קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח מנהלים מחלת הסרטן: השופט, ד"ר קובי ורדי לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת, בלהה טולקובסקי) מיום 13.9.09 (ת.א 45365/04) אשר דחה את תביעתו של המערער לקבלת תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה. הרקע והמחלוקת בין הצדדים המערער, יליד 1951, עבד כמנהל עבודה בחברה לביצוע עבודות עפר וסלילת כבישים, ובמסגרת עבודתו בוטח אצל המשיבה בפוליסת ביטוח מנהלים, הכוללת ביטוח בגין אובדן כושר עבודה (להלן: "הפוליסה"). הפוליסה הוצאה על-ידי המשיבה ביום 18.8.03, כאשר מועד תחילת הביטוח על-פי הפוליסה הוא ביום 1.8.03 (מוצג 3 למוצגי המערער) , וזאת על בסיס הצעת ביטוח והצהרת בריאות שמולאה על-ידי המערער ביום 12.8.03 (מוצגים 1 ו-2 למוצגי המערער). יום לאחר הוצאת הפוליסה, ביום 19.8.03, אושפז המערער בבית החולים קפלן ולאחר ביצוע ברונקוסקופיה אובחן כסובל מסרטן הריאות (להלן: "המחלה"). בעקבות אבחון מחלתו של המערער, פנה המערער למשיבה בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה, בהתאם לפוליסה. המשיבה דחתה את תביעתו של המערער במכתבה מיום 2.12.03, והודיעה על ביטול הפוליסה בגין הפרת חובת הגילוי ומתן תשובות לא נכונות לשאלות שנשאלו בהצעת הביטוח. בעקבות דחיית תביעתו, הגיש המערער תביעה בבית משפט קמא לזכאותו לתגמולי ביטוח על-פי הפוליסה. בתביעתו טען המערער כי הביטוח נערך באוגוסט 2003, ביוזמת מעבידו מר רפי כהן (להלן: "המעביד") אשר ערך באותה עת ביטוח מנהלים לשני עובדים נוספים. כן טען המערער כי במועד עריכת הצעת הביטוח לא ידע, ולא יכול היה לדעת כי הינו חולה בסרטן, שכן מחלתו אובחנה רק לאחר מכן, כאשר בכל אותה תקופה ועד לאשפוזו ביום 19.8.03 המשיך לעבוד באופן מלא ללא מגבלה. מנגד, טענה המשיבה כי דין התביעה להידחות בהתאם לסעיף 16(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), שכן במועד כריתת חוזה הביטוח, המערער כבר היה משולל כושר עבודה. כן טענה המשיבה כי המערער הפר את חובת הגילוי, שכן תשובותיו בהצהרת הבריאות לא היו מלאות וכנות כנדרש בסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח, ומשכך היא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח בהתאם לסעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה ביטוח, שכן לו הייתה יודעת את מצבו של המערער לאמיתו, לא הייתה מבטחת אותו. פסק דינו של בית משפט קמא תחילה, קבע בית משפט קמא כי הוא מקבל את עדותו של המערער שנתמכה בעדותו של מעבידו, לפיה נושא עריכת ביטוח המנהלים עלה לסדר היום על-ידי המעביד, מספר חודשים קודם לעריכתו, וכי מועד עריכת הביטוח באוגוסט 2003, נקבע בתיאום עם המעביד, ללא מעורבות או יוזמה כלשהי מצידו של המערער. עוד קבע בית משפט קמא, כי במועד עריכת הצעת הביטוח ביום 12.8.03, המערער לא ידע ולא הייתה לו כל סיבה לחשוד כי לקה במחלת הסרטן. הוסיף בית משפט קמא וקבע כי הוא מקבל את עדותו של המערער וכן של מעבידו, לפיה המערער עבד באופן מלא ולא נעדר מעבודתו בשל המחלה עד לאישפוזו. באשר לטענת המשיבה לפיה דין תביעתו של המערער להידחות בהתאם לסעיף 16(א) לחוק חוזה ביטוח, קבע בית משפט קמא כי מקרה הביטוח, כפי שהוא מוגדר בפוליסה, אינו עצם קיומה או גילויה של המחלה אלא אובדן הכושר לעבודה, ומשהוכח כי המערער עבד בפועל, הרי שמקרה הביטוח לא התרחש בעת כריתת חוזה הביטוח. בהמשך פסק דינו, בחן בית משפט קמא האם המערער הפר את חובת הגילוי במסגרת תשובותיו בהצהרת הבריאות, וקבע כי תשובתו השלילית של המערער לשאלה "האם אתה נוטל תרופות ו/או מקבל טיפול רפואי", הייתה תשובה כנה ומלאה, שכן ביום 12.8.03 בעת מילוי הצעת הביטוח על-ידי המערער, סיים המערער את הטיפול האנטיביוטי בגין דלקת הריאות ממנה סבל, כאשר נטילת אנטיביוטיקה למשך זמן קצוב, לצורך טיפול בדלקת ריאות אינה יכולה להחשב כטיפול תרופתי קבוע. באשר לתשובת המערער לשאלה "האם אתה סובל ממחלות ריאה וכלי נשימה המצריכות