קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח נהג מתחת לגיל 24: המחלוקת אשר ניצבת בפניי היא שאלת הכיסוי הביטוחי. המחלוקת הינה בין התובעים לבין הנתבעת 1. בשאלה זו הגישו ב"כ הצדדים את סיכומיהם, וזהו עניינו של פסק דין זה. התובע 1, (להלן גם- "המבוטח"), מבוטח אצל הנתבעת 1, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן- "המבטחת") בפוליסת ביטוח מקיף מס' 803500085408 (להלן- "הפוליסה") של רכב מסוג מאזדה לנטיס (מ.ר. 6480835) (להלן- "הרכב"). הרכב מצוי בבעלות בנו של המבוטח, הוא התובע 2, מר שניר חכים (להלן גם- "בעל הרכב"). הרכב ברגיל היה נהוג בידי בעל הרכב, אשר מחזיק רישיון נהיגה בתוקף והינו בן למעלה מ-24 שנים. ביום 28.10.2008, עת נהגה ברכב חברתו של בעל הרכב (להלן- "הנהגת"), אירעה תאונת דרכים, שבעקבותיה ניזוק הרכב כדי אובדן מוחלט (להלן- "התאונה"). במועד התאונה היתה הנהגת בת 23 שנים ואחזה ברישיון נהיגה בתוקף משך 3 שנים. פניית התובעים לתשלום אובדן שווי הרכב, סך של כ-45,000 ₪, נדחתה על-ידי המבטחת, בטענה של העדר כיסוי ביטוחי לתאונה. בתביעתם דנן, עותרים התובעים לחייב את המבטחת בתשלום אובדן שווי הרכב לעיל, ובנוסף בפיצוי בגין סכום ההשתתפות העצמית ששילם המבוטח לבעל הרכב הנוסף שהיה מעורב בתאונה (סך של 16,152 ₪), ובגין עוגמת נפש, אי נוחות, טרחה מיוחדת ואי שימוש ברכב (סך של 15,000 ₪). התובעים טוענים כי הם זכאים לפיצוי וכיסוי ביטוחי מלא מטעם המבטחת על כל נזקי התאונה, וזאת בין היתר, מהטעמים הבאים: בפוליסה, שנוסחה על-ידי המבטחת, אין כל קביעה לפיה נהגים מתחת לגיל 24 בעלי רישיון כחוק אינם רשאים לנהוג, וגם אין כל קביעה מהי הסנקציה בגין נהיגה ברכב על-ידם. החוק מתיר לכל נהג בעל רישיון לנהוג ברכב, אם המבטחת ביקשה להגביל זכות יסוד זו, היה עליה לציין זאת מפורשות בפוליסה, ואף אם היתה עושה כן, ספק אם הדבר הינו חוקי בהיותו מפלה נהגים שקיבלו רישיון כדין, מנהגים אחרים, רק מפאת גילם. בפוליסה נקבע שרשאים לנהוג ברכב כל מי שהמבוטח איפשר לו לפי הוראתו או ברשותו, מבלי שנקבע סייג לעניין גילו של הנהג. אין בפוליסה התניה לפיה המבוטח מאבד את הזכויות הביטוחיות בגין שימוש שיעשה ברכב על-ידי נהג אחר, שאינו מי שהמבוטח מסר לידיו את הזכות לשימוש ברכב. המבוטח אינו יכול לשלוט בכל יום ובכל מצב בדבר זהות וגילאי נהגי הרכב מלבד בעל הרכב, ומכאן שעסקינן בהטלת אחריות בלתי אפשרית על-ידי המבטחת על כתפי המבוטח, אשר פעל לפי תנאי הפוליסה כפי שהם מתפרשים על-ידי המבטחת, בכך שגילו של בעל הרכב הינו מעל 24 שנים. למבטחת לא נגרם כל סיכון בכך שבעל הרכב מסר את הרכב לחברתו, שהינה נהגת מנוסה יחסית ושגילה 23 אינו מהווה הבדל מהותי או בכלל בכל הנוגע לסיכון הביטוחי. ראוי לעשות שימוש בסעיף 29 לחוק חוזה הביטוח ולחייב את המבטחת בתשלום מלוא הכיסוי הביטוחי מאחר ולא נגרמה לה כל תוספת סיכון בנסיבות שהובילו לתאונה. המבטחת טוענת כי דין התביעה להידחות על הסף ולחלופין לגופו של