קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט: 1. בפני ערעור על החלטת כב' הרשם חגי ברנר מיום 10.8.10, בתיק בש"א 21143/07 בו נדחתה בקשת המערערות לבטל היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט שניתן לבקשת המשיבים; ובתיק בש"א 1041/08, בו נדחתה בקשת המשיבים לקבוע כי כתב התביעה הומצא כדין למערערות 1 ו-2 והבקשה התקבלה ככל שהיא נוגעת למערערת 3. 2. 200 המשיבים (להלן: "התובעים"), הגישו נגד המערערות, הן הנתבעות 3-7 בתביעה (להלן: "המערערות") ונגד ארבעה אחרים תביעה לתשלום סך של 86,132,567 מליון ₪, שעניינה השקעה כספית שהשקיעו המשיבים בקרן השקעות באי קיימן (להלן: "הקרן הקיימנית"), אשר לטענתם ירדה לטמיון באשמת כל הנתבעים, שאיפשרו את השקעתם של כספי הקרן הקיימנית במניות ספקולטיביות בניגוד מפורש לאיסורים שנקבעו במסמכי ההצטרפות לקרן הקיימנית. 3. המערערות כולן, הינן חברות זרות. המערערת 1, מושבה הינו באי קיימן והיא שימשה מזכירה של הקרן הקיימנית ומילאה בה תפקידים נוספים. המערערת 2, מושבה בגרנסי שבאיי התעלה, והיא היתה המתכננת והמבצעת של הקרן הקיימנית, והיתה מופקדת על טיפול בבקשות ההצטרפות של משקיעים לקרן. המערערת 3, הינה חברה זרה שמושבה בלונדון והיתה, הבנקאית של הקרן הקיימנית; בחשבונותיה הוחזקו כספי הקרן. החל בשנת 2006 שימשה כברוקר נוסף של הקרדיט. המערערות, נמנות על קונצרן הבנקאות העולמי קרדיט סוויס. הנתבעת 4 בכתב התביעה (להלן: "הנתבעת 4") היתה מנהלת השקעות של הקרן הקיימנית, והנתבעים 1, 2, 3 בכתב התביעה (להלן: "הנתבעים 3-1") הינם דירקטורים בנתבעת 4. הנתבע 1 הוא תושב ישראל. 4. יחד עם התביעה הגישו המשיבים בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט נגד שלוש המערערות ונגד הנתבעים 2 ו-3 (להלן: "הבקשה להמצאה"). המערערות עתרו בבש"א 21143/07 לבטל את היתר ההמצאה לחו"ל. (להלן: "בקשת הביטול") הבקשה, לא נתמכה בתצהיר, בנימוק שכל כולה מתבססת על כתבי הטענות ועל טיעונים משפטיים לביטול ההמצאה. בנוסף על הגשת הבקשה להמצאה, ביצעו המשיבים המצאה לחברה קרדיט סוויס ישראל, הנמנית אף היא על קונצרן קרדיט סוויס העולמי, וביקשו לקבוע בבש"א 1041/08, כי בוצעה למערערות המצאה כדין באמצעות מורשה, כאמור בתקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 (להלן: "התקנות"). 5. בבקשה הביטול טענו המערערות, כי לא הוכחה עילת המצאה לפי תקנה 500(4)(א) לתקנות, המאפשרת המצאת תביעה המבוססת על חוזה שנעשה בתחום המדינה, באשר אין חוזה כזה. ההסכם היחיד הקיים בין הצדדים, הוא הסכם בין המשיבים לבין קרן ההשקעות הישראלית, שפעולתה הועברה לקרן הקיימנית. חלק מהמשיבים הצטרפו לקרן הקיימנית לאחר הקמתה ועל כן מקום הקיבול היה באיי קיימן ולא בארץ. ייאמר כבר כאן, כי הרשם קיבל טענה זו, כי לא הוכחה עילת המצאה לפי תקנה 500(4)(א) לתקנות. אין התייחסות לטענה זו בערעור שבפני. 