קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח תאונת דרכים עם אופנוע שטח: זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובעת לטענתה בתאונת דרכים, כאשר היתה הולכת רגל ונפגעה מאופנוע שבו נהג הנתבע 1, בלי שאותה נהיגה היתה מכוסה בביטוח חובה. לטענת הנתבע 1 מדובר באופנוע שטח שלא ניתן לבטחו כלל. בסעיף 6 לכתב הגנתו, טען הנתבע 1 שיש לדחות את התביעה על הסף, לאור הסכם פשרה שנחתם כדין בינו לבין התובעת (להלן: ההסכם). בקדם-המשפט ביום 7.4.10 טען ב"כ התובעת טענות עובדתיות ומשפטיות שונות נגד תוקף ההסכם. בית-המשפט הבהיר שלא ניתן לברר טענות אלה שלא נזכרו בכתבי הטענות והתיר לתובעת להגיש כתב תשובה. כשהוגש, נטען בו שהנתבע 1 "החתים את התובעת על שטר סילוקין והבטיח לה שחתימתה על השטר תעניק לה פיצוי חלקי של 5,000 ₪ לצורך כיסוי הוצאותיה הרפואיות עד כה". הוא ניצל את היות התובעת "בגפה, את העובדה שאינה יודעת קרוא וכתוב את חוסר ניסיונה ואת חולשתה הגופנית והחתים אותה על מסמך שאת פשרו לא הבינה ולא היתה יכולה להבין.". עוד נטען שתובעת נפלה קורבן למעשה רמיה, ואין לתת תוקף להסכם פשרה שנחתם בדרך של הטעיה, רמיה ועושק ולבטלו מחמת פגמים שנפלו בכריתתו. הדיון פוצל כך שראשית בוררה טענת הסף הנוגעת לתוקף ההסכם. אין חולק, שאם תקף ההסכם, דין התביעה (גם נגד נתבעת 1) - להדחות. התובעת הגישה תצהיר עם נספחים. עיקר העובדות שבו: "ביום 9.1.09 הגיע הנתבע למעונה של התובעת שהיתה בגפה, כאשר הוא מלווה בבת זוגו ואשה נוספת. במועד זה החתים הנתבע 1 את התובעת על שטר סילוקין והבטיח כי חתימתה על השטר תעניק לה פיצוי חלקי בסך 5,000 ₪ לצורך כיסוי הוצאותיה הרפואיות עד כה... הנתבע 1 ניצל את היותה של התובעת בגפה, את העובדה כי היא איננה יודעת קרוא וכתוב, את חוסר ניסיונה בהתקשרויות חוזיות בכלל ומן הסוג הנדון בפרט, ואת חולשתה השכלית והגופנית, והחתים אותה על מסמך שאת פשרו לא הבינה ולא היתה יכולה להבין." תחת הכותרות "טעות", "הטעיה" ו"עושק", שובצו גם עובדות כגון, "שהתובעת היתה במצב של חולשה שכלית (פגיעתה הפסיכיאטרית עונה לדרישת רפיון שכל...) ... וגופנית (פגיעות קשות בתחום הנוירולוגי, הפסיכיאטרי והאורטופדי), דחק ומצוקה..." עוד הופיעו בתצהיר טענות שהתובעת טעתה בהבנת מצב הדין ולא ידעה את זכויותיה וגם שטעתה בעובדה, דהיינו, שסברה שמציעים לה פיצוי חלקי עבור הוצאותיה הרפואיות בעבר. רבות מטענות עובדתיות אלה לא הוזכרו כלל בכתב התשובה של התובעת ואינן מהפלוגתאות שבמחלוקת בין הצדדים. הנתבע 1 טען בעקביות להרחבת חזית ולשינוי חזית. בהחלטה ביום 2.2.11 הבהיר בית המשפט שלא יאפשר כל שינוי חזית