עניין, ובין היתר טוענת: המבוטח איננו הבעלים של הרכב, לפיכך לא נגרם לו חיסרון כיס ואין לו עילת תביעה כנגד המבטחת, בעוד שבעל הרכב כלל אינו צד לפוליסה ואינו יכול לתבוע מכוחה. נהיגתה של הנהגת ותוצאותיה אינם מכוסים על-פי הפוליסה, הן בשל אי התקיימות התנאי בדבר גיל הנהגת, והן לנוכח העובדה כי מי שהתיר לה את השימוש ברכב הינו בעל הרכב, שאיננו המבוטח, ולפיכך לא היה מוסמך לכך. עולה מהנטען בתביעה כי בעל הרכב ניסה להשיג לעצמו, תוך התחכמות ותחבולה, ביטוח מוזל למכוניתו, בתנאים מועדפים, תוך הצגת מצג שווא ביחד עם המבוטח, לפיו יש לאחרון, אשר נרשם כמבוטח יחידי בפוליסה, קשר כלשהו לרכב או לשימוש בו, ומתברר שלא כך הוא. הסעיף המוסכם בפוליסה בנוגע לגיל הנהג הינו ברור לכל קורא סביר והיה ברור ומוסכם גם על התובעים. המדובר בהסכם מסחרי פרטי, שנערך מרצון בין שני צדדים, הרשאים לקבוע לתוכו הגבלות ותנאים על-פי ההסכמות ביניהם. גיל הנהג הינו פרמטר לגיטימי להערכת סיכון תאונתי הצפוי ממנו וקבלת החלטות חוזיות וחיתומיות הנגזרות ממנו. אין כל סתירה בין הדרישות לנהיגת נהגים מעל גיל 24, שבהן לא עמדה הנהגת, לבין הדרישות הנוספות לפיהן הנוהגים יהיו המבוטח וכל אדם לפי הוראתו או ברשותו, שגם בהן לא עמדה הנהגת. בנסיבות המקרה קשה מאוד לטעון כי לא נגרמה כל תוספת סיכון למבטחת או שאין קשר בין התנאים שלא התמלאו לבין התממשות הסיכון. בפתח הדיון, מצאתי להתייחס לטענות שהעלתה המבטחת בדבר העדר עילה (של המבוטח) והעדר יריבות (של בעל הרכב) כלפיה. כאמור, עותרת המבטחת, בכתב הגנתה, לדחות את תביעת המבוטח מהעדר עילה, הואיל והנזק כלל לא נגרם לו, משאינו בעל הרכב כפי הודאתו. כן היא מבקשת לדחות את תביעת בעל הרכב כנגדה מחוסר יריבות, כיוון שאיננו המבוטח בפוליסה, ולפיכך, לטענתה, אין עליה כל חובה כלפיו. התובעים לא הגישו כתב תשובה לטענות אלו (ובכלל). בסיכומיהם טענו, כי אין כל פסול בכך שבעל הפוליסה ומי ששילם בגינה הינו האב, שרשם כמתנה את הרכב על-שם הבן, כי אין חשש לפיצוי כפול ויש לראות את המבוטח כשליח מטעם בעל הרכב ו/או כמי שהמחה, בפועל, את זכויותיו על-פי הפוליסה, לבעל הרכב. התובעים מציינים עוד כי אין חובה על-פי הפוליסה לפיה בעל הפוליסה חייב להיות גם בעל הרכב המבוטח. חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן- "החוק"), קובע בסעיף 55, כדלקמן: "(א) בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. (ב) הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו." נמצאנו למדים, כי הנזק צריך להיגרם למבוטח או למוטב, כלומר מי שערך את הביטוח או מי שהביטוח נערך לטובתו. יתרה מזאת, אין הכרח שהמבוטח יהיה בעליו של הנכס, אשר אותו ביטח. חובת השיפוי של המבטח אינה מותנית באופי הזיקה הקניינית של המבוטח לנכס, אלא באופי הנזק שנגרם ובשווי הנקוב בפוליסה (ע"א 66/91 בידרמן חברה לביטוח בע"מ נ' י.