קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח חובה הסעה בשכר: לפני תביעת התובע (להלן - "גבאי") לפיצוי בגין נזק גוף שאירע לו בתאונת דרכים. הנתבעת 1 (להלן - "הפניקס") הינה מבטחת על פי פוליסת ביטוח חובה שהוצאה עבור הרכב בו נהג גבאי בעת התאונה (רכב מסוג "אוטובוס זעיר פרטי" מס' רישוי 7309800 - בהתאם לרישיון הרכב נספח ג' לתצהיר גבאי, להלן-"הרכב"). הנתבעת 2 הינה קרנית. הנתבע 3 (להלן - "סלח") הינו גיסו של גבאי, בעל הרכב ומי שהתיר לגבאי לנהוג בו ולהסיע בו נוסעים. בנוסף להיותו נתבע, שיגרה קרנית כנגד סלח גם הודעת צד ג'. המחלוקת המונחת לפני נוגעת בשלב זה לקיומו של כיסוי ביטוחי לתאונה במסגרת הפוליסה של הפניקס. כמו כן, באם ימצא כי אין כיסוי ביטוחי כאמור, יש להכריע בשאלת חבותה של קרנית וכן בהודעת צד ג' ששיגרה. יצויין, כי בתאונה נפגעו גם מספר נוסעים שנסעו ברכב, שחלקם הגישו תביעות התלויות ועומדות לפני ערכאות אחרות. הצדדים הגיעו בינם לבין עצמם להסכמות בנוגע לתוקפה של הכרעת בית המשפט בתיק זה גם לגבי הנפגעים האחרים, הכל כמפורט במסמך משותף שהגישו ואשר קיבל תוקף של החלטה. רקע עובדתי גבאי הינו יליד שנת 1945, נהג במקצועו (עדותו בעמ' 11 לפרוטוקול, וכן ראה רשיון נהיגה נספח לכתב התביעה). הרכב בו אירע ההתאונה היה אחד משלושה כלי רכב שהיו בבעלותו של סלח ובאמצעותם הפעיל עסק בשם "דובדבן". אין חולק, כי כיום עיסוקו של העסק הינו הן בהובלות ציוד והן בהסעת נוסעים בשכר (ראה מוצג נת/1 תשובת סלח לשאלון וכן חקירתו). בנוגע לתחום עיסוקו של העסק בתקופה הרלוונטית לתאונה, חלוקים הצדדים: סלח וגבאי טוענים, כי באותה עת הופעלו כלי הרכב של העסק, והרכב נשוא התביעה בכללם, אך ורק להובלת ציוד הפקה ולא להסעת נוסעים בשכר. הם מדגישים, כי כלי הרכב היו מסווגים כ"אוטבוס זעיר פרטי" אשר אינו מורשה להסיע נוסעים בשכר על פי תקנות התעבורה ועל כן ממילא גם לא היו מבוטחים בביטוח חובה המכסה הסעת נוסעים בשכר. לטענתם, כאשר סיפק העסק שירותי הסעת נוסעים, עשה זאת באמצעות קבלני משנה ולא באמצעות כלי הרכב של העסק. הפניקס, לעומת זאת, טוענת כי בתקופה הרלוונטית לתאונה, סיפק "דובדבן" לא רק שירותי הובלה אלא גם שירותי הסעת נוסעים בשכר, וזאת לא רק באמצעות קבלני משנה אלא בכלי הרכב של העסק עצמו, והרכב נשוא התביעה בכלל זאת. גבאי עבד כנהג ב"דובדבן" בתקופה קודמת אך עזב מטעמיו. לדבריו, ביום שקדם לתאונה הסכים לשוב לעבודה בעסק כנהג. אין חולק, כי ביום 19.2.06 פנה אל סלח מר שמואל טורה, מנהל סניף דרום של חברת ההסעות מאיה טורס בע"מ, וביקש את עזרתו בהסעת קבוצת עובדי אינטל מתל אביב לקרית גת למחרת היום (ס' 6 לתצהיר טורה). אין חולק, כי סלח נענה בחיוב. לדבריו, ממילא היה אמור לשגר למחרת רכב לבאר שבע על מנת לאסוף משם ציוד לתל אביב. אין חולק, כי סלח פנה אל גבאי וביקש ממנו לבצע את הנסיעה המיועדת לבאר שבע ובחזרה, לרבות הסעת עובדי אינטל מתל אביב לקרית גת. אין חולק, כי ביום 20.2.06 נטל גבאי את הרכב בתל אביב, אסף את קבוצת עובדי אינטל בתחנת הרכבת ונסע דרומה. במהלך הנסיעה אירעה התאונה, בעת שעצר ברמזור ורכב אחר התנגש בו מאחור, וכתוצאה מכך נפגע גבאי וכן חלק מהנוסעים. אין