העולה מהתצהיר ולא יברר פלוגתאות שאינן עולות מכתבי הטענות, אפילו נזכרו בתצהיר. בהמשך נראה שהתובעת פשוט התעלמה מהחלטה זו. הנתבע 1 הגיש שלושה תצהירים - שלו עצמו, של אשתו ושל חמותו. עולה מהם שהשלושה הגיעו לבית התובעת, לאחר תיאום טלפוני. הם התקבלו בסבר פנים יפות והשיחה היתה נעימה. הם הציעו לתובעת פיצוי כספי, שנראה להם מתאים לנסיבות לאור נסיונה של אשת הנתבע 1, שנפגעה בעבר בתאונת דרכים. הם לא הטעו את התובעת בדבר ווידאו שהיא מבינה היטב את תוכן ההסכם. הם הקריאו לה אותו וגם הסבירו לה את תוכנו בשפה פשוטה שהיתה מובנת לה. בעקבות חילופי הדברים בינם לבין התובעת הוסיפו לנוסח המודפס של ההסכם טקסט בכתב יד הכולל התחייבויות נוספות מצידם. הם רצו שאדם נוסף יהיה עד להסכם, מצידה של התובעת. אף שבנה של התובעת היה בבית, נאמר להם שהוא ישן והתובעת לא רצתה להעירו. נוסח ההסכם קצר. עיקרו, אישור שתמורת קבלת 5,000₪ התובעת "מוותרת לחלוטין ומוחלת באופן סופי ומוחלט על כל זכויותי, דרישותיי ותביעותיי, מכל מין וסוג כלשהו שנגרמו או שייגרמו הכרוכים או הנובעים במישרין או בעקיפין מהתאונה". בתחתית הוסף בכתב יד "בגין כל טיפול רפואי שלא במסגרת קופת החולים משה כהן ויעל אביטוב ישאו בהוצאות". התובעת אישרה שחתמה על ההסכם שהגיש הנתבע 1, אך היא טוענת נגד תוקפו בטענות משפטיות שונות המעוגנות בפרק ב' של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. התובעת התיימרה להוכיחן בתצהירה. נזכיר: תצהיר הוא מסמך המתעד בכתב עדות של אדם, דהיינו, הוא אמור לפרט עובדות ולעשות זאת בגוף ראשון ולא להתפלמס ב"טיעונים". תצהירה של התובעת פגום בתכלית. יש בו מעט עובדות והן מפוזרות בתוך טיעון משפטי מורכב למדי המערבב לבלי הפרד "עובדות" ו"טענות". התצהיר מתייחס לתובעת בגוף שלישי ("התובעת"), ומניסוחו ברור שהוא נכתב ממש על-ידי אדם אחר ולא רק, שאדם אחר תיעד את מה שסיפרה התובעת תחת אזהרה. אף שנטען בתצהיר שהתובעת היא אנאלפביתית, שאינה מודעת לזכויותיה המשפטיות, עיקרו, אוסף של טענות משפטיות (לרבות ציטוטים מהפסיקה ומהחקיקה), כאשר בין השיטין משורבבות גם "עובדות" שונות. לרוב, מופיעות העובדות כ"שלד" בלבד. לתצהיר צורפו ניירות שונים. כשהחלה חקירתה הנגדית של התובעת, התברר ש"הסבירו" לתובעת על מה היא חתמה ואין לה מושג מהם הניירות שצורפו לתצהיר. התובעת שהתה על דוכן העדים במשך שעה ארוכה. היא אמרה דברים שונים, אך קשה לכנות את מה שעשתה שם "מתן עדות", שכן קשה מאוד היה לחלץ מפיה תשובות על השאלות שנשאלה. ב"כ התובעת הסביר זאת (במהלך הדיון), בכך שהתובעת "לא יודעת עברית". פעמים אחדות היה זה עורך-הדין שלה שהתערב