קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם גישור שניתן לו תוקף של פסק דין: צדדים לתובענה אזרחית השתתפו בהליך גישור במחלקה לניתוב תיקים שבבית המשפט (להלן - המנ"ת). בתום ישיבת הגישור נחתם הסכם גישור, שבמסגרתו התבקש בית המשפט ליתן להסכם תוקף של פסק דין. יומיים לאחר חתימת הסכם הגישור הגיש אחד הצדדים בקשה שלא ליתן להסכם תוקף של פסק דין בטענה שההסכם אינו משקף כראוי את מלוא הסכמות הצדדים. בית המשפט העביר את הבקשה לתגובת הצד שכנגד. ואולם, בעטייה של תקלה טכנית - שטיבה המדויק לא הובהר - הסכם הגישור הוגש לתיק בית המשפט וניתן לו תוקף של פסק דין עוד בטרם מתן ההחלטה בבקשה האמורה. מה דינו של פסק הדין? א. רקע כללי והשתלשלות ההליכים בתובענה המקורית: לפניי תובענה למתן פסק דין הצהרתי, שיצהיר כי פסק דינו של כב' השופט צ' דותן מיום 25.12.08 בת"ט 5518-06-08 דוק השקעות 1988 בע"מ נ' ישיבה וכולל אבן חיים ואח' (להלן - התובענה המקורית ופסק הדין, בהתאמה), אשר ניתן בו תוקף של פסק דין להסכם גישור שנערך ונחתם בין הצדדים ביום 11.12.08, הינו בטל וחסר תוקף. הצדדים שבשתי התובענות - הנוכחית והמקורית - הינם אותם הצדדים, הגם שבהיפוך תפקידים: התובעים דנא היו הנתבעים בתובענה המקורית, והנתבעת (דנא) - התובעת. ראוי להעיר, כבר בפתח הדברים, כי במסגרת התובענה המקורית נפתח תיק בית משפט נוסף לתיק הנ"ל, והוא ת"ט 5641-06-08 (להלן - מספר ההליך הנוסף) . ייתכן שעל רקע זה - כאשר, למשל, על הסכם הגישור מופיע רק מספר ההליך הנוסף - נפלו הפגמים בהליך המקורי, אשר יתוארו בהרחבה להלן. התובענה המקורית היתה תובענה שטרית, שראשיתה בבקשה לביצוע שיק ע"ס 900,000 ₪, ז"פ 30.4.08 (להלן - השיק), אותה הגישה הנתבעת ללשכת ההוצאה לפועל בהרצליה. השיק נמשך על ידי תובעת 1, שתובע 2 הוא מורשה מטעמה, לפקודת עו"ד שלמה ולד, הבעלים של חברת צמרות המושבה ייזום והשקעות בע"מ (להלן - חברת צמרות). עו"ד ולד, מצידו, הסב את השיק ומסר אותו לנתבעת - חברה העוסקת בניכיון שיקים - במסגרת עסקת ניכיון שנערכה בינו לבינה. בקשת הביצוע הוגשה נגד התובעים בלבד ולא נגד המסב (עו"ד ולד), חרף חבותו לפי הדין לפירעון השיק, כאמור בהוראות סעיף 55 לפקודת השטרות [נוסח חדש], והגם שבבקשת הביצוע עצמה, בפרטי הסמכות לדיון בהתנגדות, צוין כי הסמכות נתונה לבית משפט השלום בתל-אביב משום ששם "מקום ההסבה של השטר". התובעים הגישו התנגדות לבקשת הביצוע, בה העלו שלל טענות כנגד חבותם הנטענת לפי השיק. בקצירת האומר יצוין, כי לטענת התובעים השיק נמסר לעו"ד ולד כשיק ביטחון בלבד במסגרת עסקת מכר של חלקת מקרקעין, המצויה בפרדס חנה, אשר נערכה בין תובעת 1 לבין חברת צמרות (להלן - עסקת המקרקעין). ואולם, כך לטענת התובעים, לא