חולק, כי בפועל לא שולם מאומה לסלח או לגבאי עבור הסעת העובדים. אין חולק, כי פוליסת ביטוח החובה הרלוונטית (נספח ג' לתצהיר גבאי) מכסה שימוש ברכב להסעת נוסעים שלא בשכר וכן הובלת מטען, אין אינה מכסה שימוש ברכב "למטרות הסעת נוסעים בשכר, בתשלום או בתמורה" (סעיף 32 לחלק ב' לפוליסה). טענות הצדדים לטענת גבאי, הפוליסה הרלוונטית מכסה את התאונה. לשיטתו, הנטל להוכיח את קיומו של הסייג לחבות בנסיבות העניין, דהינו כי מדובר ב"הסעה בשכר", מוטל על הפניקס, שלא עמדה בו. לגירסתו של גבאי, לא עלה בידי הפניקס להוכיח את שני התנאים המצטברים הנדרשים לצורך הוכחת חריג זה: ראשית, לא עלה בידה להוכיח כי הנסיעה בוצעה תמורת שכר ולא כ"טובה" שעשה סלח לשמואל טורה, ושנית, לא עלה בידה להוכיח כי הרכב המבוטח הופעל במסגרת עסק של הסעת נוסעים בשכר. לחלופין טוען גבאי, כי טרם הנסיעה בדק את הפוליסה והאמין כי היא תקפה ומכסה את הנסיעה, ועל כן, באם ימצא כי אין כיסוי, הרי שיש לחייב את קרנית לפצותו על נזקיו. הפניקס טוענת כי הוכיחה באופן מספק שהסעת עובדי אינטל ברכב היתה בבחינת "הסעת נוסעים בשכר" כהגדרת ס' 32 לפוליסה, ועל כן אין לתאונה כיסוי ביטוחי במסגרתה. לטענתה, עלה בידה להוכיח הן כי הנסיעה הספציפית בוצעה תמורת שכר ולמטרת רווח (אף אם בסופו של דבר לא שולם עבורה מאומה), והן כי הרכב הופעל במסגרת עסק של הסעת נוסעים בשכר, ולא רק הובלת ציוד. הפניקס מדגישה, כי גם אם נטל השכנוע אכן מוטל על כתפיה, הרי שיש בסתירות ובפרכות בגירסאות גבאי וסלח כדי לסייע לה להרימו. קרנית מצטרפת לטענת גבאי, לפיה לתאונה יש כיסוי ביטוחי בפוליסה וכי יש לחייב את הפניקס בתשלום הפיצוי, משלא עמדה בנטל להוכיח קיומו של הסייג הנטען לחבות. לחלופין טוענת קרנית, כי אם אכן חל החריג לפוליסה, הרי שאין לחייבה בפיצוי התובע שכן לא הוכיח שהתקיימו בו תנאי ס' 7(א) לחוק הפיצויים, ולחלופין - יש לקבל את הודעת צד ג' ששיגרה כנגד סלח, אשר התיר לגבאי לנהוג ברכב ולהסיע בו נוסעים בשכר למרות העדר כיסוי ביטוחי מתאים. סלח טוען כי יש לדחות את התביעה נגדו וכן את הודעת צד ג'. אשר לתביעה, הוא טוען כי לא היה מדובר בהסעת נוסעים בשכר כהגדרתה בפוליסה ועל כן יש לקבוע כי לתאונה היה כיסוי ביטוחי. לעניין זה הוא מדגיש, כי בתקופה הרלוונטית כל כלי הרכב שהיו בבעלותו היו מסוג "אוטובוס זעיר פרטי" אשר אינו מורשה כלל להסיע נוסעים בשכר, והוא אכן לא הפעילם לצורך זה. לדברי סלח, ככל שסיפק ללקוחותיו שירותי הסעת נוסעים בשכר, עשה זאת באמצעות קבלני משנה המורשים לכך, ואילו הסעת עובדי אינטל היתה בגדר נסיעה חד פעמית, טובה שלא תמורת שכר, רק על שום שהרכב ממילא היה אמור לנסוע בכיוון הנדרש. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את העדים, בחנתי את הראיות ונתתי דעתי על טענות הצדדים, באתי לכלל דעה כי לא עלה בידי הפניקס להטות את כף המאזניים לקביעה כי הנסיעה היתה בגדר "הסעה בשכר" כהגדרתה בפוליסה, ולפיכך אין לקבוע כי התקיים הסייג לחבות. כידוע, נטל השכנוע להוכחת טענת "הסעה בשכר" וקיומו של הסייג לחבות, מוטל על המבטחת (ראה רע"א 143/98 דיב נ. הסנה פ"ד נג(1) עמ' 450; ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ. סיגלית