קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח חובה רישיון נהיגה זר: גדר הדיון בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלת חבות הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים שאירעה ביום 22 באפריל 2007, עת נהג ברכבו. התובע הגיש את תביעתו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). מחלוקתם של הצדדים עניינה בשאלת תוקפו של רישיון הנהיגה שהיה לתובע במועד התאונה, וההשלכות מכך על חבות הנתבעת לשאת בפיצוי. לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות נוכח היעדר כיסוי ביטוחי תקף במועד התאונה, משום שהיה על התובע להחזיק ברישיון נהיגה ישראלי ואילו במועד התאונה התובע החזיק ברישיון נהיגה זר בלבד. לעומתה, טוען התובע כי אין לראות בו כשוהה באופן קבוע בישראל החל משנת 1987 ועד היום, וכי אין הוא תושב ישראל לעניין תקנה 567 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") ועל-כן, הוא רשאי היה לנהוג בישראל עם רישיון זר כרישיון בר תוקף. טענות התובע התובע הצהיר כי הוא תושב ירדן, מחזיק באזרחות ירדנית ובן לעדה הנוצרית הלטינית. לטענתו, הוא אינו תושב ישראל, אינו מתכוון להשתקע בישראל, ואינו רואה בישראל מקום מגוריו הקבוע. לטענת התובע, מקום מגוריו הקבוע בירדן, שם נמצאים בני משפחתו, נכסיו וחבריו, ואילו שהותו בישראל ארעית לבקשת הכנסייה. התובע הפנה לכך שאינו רשום במרשם האוכלוסין בישראל ואינו מחזיק בתעודת זהות או דרכון ישראלי, כמו כן אינו רשאי לשהות בישראל דרך קבע. לטענתו הוא שוהה בישראל ברשות כאיש דת מטעם הכנסייה. התובע טען כי נולד בעיר ארבד בירדן ולאחר מכן החל את לימודיו במוסדות דתיים שם ובגיל 12 המשיך ללמוד בעיר בית ג'אלה ברשות הפלסטינית, שם מצוי הסמינר היחיד באזור המזרח התיכון לבני העדה הלטינית. התובע סיים את לימודיו בבית ג'אלה בשנת 1999 ועבר לשרת את הכנסייה בירדן עד חודש יולי 2000. לאחר מכן שב לבית ג'אלה והמשיך בלימודיו. כעבור שנה נסע לירדן והמשיך לשרת את הכנסייה בעיר אלזרקה עד לחודש יולי 2003. ביום 11 באוקטובר 2003, חזר התובע לישראל אל הפטריאכיה הלטינית בירושלים ושם משרת עד היום. לטענתו, עם הגיעו לישראל מונה כאחראי על הקהילה הלטינית בכפר עבוד המצוי ליד העיר רמאללה. התובע הצהיר שמקום שהותו העיקרי בכפר עבוד אשר מצוי בשטח הרשות הפלסטינית והוא ביקר לכל היותר פעמיים בשבוע בירושלים לשם סידורים בלבד. התובע טוען כי אין לראות בו כתושב ישראל החל משנת 1987 ועד היום. לטענתו, כניסותיו לישראל הינן בהתאם לאשרת כניסה מסוג ב-2 המוגבלת בזמן לשנה אחת. התובע מחזיק ברישיון נהיגה ירדני המתאים לרכב שבו נהג עת אירעה התאונה, וכי בהתאם לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה") מחזיק ברישיון נהיגה זר רשאי לנהוג בישראל בסוג רכב באופן מתאים לרישיון הזר שברשותו. בהתאם לתקנות 567 ו-567א לתקנות התעבורה יש לבחון האם התובע תושב ישראל. לשיטתו, מיישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין זה הוא אינו תושב ישראל ועל-כן, הוא עומד בתנאי תקנה 567 לתקנות התעבורה המאפשרת לו לנהוג בישראל עם רישיון זר כרישיון בר תוקף. טענות הנתבעת בסיכומיה, טענה הנתבעת כי התובע החזיק ברישיון נהיגה זר במועד התאונה, בעוד שהיה עליו להחזיק רישיון נהיגה ישראלי, ולכן לא היה בעל רישיון תקף בעת קרות התאונה ויש לראותו כמי שנופל לגדר תקנה 567א לתקנות התעבורה. עוד נטען, שאין לקבל את טענת התובע כי די ברישיון הנהיגה הזר שהחזיק כדי