טיפול קבוע או מעקב רפואי" קבע בית משפט קמא כי תשובתו השלילית של המערער לשאלה זו מהווה הפרה של חובת הגילוי, שכן על-פי הפנייתו של ד"ר שלנגר מיום 28.7.03, לאחר סיום הטיפול התרופתי נשאר המערער תחת מעקב רפואי עד לביצוע צילום הביקורת שנועד לוודא שאכן דלקת הריאות חלפה. בהתאם לכך, קבע בית משפט קמא כי מבחינה סובייקטיבית ידע המערער במועד עריכת הביטוח כי הוא סבל לאחרונה משיעול וקשיי נשימה, שאובחנו וטופלו כדלקת ריאות, וכי עליו לבצע צילום ביקורת, לאחר סיום הטיפול התרופתי על מנת לוודא שדלקת הריאות בה לקה, חלפה. הוסיף בית משפט קמא וקבע כי השאלה הנ"ל התייחסה ל"ענין מהותי", כהגדרתו בסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח, שכן שאלת קיומן של מחלות ריאה וכלי נשימה, המצריכות טיפול קבוע או מעקב רפואי, הינה שאלה מהותית לשקילת הסיכון הביטוחי. כן קבע בית משפט קמא כי היה על המערער להבין שמדובר בעניין מהותי, וכי היה עליו לציין בתשובתו לשאלה הנ"ל כי עליו לבצע צילום ביקורת לאחר שהחלים מדלקת ריאות, ומשלא עשה כן, הרי שתשובתו לא הייתה כנה ומלאה, וזאת במיוחד לאור סמיכות הזמנים בין המועדים בהם התלונן המערער על קשיי נשימה ושיעול שאובחן כדלקת ריאות, לבין מועד עריכת הביטוח, ובהתחשב בכך שבעת עריכת הביטוח, המערער אחז בידו הפנייה לצילום רנטגן לצורך ביקורת לאחר גמר הטיפול התרופתי. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי אין בידו לקבל את טענת המערער לפיה הליך עריכת הצעת הביטוח ערך כרבע שעה בלבד, במשרד באתר בנייה, שכן טענה זו לא פורטה כדבעי, ומהווה הרחבת חזית אסורה. עוד קבע בית משפט קמא, כי בנסיבות העניין תוצאת אי הגילוי פוטרת את המשיבה מתשלום תגמולי ביטוח בהתאם לסעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה ביטוח, וזאת בהתבסס על חוות דעתו של ד"ר חיים פרלוק, המומחה בתחום החיתומי מטעם המשיבה, שאומצה על-ידי בית משפט קמא משלא נסתרה ומשלא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם המערער. בית משפט קמא קבע בהתאם לחוות דעתו של ד"ר פרלוק, כי לו היה המערער מציין שעליו לבצע צילום ביקורת, לאחר דלקת ריאות, קבלתו לביטוח הייתה מושהית עד לתום הבירור הרפואי וקבלת תוצאות צילום הביקורת. לבסוף, דחה בית משפט קמא את טענתו של המערער לפיה סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח אינו חל בנסיבות העניין בהתאם לסעיף 8(1) לחוק חוזה הביטוח, תוך שקבע כי אינו סבור ששאלה 5 להצהרת הבריאות הייתה מנוסחת באופן לא ברור או משתמע לשני פנים. בנוסף, קבע בית משפט קמא כי אף סעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח, לא מתקיים בנסיבות העניין, שכן תשובתו החסרה של המערער השפיעה על חבותו של המבטח והיקפה, כפי שהוכח על-פי חוות דעתו של ד"ר פרלוק ועל-פי היגיון הדברים. למעלה מן הצורך, הוסיף בית משפט קמא וקבע כי אם טעה בקביעתו לגבי הזכאות, הרי על-פי חוות דעת המומחים, ד"ר סתיו וד"ר סקולסקי, המערער אינו יכול לשוב לעבודתו והוא איבד את כושר העבודה, ומשכך במידה ותביעתו לא הייתה נדחית הוא היה זכאי לתגמולי ביטוח על-פי הפוליסה החל מיום 1.12.03 ועד הגיעו לגיל 65. עוד קבע בית משפט קמא כי משלא הוכיח המערער כי הוא שילם פרמיות, הרי שהוא אינו זכאי להחזר הפרמיות. בהתאם לאמור לעיל, דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער לקבלת תגמולי ביטוח מהמשיבה. עיקר טענות בעלי הדין בערעור לטענת המערער שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה תשובתו של המערער לשאלה מספר 5 בהצהרת הבריאות לא הייתה מלאה, וכי המערער הפר את חובת הגילוי. לטענת המערער, ניסוח השאלה הנ"ל היה מטעה, שכן כאשר מבוטח סביר נשאל האם הוא מצוי "בטיפול קבוע או במעקב רפואי", הוא חושב כי השאלה מתייחסת למחלה כרונית אשר מצריכה טיפול ומעקב, ולא על צילום ביקורת חד פעמי, שנועד לאשש את החלמתו מדלקת ריאות. כן טוען המערער, כי תשובתו הייתה מלאה מבחינה סובייקטיבית, שכן מבחינתו לא הייתה כל