קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת ביטול הסכם בהעדר צלילות דעת: השופט דוד מינץ: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט א' כץ) מיום 29.05.11 בתמ"ש 46401-03-10 במסגרתו נדחתה תביעתו של המערער לקבוע כי ההסכם בינו ובין המשיבה שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 6.12.09 (להלן: "ההסכם") בטל מהטעם שהמערער לא היה צלול בדעתו בעת שחתם עליו ובמעמד אישורו בבית המשפט. הרקע לערעור ופסק דינו של בית משפט קמא 2. בהסכם שנכרת בין המערער למשיבה, שהיו נשואים זה לזו באותה עת בנישואים שניים, הם העבירו את הדירה ברחוב פלוני בירושלים, הידועה כגוש פלוני חלקה פלונית (להלן:"הדירה"), הרשומה על שמם בחלקים שווים לבנם המשותף (להלן: "הבן"). עוד הוסכם, כי הבן לא יוכל להוציאם מהדירה כל עוד הם בחיים. כשבועיים לפני חתימת ההסכם לקה המערער באירוע מוחי והוא אושפז למשך 9 ימים במחלקה הנוירולוגית בבית החולים הדסה, לאחריהם שוחרר לביתו למשך חמישה ימים בסופם היה אמור לעבור ניתוח בראשו. ביום השני לשהותו בבית נחתם ההסכם בבית המשפט, ובשל היות הבן קטין, הורה בית המשפט על קבלת חוות דעת של האפוטרופוס הכללי. ביום 6.12.09 אישר בית המשפט את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. 3. ביום 28.3.10 עתר המערער לביטול ההסכם ופסק הדין בעקבותיו. בפסק דינו דחה בית המשפט את טענת המערער כי לא היה צלול בדעתו בעת החתימה על ההסכם ואישורו והוא דחה את הטענה שהמערער הוחתם על ההסכם במרמה תוך ניצול מצבו הרפואי לאחר ששוחרר לביתו מאשפוז ובעת שהיה נתון להשפעת תרופות נוירולוגיות. בית המשפט ביסס את הכרעתו, בין היתר, על חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר גרגורי כץ (להלן: "המומחה") מיום 26.11.10, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות הדעת קבע המומחה כי תוצאות בדיקתו את המערער מלמדות כי לא הייתה כל פגיעה קשה בשיקול דעתו של המערער במועד החתימה על ההסכם או אישורו, על רקע של מחלה נפשית ו/או הפרעה קוגניטיבית. ממצאים אלו לא נסתרו והמערער אף לא ביקש לזמן את המומחה לחקירה. בית המשפט גם ציין כי הוא זוכר את מעמד אישור ההסכם על ידו ואת התרשמותו כי המערער הבין את משמעות ההסכם ותוצאותיו ואת משמעות חתימתו עליו. כן נקבע כי המערער הודה בחקירתו בבית המשפט כי הבין את משמעות חתימתו ואת תוצאותיה, וכי עדותו בנקודות הרלוונטיות, כמו למשל, בשאלה האם עיין בהסכם עובר לחתימתו עליו, לא הייתה מהימנה על בית המשפט והיא נסתרה מעדויותיהם העקביות של המשיבה ובתה, אותן מצא בית המשפט כמהימנות. טענות הצדדים בערעור 4. בערעורו טען המערער כי טעה בית משפט קמא בכך שהותיר את תוקף ההסכם על כנו ולא ביטלו בשל העדר גמירות דעת מצד המערער ובשל חתימתו עליו תחת עושק. לדבריו, במועד החתימה על ההסכם הוא סבל מחולשה גופנית ושכלית, היה נתון במצוקה עמוקה, ועמד בודד וחסר ניסיון ויכולת מול המשיבה, שנעזרה בבתה ובעורך דין שידעו את