קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח חובה נגרר תאונת דרכים / ביטוח תאונת דרכים גורר נגרר: התובע נפגע בתאונת דרכים בירידה מנגרר שהיה מחובר למשאית. השאלה שבמחלוקת הינה האם על מבטחת המשאית (הגורר) להשתתף בתשלום הנזק ביחד עם מבטחת הנגרר. רקע 1. התובע עבד כפועל וסבל בחברת קירור בני בע"מ (להלן: "החברה"). הנתבע 1 שהיה נהג משאית סמיטריילר הכוללת גורר ונגרר הגיע למפעל החברה. במכולה שהייתה על הנגרר, היו מקררים אשר היה צורך לפורקם. פריקת המקררים הצריכה שימוש במלגזה וזו הועלתה למכולה באמצעות רמפה שחוברה לנגרר. התובע אף הוא השתמש ברמפה על מנת לעלות למכולה. עם סיום פריקת המקררים הורדה המלגזה מהמכולה והרמפה פורקה. התובע ועובד נוסף שהמשיכו בהשלמת עבודות ניקיון, המתינו לבוא המלגזה על מנת שתסייע להם לרדת מהמכולה, אולם כאשר המלגזה בוששה מלבוא, בהיעדר אמצעי אחר לרדת מהמכולה, ונוכח קריאות הזירוז של הנהג (הנתבע 1), קפצו התובע והעובד האחר מהמכולה (גובה 1.8 מטר). העובד האחר שקפץ ראשון, נחת ללא פגע אולם התובע שהניח ידו על כתף חברו, נפל תוך כדי ירידה מהמכולה ונגרמו לו נזקי גוף. החלטת בית המשפט השלום 2. בית המשפט (כב' השופטת שחף) בהחלטה (פסק דין חלקי) מיום 25.12.06 קבע שאין מדובר בתאונת דרכים וכי החבות בתאונה מוטלת על החברה כתאונת עבודה. נקבע כי התאונה נכנסת לחריג של פריקה וטעינה ובהתאם להלכה הפסוקה, בסתירה בין שימוש ברכב מנועי, דוגמת הירידה מהרכב ובין החריג של הפריקה והטעינה, גובר החריג ולא מתקיים קשר סיבתי שבין השימוש התחבורתי לתוצאה המזיקה, הגם שניתן לקבוע כי הירידה הייתה תוך כדי שימוש ברכב מנועי. עוד נקבע שכיוון שלאחר הירידה מהמכולה לא הייתה מחלוקת כי התובע היה אמור להמשיך בעבודתו בחברה, אין מדובר בפעולת לוואי של נסיעה או פעולת הכנה לנסיעה ולמעשה מדובר בזירה מקרית בה אירעה התאונה שכן המכולה הייתה על הנגרר ויכולה הייתה להיות גם במקום אחר. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי 3. החברה הגישה בר"ע על ההחלטה האמורה. הבר"ע נדונה והתקבלה ע"י כב' סגן הנשיא השופט הנדל (כתוארו אז) ביום 21.10.09. כב' השופט הנדל קבע כי בתום פעולות הפריקה, (ובתום החלק הנלווה לפעולת הפריקה של ניקיון המכולה), הירידה מהרכב הייתה למטרה תחבורתית ובשימוש ברכב למטרת תחבורה. כב' השופט הנדל הסתמך על הלכת רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון נ' סמדג'ה פ"ד נט(3) 541 שם הציב כב' השופט ריבלין את שאלת התחרות בין חריג הפריקה והטעינה לבין אחת מדרכי השימוש ברכב (כניסה לרכב או ירידה ממנו) ונקבע כי לא תישלל תחולת החוק גם אם הירידה מהרכב הינה פעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה. השופט הנדל הוסיף כי אין להתמקד בשאלה לאן היו מועדות פני התובע לאחר הירידה מהרכב (ובתום פעולות הפריקה) או להבחין בינו לבין נוסע או נהג והתוצאה ולפיה חל חוק הפלת"ד תואמת את תכלית החוק ומטרותיו. חזרת התיק לבית משפט השלום להמשך בירור התביעה 4. לאור הקביעה ולפיה מדובר בתאונת דרכים, היה צורך להמשיך את בירור התביעה, ולהכריע בשאלת החבות שכן משאית הסמיטריילר הורכבה מגורר ונגרר שבוטחו על ידי מבטחות שונות. כן היה צורך לברר את שאלת נזקו של התובע שנפגע בתאונה. ביום 14.7.11, אושרה הסכמת הצדדים ולפיה התובע יהיה זכאי לסכום כולל (ברוטו) בשיעור 135,000 ₪, סכום הכולל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, סכום שישולם תוך 30 יום לאחר