קדוש ; ע"א (חי') 4113/07 מזאריב מוחמד נ. אריה חב' לביטוח ). על מנת לעמוד בנטל, על המבטחת להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד - כי הנסיעה הספציפית בה אירעה התאונה היתה למטרות רווח; השני - כי היו אלמנטים עסקיים בהפעלת הרכב, דהינו - כי הרכב המבוטח הופעל למטרה מסחרית-עסקית במסגרת עסק של הסעת נוסעים בשכר (וראה, למשל, ע"א 559/91 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ. עיסא פ"ד מז(3) 788 בעמ' 791 וכן ראה ת.א. (חי') 1092/04 עזבון המנוח JAIMS HUBER KIBBEN נ. הנהג חג'אזי ). בכך משתקף ההגיון העומד בבסיס ההחרגה בה מדובר: קיומו של סיכון מוגבר להתרחשות מקרה הביטוח בנסיעות מסוג זה, המתאפיינות במרחקים ניכרים וכן באינטרס של הנהג להסיע נוסעים רבים ככל האפשר כאשר משולם לו שכר עבור כל נוסע. ודוק: כאמור, הרכב הוגדר ברישיון כ"אוטובוס זעיר פרטי". ס' 84א לתקנות התעבורה אינו מתיר להסיע נוסעים בשכר ברכב המסווג בסיווג זה. לפיכך, לקביעה כי סלח הפעיל את הרכב דרך קבע למטרת הסעת נוסעים בשכר עלולות להיות השלכות חמורות ואף פליליות. בהתאם, הנטל המוטל על הפניקס להוכחתה הינו, לטעמי, כבד מהרגיל. אשר לתנאי הראשון, לפיו הסעת העובדים היתה למטרת הפקת רווח. אין חולק, למעשה, כי בפועל לא שולמה עבור הסעה זו כל תמורה, לא לגבאי ולא לסלח. אלא שהפניקס טוענת, כי גם אם לא שולמה תמורה בפועל, הרי שמדובר היה לכתחילה בהסעה בתשלום ולא ב"טובה" שעשה סלח לטורה. לא מצאתי כי עלה בידה להוכיח כדבעי טענתה זו. הפניקס נתמכת לעניין זה בעדות טורה, לפיה פנייתו אל סלח באה על רקע קשרי עבודה שוטפים ולא כפניה אישית ל"טובה", וכי הוא הניח שסלח ישגר אליו חשבון שישולם. אלא שעלה מעדות טורה, כי בשיחתו עם סלח לא דובר מפורשות אודות תשלום כלשהו, וכי אין בעדותו אלא את הבנתו הסוביקטיבית שלו, לכאורה, אודות השיחה. מצאתי כי קיים בענין זה פער לא מוסבר בין קביעתו של טורה בתצהירו, לפיה: "יצויין כי אכן אותה נסיעה לא היתה בתשלום..." לבין עדותו בחקירה נגדית, בה טען במעורפל כי גם תמורת הסעה זו היה צפוי תשלום. לא נעלם מעיני, כי למרות שטורה העיד אודות תיעוד בזמן אמת של הזמנת הסעות מקבלני משנה, לרבות התמורה המוסכמת, כדבריו: "אני מזמין וואן, רושם את שם הקבלן במחשב, במחשב יש סיכום של מחיר ב' לקבלן, מתי שהקבלן מגיש את החשבונית בעבור הנסיעה הוא מקבל כסף" (עמ' 27 לפרוטוקול), הרי שהפניקס לא הציגה את הרישום הרלוונטי לנסיעה דנן, ואין לי אלא להניח כי לא אותר רישום כזה, עובדה התומכת בגירסת סלח דווקא. סוף דבר, לא מצאתי כי בעדות טורה ובסברותיו יש כדי להפריך את גירסת סלח, לפיה הוא, מצידו, נעתר לבקשת טורה במסגרת "טובה" ובלא כוונה לקבל תשלום. בפרט, כאשר אין חולק כי ברכב זה לא ניתן היה כלל לבצע הסעות נוסעים בתשלום. סבורני כי הפניקס לא עמדה בנטל הנדרש גם להוכחת התנאי השני, דהינו - כי הרכב המבוטח הופעל בתקופה הרלוונטית במסגרת עסק של הסעת נוסעים בשכר. ודוק: אמנם, אין חולק כי הרכב הופעל דרך קבע למטרה עסקית, אלא שעל הפניקס להפריך את טענת המבוטח לפיה המדובר היה בהפעלה למטרת עסק של הובלת ציוד בלבד, ולהוכיח כי הרכב המבוטח הופעל להסעת נוסעים בשכר במסגרת