להכשיר את נהיגתו, משום שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שהרישיון הזר היה בתוקף במועד התאונה. לטענת הנתבעת, משך שהותו של התובע מחוץ לישראל ממועד כניסתו האחרונה אינו עולה על תקופה מצטברת של שלושה חודשים, על כן, אין התובע עומד בדרישות תקנה 567(1)(א) לתקנות התעבורה. הנתבעת הפנתה לפסיקה שדנה בפרשנות התקנה (בר"ע (מחוזי-חי') 1003/06 אליהו נ' קרנית, ניתן ביום 20.5.07 (לא פורסם) ), שם נקבע כי בשל עמימות התקנה המבחן שיקבע איזו תקנה תחול הינו מבחן התושבות. הנתבעת גרסה כי התובע הגיע לישראל בגיל 12, תוך כוונה ללמוד ולעבוד בה. לשיטת הנתבעת, לתובע כוונה להשתקע בישראל ולראייה טענה כי התובע ממשיך להתגורר בישראל ולעבוד בישראל עד היום. מאז היותו ילד בן 12, מצוי התובע בתחומי המדינה כאשר זיקתו לירדן מתמצה בביקורים למשפחתו. לטענתה, טענת התובע כי בין השנים 1999 ו-2000 שהה בירדן אינה נתמכה בראייה, זוהי עדות יחידה של בעל דין ואין לייחס לה משקל. מעבר לכך, התובע מצוי בשטחי ירושלים החל משנת 2003 ועד היום, משתייך לפאטריארכיה הלטינית בירושלים, מתגורר בירושלים, עובד במסגרת הכנסייה, מקבל שכר ומנהל חשבון בנק באמצעות הכנסייה וכן הינו בעליו של רכב ישראלי. לטענת הנתבעת, התובע בעל רישיון ישיבת קבע בארץ קיבל אשרת שהייה מסוג A3 ואין בעובדה שעל התובע לחדשה מידי שנה כדי לגרוע מתושבותו. הנתבעת הוסיפה כי אין במניע הדתי של התובע להשתקע בארץ כדי לשנות לעניין מבחן התושבות, שכן, התקנות אינן מבחינות בין המניעים להשתקעות בארץ. לטענת הנתבעת, נהיגת התובע ללא רשיון נהיגה ישראלי הינה פגם מהותי. אין בהיתממות התובע כי לא טרח לברר את דרישות משרד התחבורה בכל הנוגע לנהיגתו בארץ כדי להכשיר את התנהגותו, שאינה מתיישבת עם התנהגות הנדרשת מכל אדם סביר. הנתבעת טענה כי מאחר שנהג התובע ללא רישיון נהיגה ישראלי בר תוקף דין התביעה להידחות מכוח סעיף 7(3) לחוק הפיצויים והוסיפה כי בנסיבות המקרה התובע נהג בניגוד לתנאי הפוליסה וכן מכוח סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, השולל זכאות לפיצוי בשל נהיגה ללא ביטוח. דיון והכרעה הדין החל חוק הפיצויים קובע את הגבלת זכאותם של נפגעים על פי החוק: "7 . נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה: . מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967; . מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב" מקור החובה ברישיון ישראלי קבוע בסעיף 10(א) לפקודת התעבורה האוסר לנהוג ללא רישיון נהיגה: "לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר". ההלכה הפסוקה קובעת כי פרשנות סעיף 7(3) לחוק פיצויים, כמו גם פרשנות הסייג הקבוע בפוליסה המתנה את תוקפה בקיומו של רישיון בר-תוקף, צריכה להיעשות בהתאם לשיקולי מדיניות מיוחדים, תוך מתן מקום מרכזי לתכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים (דנ"א 10017/02 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נח(5) 639). עוד נקבע, כי גישת המחוקק באשר לאי תקפותו של רשיון זר הינה עניין מהותי נורמטיבי שמטרתו הרתעה ולא ניתן לסטות ממנה כל עוד לא תשונה החקיקה. ((רע"א 4874/04 רביבו נ. אליהו, ניתן ביום 8.2.07 (לא פורסם) ). גדר המחלוקת כאמור נסוב סביב החלת תקנות התעבורה על רישיון הנהיגה הזר של התובע. לשיטת התובע יש להחיל את תקנה 567 לתקנות התעבורה על המקרה שכן אין הוא תושב ישראל, ואילו הנתבעת סבורה שיש להחיל על המקרה דנא את הוראות סעיף 567א לתקנות התעבורה. לשון התקנות הינה: 567.מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב אזור כהגדרתו בתקנה 578 ובידו רישיון נהיגה זר בר תוקף, יראו אותו כבעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל בדרגה המקבילה לדרגת רישיון הנהיגה שלו, אם נתקיימו בו כל אלה: (1) תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190; (2) אם הוא נוהג רכב כאמור - (א) בתקנות 176 עד 181 - שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שנה, אלא אם כן הוא יצא מישראל במשך תקופה זו ליותרמשלושה חודשים, באופן מצטבר; (ב) בתקנות 182 עד 185 - שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שלושה חודשים אלא אם כן הוא יצא מחוץ לישראל בתקופה זו ליותר מ-30 ימים באופן מצטבר. 567א. עולה חדש, אזרח ישראל או תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע, אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות לפני יום כניסתו האחרונה לישראל, רשאי לנהוג ברישיון נהיגה זר, ברכב המתאים לדרגת רישיונו, במשך תקופה של שנה מיום כניסתו לישראל ובלבד שנתקיימו בו תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190. תקנה 567א לתקנות התעבורה חלה על מי שברצונו להשתקע בישראל ולשבת בה ישיבת קבע ואילו תקנה 567 לתקנות התעבורה חלה על אדם שאינו תושב ישראל ללא קשר לאזרחותו, ובאדם שאין לו כוונה להשתקע בישראל ושהותו בתחומי ישראל הינה ארעית. בבר"ע (מחוזי-חי') 1003/06 אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ניתן ביום 20.5.07 (לא פורסם) ), נדונה סוגיית פרשנות תקנה 567 לתקנות התעבורה: "כמו בכל מדינה מתוקנת, ישראל מאפשרת לתיירים, לאזרחים ולתושבים של מדינות זרות, המגיעים לישראל לזמן קצר, לנהוג בארץ עם רשיון נהיגה בינלאומי. הדבר מעוגן באמנה בדבר תנועה בינלאומית בדרכים. מדינת ישראל, כמו מדינות רבות אחרות, מכירה בתוקפו של רשיון נהיגה מסוג זה, לפרק זמן מוגבל, מבלי שמחזיקו יידרש לעבור מבחנים נוספים. ואילו מתושבי ישראל, דורשת המדינה לנהוג עם רשיון ישראלי בר תוקף, על כל החובות הכרוכות בכך. ..לטעמי, יש להעדיף את הפירוש בו נקט בית משפט קמא, ולפיו תקנה 567 קובעת את הכלל כי מי שאינו תושב ישראל רשאי לנהוג בישראל בהחזיקו רשיון זר. תקנה זו תחול על כל מי שמגיע לישראל לתקופה ארעית, תייר ותושב חוץ, גם אם הוא מחזיק באזרחות ישראלית. תקנה 567 תוקנה בשעתו, ונקבע בה במפורש מבחן התושבות, לעומת הנוסח הקודם שהיה מסורבל יותר. מבחן התושבות הוא מבחן עובדתי-משפטי, שיש לבוחנו בכל מקרה על פי נסיבותיו - ראה, לדוגמה, ת.א. (שלום י-ם) 13536/04 סגל נ' הפול "המאגר הישראלי לביטוחי רכב" ( 30.7.2006); ע"א (מחוזי י-ם) 4495/03 בסינה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2004(2) 2638 (2004). ..תקנה 567א עניינה בסוג מיוחד של מקרים. היא חלה על מי שהגיע לישראל מתוך מטרה להפוך את ישראל למרכז חייו ולהשתקע בה, וכפי שנאמר על ידי בית משפט קמא, ניתן להסיק זאת גם מכותרתו של הסעיף "רשיון נהיגה לעולה ולתושב חוזר". ..