ד. מטר בע"מ (1992), , בסעיף 5 לפסק הדין). מכאן, שאין מקום לדחיית התביעה על הסף כנגד המבוטח, מחוסר עילה. כמו כן, לטעמי, בנסיבות המקרה הספציפי, יש לאפשר בירור תביעתו של בעל הרכב, שאין חולק כי היה מורשה לנהוג ברכב, בצוותא חדא עם תביעתו של המבוטח, לפיצוי בגין נזקי התאונה, הישירים והעקיפים. זאת בכפוף, כמובן, להצגת כתבי שיפוי מתאימים. יוער כי בקבלת טענות הסף של המבטחת לעיל, המשמעות היא שאין המבוטח יכול לתבוע כיוון שהוא אינו הבעלים של הרכב, ובעל הרכב אף הוא אינו יכול לתבוע, כיוון שהוא לא מבוטח בפוליסה. ברי, כי תוצאה זו אינה ראויה ואין לתת לה יד. טענה נוספת בפי המבטחת היא, כי יש לדחות את התביעה עקב תנאי הפוליסה הקובעים, לשיטתה, כי המקרה דנן אינו נכלל בגדר הסיכונים והמקרים המכוסים בפוליסה. אציין כי עיקרי העובדות אינם שנויים במחלוקת, דהיינו כי הנהגת, כבת 23 שנים, נהגה ברכב בשעת התאונה, ברשות שקיבלה מבעל הרכב, וכי הרכב היה מבוטח במועד התאונה בביטוח מקיף אצל המבטחת. הפלוגתא שבמחלוקת, משפטית במהותה, והיא פרשנות הפוליסה, אשר קובעת: "רשאים לנהוג נהגים מגיל 24 שנה ומעלה", ובהמשך, בשורה נפרדת: "הרשאים לנהוג - המבוטח וכל אדם לפי הוראתו או ברשותו." התובעים טוענים כי חובה היה על המבטחת לנקוט בלשון נגטיבית ולא פוזיטיבית, להבליט באופן ברור את ההתניות וההגבלות וליידע מפורשות ובאופן מיוחד את המבוטח בנדון, אולם היא לא עשתה כן. לשיטתם, החובה לנקוט בלשון נגטיבית היא הגיונית, וזאת מהטעם שהחוק קובע כי רשאי לנהוג כל מי שהינו בעלים ומחזיק רישיון נהיגה תקף, לפי סוג הרכב עליו הוא מוסמך. עוד נטען על-ידי התובעים, כי המבטחת לא יצרה כל סייג בסעיף הנפרד, הנוסף, או הפנייה לתנאי הקודם הנוגע להגבלת הגיל. כלומר, לטענתם, מסעיף זה למדים כי רשאי לנהוג המבוטח עצמו וכל אדם אחר, ללא הגבלות והתניות לכך, גם לא הגבלות גיל. בנוסף, טוענים התובעים כי התנאי הנוגע כביכול להגבלת הגיל, מחייב את בעל הפוליסה עצמו, בעוד שהסעיף האחר חל על יתר הנהגים שעליהם לא חלה הגבלת הגיל, כל עוד קיבלו היתר והינם מחזיקים רישיון נהיגה בתוקף. כמו כן, לא הובהר מפורשות מהי הסנקציה כתוצאה מאי עמידה בתנאי הגיל כאמור. מאידך גיסא, טוענת המבטחת כי מעולם לא התבקשה על-ידי התובעים, ומקל וחומר מעולם לא הסכימה, לבטח נהגים צעירים בגילה של הנהגת. המבטחת מציינת כי קיימות בשוק פוליסות לביטוח נהגים צעירים מתחת לגיל 24, אולם הדבר מצריך הסכמה והתקשרות מראש, והמחיר הינו גבוה יותר. לשיטתה של המבטחת, דרישת הפוליסה לנהיגת נהגים מגיל 24 ומעלה הינה ברורה וכל פרשנות אחרת של הפוליסה הינה אבסורדית והופכת אותה לחסרת כל משמעות. כאמור, לטענתה, אין כל סתירה בין דרישה זו, לבין הדרישה הנוספת לפיה הנוהגים יהיו המבוטח וכל אדם לפי הוראתו או ברשותו של המבוטח. המבטחת טוענת כי לא חלה עליה החובה "ואין כל צורך" לפרט, בנוסף, גם נגטיבית, את כל סוגי המקרים האפשריים וכל סוגי הנהגים שלא יכללו בכיסוי ושאינם רשאים לנהוג. כידוע, כללי הפרשנות החלים על הפוליסה, הם כללי הפרשנות הרגילים החלים בפרשנות דיני החוזים. אלו מתבססים על לשון החוזה, נסיבות עריכתו ותכליתו. בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (2006), , נאמר על-ידי כב' השופט ריבלין (בסעיף 11 לפסק דינו): "...לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה - לעיתים הראייה המרכזית - בדבר כוונתם המשותפת. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים..." מאוחר יותר, נקבע בפסיקה כי "... במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית... יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם..." (ראה דברי כב' השופט דנציגר בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' (2008), , בסעיף 27 לפסק הדין). עם זאת, מאחר שעסקינן בחוזה ביטוח, חלים עליו גם כללי פרשנות ספציפיים, כגון הכלל לפיו תניית פטור תפורש באופן מצמצם. משום כך, גם יינתן תוקף לכלל של פרשנות נגד מנסח החוזה, המוחל במקרים של עמימות בלשון חוזה הביטוח (רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (1996), . ודוק - מדובר בכללי פרשנות משניים שבהם יעשה בית המשפט שימוש, כמפלט אחרון, לאחר שמוצו דרכי הפרשנות הרגילות. רק במקרה כזה, כאשר קיים יותר מאשר פירוש הגיוני אחד לחוזה, ולא ניתן ללמוד מלשונו, מנסיבותיו או מתכליתו מהי הפרשנות הנכונה, יפנה בית המשפט לאמצעי זה (ע"א 779/89 יעקב שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ (1993) ). לאחרונה תוקן (במסגרת תיקון מס' 2, מיום 26.1.2011), סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, וכן עוגן בסעיף 25(ב1) לחוק זה הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח: "(א)   חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. (ב)     חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל. (ב1)   חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו..." מן הכלל אל הפרט: האם המבטחת מחויבת על-פי הפוליסה לשאת בנזקי התאונה שארעה כאשר הנהגת, במועד הרלבנטי, היתה בת פחות מ-24 שנים? אני סבורה כי התשובה לכך הינה שלילית. הפוליסה מגדירה במפורש ובמדויק מהו גיל הנהגים שנהיגתם מבוטחת. ההוראה שבמחלוקת ברורה על-פניה, ולפיה "רשאים לנהוג נהגים מגיל 24 ומעלה". נהג שאינו ממלא אחר תנאי זה, דהיינו שגילו מתחת לגיל 24, אינו מכוסה על-פי הפוליסה. נוסח הפוליסה, מדבר בעד עצמו. הקביעה האמורה רלבנטית, לדעתי, גם לתנאי המשנה שעניינו סוגיית הנהיגה ברשות. הוראה זו בפוליסה, הקובעת כי "הרשאים לנהוג - המבוטח וכל אדם לפי הוראתו או ברשותו" (ההדגשה שלי - ד.א.