6. המערערות טענו עוד בבקשת הביטול, כי לא הוכחה עילת המצאה לפי תקנה 500(5) לתקנות, שעניינה תביעה על הפרת חוזה בתחום המדינה, באשר הן לא היו כלל בענין פדיון כספי ההשקעה; מה גם שהבקשה לפידיון הופנתה לתאגיד אחר שפעל כשלוחו, נאמן מטעמן, והשקיע את כספם בקרן הקיימנית. מכל מקום, כך טענו המערערות, ככל שמדובר במחדל, הרי שההפרה נעשתה מחוץ לישראל משום שמקום המחדל נגזר מהמקום ממנו אמור היה להישלח התשלום ולא מהמקום בו אמור היה להתקבל. 7. המערערות טענו גם, כי לא קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(7) לתקנות, שעניינה תביעה בגין מעשה או מחדל בתחום המדינה, שכן מי שנתן את התצהיר בשם המשיבות, לא ידע על מעשה או מחדל של המערערות, ולמעשה כל ידיעתו התבססה על דברים שנמסרו לו על ידי הקרן הישראלית ומנהל ההשקעות שלה. באשר לעילת המצאה לפי תקנה 500(10) לתקנות, שעניינה נתבע זר שהוא בעל דין דרוש או נכון בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר בישראל, טענו המערערות, כי התביעה נגד הנתבע 1, שהוא תושב ישראל, הוגשה שלא כדין, תוך הרמת מסך ההתאגדות, וכל מטרתה הגשת התביעה נגדו, היתה, להקנות סמכות לבית משפט ישראלי. 8. עוד טענו המערערות, כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה, שכן כל הקשר בינן ובין המשיבים, הינו הסכם ההצטרפות לקרן הקיימנית שקבע כי הדין שיחול במקרה של סכסוכים הוא הדין הקיימני והקנה סמכות לבית משפט באי קיימן. 9. בהחלטתו הארוכה, המפורטת והמנומקת כדבעי התייחס הרשם לכל הטענות שהועלו בפניו בשתי הבקשות. 10. הרשם דחה, כאמור, את טענת המערערות ככל שהיא מתייחסת לעילת המצאה לפי תקנה 500(4)(א). הואיל ואין עילה זו נושא לערעור לא ארחיב ולא אפרט נימוקי הרשם לגביה. 11. באשר לעילת המצאה לפי תקנה 500(7) קבע הרשם, כי על פי הנטען בכתב התביעה, המערערות לא מנעו מהנתבע 1 להמשיך ולבצע את השקעותיו הפסולות מישראל. עוד קבע הרשם, כי מדובר במחדל שעניינו אי העברת הכספים לחשבונות המשיבים בישראל. הרשם קבע, כי מחדל הפיקוח, אם היה כזה, נעשה בחו"ל ולא בישראל. יחד עם זאת, סבור היה הרשם, כי מדובר בעילת תביעה נזיקית אשר הנזק התגבש בארץ, מקום בו היו אמורים המשיבים לקבל את פדיון השקעתם, גם אם המחדל נעשה בחוץ לארץ; אין נפקא מינה, כי הכספים היו אמורים להיות מועברים על ידי צד שלישי, שכן האחריות להיווצרות הנזק, קרי, לירידת ההשקעה לטמיון, מיוחסת על ידי המשיבים למערערות. הרשם קבע, כי לנזק שני פנים, האחד אובדן ההשקעה, וכתוצאה מכך, אי העברת כספי הפדיון לארץ. המרכיב הראשון התרחש בחו"ל, אך השני התרחש בארץ. העובדה שהמצהיר לא ידע לענות על שאלות משפטיות בהקשר זה, כך הרשם, אינה מעלה או מורידה. הוא הדין בעובדה שהמצהיר ביסס את ידיעתו גם על דברים שנמסרו לו על ידי הקרן הישראלית ומנהל ההשקעות שלה, שכן בהליך ביניים, ניתן להסתפק אף בעדות מפי השמועה. יש בכך, אליבא הרשם, כדי לבסס עילת המצאה לפי תקנה 500(7). 