זו בלבד שחברת צמרות לא מילאה את חלקה בעסקת המקרקעין, אלא שהיא אף התקשרה בעסקה נוגדת בה מכרה את המקרקעין לצדדים שלישיים; ובעניין זה נאלצה תובעת 1 להגיש תובענה נפרדת (ר' ת"א (מחוזי חיפה) 610/08 ישיבה וכולל אבן חיים נ' חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ ואח' (להלן - התובענה בבית המשפט המחוזי). יש להעיר כי בינתיים ניתן פסק דין בו נדחתה תובענה זו, ותובעת 1 הגישה ערעור התלוי ועומד לפני בית המשפט העליון (ע"א 4445/10 ישיבה וכולל אבן חיים נ' חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ ואח') ). בתצהיר, אותו הגיש תובע 2 במסגרת ההתנגדות, נטען כי חרף היות השיק לביטחון בלבד, ולמרות שחברת צמרות לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי תובעת 1, הסב עו"ד ולד את השיק לנתבעת במסגרת עסקת ניכיון, שבה קיבל עו"ד ולד מהנתבעת, כך על פי טענתו, סכום של 765,000 ₪ בלבד. עוד נטען בתצהיר ההתנגדות, כי עו"ד ולד ביקש מתובע 2 להיפגש עם מר יוסי אמודאי, אשר הציג עצמו כבעלים של הנתבעת וכבעל זיקה למקרקעין. במהלך אותה פגישה, כך לטענת תובע 2, הבטיח מר אמודאי לתובע 2 כי אם יעביר את תמורת השיק ישירות אליו (אל מר אמודאי), הוא ידאג לכך שעסקת המכר תצא אל הפועל; אך אם ימאן לעשות כן הוא ידאג שהעסקה לא תצא את הפועל. ואולם, תובע 2 סירב להצעה זו שכן אין ולא נערכה התקשרות כלשהי בינו לבין מר אמודאי. על רקע עובדות נטענות אלה, כמו גם עובדות נטענות נוספות, טענו התובעים להיעדר חבותם על פי השיק ולקבלת ההתנגדות לבקשה לביצועו. ב"כ התובעים הדגיש - במהלך הדיון בתובענה דנא - כי התובענה המקורית הינה מקרה ברור של קנוניה בשוק האפור אשר במסגרתה חברו עו"ד ולד והנתבעת נגד התובעים; והא ראייה לכך היא העובדה שהנתבעת נמנעה מלתבוע את עו"ד ולד חרף זכותה לפי דין לעשות כן (ר' בפרוטוקול, עמ' 8 שורה 23 ואילך). התובענה המקורית נקבעה לדיון בבית משפט זה, לפני כב' השופט צ' דותן. הצדדים השתתפו בהליך של גישור, אשר נערך במנ"ת. ביום 11.12.08 התקיימה ישיבת הגישור, בה נכחו תובע 2 ועו"ד יסמין דדוש מטעם התובעים, מר אמודאי ועו"ד אייל לוי מטעם הנתבעת, ומגשרת מטעם המנ"ת. בתום הישיבה נערך הסכם גישור מודפס, שבכותרתו מופיע מספר ההליך הנוסף בלבד (להלן - הסכם הגישור). הסכם הגישור נחתם, בתום הישיבה, הן מטעם הצדדים והן על ידי המגשרת. בסעיפיו העיקריים של הסכם הגישור הועלו על הכתב ההסכמות הבאות: בסעיפים 1 ו-2 - לשם סילוק המחלוקות בין הצדדים ישלמו התובעים לנתבעת סך של 910,000 ₪ בהסדר תשלום, שפרטיו נקבעו. בסעיף 4 - היה והתובעים (הנתבעים דשם) לא יעמדו בהתחייבויותיהם לביצוע התשלומים המוסכמים, יעמוד סכום של 1,000,057 ₪ לפירעון מיידי. בסוף משפט זה ישנה נקודה, שלאחריה מופיע הכיתוב הבא: "ולנתבע (צ"ל ולנתבעים - ש.