ג.), באה ללמדנו כי הנוהג ברכב, יהיו המבוטח וזולתו לפי הוראתו או ברשותו של המבוטח. אין פירוש הדבר שקיים כיסוי ביטוחי לנהג שגילו מתחת ל-24 שנים, גם אם קיבל היתר לשימוש ברכב מידי המבוטח. פרשנות מעין זו אינה מתיישבת עם נוסחה המילולי של תניית הגבלת הגיל, אשר מבקשת לצמצם את תחולת הפוליסה לנהגים שאינם צעירים. על כן, עצם העובדה כי הנהגת עשתה שימוש ברכב בהסכמת מי מהתובעים, אינה יכולה לסייע להם בנסיבות העניין, משאין הנהגת עומדת בקריטריון הגיל כמותנה בפוליסה. אציין מעבר לנדרש, כי בפרשנות הפוליסה ניתן לפרש ההסכם בניגוד לאמור במסמך הפוליסה, אם הנסיבות מצביעות בבירור שהאמור בהסכם אינו משקף את אומד דעת הצדדים. כך שיתכנו מקרים בהם לשון ההסכם תהא ברורה, ועדיין יפורש ההסכם בניגוד לאמור בו לאור מכלול הנסיבות (ראה למשל: ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ (לשעבר- מרכז אום רשרש בע"מ) נ' עו"ד ד"ר יוסף שגב ואח' (2004), . ואולם, היות ואין לפנינו כל נתונים לגבי נסיבות כריתתו של חוזה הביטוח (כדוגמת הצעת הביטוח, פוליסות ביטוח קודמות של המבוטח אצל המבטחת וכיוצ"ב), אין לנו אלא לסמוך ידינו בעיקר על נוסח הפוליסה, וכפי שקבעתי, הריהו נהיר דיו. זאת ועוד, אין ספק כי המטרה, לדידי המבטחת, היתה לצמצם את היקף הסיכון המבוטח, באופן שיובטח כי הרכב יהיה נהוג בידי נהג מבוגר וממילא שקול ומנוסה יותר, אשר צפוי פחות להיות מעורב בתאונה. הפרשנות המוצעת של המבטחת לתנאי הפוליסה לעיל תואמת ומגשימה בצורה הטובה ביותר תכלית זו ועולה בקנה אחד עם ההיגיון העומד ביסודו של הסייג לקיום הביטוח בגיל הנהג ועם היקף הביטוח שהפוליסה נועדה להעניק למבוטח. לא זו אף זו - מהעובדות שהובאו בפניי עולה, כי הרכב שימש בחיי היומיום את בנו של המבוטח, על שמו גם נרשם הרכב וגילו מעל לגיל הנקוב בפוליסה, כמצוין לעיל. על כן, לכאורה, מבחינת המבוטח, תוכנה של התניה המתירה לנהגים מגיל 24 ומעלה לנהוג ברכב, תואמת את המטרה שהפוליסה נועדה להשיג, לא כל שכן משרתת את אינטרס המבוטח ביחס לכיסוי הביטוחי הנדרש מהמשתמש ברכב, דהיינו בנו. התובעים עצמם ציינו כי באופן חד פעמי, בשל "נסיבות כאלה ואחרות" כהגדרתם (אותן לא פירטו בכתב התביעה), החליף הבן, בליל האירוע, רכבים עם חברתו, קרי הנהגת נסעה ברכב הנדון ואילו בעליו עשה שימוש ברכב אחר, שהיה בשימוש הנהגת. לשון הפוליסה תומכת, אפוא, בתכלית מצומצמת, המוציאה את המקרה שלפנינו ממסגרת הכיסוי הביטוחי. שאלה נוספת מתעוררת כאן והיא, האם הנהגת נהגה ברכב ברשות בהתאם לפוליסה? דומני, כי גם על שאלה זו יש להשיב בשלילה. בהודעה על התאונה, שצורפה כנספח ג' לכתב התביעה, מצוין אומנם כי הנהגת נהגה ברשות המבוטח. ברם, מהטענות העובדתיות המפורטות על-ידי התובעים בכתב תביעתם עולה כי לא כך הם פני הדברים, שכן בפועל, מי שהתיר נהיגתה ברכב בעת התאונה היה בעל הרכב, שהחליף עמה רכבים. זה האחרון לא יכול היה לתת למסור לידי הנהגת את זכות השימוש ברכב משאיננו בעל הפוליסה של הרכב המבוטח, וכך יוצא, כי נהיגת הנהגת ברכב אף לא עמדה בתנאי הנוסף, אשר קובע כי השימוש ברכב ייעשה על-ידי המבוטח עצמו או על-ידי נהג אחר, בהרשאתו של המבוטח. טענת המבוטח בכתב התביעה, כי "אינו יכול לשלוט בכל יום ובכל מצב בדבר זהות וגילאי נהגי הרכב, מלבד בנו", איננה יכולה להתקבל. האחריות לכך כי השימוש שיעשה ברכב על-ידי המורשים לכך על-פי הפוליסה, מוטלת לפתחו של המבוטח, אל לא להתנער ממנה ואין