משמעות לצילום הביקורת שהיה עליו לעשות לאחר ההחלמה מדלקת הריאות, וכי שגה בית משפט קמא משהעדיף לעניין זה את המבחן האובייקטיבי. מוסיף המערער וטוען כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה סעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח, לא חל בנסיבות העניין, שכן המידע שלא גולה למשיבה כלל לא היה קשור למקרה הביטוח. לטענת המערער, אין קשר בין דלקת הריאות ממנה סבל המערער לבין הסרטן בריאה שהתגלה אצל המערער, על-אף שמדובר באותו האיבר, שכן אין טענה לפיה דלקת הריאות קשורה בדרך כלשהי בסרטן הריאה שהתגלה באקראי. בהתאם לכך טוען המערער כי אין קשר סיבתי בין אי הגילוי לבין התרחשות מקרה הביטוח, שכן ה"עובדה" שלא גולתה (דלקת הריאות) לא גרמה לאי כושר עבודתו של המערער (שנגרמה כתוצאה ממחלתו של המערער- סרטן הריאה). עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה טענתו של המערער באשר לנסיבות מילוי טופס הצעת הביטוח, מהווה הרחבת חזית אסורה. לטענת המערער נסיבות עריכת הצעת הביטוח חשובות על מנת ללמוד על כנותו ותום ליבו של המערער בתשובותיו, וכי בנסיבות העניין משההתקשרות נעשתה בחופזה, במשך רבע שעה באתר הבנייה בו עבד המערער, הרי שנטל השכנוע המוטל על המשיבה לעניין הפרת חובת הגילוי כבד מהרגיל. לבסוף, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה המשיבה הוכיחה על-פי חוות דעתו של ד"ר פרלוק כי עובדת ביצוע הצילום מהווה עניין מהותי, שלו היה ידוע למשיבה לא הייתה מבטחת את המערער, שכן בחינת המהותיות של העניין הינה שאלה נורמטיבית שאין טעם בהוכחתה באמצעות עדים, בפרט עדים מטעם המבטחת, ומשכך עדותו של ד"ר פרלוק לא הייתה רלוונטית ולא היה מקום לסמוך עליה. לטענת המערער מבחינה נורמטיבית לא היה מקום לדחות את תביעתו של המערער שפעל בתום לב בעת מתן התשובות לשאלותיה של המשיבה. מנגד, טוענת המשיבה כי דין הערעור להידחות, ואין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, ובקביעותיו באשר למהימנות העדים שנשמעו לפניו. לטענת המשיבה די בכך שהמערער השיב תשובות לא כנות ומלאות לשאלות בהצהרת הבריאות כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי, ואין משמעות למצבו הנפשי של המבוטח, שכן המבחן הוא אובייקטיבי. כן טוענת המשיבה כי אף אין רלבנטיות לשאלה האם המבוטח היה סבור כי העניין הינו מהותי, שכן גם לעניין זה המבחן הוא אובייקטיבי. בהתאם לכך, טוענת המשיבה כי במועד החתימה על הצהרת הבריאות המערער היה בטיפול ומעקב רפואי, שכן סבל ממחלת ריאות וכלי נשימה להן היה מודע ובגינן אף נטל תרופות, אך הסתיר מידע זה מהמבטחת בעת מילוי הצעת הביטוח והצהרת הביטוח. עוד טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא כי הפרת חובת הגילוי מצד המערער מובילה לפטור המבטח מתשלום תגמולי הביטוח, שכן הוכח, באמצעות עדותו של ד"ר פרלוק, כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו החוזה אף בדמי ביטוח מרובים אילו ידע את המצב לאמיתו. כן טוענת המשיבה כי ניסוח שאלה 5 בהצהרת הבריאות אינו כללי וגורף כפי שטוען המערער. עוד טוענת המשיבה כי המבחן האם תשובת המבטח הייתה כנה ומלאה הוא מבחן אובייקטיבי, כאמור, ולא מבחן סובייקטיבי כפי שמבקש המערער לטעון, וכי בלאו הכי עצם קיומה של השאלה בהצהרת הבריאות מלמדת כי מדובר בעניין מהותי, ואין נפקא מינה לכך שהמבוטח לא ייחס חשיבות למחלה ממנה סבל בעת הצגת מועמדותו לביטוח. מוסיפה המשיבה וטוענת כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה לא מתקיים בנסיבות העניין סעיף 8(2) לחוק חוזה ביטוח. לטענת המשיבה, המערער לא הוכיח קיומו של סעיף זה, כאשר במידה והיה מצהיר על העובדה שהוא מצוי במעקב רפואי לאחר דלקת ריאות, הרי שלא היתה מבטחת אותו עד לגמר המעקב ולאור תוצאותיו אף לאחר מכן. עוד טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה הטענה בדבר נסיבות החתמתו של המערער מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות. כן טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה המידע שהסתיר המערער היה מידע מהותי. לבסוף, טוענת המשיבה כי בלאו הכי דין הערעור להידחות, שכן מדובר בסיכון שחלף ו/או מקרה ביטוח שכבר קרה בעת כריתת החוזה. לטענת המשיבה, בעת כריתת חוזה הביטוח המערער כבר איבד את כושר עבודתו מבחינה רפואית, ומשכך החוזה בטל בהתאם לסעיף 16(א) לחוק חוזה הביטוח. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים, עיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיק בית משפט קמא, אני סבור כי דין הערעור להתקבל, מהטעמים שיפורטו להלן. כידוע, רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים. התערבות מסוג זה יוחדה למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה או כאשר נתגלה פגם במסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מהעובדות. יחד עם זאת, התערבותה של ערכאת הערעור במסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מהראיות שהונחו לפניה הינה מקובלת יותר, שכן בהסקת מסקנות שבהיגיון אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט דנציגר בע"מ 8542/10 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 29.12.10) : "בית המשפט המחוזי הסתמך על הראיות והמסמכים שהונחו לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה אלא שעל בסיסם הגיע למסקנות שונות. כידוע, רשאית ערכאת הערעור בנסיבות המתאימות להסיק מסקנות שונות מהראיות שהונחו לפתחה של הערכאה הדיונית [ראו למשל: פסק דינה של השופטת ע' ארבל בע"א 2731/07 חמוד נ' חאג' (לא פורסם, 29.3.2009), סעיף 21], וזהו המקרה שלפנינו." (ראו גם: רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779, 792 (2002)). בענייננו, בית משפט קמא קיבל למעשה את גירסתו העובדתית של המערער, ברם, סבורני כי מחומר הראיות שהיה מונח לפני בית משפט קמא, המסקנה העולה, שונה ממסקנתו של בית משפט קמא, והיא כי תשובתו של המערער לשאלה מספר 5 בהצהרת הבריאות, הייתה תשובה כנה ומלאה בנסיבות העניין, וכי המערער לא הפר את חובת הגילוי, הכל כפי שיפורט להלן. תשובותיו של המערער היו כנות ומלאות תחילה, אציין כי מסכים אני עם קביעתו של בית משפט קמא לפיה תשובתו השלילית של המערער לשאלה מספר 3 בהצהרת הבריאות: "האם אתה נוטל תרופות ו/או מקבל טיפול רפואי" הייתה תשובה כנה ומלאה, שכן מסקנה זו התבססה על הקביעה העובדתית, לפיה ביום 12.8.03, בעת מילוי הצעת הביטוח על-ידי המערער, סיים המערער את הטיפול האנטיביוטי בו החל בהתאם להוראת ד"ר שלנגר מיום 28.7.03 (מוצג 11 למוצגי המשיבה, וכן תצהירו של המערער שצורף כמוצג 4 למוצגי המערער). למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף אם המערער היה ממשיך ליטול באותו הזמן בו מילא את הצהרת הבריאות את האנטיביוטיקה, לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתי זו, שכן מדובר בנטילת תרופה באופן זמני (14 יום), לטיפול במחלה זיהומית חולפת. יחד עם זאת, איני מצטרף למסקנתו של בית משפט קמא, לפיה תשובתו של המערער לשאלה מספר 5 בהצהרת הבריאות לא הייתה מלאה והפרה את חובת הגילוי, שכן בנסיבות העניין, השתכנעתי כי תשובתו השלילית של המערער לשאלה: "האם אתה סובל מאחת המחלות המפורטות מטה: ... מחלות ריאה וכלי נשימה המצריכות טיפול קבוע או מעקב רפואי" הייתה הן כנה והן מלאה, בנסיבות העניין, וזאת הן לאור אופן ניסוח השאלה על-ידי המבטחת בהצהרת הבריאות והן לאור תשובתו של המערער בהתחשב במצבו, הכל כפי שיפורט להלן. סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח קובע כדלקמן: "הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה." דהיינו, הסעיף מטיל חובה על המבוטח להשיב תשובות מלאות וכנות לשאלות שהציג בפניו המבטח לפני כריתת החוזה בעניין מהותי. למעשה, כדי להוכיח קיומו של הסעיף הנ"ל, על המבטח להוכיח את שלושת יסודותיו של הסעיף במצטבר (ירון אליאס, דיני ביטוח, (מהדורה שנייה 2009) עמוד 344 (להלן: "אליאס"), וכן ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 671 (1993) (להלן: "פס"ד סיני")): הוצגה שאלה בכתב למבוטח לפני כריתת החוזה. המדובר בשאלה בעניין מהותי. המבוטח לא השיב תשובה מלאה וכנה לשאלה זו. "ענייין מהותי" בסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח משמעו עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או בתנאים שבו (ראו פס"ד מאתמול: רע"א 104/08 כהן נ' מנורה חברה לביטוח (לא פורסם, 2.2.11) (להלן: "פס"ד כהן") בענייננו, אין מחלוקת לגבי קיומו של התנאי הראשון, והמחלוקת בין הצדדים היא באשר לשני התנאים האחרונים. אתחיל דווקא, מבחינת היסוד השלישי- האם בנסיבות העניין תשובתו של המערער לשאלה החמישית בהצהרת הבריאות הייתה כנה ומלאה. על-מנת להוכיח כי תשובתו של המבוטח לא הייתה "מלאה וכנה" אין צורך להוכיח אלמנט נפשי של כוונת מרמה (להבדיל מסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח), ולמעשה המבוטח עשוי להפר את חובת הגילוי אף אם פעל בתום-לב (אליאס, עמוד 355), כפי שנקבע בפסיקה בשורה ארוכה של פסקי דין, בין היתר בע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב, פ"ד מב(2) 201, 210 (1988): "... מימצאו של בית משפט קמא, כי המשיב ידע על מחלת הלב שלו, די בו לצורך סעיף 6(א), שאינו דורש אלמנט נפשי מיוחד..." וכן ברע"א 4657/96 טולדנו נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 4.12.96) שם קבע כבוד הנשיא ברק (כתוארו אז): "...סעיף 6(א) אינו דורש אלמנט נפשי של כוונת מרמה... הפרשנות שניתנה על-ידי הערכאות הקודמות לסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, תואמות את ההלכה כפי שנקבעה על ידי בית משפט זה." כן נקבע בפסיקה, כי הבחינה האם תשובתו של מבוטח היא תשובה מלאה וכנה, היא אינה בחינה פורמליסטית בלבד, אלא היא בחינה המבוססת על השכל הישר וההיגיון, התלויה בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון, ומתחשבת בין היתר, בניסוח השאלה, כפי שקבע כבוד השופט בך בע"א 770/81 רגומי בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(1) 617, 629(1985): "הגישה בסוגיה זו איננה פורמאליסטית אלא מבוססת על השכל הישר וההגיון הבריא. חייב בית המשפט להציג לעצמו את השאלה, האם התשובה שניתנה, כאשר מסתכלים עליה בשלמותה, לאור נוסח השאלה ויתר נסיבות הלוואי, עונה בצורה כנה על השאלה, או האם מציירת היא למעשה תמונה עקומה ומטעה." וכפי שקבע כבוד השופט לוי בע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית, פ"ד נח(6) 822, 835-836 (2004): "ההכרעה בסוגיה אם תשובתו של מבוטח היא תשובה מלאה וכנה, אינה פשוטה כלל ועיקר, והיא תלויה על-פי רוב בנסיבות המיוחדות של כל מקרה. וכך לדוגמה נודעת חשיבות להיקף השאלות של המבטח, למידת הפירוט שבהן ולנסיבותיו של המבוטח בשעת מילוי ההצעה." בענייננו, אני סבור כי תשובתו של המערער לפיה הוא אינו סובל ממחלת ריאה המצריכה טיפול רפואי או מעקב רפואי, הייתה כנה ומלאה, על-אף שבאותו הזמן, הייתה בידו של המערער הפניה לביצוע צילום רנטגן נוסף. ובמה דברים אמורים? ההפנייה לצילום הרנטגן הנוסף, נועדה לוודא אך ורק, כי דלקת הריאות ממנה סבל המערער נרפאה וחלפה אחרי הטיפול האנטיביוטי שהסתיים, כאשר בשלב זה כלל לא עלה החשד, כי ישנו חשד לגידול ממאיר בריאתו של המערער, כפי שקבע עובדתית בית משפט קמא: "בעת החתימה על הצעת הביטוח, ביום 12.8.03 התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת כי מחלת הסרטן מקננת בגופו. מהתיק הרפואי ומהעדויות עולה כי התובע אובחן כסובל מדלקת ריאות אך המשיך לעבוד, באופן מלא, גם בעת שקיבל טיפול אנטיביוטי. זאת עוד, מהרישומים בתיק הרפואי עולה כי החשד לתהליך ממאיר התעורר רק לאחר ביצוע צילום הביקורת מיום 18.8.03 (דהיינו לאחר מועד הוצאת הפוליסה) והמחלה אובחנה רק לאחר קבלת תוצאות הברונקוסקופיה שבוצעה ביום 20.8.03." כך גם, הוכח עובדתית בבית משפט קמא, כי המערער עבד באופן מלא ולא נעדר מעבודתו בשל מחלה, וזאת עד למועד