א.) לא תעמוד כל טענת הגנה לרבות כנגד השטר נשוא תיק ההוצל"פ (דהיינו השיק - ש.א.)" (להלן - הסיפא לסעיף 4 להסכם הגישור). בסעיף 5 - בית המשפט מתבקש ליתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור. בסעיף 6 - "התובע (צ"ל מר אמודאי - ש.א.) מצהיר כי השיק... על סך 9,000,000 ₪ (על פני הדברים מדובר בטעות סופר שכן סכום השיק הוא, כזכור, 900,000 ₪ - ש.א.)... נמסר לידיו על ידי עו"ד שלמה ולד אשר טען והציג מסמכים כי השיק... ניתן בעבור עסקת מקרקעין לרכישת קרקע המצויה בפרדס חנה...". ביום 13.12.08 הגישו התובעים לתיק בית המשפט בתובענה המקורית, בפקסימיליה, "הודעה ובקשה", בה ציינו כי הם "מתכבדים להודיע" שהסכם הגישור "בטל", וכי הם מבקשים לקבוע את התיק להמשך ההליכים בהתאם לסדרי הדין הרגילים (להלן - ההודעה והבקשה). בהודעה ובבקשה נטען, בין השאר, כי הסכם הגישור נחתם לאחר שהיתה הבנה עם מר אמודאי כי יינתן על ידו תצהיר מפורט המבהיר את פרטי ההתקשרות בינו לבין עו"ד ולד, אך מר אמודאי ביקש למסור תצהיר שתוכנו שונה מכפי שסוכם. בנוסף נטען, כי הסיפא לסעיף 4 להסכם הגישור הוספה ביוזמת ב"כ הנתבעת, אשר עקב השינויים התכופים לא הובאה לתשומת ליבם של הנתבעים, ויש בה כדי לשנות באופן מהותי את תנאי ההסכם. ביום 23.12.08 ניתנה על ידי כב' השופט דותן החלטה בפתקית, על גבי ההודעה והבקשה, בה נקבע "לתגובת המשיבים (הנתבעת דנא - ש.א.) עד לתאריך 10.1.2009". ואולם, כעבור יומיים בלבד, ועוד בטרם ניתנה החלטה בהודעה ובבקשה, אישר כב' השופט דותן את הסכם הגישור ונתן לו תוקף של פסק דין, וזאת בהחלטה בפתקית מיום 25.12.08 - שהיא פסק הדין נשוא התובענה דנא. עוד יש לציין כי בין לבין, ביום 16.12.08, ניתן בשני ההליכים שבתובענה המקורית פסק דין "כמבוקש" על ידי כב' הרשם צ' אלמוג, אשר כנראה כוונתו ליתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור. מכאן, שפסק הדין נשוא התובענה דנא - שניתן על ידי כב' השופט דותן - לא רק שניתן בטרם מתן החלטה בהודעה ובבקשה אלא גם לאחר שכבר ניתן לכאורה פסק דין הנותן תוקף להסכם הגישור. ההחלטה בהודעה ובבקשה ניתנה על ידי כב' השופט דותן רק לאחר מתן פסק הדין, ביום 20.1.09, ונקבע בה כדלקמן: לא הנתבעים (התובעים דנא - ש.א.) (וגם לא התובעת (הנתבעת דנא - ש.