12. הרשם מצא גם, כי קיימת עילת המצאה לפי תקנה 500(10). הרשם מצא, כי התביעה הוגשה כדין כנגד הנתבע 1. בכתב התביעה יוחסו לנתבע 1 באופן אישי, מעשי עוולה שביצע, בכך שניהל מדיניות השקעה רשלנית שלא בהתאם למסמכי ההצטרפות לקרן. הרשם דחה את טענת המערערות כי המדובר בהרמת מסך, וקבע כי המדובר באחריות נזיקית ישירה של אורגן שביצע, על פי הנטען, עוולה אזרחית. הרשם הסתמך לענין זה על ע.א. 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ תק-על 94(3) 2008, 2028 (1994). הרשם קבע, כי באותה מידה ניתן לקבוע כי המערערות הן בעל דין דרוש ונכון, שכן מייחסים להן מחדלים בפיקוח על פעולותיו של הנתבע 1. הרשם הפנה להלכה הקובעת כי המבחן לענין המצאה לפי תקנה 500(10) הוא מבחן ליברלי ומרחיב, בהסתמכו על ע.א. 65/81 FIAT TORINO AUTO S.P.A נ' אשדוד בונדד בע"מ פד"י לז(2), 837 (1983). הרשם קבע, כי במקרה דנן קיימת תשתית עובדתית ומשפטית משותפת כלפי הנתבע 1 והמערערות באשר המדובר באותה פרשה ממש. הרשם הדגיש, כי אילו המערערות היו חברות ישראליות אשר היתה מוגשת נגדם תביעה נפרדת בגין ההשקעות אשר ירדו לטמיון, היה מקום לאחדה עם התביעה נגד הנתבע 1. בהקשר זה הפנה הרשם לטענת בא-כוח המשיבות, כי הרעיון העומד בבסיס תקנה 500(10), הוא מניעת דיונים כפולים באותו עניין במדינות שונות, שהרי אין היגיון להגיש תביעה נגד הנתבע מספר 1, בנפרד מהתביעה נגד המערערות. הרשם הפנה בענין זה לרע"א 3872/04 דר' נחמן וילנסקי נ' ETALLURGIQUE DE GERZAT S.A. פד"י נט(1) 24, 30-31. 13. באשר לטענת המערערות בדבר קיומה של תנית פטור מאחריות על פיקוח על ההשקעות, קבע הרשם כי המדובר בטענת הגנה לגופו של עניין, ולא בטענה המצדיקה את ביטול ההיתר. עוד קבע, כי בהעדר חוזה בין המשיבים לנתבעים, ספק רב אם ניתן להיבנות מתנית הפטור, המחייבת רק בין הצדדים לחוזה. כמו כן, הבהיר כי תנית פטור אינה חלה במקרה של רשלנות רבתי, מִרמה, הפרה מהותית של ההסכם, ועוד נסיבות שיש לבררן במסגרת שמיעת ראיות, ולא בשלב מקדמי. הרשם גם הפנה לרע"א 3872/04 הנ"ל, כי בשלב זה אין התובע חייב להראות את מוצקות העילה, באותה מידת ודאות הדרושה במשפט עצמו. הרשם גם ציין, כי המערערות נמנעו מהגשת תצהיר, ובכך נמנע מהן להציג גרסה עובדתית של ממש בנוגע לעילת התביעה נגדן. 14. הרשם דחה את הטענה, כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדיון בתובענה, וכי הפורום הנאות בהתאם לסעיף 9 להסכם ההצטרפות לקרן הקיימנית, הוא בתי-המשפט באיי קיימן, וכי הדין הקובע הוא הדין החל באיי קיימן. הרשם קבע, כי אין המערערות יכולות להסתמך על תניות חוזיות, באשר המערערות טענו בעצמן, כי אין חוזה בינן לבין המשיבים. אין המערערות, כך הרשם, יכולות לאחוז את החבל בשני קצותיו, מחד גיסא לטעון כי