תקנה 567א הוספה והורחבה, כך שתחול, בנוסף לעולים חדשים, גם על תושבים חוזרים ועל אזרחים ישראלים, ופרק הזמן לצורך המרת רשיון הנהיגה הזר לרשיון ישראלי, הוארך משלושה חודשים לשנה. בכך ביקש המחוקק להקל עם עולים ותושבים חוזרים, לרבות כאלו המחזיקים באזרחות ישראלית, שמגיעים לישראל בכוונה להשתקע בה." משכך יש לבחון האם התובע הינו תושב ישראל. "מונח ה"תושבות" עבר תמורות במהלך השנים, במקביל לשינויים שחלו בדפוסי החיים והעבודה. הוראות החוק, וכן פרשנותו, מחייבים הכרה בשינוי בדפוסי החיים במציאות של "כפר גלובאלי", שבהם עשוי אדם לשנות באופן תדיר את מקום מגוריו ועבודתו. המבחן המקובל לתושבות הינו מבחן מרכז החיים, הנבחן בהתאם למירב הזיקות (ראו למשך דנ"פ 8612/00 חיים ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה (5) 439)." (תא (שלום-י-ם) 11575-06 עזבון המנוח SHAH NEVINCHANDRA נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ניתן ביום 20.1.11 (לא פורסם) . בשלב זה של הדיון, יש להידרש לשאלת נטל הראיה - דהיינו על מי מוטל נטל הראיה להוכחת הטענה בדבר העדר רישיון נהיגה? בנסיבות העניין, משהוצאה על ידי הנתבעת פוליסת ביטוח המבטחת את השימוש ברכב, נטל הראיה להוכחת התקיימות חריג לכיסוי הביטוחי, לרבות הטענה בדבר העדר רישיון נהיגה תקף, מוטל על הנתבעת (רע"א 143/98 מוחמד דיב נ. הסנה חברה ישראלית לביטוח, פד"י נג(1) 450, רע"א 2573/07 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' גינזבורג, ניתן ביום 22.10.07 (לא פורסם) ). בת.א. (שלום-ת"א) 55063/03 סמנקונגשי נארי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ 1.8.07 (לא פורסם) נקבע כך: "אומר בקצירת האומר, כי לענין הוכחת העדר רשיון נהיגה, הנטל מוטל דווקא על חברת הביטוח. בדיוק כשם שלצורך הוכחת מקרה ביטוח, מוטל על מבוטח להוכיח העובדות המהוות את מקרה הביטוח כשלאחר מכן עובר הנטל אל חברת הביטוח להוכיח את החריגים, כי אז בתאונת דרכים מוטל על התובע להוכיח את עצם קרות התאונה, ומשמבקשת חברת הביטוח לצאת ידי חובתה ולא לשאת בתשלום הפיצויים, כי אז עליה להוכיח את כל אותם חריגים המופיעים בפוליסה ובהם בין היתר, העדר רשיון נהיגה בר תוקף...". בהינתן כי הנהג החזיק ברישיון נהיגה ירדני בלבד, הרי שלהוכחת טענתה בדבר העדר רישיון נהיגה תקף, על הנתבעת להוכיח כי הנהג לא היה רשאי לנהוג עם רישיון זה, בהתאם להוראות תקנות התעבורה. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים אני קובעת כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח את טענותה, שמרכז חייו של התבוע היה בישראל בעת התאונה. התובע, תיאר בתצהיר עדותו הראשית כי הוא תושב ירדן יליד העיר ארבד, שם למד מילדותו במוסדות דתיים. התובע הצהיר כי הוא נאלץ לעבור להמשך לימודיו בעיר בית ג'אלה ברשות הפלסטינית בשנת 1987, בהיותן בן 12 שנים, עד שנת 1999, זאת משום שבעיר מצוי הסמינר היחיד במזרח התיכון לבני העדה הלטינית. לאחר מכן, לטענתו, עבר לשרת את הכנסייה עד חודש יולי 2000 במטרה לעבוד על התיאום לביקור האפיפיור בירדן. בחודש אוגוסט 2000 שב, לטענתו, לרשות הפלסטינית להמשך לימודיו בבית ג'אלה. לאחר שנה נסע לירדן שם קיבל תואר כהונה והמשיך לשרת את הכנסייה בעיר אלזרקה עד ליום 13 ביולי 2003. התובע הצהיר כי ביום 11 באוקטובר 2003 הגיע שוב לישראל על מנת לשרת את הכנסייה והפטריאכיה הלטינית. בהגיעו לישראל התמנה כאחראי על הכנסייה הלטינית בכפר עבוד כשנה עד שהתמנה למנהל בית הספר הלטיני בכפר עבוד. המבחן המקובל לתושבות הינו מבחן מרכז החיים, הנבחן בהתאם למירב הזיקות. במקרה דנא, מצאתי כי בהתאם להחלת מבחן מירב הזיקות שנקבע בהלכה הפסוקה, מרכז חייו של התובע בעת התאונה היה ישראל אף שמגוריו בישראל ובאיזור הינם בהתאם לצרכי הכנסייה אליה היא משתייך כאיש דת בעל תואר כהונה, לשם כך קיבל אשרת שהייה של איש דת הקצובה בזמן כאמור. אף שבתצהירו הדגיש התובע, כי