א.)) אינם יכולים "להודיע" לביהמ"ש כי הסכם גישור, שניתן לו תוקף של פסק דין, הוא "בטל". עליהם לבקש מביהמ"ש לבטלו, והדרך לעשות כן היא בהגשת תובענה חדשה לצורך כך, לביטול ההסכם ופסק הדין. אני דוחה אפוא את הודעת הנתבעים כי הסדר הגישור "בטל" (להלן - החלטת כב' השופט דותן בהודעה ובבקשה). ב. התובענה דנא והשתלשלות ההליכים בה: (1) הגשת התובענה וטענות הצדדים: על רקע זה הגישו התובעים את תובענתם דנא. בכתב התביעה נטען, כי במסגרת הליך הגישור המליצה המגשרת לסיים את התיק בפשרה והצדדים אמנם ערכו הסכם גישור. עקרונותיו של הסכם הגישור נכתבו בנוכחות הצדדים, כאשר לאחר מכן ניגשה המגשרת לחדרה על מנת להדפיסו. בתהליך זה ניגשו ב"כ הצדדים, מעת לעת, יחד ולחוד, לחדר המגשרת בכדי לערוך הוספות ושינויים. במסגרת השינויים האמורים, כך נטען, הוסיף עו"ד לוי על דעת עצמו את הסיפא לסעיף 4 להסכם הגישור. ואולם, הוספת הסיפא יצרה מצב בלתי מתקבל על הדעת מבחינת התובעים לנוכח התובענה בבית המשפט המחוזי, שכן ככל שתובענה זו תידחה - כפי שבסופו של דבר אמנם קרה - התובעים יאלצו לשלם, בגין עסקת מקרקעין שלא יצאה אל הפועל, סך של 1,400,000 ₪ טבין ותקילין (סכום הכולל את סכום השיק דנא ו-500,000 ₪ נוספים, אשר כבר שולמו לעו"ד ולד לפי טענת התובעים). לפיכך פנתה עו"ד דדוש, מיד לאחר שהגיעה למשרדה, לב"כ הנתבעת ושאלה אותו לפשר הדבר, אך הלה סירב לבקשותיה לתיקון הסכם הגישור. זאת ועוד: מר אמודאי לא היה מוכן לחתום על תצהיר מלא בדבר נסיבות סיחור השיק, חרף הסכמות הצדדים בעניין, והתנה את חתימתו בכך שבתצהיר יירשם כי נתקבל מהמסב - עו"ד ולד - מלוא הסכום הנקוב בשיק, בעוד שבפועל נתקבל סכום נמוך בהרבה (ר' בפסקה 9 דלעיל). בנסיבות אלה שלחו התובעים, ביום 13.12.08, את ההודעה והבקשה, אך למרות זאת ניתן להסכם הגישור, ככל הנראה מתוך טעות, תוקף של פסק הדין; והכל כפי שצוין כבר לעיל. מכל מקום, כך לטענת התובעים, הסכם הגישור לא ביטא את הסכמות הצדדים במלואן, כפי שנדרש בהוראות תקנה 9 לתקנות בתי המשפט (גישור), תשנ"ג-1993 (להלן - תקנות הגישור). זאת ועוד: לא זו בלבד שהצדדים לא הגישו בקשה לאישורו על ידי בית המשפט אלא שהתובעים אף הגישו בקשה שלא ליתן פסק דין על פיו עוד בטרם מתן פסק הדין. לפיכך לא ניתן לייחס להסכם הגישור את גמירות הדעת, הנדרשת לצורך כריתתו של חוזה מחייב לפי הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים); ועל רקע כל אלה עתרו התובעים לסעד הצהרתי שיצהיר, כאמור, כי פסק הדין הינו בטל וחסר תוקף. הנתבעת, מצידה, ביקשה בכתב הגנתה לדחות את התובענה על הסף ולחילופין גם לגופה. בכתב ההגנה נטען, כי הסכם הגישור נחתם לאחר שהתובע 2 שקל וקרא שוב ושוב את הסכם הגישור, בנוכחות ב"כ התובעים דאז עו"ד דדוש והמגשרת. מכאן שהסכם הגישור - אשר כולל גם בקשה ליתן לו תוקף של פסק דין - הינו הסכם מחייב, המקיים את כל דרישות חוק החוזים. עוד הודגש בכתב ההגנה, כי כבר ביום עריכת הסכם הגישור העבירה עו"ד דדוש לעו"ד לוי מכתב, אשר מוען למגשרת ושבו ביקשה עו"ד דדוש לתקן את טעות הסופר שנפלה בסעיף 6 להסכם הגישור