לא קיים חוזה ביניהם, ומנגד להסתמך על תניות חוזיות שבין המשיבים לצד שלישי. הרשם גם הפנה לכך, כי כ-140 מתוך 200 המשיבים, כלל לא חתמו על הסכם ההצטרפות הכולל את תניות השיפוט הזר, וממילא, תניה זו אינה יכולה לחייב אותם. מתוך עיון בנוסחה של תנית השיפוט קבע הרשם, כי אין מדובר בתנית שיפוט ייחודית, השוללת את סמכותו של בית-המשפט בישראל, אלא בתנית שיפוט מקבילה המקנה סמכות שיפוט גם לבתי-המשפט באיי קיימן, מבלי לשלול את סמכותם של בתי-המשפט במדינות אחרות. 16. הרשם הפנה למבחן הנוהג באשר לקביעת הפורום הנאות, בהסתמכוֹ על רע"א 2705/97 הגבס א. סיני (1989) בע"מ נ' לוקפורמר פ"ד נב(1) 109, 114-15, קרי מבחן מירב הזיקות, כאשר הנחת המוצא היא שלבית-המשפט הישראלי הסמכות לדון בעניין, ורק נטייה ברורה לכיוון הפורום הזר תוביל למסקנה כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות. הרציונאל לגישה זו, מוסבר בכך, שבעידן המודרני, הקשיים שהכבידו בעבר על בעלי הדין כמעט ואינם קיימים עוד. במקרה דנן, התייחס הרשם לכך, כי מתוך 200 המשיבים, 196 היִנם ישראלים שחתמו על הסכם ההשקעה, וכי שליחתם להתדיין בפורום של איי קיימן או בכל פורום קיקיוני אחר, תהווה הכבדה בלתי-מוצדקת על 196 בני-אדם (רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ' הרפואה סרוויסס תק-על 2003(2) 3342, 3345). 17. הרשם הדגיש, כי הנתבע 1, שהינם בעל דין מרכזי בכל הפרשה, הוא תושב ישראלי, ועל-פי הטענה ביצע את מעשיו הרשלניים בשטח ישראל. מעבר לכך שהקרן הקיימנית פעלה באיי קיימן, הזיקה הממשית היחידה לאיי קיימן היא תנית השיפוט הזר, אלא שעל-פי הרשם, תניה זו, לכאורה, אינה יכולה לחול על היחסים שבין המשיבים למערערות, ובוודאי שאין היא חלה על 140 תובעים שלא חתמו על הסכם ההצטרפות הכולל אותה. הרשם הפנה לפסק-הדין בע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' Cae Electronics Ltd. תק-על 2007(3) 3574, 3583, כי תחולתו של דין זר אינה שוללת בהכרח את נאותות הפורום הישראלי. 18. הרשם הפנה לכך, כי מקום מושבהּ של המערערת 2 הוא באיי התעלה, של המערערת 3 הוא בלונדון, ורק של המערערת 1 באיי קיימן. עוד ציין הרשם, כי לא ברור כלל אם העדים שיצטרכו להעיד מטעם המערערות הם אלה המתגוררים באיי קיימן, כך שגם דיון בפורום הקיימני יגרום לעדיהן לאי-נוחות הכרוכה בהתדיינות שלא במדינת מושבם. הרשם גם ציין, כי שלושת המצהירים מטעם המערערות התייצבו לדיון בשאלת תוקף ההמצאה למורשה בהנהלת עסקים, כך שלא צפוי קושי בהגעתם לישראל, וכי הנתבעים 2-3, שהם עדים דרושים גם הם, והינם תושבי חוץ, קיבלו את סמכות השיפוט של בית-המשפט הישראלי, כך שגם כך הפורום הישראלי הוא פורום נאות. עדותם, כך לדעת הרשם, תידרש מן הסתם גם בנוגע לטענות המופנות כלפיהם, ואין זה סביר לדרוש מהם להעיד הן בהליך בישראל והן בהליך באיי קיימן. כאשר מדובר בתאגידים