מצבו המנטאלי וניצלו את מצוקתו לצרכי המשיבה אשר יזמה הליך חפוז של התקשרות בהסכם. בכך לדבריו, התמלאו כל תנאי העושק הקבועים בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). לטענת המערער, המומחה מונה על ידי בית המשפט על מנת ליתן חוות דעת בדבר כשירותו של המערער לקבל החלטה רצונית במועד כריתת הסכם. ברם, המומחה לא התבקש להכריע בשאלת ביטולו או תקפותו של ההסכם ולפיכך קביעתו בשולי חוות דעתו כי "לפי תוצאות הבדיקה הנפשית ועל פי החומר הרפואי אין בסיס לביטול הסכם הצוואה החתום על ידי הנבדק..." היא חריגה מסמכות. התערבותו של המומחה בנושאים משפטיים שאינם בתחום הכשרתו ובמסגרת השאלה שעליה נתבקשה חוות דעתו, גרמה לו לטעות בכך שקבע שמצבו הנפשי של המערער לא היה כזה שיש בו לפסול את צוואתו, בעוד שהמבחן לביטול ההסכם שונה מהמבחן לביטול צוואה. ביטול הסכם בשל עושק אינו דורש קיומה של מחלה נפשית ו/או הפרעה קוגניטיבית, ודי בדרגה נמוכה דוגמת "מצב של רפיון שכל", היכול להיגרם גם על רקע של מחלה גופנית כדי לבטל הסכם בעילת עושק. לדבריו, בעת החתימה על ההסכם הוא היה במצב של עייפות, סחרחורת, חולשה, כאב ראש, עצבנות, הפרעות בריכוז, בלבול, שינויי מצב רוח, הזיות, תחושת נימול ותחושה של קלות דעת. לטענתו, בית המשפט היה צריך להתעלם מסוף דבריו של המומחה ומסקנתו באשר לכשירות המערער לכתוב צוואה, ותחת זו לאמץ מתוך חוות הדעת את קביעות המומחה כי "רמת החרדה השפיעה כנראה על יכולת הנבדק (המערער - ד.מ.) לקבל החלטות עצמאיות" וכי הוא זיהה אצל המערער "צמצום בחלקים חשיבתיים". בנסיבות אלו היה על בית המשפט לקבוע כי המערער נעדר גמירות דעת בחתימתו על ההסכם. 5. עוד לדברי המערער, המשיבה פעלה לעריכת ההסכם בשעה שהוא היה מאושפז וזאת בניגוד לטענתה בבית המשפט כי המערער הוא זה שפעל לעריכת ההסכם לאחר ששוחרר מבית החולים, ומדברי המשיבה עצמה ניתן להסיק על חוסר תום לבה וידיעתה על העדר גמירות הדעת מצדו. לשונו הקצרה של ההסכם מלמדת אף היא על תמרוני הלשון והנוסח בהם נקטה המשיבה אל מול המערער. העובדה שלפי ההסכם, הדירה הועברה לבן ללא תמורה יש בה כדי לשמש ראייה לחיזוק הטענה כי על המערער הופעל לחץ וחתימת ההסכם הייתה תולדה של ניצול מצוקתו. המערער הצביע על כך שבצוואה שהוא ערך מיוזמתו ומרצונו החופשי כשבועיים לפני חתימת ההסכם, הוא ציוה להעביר את חלקו בדירה לכל ילדיו (גם אלו מנישואיו הקודמים) ולא הייתה סיבה כלשהי לשינוי בעמדתו בתוך שבועיים ימים. לאחר חתימת ההסכם הוא הפציר בתדירות יומיומית במשיבה לבטל את ההסכם, וגם מכאן המסקנה המתבקשת היא כי ההסכם נחתם בהעדר גמירות דעת מצידו. מלבד חתימתו, כל העדויות מלמדות כי רצונו היה שלא לחתום על ההסכם. 