לכן בשים לב לכך התובע זכאי לדמי עזיבה ואני מחייב את הקיבוץ הנתבע לשלם לתובע סך של 229,312 ₪ (ראה סעיף 51 לתצהיר התובע) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הבורר (המועד לטעמי בו השתכללה הזכות בהתאם להסכמה לתשלום דמי העזיבה) מיום 11.11.2008 ועד התשלום המלא בפועל. באשר לקיצבה התובע במסגרת כתב תביעתו טען כי סכום הקיצבה משתווה לסכום שיש לקזזו מהפנסיה המתקבלת כעבודת חוץ או שיש פער זניח ביניהם ולכן הוא מוותר עליו. כמו כן הנני מחייב את הקיבוץ הנתבע בהוצאות התובע בסך של 30,000 ₪. יישוב סכסוכיםדמי עזיבה לחבר קיבוץקיבוץבוררותחברות בקיבוץ