בחקירה הנגדית והעיר שהתובעת "לא מבינה" את השאלות. כשנשאל לבסוף ע"י בית-המשפט, מדוע אין התובעת מעידה בעזרת מתורגמן, הוא הסביר שהדבר נעשה בכוונה שבית-המשפט יתרשם מהקושי שבפניו עמדה התובעת בעת חתימת ההסכם. מכיוון שהקומוניקציה עם התובעת בחקירתה הנגדית היתה מוגבלת מאוד, למעשה סוכלה יכולת ההגנה לקבל את תשובות התובעת לשאלות חשובות. כדי למנוע אי-הבנות או תקלות, הבהיר בית-המשפט לב"כ התובעת את הבעייתיות שנוצרה (ר' חילופי דברים בעמודים 27-28), אלא שב"כ התובעת סבר שנכון יותר להמשיך להעיד את התובעת בעברית וללא מתורגמן. נשוב לתצהיר התובעת. תמיהה היא: טוענת התובעת (מפי בא-כוחה), שהיא לא כשירה להבין את הנוסח העברי של הסכם קצר שעליו חתמה עם הנתבע 1. כיצד כשירה היא להבין את הנוסח העברי של "תצהיר" סבוך וארוך הרבה יותר שהכין עבורה בא-כוחה? ואם לחתימתה על ההסכם אין תוקף, איזה תוקף יכול להיות לחתימתה על התצהיר? התובעת אמרה ש"הסבירו" לה מה כתוב בתצהיר. איש לא טרח לפרט מה בדיוק כלל ההסבר. התובעת לא טענה שמישהו תרגם לה את הנוסח המדויק. בתצהיר עצמו אין אף רמז לכך שהיה צורך "להסבירו" לתובעת ולא נכתב בו שהוא תורגם לתובעת. מכאן, שאם טענות התובעת בדבר כישוריה וכשירותה נכונות (ואם אינן נכונות ממילא דין טענותיה להדחות), אין לתצהירה כל ערך. אף שהתובעת חתמה עליו הוא אינו עדותה. כל העובדות שלקיומן נטען בלהט רב בסיכומי התובעת טעונות הוכחה, אך הוכחה כזאת - אין. התחמקות עד מחקירה נגדית, פוגעת מאוד בעדותו. התובעת לא התחמקה מחקירה נגדית ע"י סירוב פשוט להעיד (מה שהיה גורם למחיקת התצהיר). היא התייצבה על דוכן העדים בידיעה ברורה (לטענת בא-כוחה) שהיא לא מסוגלת להבין את השאלות ששואלים אותה או להשיב עליהן. בנסיבות כאלה, לא יכולה ההגנה לממש את הזכות לחקירה נגדית. הדין רואה בחקירה הנגדית כלי עיקרי לבירור האמת. בלי אפשרות אמיתית להשתמש בו, מקופחת יכולתה של ההגנה להתמודד עם טענות התביעה ונפגעת יכולתו של בית-המשפט לברר את האמת. תמצית הדברים: התובעת מתיימרת להוכיח את טענתה באמצעות תצהיר שכתב עבורה עורך-הדין והיא אישרה בחתימתה, אף שאינה מבינה את מה שכתוב בו. חוסר ההבנה הוא בכל המובנים האפשריים: היא לא יכולה לקרוא את הכתוב, ולשיטתה גם אינה מבינה את התוכן (שהוא משפטי וסבוך - ובעברית). חקירתה הנגדית על אותו תצהיר, לא היתה אלא מראית עין, מפני שהתובעת בחרה ביודעין להעיד בלי מתורגמן. לא מצאתי כל ערך ראייתי לתצהיר ולעדות שכאלה. בשניהם לא ביטאה התובעת בחופשיות, בלשונה ולפי הבנתה וזיכרונה עובדות המבססות את טענותיה. מכאן, שהתובעת לא הביאה ראיות להוכחת טענותיה. לא רק שהיא