6. בנסיבות אלו נטען, כי אין לאמירת המערער בבית המשפט בזמן אישור ההסכם שהוא מבין את תוכנו, כדי לאיין את טענת העושק, שמשמעותה שבזמן מתן ההסכמה, במצבו של המערער לא היו לו הכוחות להתנגד להסכם, שכן פגם בשיקול דעתו מנע ממנו להתנגד לחתימה על ההסכם. אישור בית המשפט לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") נועד לספק הגנה נוספת למתקשר שנפגם רצונו. לא ייתכן שבעטיו של האישור הפורמאלי והטכני של ההסכם מלכתחילה, יימנע בית המשפט מלבחון בדיעבד את תקפו של ההסכם בשל פגמים בכריתתו, כהעדר גמירות דעת, עושק וכיוצ"ב. על מנת שבית המשפט יותיר את ההסכם על כנו היה עליו להשתכנע כי ההסכם מבטא רצון אמיתי וחפשי של המערער, והוא נעשה ללא לחץ ללא ניצול מצוקה ומתוך גמירות דעת מלאה. האישור הפרוצדוראלי של ההסכם בהתאם לחוק יחסי ממון אין בו כדי ללמד על העדר פגמים בכריתתו. בית המשפט גם התעלם מהודאותיה המפורשות של המשיבה כי היא ידעה על מצבו הרפואי הקשה בעת החתימה על ההסכם ועל כך שהסתירה עובדות אלו מבית המשפט. 7. המערער גם טען כי הוא זכאי לחזור בו מהתחייבותו לתת לבן מתנה מפני שלא נתקיימו התנאים המונעים חזרה שכזו לפי סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה"), הואיל והדירה טרם נרשמה על שם הבן, והבן לא שינה את מצבו לרעה עקב ההסכם. הוא הוסיף, כי הסעיף בהסכם הקובע כי "הקטין לא יוכל להוציאנו מהדירה כל עוד אנו בחיים", גם לא קוים מפני שהמערער אינו מתגורר עוד בדירה, והפרת סעיף זה בהסכם מזכה אותו בביטולו. עוד נטען, כי מאחר ומדובר בחוזה לטובת צד שלישי, הרי שלאור העובדה שזכותו של הצד השלישי, היינו הבן, מותנית בקיום התחייבויותיו בהסכם, מאותה שעה שההסכם הופר בכך שהמערער אינו מתגורר בדירה, אין מנוס מהקביעה שההסכם כולו הופר והוא חסר תוקף. מה גם, שהצדדים לא הקנו ולא התכוונו להקנות לבן, לא במפורש ולא מכללא, את הזכות לדרוש את אכיפת ההסכם. לחילופין נטען כי מדובר בתנאי מפסיק, שבהתרחשותו, חדל תוקפו של ההסכם מלהתקיים. 8. על כל אלו נטען כי טעה בית המשפט בקובעו כי גרסת המערער לא הייתה מהימנה בשל "גרסאותיו השונות למועד שנודע לו לטענתו על תוכן ההסכם עליהן הצביע ב"כ הנתבעת בסיכומיו". לדברי המערער אין מדובר בשלוש גרסאות אלא בגרסה אחת העוסקת בשלושה מועדים שונים, כשרק אחד מהם עוסק במועד בו נודע למערער על התרמית שבהסכם. שני המועדים האחרים שצוינו על ידו, התייחסו למועד בו נודע על מהות ההסכם (להבדיל מתוכנו) ולמועד בו נודע לו על תוכנו המדויק. מאידך, גם לא היה מקום לקבוע כי עדויות המשיבה ובתה נמצאו "סדורות, ענייניות ועקביות" מקום בו העדויות סתרו האחת את רעותה. גם לא היה מקום לקבוע כי לעדויות המשיבה ובתה "הובאו ראיות מטעמן" מקום בו עדויותיהן נתמכו אך בצוואה הראשונה של המערער שנכתבה בשנת 2002, בה ציווה את זכויותיו בדירה לבן, צוואה שנכתבה מחמת לחץ שהפעילה עליו המשיבה, כשמאידך, בצוואה אחרת של המערער שנכתבה שלושה ימים לפני אשפוזו, שבועיים לפני חתימת ההסכם, הוא הוריש את הדירה לכלל בניו, בניגוד לאמור בהסכם. 