עסק להסעות כאלה. העדים שהביאה הפניקס לא הועילו להטות את הכף בעניין זה. טורה, אשר מסר בתצהירו כי נהג להזמין מעת לעת מסלח גם שירותי הסעת נוסעים (ראה תצהירו), והגב' ענבל מרום, נציגת חברת "טדי הפקות", אשר העידה כי היא שכרה מסלח דרך קבע שירותי הסעות נוסעים בשכר, לא סתרו את טענת סלח לפיה כאשר סיפק שירותי הסעת נוסעים בשכר, עשה זאת באמצעות קבלני משנה ולא באמצעות כלי הרכב שלו, שלא היו מורשים לכך על פי רשיונם. איש מהעדים לא יכול היה לאשר כי הרכב הספציפי שימש אי פעם להזמנת הסעת נוסעים, אף לא כלי רכב אחרים בבעלות סלח. יתר על כן. עלה מעדותם כי לעתים אכן העמיד סלח לרשותם מספר כלי רכב שעלה על שלושה, דהינו - ברי כי הזמין שירותים מאחרים לצורך כך. טורה אישר בחקירתו כי שימוש בקבלני משנה הוא דבר שבשגרה בתחום ההובלות וההסעות, וכי סלח אכן הזמין ממאיה טורס מעת לעת שירותי הסעת נוסעים, לרבות אוטובוסים (עמ' 26 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, אין בעדות טורה ומרום די כדי לשכנעני כי סלח הפעיל דרך קבע את כלי הרכב שלו (לרבות הרכב המבוטח) לצורך עסק של הסעת נוסעים בשכר, כאשר שימוש כזה היה אסור על פי רשיון הרכב שלהם. הפניקס מפנה עוד לעיצוב פנים הרכב (בעל כסאות מרופדים וטלויזיה) כדי לתמוך בטענתה כי שימש להסעת נוסעים. אמנם, תמיהה היא מדוע ראה סלח לעשות שימוש בכלי רכב "מפוארים" כאלה לצורך הובלת ציוד, אך סלח העיד כי מדובר בכלי רכב ישנים למדי, וכי לצורך הובלה נהג לפרק את הכסאות, ולא מצאתי כי בעיצוב פנים הרכב יש משקל שדי בו לקביעה כי שימש בפועל להסעת נוסעים בשכר. הפניקס מפנה לסתירות ופרכות מסויימות בעדויות גבאי וסלח, וכן לאופן בו תיאר גבאי את עיסוקו במסמכים שרשם במשטרה, בבית החולים ובמל"ל ("נהג הסעות", "נהג מונית"). אכן, המידע אודות היות הנסיעה בשכר אם לאו מצוי בדרך כלל בידי הנהג או המבוטח, ועל כן הלכה היא כי אין הם פטורים בלא כלום ורובץ עליהם נטל הבאת הראיות (רע"א 143/98 בעניין דיב, לעיל), אך איני סבורה כי בענייננו הצביעה הפניקס על סתירות או פרכות שיש להם משמעות ומשקל המספיקים להרמת הנטל. התרשמתי, כי גבאי אינו בקי ברזי עסקו של סל שכן אינו אלא נהג מבצע. כמו כן, איני סבורה כי לאופן בו הגדיר גבאי את עיסוקו יש משקל כלשהו לעניין מהותה של ההסעה הספציפית כ"הסעה בשכר" או לשאלת הפעלת הרכב המבוטח למטרת עסק של הסעות בשכר. סוף דבר, מצאתי כי לא היה די בראיות שהציגה הפניקס, כמו גם בספקות ובתמיהות שהעלתה, כדי להטות את הכף ולשכנע במידה מספקת כי למרות הגדרתו ברישיון כ"אוטובוס זעיר פרטי" הופעל הרכב המבוטח דרך קבע שלא כחוק, בעסק של הסעת נוסעים בשכר. כמו כן, לא שוכנעתי כי הסעת עובדי אינטל ברכב זה ביום התאונה, לא בוצעה כ"טובה" ללא כוונה לגבות תשלום, אלא דווקא כהסעה למטרת הפקת רווח. עולה מהאמור לעיל, כי לא התקיים הסייג הנטען לחבות, וכי הפוליסה מכסה את התאונה. התביעה נגד קרנית תידחה איפוא, ואני מחייבת את הפניקס לשלם לקרנית הוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪. התיק יועבר אל סגנית הנשיאה על מנת שתקבע את המותב שימשיך לדון בתיק. רכבתאונת דרכיםביטוח חובהפוליסהביטוח חובה (הסעה בשכר)כיסוי ביטוחי