חתימה על שטרי סילוקין כמקובל ולאחר שבית המשפט יכריע בשאלה איזה חברת ביטוח, של הגורר או של הנגרר, היא שחבה בסכום המוסכם וההכרעה בשאלה שנותרה במחלוקת תינתן לאחר שהצדדים יסכמו בכתב את טענותיהם בשאלה זו. השאלה שבמחלוקת 5. משאית הסמיטריילר שהייתה מעורבת בתאונה, הורכבה מגורר אותו ביטחה הנתבעת 3 (ביטוח חקלאי) ונגרר אותו ביטחה הנתבעת 2 (הראל). לטענת הנתבעת 2, יש לחלק את החבות באופן שווה בין חברות הביטוח. לטענת הנתבעת 3, בנסיבות התיק החבות הינה בלעדית של הנתבעת 2 שביטחה את הנגרר, עליו הייתה המכולה בה התרחשה התאונה. הצדדים אינם חלוקים על השאלה מה היה קורה, אילו התאונה הייתה מתרחשת תוך כדי נסיעה, שאז יש הגיון לראות בגורר והנגרר כמכלול אחד, כפי שאירע לדוגמא בע"א 922/91 אבו ג'בר נ' המאגר הישראלי לביטוח פ"ד מח(3) 340. תמצית טענות הנתבעת 3 - מבטחת הגורר 6. טוענת הנתבעת 3 שאין מחלוקת כי בכול הזמן בו התרחשה פעולת הפריקה, במשך שעה עד שעה וחצי וגם בעת שהתובע קפץ מהמכולה שהייתה על הנגרר, הנגרר היה מחובר לגורר אולם מנוע הגורר היה דומם ונהגו הלך לאכול וכאשר חזר עמד במרחק של כ - 7 מטר מהמשאית והמתין לסיום פעולות הפריקה. טוענת הנתבעת 3 כי בנסיבות האמורות, הנגרר עומד בפני עצמו להבדיל ממקרה שתאונה מתרחשת תוך כדי נסיעה. לטענת הנתבעת 3, אין לייחס נוכח הנסיבות האמורות את התאונה למכלול של גורר ונגרר בדומה למצב בו המכלול מצוי בתנועה. לעניין הקשר הסיבתי והמשפטי, ביקשה הנתבעת 3 ללמוד ולערוך היקש למקרה בו יש תאונה בין הולך רגל למספר רכבים וחלוקת האחריות ביניהם והצורך בקשר סיבתי ומשפטי שלשיטתה לא מתקיים בענייננו. תמצית טענות הנתבעת 2 - מבטחת הנגרר 7. הנתבעת 2 מתבססת על הכרעתו של בית המשפט המחוזי והקביעה ולפיה בוצעו מכלול פעולות המשלבות הן את הגורר והן את הנגרר כמכלול, וירידת התובע מהנגרר הייתה אחת מהפעולות. טוענת הנתבעת 2 כי לנגרר אין מנוע ואין לו יכולת תנועה ללא שהוא מחובר לגורר ורק בחיבורו הופך הוא לרכב מנועי וההבחנה אותה מבקשת לבצע הנתבעת 3 הינה מלאכותית שכן אילו התאונה הייתה מתרחשת כאשר הנגרר מנותק מהגורר, לא הייתה נכנסת לתוקף חבות מבטחת הנגרר. טוענת הנתבעת 2 כי לאור קביעת ביהמ"ש המחוזי ולפיה מטרת הירידה מהנגרר הייתה לצורכי תחבורה והתחלת הנסיעה של הגורר והנגרר, מדובר בתאונה בה החבות צריכה להתחלק באופן שווה. דיון 8. לאחר שעיינתי בחומר שהוגש ובתיק ושקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי הינה כי בחבות לתאונה צריכות חברות הביטוח, של הגורר והנגרר לשאת בחלקים שווים. 9. ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט הנדל) קבע כי התאונה בה נפגע התובע הינה תאונת דרכים וכי השילוב שבין "הירידה מהרכב" ופעולת "הטעינה והפריקה" ולאור הלכת רע"א 418/08 אוסם תעשיות מזון שלעיל, עונה על הגדרת תאונת דרכים לפי לשון החוק וההלכה הפסוקה. כן נקבע כי מדובר בפעולה שמהווה חוליה בשרשרת הפעולות הנדרשות לצורך הפריקה. עוד הוסיף השופט הנדל (בפסקה האחת לפני האחרונה): "אינני סבור כי נכון היה להתמקד בשאלת הכוונה העתידית של המשיב - לאן מועדות פניו לאחר הירידה, כפי ששאל בית משפט קמא, אלא די בניתוח מעשי העבר - הירידה מהרכב מיד לאחר מכן. בדומה, אינני מקבל את הבחנת בית משפט קמא בין עובד לבין נוסע או נהג. הבחנה זו אינה מעוגנת בחוק או בפסיקה". כיוון שנקבע כי התאונה התרחשה כפעולה אחת ברצף פעולות הנוגעות לשימוש במכלול של הגורר והנגרר, אין משמעות לכך שמנוע המשאית לא היה מופעל והנהג לא היה במושב הנהג. ההבחנה בה מבקשת להיאחז הנתבעת 3 מלאכותית. לא מיותר להפנות לכך שלא נסתרה הקביעה העובדתית ולפיה הסיבה לכך שהתובע נחפז ו"קפץ" מגובה 1.8 מטר וכך נחבל הייתה בשל רצון נהג הגורר (המשאית) להתחיל בנסיעה ולכן זירז את התובע, דבר שהביא לתאונה, עובדה המחזקת את המסקנה ולפיה יש לייחס את התאונה למכלול של הגורר והנגרר ולדחיית טענת הנתבעת 3 להיעדר קשר סיבתי ומשפטי שבין התאונה לגורר. 10. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנגרר כשלעצמו אינו רכב מנועי, אלא כשהוא מחובר לגורר והקביעה ולפיה עסקינן בתאונת דרכים באה בשל כך. אילו לא היו הגורר והנגרר מחוברים, ספק אם היה מדובר בתאונת דרכים שכן הנגרר כשלעצמו אינו יכול להוות רכב מנועי. לפיכך, משהתאונה התרחשה עת הנגרר היה מחובר לגורר, עובדה שאפשרה "כרטיס כניסה" לתחולת חוק הפלת"ד, איני סבור שיש מקום להבחנות להן טוענת הנתבעת 3, המנוגדות לתכלית חוק הפלת"ד. לפיכך, אין לערוך הבחנה מדוקדקת בשאלת הגורם לתאונה ותרומתו של הגורר לתאונה לעומת הנגרר, ודין התאונה שהתרחשה כאשר מנוע הגורר דומם, כדין תאונה שהייתה מתרחשת אילולא הדבר היה כך. הנתבעת 3 מסכימה כי אילו הייתה התאונה מתרחשת בתנועה, היה מקום לחלק את הנזק בין המבטחות ולא מצאתי הצדקה לאבחן בין המצבים ומכאן מסקנתי שיש להטיל את הנזק שנגרם על מבטחות הגורר והנגרר בחלקים שווים. 11. הנתבעת 2 העלתה טענה נוספת ולפיה בתיק אחר, הנתבעת 3 הסכימה למעשה לטענות הנתבעת 2, כאשר נשאלה שאלת חלוקת אחריות בין מבטחות. לא מצאתי להביא בחשבון טענה זו לגביה הנתבעת 3 התנגדה במספר נימוקים. אני מקבל את טענת הנתבעת 3 ולפיה מדובר בהרחבת חזית. בנוסף, קשה ללמוד ממסמך שהוחלף בין המבטחות בתיק האחר שמדובר בנסיבות דומות או בנוהג מחייב ולא כמקרה בו היו שיקולי פשרה נוספים. לפיכך, לא ביססתי את פסק הדין על טענות אלו של הנתבעת 2. 12. כב' השופט הנדל בפסק דינו הפנה לכך כי התשובה לשאלה האם אירוע מסויים הינו תאונת דרכים אינה תשובה פשוטה אלא מורכבת. בנסיבות התאונה בתיק זה, מצא כב' השופט הנדל כי מדובר בתאונת דרכים וכי התוצאה תואמת את תכלית חוק הפלת"ד ומטרותיו. סבור אני כי חלוקה שווה בין המבטחות והעדר הבחנה בין מקרה שהגורר מונע למקרה שאינו מונע, תואמת את תכלית חוק הפלת"ד ומטרותיו וכל קביעה אחרת, תביא להבחנות "דקות ודקיקות" שיש להימנע מהן, כדברי כב' השופט ברק בע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח פ"ד מב(2) 844: "מדיניות משפטית בריאה צריכה להימנע מיצירתן של הבחנות דקות ודקיקות, המונעות כל בטחון משפטי והמטילות ספק באשר להחלטתו העתידה של בית המשפט. כך הוא הדבר בדרך כלל, כך הוא בוודאי המצב בתחום כשלנו, שהוא בעל חשיבות מעשית רבה, ואשר מיגוון האפשרויות האקטואליות עולה תמיד על כל דמיון" סיכום 13. בתאונה שהתרחשה בתום פריקת סחורה ממכולה שהייתה על נגרר, שהיה מחובר לגורר (משאית), נפגע התובע. השאלה שנותרה בתיק הינה מיהו הגורם שעליו לשאת בנזקי התובע. כפי שפירטתי בנימוקי פסק הדין, מסקנתי הינה שעל מבטחת הגורר וכן מבטחת הנגרר, לשאת בחלקים שווים בנזקו של התובע. לפיכך, אני מורה לנתבעות 2 וכן 3 לשלם בחלקים שווים, את הסך של 135,000 ₪, סכום הכולל הוצאות ושכ"ט עו"ד וזאת בתוך 30 יום מחתימת התובע על שטר קבלה וסילוק ובהתאם להסכמה שאושרה בישיבה מיום 14.7.11. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 יום. נגררתאונת דרכיםביטוח נגרר