9. מנגד תמכה המשיבה את טיעוניה בפסק דינו של בית המשפט. לדבריה, אין מקום כלל להזדקק לטיעוניו המשפטיים של המערער, מקום בו הכרעתו של בית משפט קמא מבוססת כולה על ממצאים עובדתיים. לדבריה, מדובר בהסכם לטובת צד שלישי שאושר על ידי בית המשפט וכל טענות המערער אודות בטלותו של ההסכם נדחו. בית המשפט סמך את פסק דינו הן על חוות דעתו של המומחה מטעמו שקבע במפורש כי לא הייתה פגיעה בשיקול דעתו של המערער במועד חתימת ההסכם, כשהמערער לא ביקש כלל לחקור את המומחה, הן על התרשמות בית המשפט עצמו בעת אישור ההסכם, והן על הודאתו המפורשת של המערער במהלך חקירתו הנגדית. בית המשפט גם ציין כי עדותו של המערער בנקודה העיקרית השנויה במחלוקת והיא גמירות דעתו של המערער בעת חתימתו על ההסכם לא הייתה מהימנה על בית המשפט אשר ביכר את עדותה של המשיבה בעניין זה. לטענת המשיבה, בנסיבות אלו אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בממצאים אלו. 10. במסגרת טיעוניה הוסיפה המשיבה וציינה כי למעשה, הדירה הייתה שייכת במקור לחברת פרזות, והיא הושכרה לה ולבעלה הראשון (מר יוסף ששון) בשכירות סוציאלית. המשיבה גרה בדירה כ-11 שנים בטרם נישאה למערער. בהמשך, נרכשה הדירה על ידי שני בני הזוג בהנחה שקיבלה המשיבה בסכום כולל של 470,526 ₪. תשלום היתרה בסך של 208,000 ₪ שולם מהלוואת משכנתא שהם נטלו ומפיצויים שקיבל המערער ממעבידו, עקב פרישתו לפנסיה, פיצויים שלמשיבה יש בהם זכות שווה. בנסיבות אלו, חלקו הממשי של המערער בדירה הוא אך 15%, כשרישום הדירה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים נעשה אך בשל הצורך לקבל הלוואת משכנתא. מכאן, שאין ממש בטענת המערער כי תוכן ההסכם מלמד על הניצול שנוצל בחתימתו, כאילו העביר את כל הרכוש שצבר בימי חייו אך לבן אחד (המשותף לו ולמשיבה) מבין ארבעת ילדיו (כולל השלושה שמנישואיו הקודמים). דיון לגופו והכרעה 11. צודק ב"כ המשיבה כי פסק הדין מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים שעל דרך הכלל התערבות ערכאת הערעור בהם היא מצומצמת ביותר (ע"א 2989/05 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687). על אחת כמה וכמה שאין מקום להתערבות ערכאת הערעור במקרה זה בו חלק נכבד מהממצאים נקבעו על סמך הערכת העדויות שנשמעו בפני בית המשפט (ע"א 5118/92 אלטריפי נ' סלאיימה, פ"ד נ(5) 407; ע"פ 4906/09 אלנברי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [24.01.10]). הלכה זו מקבלת משנה תוקף במקרה זה, שכן ההלכה היא כי על מנת שבית המשפט יכיר באפשרות לביטול חד-צדדי של התחייבות בעילה של עושק, עליו להשתכנע, כי המצוקה והחולשה הגופנית או השכלית או חוסר הניסיון היו כבדי משקל והסיטו את שיקול-דעתו של העשוק סטייה של ממש מנתיבו הנכון (ע"א 146/81 נאשף נ' נאשף, פ"ד לח(3), 309), ובעניין זה להתרשמותו של בית המשפט הדן בעניין, משקל מכריע (ע"א 784/81 שפיר נ' מרטין אפל, פ''ד לט(4) 149; ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 768). 