החלטה 1. המבקש, אסיר הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירת אינוס בהתאם להסדר טיעון ונגזר עליו בתיק פח 1020/02 של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, מיום 16.12.02, עונש מאסר וכן תשלום קנס. 2. בעקבות ההרשעה, הגישה המשיבה ביום 2.3.03, תביעה אזרחית הנגררת להרשעה בפלילים במסגרתה עתרה לחייב את המבקש בתשלום פיצויים בגין הנזקים שגרם לה. 3. כתב התביעה הומצא למשיב באמצעות שרות בתי הסוהר, שכן המבקש ריצה אותה עת עונש מאסר בכלא צלמון. בהתאם לאישור מחלקת האסיר בשב"ס מיום 6.7.03 חתם המבקש על קבלת מסמכי התביעה וכעולה ממזכר של אחראי הרישום בבית הסוהר מיום 1.7.03 4. לאחר שחלף המועד להגשת כתב הגנה, עתרה המשיבה למתן פסק דין בהעדר הגנה. בית המשפט, כב' הרשמת שיצר, (כתארה אז), חייב את המשיבה ליתן תצהירים לתמיכה בעובדות כתב התביעה. בהתאם הוגשו תצהיר של המשיבה וכן אמה (בש"א 17821/03) ולהם צורפו מסמכים בדבר מצבה של המשיבה והנזקים שנגרמו לה. 5. בהמשך, ביום 1.9.03, ניתן על ידי כב' הרשם (כתארו אז) שילה, פסק דין, בהעדר הגנה המחייב את המבקש לשלם למשיבה את הסך 3,000,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 300,000 ₪ בצירוף מע"מ (להלן: "פסק הדין"). 6. בחלוף כחמש שנים ממתן פסק הדין, ביום 11.5.08 הגיש המבקש את הבקשה נשוא החלטתי, ובה עתר לביטול פסק הדין. 7. המבקש טוען כי כתב התביעה לא הומצא לו, הוא נעדר כל הנמקה, הוא עומד בניגוד להסכמת המשיבה לפיה תסתפק בפיצוי הכספי שהושת על המבקש בגזר הדין בסך של 7,250 ₪. המבקש מוסיף כי סכום פסק הדין אינו סביר ואינו משקף את ההלכה, לא שולמה אגרה, התביעה אינה נתמכת בחוות דעת, מצבו הכללי קשה ועוד. 8. המשיבה מתנגדת לבקשה. במסגרת טענותיה נטען כי בוצעה מסירה למבקש הן של כתב התביעה והן של פסק הדין. עוד נטען כי המשיבה לא הסכימה שהקנס אשר בגזר הדין מהווה מיצוי המגיע לה מהמבקש, אין קשר בין מצבו של המבקש לבין הבקשה ועוד. 9. לאחר שבחנתי את עמדות הצדדים ויישמתי את ההלכה הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות ואפרט: 10. בהתאם לתקנה 492(6) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד –1984 (להלן: "התקנות"), המצאה לנמען הנמצא בבית סוהר תהא באמצעות מחלקת האסיר בשירות בתי הסוהר. מהמסמכים שצורפו לכתבי הטענות עולה באופן חד משמעי כי המבקש קיבל את כתב התביעה בהתאם לתקנות, בטרם מתן פסק הדין ולכן לא נפל פגם בפסק הדין במובן זה. ראשית, לבית המשפט הוצג אישור השב"ס וכן מזכר של האחראי האחראי ברישום בבית הסוהר "צלמון", מהם עולה בבירור כי המבקש קיבל את כתב התביעה. אמנם המבקש טען "בחצי פה", כי לא קיבל את המסמכים, אך טענה זו נסתרה מניה וביה, מהצגת חתימתו על גבי המעטפה של מסמכי בא כוח המשיבה ובה כתב התביעה ואשר צורפה כנספח מש/2 לתגובתו. על הנספח מתנוססת לתפארת חתימת המבקש. לא ראיתי בתשובת המבקש לתגובה, כל מענה ענייני לפשר המצאות חתימתו על גבי המעטפה. מעבר לדרוש, המשיבה נקטה בהליכי הוצאה לפועל של פסק הדין, וזאת בתיק 0206531047. האזהרה על ביצוע פסק הדין, לה מצורף פסק הדין הומצאה כדין למבקש ביום 7.9.04 והמבקש חתום על קבלתה, נספח מש/8 לתגובה. אין בבקשת המבקש כמו גם בתשובתו לתגובת המשיבה כל