לעניין סכום ההמחאה (להלן - מכתב עו"ד דדוש מיום 11.12.08); ומכלל הן יש ללמוד לאו, דהיינו: שלא היו לתובעים טענות מהותיות כלשהן נגד הסכם הגישור. זאת ועוד: התנהלות התובעים מלמדת על תכנון מראש במטרה להביא לביטול העיקולים שהוטלו בתיק ההוצאה לפועל. התובעים חתמו על הסכם הגישור, שכן מכוחו נסגר תיק ההוצאה לפועל וממילא בוטלו העיקולים שהוטלו מכוחו; ועתה, מששוחררו הכספים המעוקלים, ונמשכו, מבקשים התובעים להביא לביטול הסכם הגישור בטענות קש. הגם שבכתב ההגנה הוכחשו טענות התובעים ביחס לתוכן הסכם הגישור, לרבות הטענה כי עו"ד לוי הוסיף על דעת עצמו את הסיפא לסעיף 4 להסכם הגישור, בד בבד נטען, ביחס לסיפא האמורה, כי "כלל לא ברור מהו נפקותו של אותו משפט (היינו הסיפא לסעיף 4 להסכם הגישור - ש.א.)" (ר' בעמ' 6 לכתב ההגנה). עוד נטען בכתב ההגנה כי טענות התובעים לעניין המצב הבלתי מתקבל על הדעת אליו הם נקלעו בעסקת המקרקעין אינן מעניינה של הנתבעת ואינן רלוואנטיות לתובענה דנא. הנתבעת הינה אוחזת כשורה בשיק וממילא אין כל משמעות לטענות התובעים בהקשר זה. (2) השתלשלות ההליכים בתובענה: התובענה נקבעה לדיון לפני כב' השופט דותן, לנוכח העובדה שהוא זה אשר אישר את הסכם הגישור ונתן לו תוקף של פסק דין (ר' החלטת כב' השופטת א' מני-גור מיום 9.7.09); אם כי בהמשך הדברים עברה התובענה להידון לפני מותבים אחרים. הדיון הראשון לפני כב' השופט דותן התקיים ביום 24.12.09. לדיון זה לא התייצבו התובעים או מי מטעמם ובנסיבות אלה החליט כב' השופט דותן לדחות את התובענה (ר' פסק הדין מיום 24.12.09; להלן - פסק הדין שניתן במעמד צד אחד). מספר ימים לאחר מכן הגישו התובעים בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. בבקשה נטען, בין השאר, כי אי התייצבות התובעים לדיון נבעה מתקלה טכנית ביומן ב"כ התובעים. הנתבעת, מצידה, התנגדה נמרצות לבקשה, תוך הדגשת הטענה כי מדובר בתובענה קלושה וחסרת סיכוי; ובהקשר זה הפנה ב"כ הנתבעת לבקשה לסילוק התובענה על הסף (בקשה מס' 14) אותה הגיש ב"כ הנתבעת זמן קצר לפני כן (להלן - הבקשה לסילוק התובענה על הסף). ביום 1.2.10 החליט כב' השופט דותן לקבל את בקשת התובעים לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. כב' השופט דותן נימק את החלטתו, לעניין סיכויי התובענה, כדלקמן: ...אשר לשאלת סיכויי ההצלחה בתביעה לגופה, שהיא כידוע השאלה העיקרית בבקשות מסוג זה, ובכן, התביעה לבטל תוקף פס"ד שניתן להסכם הגישור נסמכת על שני יסודות. האחד, כי הסכם הגישור לא שיקף (לטענת התובעים) את הסכמות הצדדים במלואן, שכן, בסע' 4 להסכם הוספו לטענתם מספר מלים שלא בידיעתם ובלא הסכמתם. השני, כי התובעים, עוד בטרם ניתן תוקף פסק דין להסכם הגישור, הודיעו כי הם