אשפוזו ביום 19.8.03. עובדה זו, אף היא מחזקת את קביעתו של בית משפט קמא לפיה האפשרות שיתכן כי המערער חולה בסרטן כלל לא עלתה על הפרק באותו השלב, והמערער המשיך בשגרת חייו עד למועד גילוי הגידול הסרטני, כאשר הפנייה למשיבה נעשתה על-ידי מעבידו של המערער ללא מעורבות או יוזמה כלשהי של המערער בעניין זה, כפי שקבע עובדתית בית משפט קמא. במצב דברים זה, אדם סביר מן הישוב, שלקה בדלקת ריאות וקיבל טיפול אנטיביוטי אותו סיים לכאורה לפי הצעת הביטוח, לא רואה זאת כמחלת ריאות המצריכה טיפול קבוע או מעקב רפואי. כמו כן, מאופן ניסוח השאלות בהצהרת הבריאות, אני סבור כי המערער רשאי היה להבין כי הוא מתבקש להתייחס בתשובותיו אך ורק למחלות כרוניות ולא למחלות חולפות, שכן השאלות כולן מתייחסות למחלות כרוניות ו/או לבדיקות וטיפולים הקשורים למחלות מסוג זה (מחלות לב, לחץ דם, סכרת, מחלות עצבים, הפרעות נפשיות, גידול ממאיר, נכות ועוד). יפים לעניין זה, בשינויים המחוייבים דבריו של כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) בפס"ד סיני, עמוד 673: "... לא הוכח שהמערער לא נתן תשובה מלאה וכנה. לפי נוסחן של שאלות 17-19 שהוצגו לו, רשאי היה המערער להבין כי הוא מתבקש להתייחס לדחייה של הצעתו לביטוח מטעמים דוגמת הטעיית חברת ביטוח או מרמה, או בשל היותו סיכון גדול מן המקובל, וזאת להבדיל מטעמים שעניינם במשא ומתן בינו לבין חברת ביטוח, שנכשל עקב אי נכונותו לעמוד בדרישות החברה. השאלות אינן מנוסחות באופן שיש בו כדי להצדיק מתן פירוט מעבר למה שניתן, ומכיוון שחברת הביטוח ניסחה את המסמך, היה על סוכנה להבהיר למערער במדויק למה הכוונה." משכך, בהתחשב בנוסח השאלות בהצהרת הבריאות, הרי שתשובתו של המערער כי הוא אינו נמצא במעקב רפואי בשל מחלות ריאה וכלי נשימה, הינה תשובה כנה ומלאה מבחינה אובייקטיבית, שכן דלקת ריאות היא אינה מחלה כרונית אלא מדובר במחלה חולפת, ורשאי היה המערער להניח כי החלמתו מדלקת ריאות אינה רלוונטית לצורך העניין, כאשר פרשנותו לשאלה בהצהרת הבריאות הינה פרשנות סבירה והוגנת (ראו: שחר ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (תשס"ה-2005), עמוד 286), (להלן: "ולר"). חובת הגילוי בשלב הטרום חוזי נגזרת מהחובה הכללית לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לקראת כריתת חוזה, כאשר הגילוי הטרום חוזי נועד להבטיח שההתקשרות בין המבטח למבוטח תהיה יעילה והוגנת, שכן מבטח שאינו מחזיק במידע מלא אודות הסיכון יתקשה לתמחרו נכונה (כבוד השופט דנציגר בפס"ד כהן, פסקה 19). במקרה דנן, התוצאה אליה הגעתי לפיה המערער לא הפר את חובת הגילוי כאמור, עולה לטעמי בקנה אחד עם הכללים הנ"ל. כמו כן, אני סבור כי התוצאה אליה הגעתי מתיישבת אף עם הכלל לפיו "על כף המאזניים לנטות לכיוון המבוטח ששילם... והפרשנות צריך איפוא שתהא בנסיבות אלה לכיוונו [והכוונה לכיוונו של המבוטח- ק.ו.], בדומה במקצת לכלל הפרשנות נגד המנסח, ואין צורך להכביר במילים.", כפי שנקבע בפס"ד כהן (פסקה ה' לחוות דעתו של כבוד השופט רובינשטיין). משקבעתי כי תשובתו של המערער הייתה כנה ומלאה בנסיבות העניין, הרי שדי בכך כדי לקבל את הערעור ולקבוע כי המערער לא הפר את חובת הגילוי על-פי סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח, והוא זכאי לתגמולי הביטוח בגין אובדן כושר עבודה בהתאם לפוליסה. יחד עם זאת אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף אם היה נקבע כי תשובתו של המערער לא הייתה כנה ומלאה וכי הוא הפר את חובת הגילוי, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי, שכן אני סבור כי בנסיבות העניין מתקיים סעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח, וכי לא הוכח קשר סיבתי בין אי הגילוי לבין מקרה הביטוח, כפי שיפורט להלן. לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין אי הגילוי לבין מקרה הביטוח סעיף 8 לחוק חוזה הביטוח מונה מספר מקרים שבהם נשללות תרופותיו של המבטח על-פי סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח, כאשר הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח הקובע בזו הלשון: "המבטח אינו זכאי לתרופות האמורות בסעיף 7 בכל אחת מאלה, אלא אם התשובה שלא היתה מלאה וכנה ניתנה בכוונת מרמה: ... (2) העובדה שעליה ניתנה תשובה שלא היתה מלאה וכנה חדלה להתקיים לפני שקרה מקרה הביטוח, או שלא השפיעה על מקרהו, על חבות המבטח או על היקפה." סעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח, קובע כי כאשר אין קשר סיבתי בין מצג השווא לבין מקרה הביטוח, חבות המבטח או היקפה אין המבטח זכאי להסתמך על מצג זה, כפי שנקבע בע"א 897/95 גיל נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 19.11.96) : "אם לא היתה כוונת מירמה כזו, הרי לפי סעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981, אין עומדים למשיבה הסעדים לפי סעיף 7 לחוק, הואיל ואותה אינפורמציה אשר המערער נמנע מלמוסרה [אינפומציה הקשורה למחלה בכלי הנשימה- ק.ו.] אינה קשורה כלל במקרה הביטוח, דהיינו מחלת הסרטן בה לקה המערער." הרציונל העומד בבסיס קיומו של הקשר הסיבתי הוא הגינות חוזית, כפי שמציין ולר בספרו, עמוד 343: "ייתכן שניתן להצדיק את כלל הקשר הסיבתי בהגינות חוזית: כשאין כל קשר בין מצג השווא למקרה הביטוח לא יהיה זה הוגן לאפשר למבטחת שלא לשלם את תגמולי הביטוח, מפני שהיעדרו של קשר סיבתי מלמד שלא נגרם לה נזק עקב אי-הגילוי... לסיכום נקודה זו ניתן לומר, שכלל הקשר הסיבתי בשילוב עם הכלל של שלילת זכאות לתגמולי ביטוח ממי שפעל בכוונת מרמה הוא ביטוי להגינות חוזית: על המבטחת לשלם תגמולי ביטוח למבוטח אם לא היה קשר סיבתי בין מצג השווא לבין התרחשות מקרה הביטוח ובלבד שהלה לא פעל בכוונת מרמה." בענייננו, מצג השווא לכאורה, הוא אי הגילוי כי המערער היה מצוי במעקב רפואי עקב דלקת ריאות, ומקרה הביטוח הוא מחלת סרטן הריאות בה לקה המערער. בין שני הגורמים הנ"ל אין קשר סיבתי. אומנם, כפי שטוענת המשיבה, ל? הייתה יודעת על קיומה של ההפניה לביצוע צילום ביקורת לאחר דלקת ריאות, הייתה ממתינה לביצוע הצילום, ומשהייתה רואה את התוצאה, כמובן שלא הייתה מבטחת את המערער, אך טענה זו היא בבחינת "חכמה לאחר מעשה", כאשר הקשר הסיבתי העובדתי בין אי הגילוי למקרה הביטוח הוא מקרי בהחלט. כאמור, הצילום נועד לוודא כי המערער החלים מדלקת הריאות, ומשכך במקרה בו אובדן כושר העבודה של המערער היה נגרם כתוצאה מדלקת ריאות, ברי כי מתקיים קשר סיבתי כאמור, ואי הגילוי קשור למקרה הביטוח. אך בענייננו, כאמור, סרטן הריאות הוא שגרם לאובדן כושר העבודה, כאשר אין קשר בין דלקת הריאות לבין הסרטן, למעט העובדה המקרית שמדובר באותו האיבר, ושגילוי המחלה היה בסמוך לדלקת הריאות ועריכת הביטוח. זאת ועוד, אני סבור כי בבואנו לבחון קשר סיבתי בין מצג השווא לבין מקרה הביטוח, אין די בבחינת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בלבד, וראוי לבחון גם קיומו של קשר סיבתי משפטי, וזאת בהשאלה מבחינת יסודות עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין (למבחנים לקיומו של קשר סיבתי משפטי ראו: ע"א 10094/07 פלונית נ' בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס (לא פורסם, 24.11.10) ), כאשר המבחן המתאים לצורך בחינת קיומו של קשר סיבתי משפטי לצורך סעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח, הוא מבחן הסיכון. בהתאם לכך, אני סבור כי עלינו לשאול את עצמנו האם מקרה הביטוח (סרטן הריאות) הוא בתחום הסיכון שבעניינו הוצג מצג השווא על-ידי המבוטח. בענייננו, אני סבור כי מבחן הסיכון אינו מתקיים, ואף אם ניתן לומר כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין אי הגילוי למקרה הביטוח (שכן צילום הרנטגן גילה את מחלתו של המערער), הרי שלא מתקיים קשר סיבתי משפטי, שכן מטרת הצילום הייתה לגלות את הסיכון מפני דלקת ריאות ולא סיכון של גידול ממאיר בריאה. כך גם טען ב"כ המשיבה בערעור לפנינו, כי החשיבות בציון העובדה כי המבוטח סובל מדלקת חשובה מאחר ודלקת ריאות היא מחלה מסוכנת, אך לא טען כי הגילוי חשוב על-מנת לאתר סרטן: "מעיון באינטרנט לגבי דלקת ריאות - לא צריך להקל ראש, פעם היו מתים ממנה, וגם כיום. דלקת ריאות היא מחלת ריאות אליבא דכל המומחים." (פרוטוקול הדיון מיום 26.10.10, עמוד 1, שורות 22-24) לאור האמור לעיל, אני סבור כי בנסיבות העניין מתקיים סעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח, ומשכך המשיבה לא הייתה זכאית ל?