התייחסות לאישורו על קבלת האזהרה של ביצוע פסק הדין. מכאן מתחייבת המסקנה לפיה המבקש ידע לכל המאוחר על פסק הדין ביום 7.9.04. בהתאם לתקנה 201 לתקנות רשאי בעל דין שנגדו ניתנה החלטה בהעדר, לבקש את ביטולה לא יאוחר מחלוף 30 יום מעת שהומצאה לו. לפיכך היה על המבקש להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין לכל המאוחר עד ליום 6.10.04. המבקש הגיש את הבקשה בחלוף מספר שנים מהמועד בו היה עליו להגישה, שלא בהתאם לתקנה. לאור מסקנתי כי התביעה ולמצער פסק הדין הומצאו למבקש כדין, והבקשה לביטולו הוגשה באיחור ושעה שאין לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, אין מנוס אלא להורות כי דין הבקשה להידחות. 11. בנסיבות אלה, איני נדרש לבחון את טענות המבקש באשר לפגמים שנפלו בפסק הדין שכן אין לפני כל בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שכן רק אז היה מקום לבדוק את עמידת המבקש בתנאים הדרושים לביטול פסק דין ובכללם הטעם לאחור וכן סיכויי ההגנה. (ראה ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז (4) 133, 139 ; ע"א 146/85 ציון נ' אלבז, פ"ד מא (3) 746). מעבר לדרוש, בחנתי את הטענות שהעלה המבקש באשר לקשיים שניצבו לפניו בעת הוגשה התביעה שמנעו את הגנתו, אך אין באלה לסייע לו ככל שהדבר דרוש ליתן טעם להנמקה בדבר המחדל להגיש כתב הגנה במועד ולמצער לבקש את ביטול פסק הדין קודם לחלוף שנים מאז ניתן. טענת המבקש בדבר טרגדיה אישית של משפחתו, מתייחסת לאירוע שהתרחש לפני כשנתיים, דהיינו זמן ניכר לאחר קבלת כתב התביעה. גם הטענה לפיה המבקש היה מכור לסמים בעת הרלוונטית, אינה יכולה לגבור על אינטרס ההסתמכות של המשיבה כי פסק הדין יהפוך לחלוט במיוחד נוכח השיהוי החמור של הגשת הבקשה. גם באשר לסיכויי ההגנה מטיל אני ספק. אמנם פסק הדין זיכה את המשיבה בפיצוי בסכום ניכר, מעבר למקובל, אך אין הוא גבוה במידה בלתי סבירה עד כדי הצדקה של ביטולו. זאת ועוד, בית המשפט חייב את המשיבה לתמוך את עובדות התביעה בראיות ואלה אכן הומצאו, ורק לאחר מכן ובהסתמך עליהן ניתן פסק הדין, מכאן שבית המשפט שקל את מכלול הראיות לפניו בטרם קבלת התביעה. גם הטענה כי לא שולמה אגרה, לאו טענה היא שכן עיון בתיק מלמד כי בית המשפט פטר בהחלטתו מיום 3.3.03 את המשיבה מאגרה (בש"א 5410/03), ככל שמגיעה אגרה בגין תביעת נזקי גוף. גם אין כל ראיה ולו לכאורה לטענת המבקש לפיה הסכימה המשיבה לראות בקנס הכספי שהושת בגזר הדין כפיצוי סופי בגין המגיע לה. אמנם, על המשיבה היה לתמוך את כתב תביעתה בחוות דעת רפואית כמתחייב לפי התקנות, אך בית המשפט רשאי לפטור בנסיבות מסוימות מהגשת חוות דעת, כך שהעדרה של חוות דעת רפואית, אינו מחייב בהכרח את ביטול פסק הדין (ראה בר"ע (חי') 1775/05 ענבל נ' דאנס-בר, בש"א 18941/05; ת.א. (ת"א) 2169/05 בש"א 18941/05). 12. בשולי הדברים; שקלתי את תוקף פסק הדין שכן הוא ניתן שלא על ידי בית המשפט אשר הרשיע את המבקש וכמתחייב לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט התשמ"ד – 1984, אך משעה שהטענה לא הועלתה, לא ראיתי מקום לעורר אותה ביוזמתי. לאור כל האמור, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. בית סוהר / כלאמשפט פליליאסיריםתביעה אזרחית נגררת לפליליםפסק דין בהעדר הגנה