לא הוכיחה "עובדות", לביסוס טענותיה, אלא שטענותיה התעלמו לגמרי משאלות נוקבות המחייבות מענה, שאמור להיות בפיה. התובעת טענה, למשל, ש"אינה יודעת קרוא וכתוב". בא-כוחה כינה אותה "אנאלפביתית". בדיון אמר שאינה יודעת עברית (וזו טענה שונה). לא רק שלא הובאו ראיות המוכיחות טענות אלה, גם לא הובא כל מידע עקיף, שממנו ניתן להעריך את סבירותן. כך למשל, הביוגרפיה של התובעת נותרה עלומה: האם היא יודעת קרוא וכתוב בשפה כלשהי? איזו השכלה יש לה? מה מקצועה (צויין בכתב התביעה שהיא "מטפלת בקשישים", אך זהו עיסוק ולא מקצוע)? מתי עלתה ארצה? מה עשתה מאז? בבתי המשפט מקובל להוכיח ידיעה ע"י תעודות, אך כיצד מוכיח אדם את בורותו? התובעת ניסתה לעשות זאת ע"י אמירה וע"י "הדגמה" על דוכן העדים. הקושי הוא, שלא כל-כך קשה להעמיד פנים כ"לא מבין". מעדות התובעת נותר דווקא רושם שבהחלט ניתן לקיים עמה תקשורת מסויימת בעברית (אף שלאור האינטרס שלה, לא ברור עד כמה התאמצה לחשוף את כל יכולת התקשורת שלה). עוד התרשמתי שהיא אדם אסרטיבי ויודעת יפה לעמוד על האינטרסים שלה. בסיכומי התובעת עורבבו כמה טענות שונות לבליל אחד: התובעת אנאלפביתית, לא יודעת קרוא וכתוב ולא מבינה עברית. מכאן שלא יכלה לקרוא בעצמה את ההסכם והסתפקה בזה שהקריאו לה אותו. נטען גם, שאת מה ששמעו אוזניה, היא לא הבינה. לצד זה, נטען, שרימו אותה לחשוב שמה שכתוב בהסכם שונה ממה שכתוב בו בפועל. מובן שיש הבדל בין הרכיבים העובדתיים שבכל אחת מהטענות, אך יש להן מכנה משותף אחד: בעוד שעדי ההגנה לא הכירו את התובעת ולא ידעו את כישוריה, התובעת עצמה בוודאי יודעת את מגבלותיה. אם אינה קוראת עברית, היא יודעת זאת. אם לא הבינה מה שהקריאו לה, היא בוודאי (והיא לבדה) יודעת זאת. אכן, התובעת אישרה שחתמה על מסמך כלשהו לאחר שהקריאו לה אותו (עמ' 37). היא לא נתנה הסבר ממשי, מדוע חתמה על מסמך שאינה יודעת לקרוא ושגם, לטענתה, לא הבינה? למרות מה שנכתב בתצהיר, אין בפני שמץ ראיה שהתובעת בלתי כשירה מבחינה נפשית (או גופנית). התובעת לא טענה שעדי ההגנה איימו עליה. לא הונחה כל תשתית לטענת "לחץ". אין ספק שהתובעת ידעה, שלחתימה על מסמכים יש משמעות. אם אכן, כטענתה, היא לא הבינה על מה היא חותמת, מדוע חתמה? אף שהשאלה הוצגה לתובעת, היא לא השיבה עליה. טענה נוספת של התובעת היא שהנתבע 1 ניצל לרעה את היותה של התובעת בגפה. לא התרשמתי שעדי ההגנה "מפחידים" בהופעתם, או בגינוניהם (בשונה מהתובעת שלקראת סוף עדותה נקטה טון מתריס ומאיים). עדי ההגנה טענו שבעת שביקרו אצל התובעת היא כלל לא היתה לבדה. היא אמרה להם שבדירה ישן בנה הבגיר (ודובר העברית). הם הציעו לה להעיר אותו - אלא שהיא סירבה. התובעת הכחישה זאת. אף שאותו בן היה זמין למתן עדות, הוא לא הגיש תצהיר. התובעת נשאלה על כך במפורש ולא נתנה הסבר מדוע לא העיד הבן. הנתבע 1 טוען שיש לזקוף זאת לגנות התובעת, שנמנעה מלהעיד עד רלבנטי וזמין - והוא צודק. אותו בן (או אולי בן אחר - גם זה לא הובהר) התקשר אל הנתבע 1 להתלונן על תוכן ההסכם. הוא לא נתן תצהיר, אף שעדותו נחוצה מאוד להבנת הפרשה: מעדותו ניתן היה לדעת מתי ואיך התברר לתובעת שרימו אותה, הטעו אותה או עשקו אותה. אוסיף, שדווקא בשל הטענה בדבר מגבלותיה של התובעת ראוי היה להביא לעדות את האנשים הבלתי מוגבלים (ודוברי העברית הרהוטה), שסייעו לה להבין את התקלה ויכולים להעיד על תגובתה הספונטנית כאשר גילתה את האמת. עדים אלה לא הובאו. בצדק מצטט ב"כ הנתבע 1 בסיכומיו את ההלכות הקובעות שיש לזקוף לרעת התובעת את אי העדתם של עדים זמינים כאלה היכולים לתמוך בגרסתה. ככל שנפגשה התובעת עם עדי ההגנה "בגפה", זו היתה בחירה שלה שלא נכפתה עליה. התובעת אישרה שהפגישה עם עדי ההגנה נעשתה לאחר תיאום טלפוני ולא בניגוד לרצונה. היא לא ביקשה להפסיק את הפגישה וגם לא ביקשה לעכב את החתימה על ההסכם עד שתתייעץ עם מישהו הקורא עברית. היא לא הציעה כל הסבר מדוע בכלל הסכימה להפגש עמם וגם לא מדוע לא דאגה שיהיה עמה מישהו היכול לסייע לה. התנהגותה נותרה ללא כל הסבר ואינה נראית כמתיישבת עם הטענות שהועלו בסיכומיה לגבי מגבלותיה. במהלך כל המשפט אישרה התובעת שהיא חתמה על "ההסכם". בחקירתה החוזרת, העלה בא-כוחה טענה מפתיעה (שלא נזכרה בכתב התשובה שלו וגם לא בתצהיר), כאילו בעצם קיימות שתי גרסאות להסכם. גם זו טענה עובדתית שהיה על התובעת לציין במפורש בכתב התשובה שלה על מנת שתהיה פלוגתא השנויה במחלוקת בין הצדדים (ענין אשר כדרכה פשוט התעלמה ממנו, למרות החלטות מפורשות של בית-המשפט). מכל מקום, ב"כ התובעת בחר להעלות טענה זו לראשונה בחקירתה החוזרת של התובעת ומיד לפני שנחקרו עדי ההגנה על תצהיריהם. עדי ההגנה הופתעו מהטענה. עיון בפרוטוקול מראה שהם התקשו להבין מה ההבדלים בין המסמכים שעליהם נשאלו ולא ידעו להסבירם. בסיכומי התובעת הם פשוט מוצגים כנוכלים. למעשה, מדובר בטענה מופרכת המבוססת על השוואת שני מסמכים: הראשון, "מקור" חלקו מודפס וחלקו כתוב בכתב יד, שהגיש הנתבע 1. השני תצלום, שצורף לתצהיר התובעת. המסמך השני כלל לא הוגש לבית-המשפט, כדרך שמגישים ראיות. נטען, שזהו העתק צילומי של ההסכם, שנמסר לתובעת בעת החתימה (אך כמו כל הטענות העובדתיות של התובעת יש להבין "נטען" כאן, כמה שנאמר מפי עוה"ד, לא מפי העדה). כפי שצויין קודם, הוא צורף לתצהיר שנחתם ע"י התובעת בלי