טור מתשלום תגמולי הביטוח למערער על-פי סעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח. אני סבור כי תוצאה זו הינה תוצאה צודקת והוגנת בנסיבות העניין, בהתחשב באי הגילוי, נסיבותיו וסוג מקרה הביטוח שהתממש בסופו של דבר. אומנם, מדובר בסמיכות זמנים נדירה של גילוי מחלת הסרטן ריאות באותו איבר שבו היתה דלקת ריאות, בסמוך מאוד להוצאת הפוליסה, אך הוכח שמדובר בצירוף מקרים ולא ביד מכוונת, כאשר ברי, שאם הסרטן היה מתגלה שנתיים אחר כך ו/או במקום אחר, לא היה נקבע שמדובר באי גילוי. באשר לטענת המשיבה לפיה בנסיבות העניין התקיים סעיף 16(א) לחוק חוזה הביטוח, שכן במועד כריתת חוזה הביטוח, המערער כבר היה משולל כושר עבודה. אני סבור כי אין בטענה זו ממש, וכי בצדק דחה בית משפט קמא טענה זו. משהוכח כאמור, כי המערער המשיך בעבודתו על-אף דלקת הריאות ממנה סבל, וכי לא החסיר יום עבודה אחד בגין מחלה זו, הרי שעדותם של המומחים בבית משפט קמא, פרופ' ברדרמן - המומחה מטעם המערער ופרופ' כראל- המומחה מטעם המשיבה, לפיה בעת שהתובע היה משולל כושר עבודה בעת שסבל מדלקת ריאות, הייתה תיאורטית בלבד, והוכח כי בפועל, בעת כריתת חוזה הביטוח המערער היה בעל כושר עבודה, ועבד כמנהל עבודה. אציין לעניין זה, כי אף כאשר מבקשים לבחון האם מבוטח איבד את כושר עבודתו על מנת לבחון האם הוא זכאי לתגמולים על-פי הפוליסה, המבחן אינו תאורטי בלבד, ומקום בו יוכח כי המבוטח ממשיך לעבוד על-אף שמומחים רפואיים קבעו כי המבוטח איבד את כושר עבודתו, הרי שלא ניתן לומר כי המבוטח איבד את כושר עבודתו, והוא לא יהיה זכאי לקבל תגמולי ביטוח (ראו: ע"א (ת"א) 1338/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פאר (לא פורסם, 2.1.08) ). יתר על כן, אף אם לא היה עובד זמנית בגין דלקת הריאות, לא ניתן לראות בכך כאיבוד כושר העבודה, קרי מקרה הביטוח. לאור האמור לעיל, משקבעתי כי המערער לא הפר את חובת הגילוי בנסיבות העניין, וכי בכל מקרה המשיבה לא הייתה זכאית לפטור מתשלום תגמולי הביטוח לאור סעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח, ומשהוכח, כי מחלתו של המערער שללה את כושר עבודתו של המערער בהתאם לפוליסה, כפי שקבע עובדתית בית משפט קמא בפסק דינו: "למעשה אין מחלוקת בין המומחים הרפואיים כי התובע אינו יכול לשוב לעבודתו ויצויין כי גם המומחים מטעם הנתבעת, ד"ר סתיו וד"ר סקולסקי, קבעו כי התובע אינו כשיר לעבודות הכרוכות במאמץ פיזי רב ו/או בחשיפה לאבק. בנסיבות אלה, נוכח העובדה שהתובע אינו כשיר לעבודה הדורשת מאמץ פיזי ו/או חשיפה לאבק כך שאינו יכול לשוב לעבודה במקצוע בו עסק בחמש השנים שעובר לגילוי המחלה, כמנהל עבודה בחברה לעבודות עפר וסלילת כבישים ואף לא יוכל לשוב לעבודה זו בעתיד, כפי שאישר ד"ר סתיו בעדותו (עמ' 46 לפרוטוקול), ובהתחשב בגילו של התובע, כבן 59, הרי שאלמלא הפרת חובת הגילוי, התובע היה זכאי לתגמולי ביטוח על פי הפוליסה, החל מיום 1.12.03 ועד הגיעו לגיל 65." הרי שדין הערעור להתקבל, והמערער זכאי לקבלת תגמולי הביטוח בגין אובדן כושר עבודה, בהתאם לפוליסה החל מיום 1.12.03 ועד הגיעו לגיל 65. סוף דבר התוצאה הינה כי דין הערעור להתקבל. המשיבה תשלם למערער הוצאות שכר טרחת עורך-דין בסך 30,000 ₪. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים. אב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה ומצטרפת לחוות דעתו המקיפה, הנכונה והצודקת של חברי השופט ד"ר קובי ורדי. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי. רפואהסרטןביטוח מנהלים