12. אכן, יש רגליים לסברתו של המערער כי אין בחוות דעתו של המומחה, וודאי לא במסקנתו, כדי לשלול לבדה את קיומו של התנאי הראשון הנדרש להוכחת עילת העושק, היינו, שהחתימה על ההסכם נעשתה בשעה שהצד הטוען לעושק היה במצב של חולשה שכלית או גופנית או בשל חוסר ניסיונו. ייתכן גם שיש מקום לסברה כי אין באישור בית המשפט להסכם כדי לשלול לחלוטין את האפשרות להוכחת קיומה של עילה זו. אכן, בהתאם להוראות חוק יחסי ממון, הסכם ממון בין בני זוג יהיה תקף רק אם השתכנעה ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק את משמעות ההסכם ותוצאותיו האפשריות (ראו בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634; ר"ע 359/85 קוך נ' קוך, פ"ד לט(3) 421; ע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3) 421). ואולם, ייתכן ובנסיבות מסוימות יעלה בידי צד להסכם שכזה להרים את הנטל הכבד הרובץ על שכמו להוכיח כי במעמד האישור הוא נתן את הסכמתו אך כתוצאה מניצול חולשה גופנית או נפשית שנעלמה מעיני בית המשפט, כמו גם בשל פגמים אחרים בכריתתו (ראו למשל ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441). 13. ברם, מסקנתו של בית המשפט נסמכה כאמור, על מכלול הראיות ועל רמת המהימנות שרכש לעדים השונים שהופיעו בפניו. עיון בהחלטת בית המשפט מיום 25.11.09 בה חתמו הצדדים על ההסכם בפני בית המשפט מלמד כי בית המשפט היה מודע לנסיבות החתימה, שכן הדבר עולה בהוראתו לאפוטרופוס הכללי להעביר את תגובה דחופה אודות ההסכם (בשל היותו הסכם להעברת נכס על שם קטין) בציינו כי "עקב דחיפות העניין" ההחלטה תומצא לאפוטרופוס הכללי באותו היום. בית המשפט גם לא נתן אימון בגרסת המערער כי לא עיין בהסכם עובר ליום חתימתו עליו וביכר בעניין זה את גרסתם של המשיבה ובתה לפיהן המערער הוא אשר יזם את ההסכם והוא אף ערך בו שינויים כשהוסיף לו את התנאי לפיו הוא יהיה זכאי לגור בדירה כל חייו. עובדות אלו אינן עולות בקנה אחד עם טענת העושק. יש גם לזכור כי ההלכה היא שבכל הנוגע לביטול הסכם אשר קיבל את אישורו של בית המשפט ותוקף של פסק דין, יש לנקוט גישה זהירה, ויש צורך בטעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דינו של הסכם שכזה להתבטל (ראו ע"א 11750/05 שמר נ' בנק הפועלים, פורסם במאגרים [15.11.07]; ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פורסם במאגרים [1.05.05]; רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 585). במקרה זה בית המשפט בחן את מכלול הראיות והעדויות והוא הגיע למסקנה כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח קיומה של עילה בדין לביטול ההסכם. די בכך כדי לדחות את הערעור. 14. יתרה מזאת, לפי הוראת סעיף 18 לחוק החוזים אין די בהוכחת מצב חולשתו של העשוק, ויש להוכיח בנוסף כי חולשתו זו נוצלה על ידי הצד השני וכי תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. במקרה זה, לא ניתן לומר כי המערער וויתר במסגרת ההסכם ויתור בלתי סביר בעליל, ואף לא כי תנאיו של ההסכם גרועים. ככלל, העברת כספים בין קרובי משפחה מן הדרגה הראשונה, עת קיימת תלות מסוימת בין הנותן לבין המקבל, נחשבת כנתינה טבעית. הדבר נכון בוודאי במקרה זה בו מדובר