ידיעתה. במסמך זה נראה כאילו התאריך שהודפס במקור היה "יום חמישי 08 ינואר 2009". ונעשה בו תיקון בכתב יד כך ש"יום חמישי" תוקן ל"יום שישי" והמספר הסודר בחודש ינואר תוקן מ"08" ל - "09". לעומת זאת במסמך המקור שנותר ידי הנתבע 1 מודפס התאריך הנכון ללא תיקונים. דומה שזה העיקר: מבחינה צורנית יש בניירות הבדלים, אך תוכנם זהה. נראה שהצילום שהוגש מטעם התובעת אינו של המקור שהגיש הנתבע 1 והוא כנראה צילום של "מקור" אחר - זהה בתוכנו ושונה בצורתו. יתירה מזו: בשני המסמכים חלק מודפס, שהוכן מראש וחלק כתוב בכתב יד, שהוסף ב"מחשבה שניה". התוספת בכתב היד, מיטיבה עם התובעת. ניתן להסיק ממנה, ברמת ודאות גבוהה, שבין עדי ההגנה לבין התובעת אכן התקיימה תקשורת אפקטיבית כלשהי ונוהל משא ומתן, שבעקבותיו שיפרו עדי ההגנה את הצעתם המקורית והתובעת התרצתה וחתמה על ההסכם שהוצע לה. קשה לראות כיצד הדבר מתיישב עם טענות התובעת. התובעת מעלה טענות רבות נגד מעשי עדי ההגנה. כולן מכוונות להוביל למסקנה שהם החתימו אותה בעורמה על הסכם מקפח. כלל לא שוכנעתי שההסכם מקפח. לשיטת התובעת נגרמה לה נכות קשה בתאונת דרכים שעליה חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: חוק פלת"ד). אלא, שלשיטת הנתבע 1 הוא פגע בתובעת בעת שרכב על "אופנוע שטח" שלא היה מבוטח בביטוח חובה מפני שאינו "רכב מנועי" ולא ניתן כלל לבטחו. אם הוא צודק לא עומדת לתובעת עילת תביעה לפי חוק פלת"ד. כדי להצליח בתביעת נזיקין נגד הנתבע 1 לפי פקודת הנזיקין היה על התובעת להוכיח את אשמו. כדי להוכיח נכות היה עליה גם לממן הכנת חוו"ד רפואית. לכל אלא, עלויות של זמן, סיבוך משפטי וכסף. מכאן שיש לבחון את סבירות ההסכם לא כפשרה לפי חוק פלת"ד, אלא כפשרה בסכסוך שהדין החל עליו שנוי במחלוקת. ההסכם שנחתם מבטיח לתובעת כיסוי הוצאותיה הרפואיות ופיצוי מיידי של 5,000₪. הוא נראה כהולם תאונה קלה שעקבותיה לא נותרה נכות ולא נגרם נזק כספי ממשי. הסברם של עדי ההגנה, שנהגו כפי שנהגו לאור נסיונה של אשת הנתבע 1, שנפגעה בעבר בתאונת דרכים קלה, מתיישב היטב עם מסקנה זו. דומה שכך גם חשבה התובעת, עד שמישהו שינה את דעתה. סמוך מאוד לאחר חתימת ההסכם נטלו אחרים את ניהול ענייניה של התובעת. מאז, דומה שלא הפסיקו לדבר בשמה ועבורה, גם במקום שבו הדין חייב שיניחו לה לדבר בקולה שלה ובלשונה שלה. סוף דבר: הסכם הפשרה בין התובעת לנתבע 1 הוכח כדין. טענות התובעת נגדו, כפי שפורטו כתב תשובתה - נדחות. התובעת אינה יכולה עוד לתבוע את הנתבע 1, ומאחר שחבות הנתבעת 2 נגזרת מחבות הנתבע 1, דין התביעה להדחות. בנסיבות, אין צו להוצאות. אופנועתאונת דרכיםביטוח אופנועתאונת אופנוע