שפעילותם הפיננסית והמסחרית חובקת עולם, עליהם לצפות גם לאפשרות הסבירה להיתבע למשפט בכל רחבי העולם, ולא רק במדינה כזו או אחרת. 19. סיכומו של דבר, דחה הרשם מכל הטעמים את הבקשה לביטול היתר ההמצאה לחו"ל. 20. בבקשה להצהיר כי ההמצאה באמצעות מורשה להנהלת עסקים הִנה בת-תוקף דן הרשם בבחינת למעלה מן הצורך, חרף מסקנתו כי אין לבטל את ההמצאה מחוץ לתחום. הרשם קבע, כי ההמצאה כנגד המערערות 1 ו-2 באמצעות החברה הישראלית, אינה יכולה להיחשב כהמצאה למורשה בהנהלת עסקים. 21. באשר למערערת מספר 3, קבע הרשם, כי החברה הישראלית היא חברת-בת בבעלות מלאה של חברת קרדיט סוויס השוויצרית, בדיוק כמו הנתבעת 7. החברה השוויצרית היא חברת-בת של תאגיד בשם קבוצת קרדיט סוויס. המערערות 1 ו-2 הן חברות-נינות של קבוצת קרדיט סוויס, בעוד שהחברה הישראלית והמערערת 7 הן חברות אחיות. לגופו של עניין, התייחס הרשם לפסק-הדין המנחה בסוגיה של המצאה באמצעות מורשה בהנהלת עסקים, לפסק-הדין בעניין רע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטיראנה (ישראל) בע"מ תק-על 94(3) 409, 411. שם נפסק, כי אין לפרש את הדיבור מורשה במשמעות הטכנית של השלוח, אלא דרגת האינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, ממנה ניתן להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. על-מנת להחליט אם המצאת המסמכים היא אפקטיבית במובן האמור, יש לבחון את העניין מנקודת מבט נורמטיבית, וכי בשאלת דרגת האינטנסיביות יש לבחון כל עניין על-פי נסיבותיו. בשומו לנגד עיניו מבחנים אלה, קבע הרשם כי לא עלה בידי המשיבות להוכיח קיומם של קשרים כלשהם, קל וחומר קשרים אינטנסיביים, בין החברה הישראלית ובין המערערות 1 ו-2. שונים הם פני הדברים, להשקפת הרשם, בנוגע למערערת 3. התברר, כי אחת ממנהלותיה של החברה הישראלית, גב' מאיה זלצמן, מכהנת גם כדירקטורית במערערת מספר 3. די בכך כדי להצדיק קביעה נורמטיבית, לפיה קיים קשר אינטנסיבי בין שתי החברות, וכי חזקה על החברה הישראלית, שעדכנה את המערערת 3 בדבר הגשת התביעה שנגדה. 22. בערעור שבפנַי, חוזרות המערערות על הטענות שהעלו בפני הרשם. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ובעל-פה ובכל החומר שהונח בפני, מצאתי כי דין הערעור להידחות. לא מצאתי כל פגם בהחלטתו של הרשם המצדיק התערבות של בית משפט שלערעור. 23. לא מצאתי כל מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטת הרשם; הממצאים העובדתיים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית, ולא מצאתי גם כי ניתן לגלות בהחלטת הרשם טעות שבחוק. לפיכך, ומכוח הוראת תקנה 460(ב) ו-(ג) לתקנות, אני עושה את נימוקי החלטתו של הרשם, כחלק מנימוקי פסק-דין זה. אשר על כן, אני דוחה את הערעור, ומחייבת את המערערות בתשלום הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. היתר המצאה מחוץ לתחוםמשפט בינלאומי