במעין "ירושה" הואיל והמערער התנה בהסכם כי הבן לא יוכל להוציא את הוריו מהדירה כל עוד הם בחיים. מעשים בכל יום הם, שהורים מעדיפים מי מילדיהם בחלוקת נכסיהם, ומחלקים נכסיהם זה לאחד וזה לאחר. גם סביר לחלוטין שנכס שהושקעו ברכישתו מכספים משותפים של בני זוג יינתן דווקא לילדיהם המשותפים ולא לילדיהם מנישואין קודמים. מה גם שכפי שציין בית המשפט בפסק דינו, בצוואה (הראשונה) שכתב המערער בשנת 2002 הוא ציוה את הדירה לבן, ובנסיבות אלו לא ניתן לקבל את הטענה כי מדובר בוויתור בלתי סביר. העובדה שהמערער כתב צוואה אחרת מאוחר יותר אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. גם בעובדה כי תנאי ההסכם אינם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל די אפוא, כדי לדחות את טענת העושק. 15. באשר לטענת המערער כי מדובר בהתחייבות לתת מתנה שהוא זכאי לחזור ממנה בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק המתנה ייאמר, כי המערער לא טען טענה מעין זו בבית משפט קמא והוא מנוע אפוא, מלהעלותה במסגרת ערעורו. אי העלאת הטענה במקרה זה גם מנעה הבאת ראיות להתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף 5(ב) לחוק המתנה שבהתקיימותן אין אפשרות לחזור מהתחייבות לתת מתנה, היינו, שינוי מצב לרעה מצדו של מקבל המתנה או ויתור בכתב של נותן המתנה על זכותו לחזור בו ממנה. מה גם שטענות אלו, ככל שיש בהן ממש אין מקומן בהליך זה בו אך נדרש בית המשפט לביטול ההסכם שנכרת בין המערער והמשיבה, ולא לשאלת היכולת לחזור מהמתנה שהצדדים להענקת המתנה הם נותן המתנה ומקבלה. דא עקא, הבן לא צורף כלל כצד להליך בבית המשפט קמא ואף לא כצד להליך הערעור שלפנינו. ולמעלה מהצורך יצוין כי כלל לא ברור אם מדובר בהסכם מתנה או בהסכם בין בני זוג, ומשכך ספק אם ניתן לבטלו מכוח סעיף 5 לחוק המתנה. 16. גם טענותיו האחרות של המערער בנוגע להתקיימות תנאי ההסכם, כמו גם טענותיו באשר להפרת ההסכם, אינן רלוונטיות כלל לדיון זה העוסק כאמור אך בשאלת ביטול ההסכם מעיקרא בשל פגם בכריתתו. כמו כן, אין לקבל את טענת המערער כי המצב דהיום בו לא מתאפשר לו לגור בדירה מהווה הפרה החותרת תחת יסודות ההסכם. אין לקבל טענה זו מאחר שנתברר שהמערער אינו מתגורר בדירה מפני שהוא הורחק ממנה בצו שיפוטי בשל התנהגותו הפסולה מצדו כלפי המשיבה והבן. 17. בשולי הדברים יצוין כי אין מקום להתייחס לטענת ב"כ המערער שהתצהירים שהוגשו על ידי המשיבה מזויפים, שכן טענה זו לא הועלתה בבית משפט קמא על אף שלא הייתה כל מניעה שייעשה כן. מה גם, טענתו של המערער נדחתה כאמור, בין היתר, מפני שתנאי ההסכם סבירים, ולכן אין משמעות רבה לתצהירים מטעם המשיבה שבאו לתמוך בגרסתה אודות נסיבות החתימה על ההסכם. אציע אפוא, לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות המשיבה בסך של 6,000 ₪. השופט י' שפירא: אני מסכים. השופטת ת' בזק-רפפורט: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק שדינו של השופט ד' מינץ. חוזהביטול חוזה