על אף השתייכותו לפטריאכיה הלטינית בירושלים, הוא שוהה בעיקר בכפר עבוד ואילו כניסותיו לישראל הן לצורך סידורים בלבד ולכל היותר פעמיים בשבוע הרי שבחקירתו הנגדית העיד כי גם כאשר הוא מצוי בכפר עבוד לצורכי עבודתו הוא חוזר תמיד לירושלים (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 23-24). אני סבורה כי מרכז חייו של התובע בשנים האחרונות, לפחות משנת 2003, מאז משרת בפטריארכיה בירושלים, כפי שהעיד (עמ' 5 לפרוטוקול ש' 25-26) ולכן גם בעת התאונה, הינו בישראל ועל כן אינו נמצא בישראל באופן ארעי. אני ערה לכך שהתובע אינו מחזיק בתיעוד ישראלי, וכניסותיו לארץ כפופות לאשרת שהייה קצובה בזמן ואף נראה כי אינו רואה עצמו כתושב ישראל, וכי, לטענתו, הוא משנה את מקום מגוריו על פי צרכי הפטריאכיה הלטינית: "אני איש דת שנמצא תחת תוקף תפקידי. הפטריאך יכול להגיד לי ללכת לפה וללכת לשם. בחודש יולי אמר לי ללכת לירדן. הוא הדמות שאומר לי מה לעשות. אמרתי לו שיש עניין עכשיו בבית משפט ואחר כך יחליט אם אלך לירדן או למקום אחר כי אנחנו מכסים ארבעה מקומות ירדן, פלסטין, ישראל וקפריסין" (עמ' 6 לפרוטוקול). ואולם, אף שהתובע הצהיר כי לאחרונה הועבר מטעם הכנסייה לכפר גפנה הסמוך לביר זית ברשות הפלסטינית, ולטענתו אין להוציא מכלל אפשרות שישובץ בעתיד הקרוב לשרת את בני העדה מחוץ לגבולות ישראל, הרי שלא הביא כל ראיה תומכת לכך מלבד עדותו, לפיה אין בכוונתו להמשיך לשרת בארץ. יתירה מזו, התובע לא טען כי כך היה במועד קרות התאונה, שהינו המועד הקובע בענייננו, ואף מראיותיו עולה כי עד כה שהה בישראל בצורה כמעט רציפה מאז 1987 ולפחות מאז שנת 2003, למעט נסיעות תכופות לבקר את משפחתו. זיקתו לירדן לפי עדוותו הינה מגורי קרובי משפחתו שם והוא נוסע לבקרם מידי חודשיים או שלושה לכמה ימים (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 1-3). כך אף עולה מעיון בתעודות עובד הציבור שהוגשו לבית המשפט. התובע אף לא הניח תשתית לכך שיש לו נכסים כלשהם בירדן או כל דבר אחר ממנו יש ללמוד לזיקת תושבות לירדן. הרכב בו נהג הינו רכב ישראלי (עמ' 5 לפרוטוקול ש' 31-32) והוא העיד כי אין לו חשבון בנק בכלל "לדמי המחיה הם שולחים לחשבון הכנסייה שיש לי" (עמ' 5 לפרוטוקול). למרות המגמה המבקשת לאמץ גישה פרשנית ליברלית לתקנות התעבורה, תכליתו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים היא לשלול זכות לפיצוי ממי שנפגע בתאונה בהיותו נהג ברכב ללא רשיון נהיגה מתאים, במטרה להעניש ולהרתיע את מי שנוהגים ללא רשיון ומגדילים בכך את הסיכונים בדרכים. (רע"א 4874/04 רביבו ואח' נ. אליהו, ניתן ביום 8.2.07, לא פורסם) . בהתאם להלכה הפסוקה, שנקבעה בע"א 5631/94 מוריאל לביא נ. סהר חברה ישראלית לביטוח פד"י מט(5) 820, על פי דיני התעבורה החלים בישראל לתובע לא היה רשיון נהיגה בר תוקף בישראל בהיותו תושב קבע בישראל. פוליסת הביטוח מסייגת את תחולת הביטוח למקרים בהם היה לנהג הרכב רשיון בר תוקף בישראל ולכן אין ביטוח הרכב שהוציא התובע מכסה את נזקי הגוף שלו בתאונה ועל כן אינו זכאי לפיצויים על-פי חוק הפיצויים. משכך, אף באשר להיבט הביטוחי, נשללה זכותו של התובע. (ע"א 4231/97 צור שמיר נ. יחיאל נאה פד"י נג(2) 191). סוף דבר סבורה אני כי הנתבעת עמדה בנטל להוכחת טענתה כי לתובע לא היה רישיון נהיגה תקף במועד בו ארעה התאונה. לאור האמור, אני קובעת כי דין התביעה להידחות ואולם בנסיבות העניין איני מוצאת מקום ליתן צו להוצאות. משפט תעבורהרכבביטוח חובהרישיון נהיגה