מקום לגלגלה על שכם המבטחת. יתרה מכך, מחובתה של המבטחת לחשוף בפני המבוטח את התנאים או סייגים לחבותה על-פי חוזה הביטוח. כחלק מחובת הגילוי, על המבטחת להבליט את סייגי הפוליסה והחרגותיה בהתאם לסעיף 3 לחוק: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם." עיון בפוליסה מלמד, כי הקביעה בדבר הרשאים לנהוג ברכב, מודגשת בקו תחתון, מופיעה באופן גלוי לעין וניתן לזהותה ולאתרה על נקלה. לפי ההלכה, גם מוטלת אחריות אקטיבית על המבטחת לוודא שהמבוטח מבין היטב ובשפה המובנת לו, את פשר הגבלות הכיסוי הביטוחי ואחריות המבטחת (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מנשה ישר (1995) ). סוגיה זו נעדרת כל חשיבות מעשית בענייננו, שעה שכתב התביעה חסר כל תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק, כאילו התובעים לא היו מודעים בפועל לקיומן של מגבלות הפוליסה. נהפוך הוא, התובעים הקפידו לציין בכתב התביעה כי בעל הרכב, שעשה שימוש כדרך קבע ברכב, אכן היה מעל גיל 24. לעומת זאת, את נהיגת חברתו ברכב הגדירו התובעים, בסיכומיהם, כ"סיטואציה חד פעמית". אדגיש כי המסגרת הדיונית בשאלת הכיסוי הביטוחי היא טענות כתבי התביעה וההגנה בלבד (ללא שמיעת ראיות ובירור עובדות), כפי שהוסכם על הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בפניי ביום 7.9.2010. הטענה העובדתית שהעלו התובעים בהקשר זה נטענה על-ידם, כלאחר יד, אך בסיכומיהם. במקום שאין כיסוי ביטוחי בשל חריגה מתנאי הפוליסה, כבענייננו, גם אין הצדקה למתן סעד מיוחד לפי סעיף 29 לחוק, הקובע כך: "היתה חבות המבטח או היקפה מותנים על-פי חוק או על-פי החוזה, בין לחיוב ובין לשלילה, במעשה או במחדל של המבוטח או של המוטב, שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח, רשאי בית המשפט, אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות העניין, לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח, כולם או מקצתם, אף אם התנאי לא קויים או הופר". לטענת התובעים, נוכח גיל הנהגת, קשה להניח שאילו היתה מבוגרת מעט יותר (קרי, בגיל 24), התאונה היתה נמנעת, וזאת בפרט בהיותה נהגת מנוסה ואחראית. אין בידי לקבל את עמדת התובעים. כפי שראינו, המבטחת הגבילה את אפשרות השימוש ברכב לנהיגת נהגים מעל גיל 24 שנים. מקובל כי גיל הנהיגה מהווה שיקול מכריע בבואה של המבטחת להתחייב בחוזה ביטוח, ולא מן נמנע כי תגבה פרמיה גבוהה יותר תמורת ביטוח לנהג צעיר או תטיל מגבלות אחרות. מטעם זה, ניתן לומר כי במקרה דנן, מתן הרשות לנהוג ברכב למי שלא הורשה לנהוג בה על-פי הפוליסה, מחמת גילו, השפיע השפעה של ממש על הסיכון הביטוחי שהמבטחת נוטלת על עצמה, ודי בכך כדי לשלול מתן סעד מיוחד. מכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי התובעים אינם זכאים לכיסוי ביטוחי מהנתבעת 1 בגין התאונה ואני מורה על דחיית התביעה כנגדה. התובעים יישאו בהוצאות נתבעת 1 בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ. ביטוח רכב