חוזרים בהם מההסכם. הטענה כי בהסכם הגישור הוספה תוספת שלא על דעת התובעים היא טענה אשר סיכויי הצלחתה אינם גבוהים... הטענה כי התובעים חזרו בהם מהסכם הגישור עוד בטרם ניתן לו תוקף פסק דין היא טענה הראויה להתברר, והמצדיקה ביטולו של פסה"ד שניתן בהעדר התייצבות. אכן, במקרה דנן, ההסכמה החוזית להסכם הגישור כוללת בחובה גם הסכמה למתן תוקף של פסק דין, שכן, כך נאמר בגוף הסכם הגישור במפורש (סע' 5 להסכם). הסכם הגישור נחתם ע"י הצדדים והמגשרת ביום 11.12.08, והוגש לאחר מכן לביהמ"ש, לשם מתן תוקף של פסק דין. תוקף של פסק דין ניתן ע"י כב' הרשם אלמוג ביום 16.12.08 (בהחלטתו "כמבוקש", בבקשה מס' 16), וכן על ידי, ביום 25.12.08. אלא שעוד בטרם ניתן תוקף של פסק דין כאמור, קרי, עוד ביום 14.12.08, נתקבלה במזכירות ביהמ"ש הודעה של התובעים כי הסכם הגישור "בטל", מהנימוקים המפורטים בהודעה, וכי הם מבקשים לקבוע את התיק להמשך ההליכים בהתאם לסדרי הדין הרגילים. בעניין בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית (אתר נבו), נאמר (בפסקה כ"ו) כי גם אם חתמו הצדדים על הסדר גישור כדת וכדין, בקשה למתן תוקף של פסק דין צריכה להיות על דעת שניהם. ביהמ"ש העליון פסק שם (תוך ציטוט והסכמה לפסיקת כב' הש' סלע מביה"ד לעבודה ת"א) כי לאחר חתימת הצדדים והמגשר על הסכם הגישור, ובטרם הגשתו לביהמ"ש למתן תוקף פס"ד, יכול אחד הצדדים להימלך בדעתו ולבקש שההסכם לא יוגש לביהמ"ש. לכאורה נראה כי הוא הדין גם במקרה שאחד הצדדים נמלך בדעתו וחזר בו גם אחרי שהסכם הגישור כבר הוגש לביהמ"ש, אך טרם ניתן לו תוקף של פסק דין. ההסכם אמנם איננו "בטל", כפי שהתיימרו התובעים להודיע, בהודעתם הנ"ל, לביהמ"ש. הסכם איננו בטל מאליו, כי אם ניתן לביטול, ולשם כך נדרשת הודעת ביטול, דבר שלא נעשה כאן. אך בוודאי יש בהודעתם הנ"ל של התובעים לביהמ"ש משום גילוי דעת מספיק על כך שחזרו בהם ואינם רוצים כי יינתן להסכם הגישור תוקף של פס"ד... אני סבור כי כתב התביעה מגלה עילה, וכי התובעים נתנו הסבר מספק להיעדרותם מן הדיון... (להלן - החלטת כב' השופט דותן בבקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד; שתי ההדגשות האחרונות הוספו - ש.א.). הדיון בתובענה עבר לפני כב' השופט פרידלנדר. בישיבה שנערכה ביום 5.5.10 הודיע ב"כ הנתבעת כי "הסכמנו לפנים משורת הדין לקבל את כל הבעיות לכאורה שיש לתובעים עם הסדר הגישור. אנו לא צד להליך האחר שאליו הם מפנים. אנו סבורים שמדובר בתוספת מאוד מקובלת, אך רק בשביל לקדם את הנושא הסכמנו להוריד אותה...". כב' השופט פרידלנדר החליט, אפוא, כדלקמן: ניתן בזה תוקף של החלטה להסכמת הנתבעת למחוק מהסדר הגישור שקיבל תוקף של פסק דין את הסיפא של סעיף 4, החל במלים "ולנתבע לא תעמוד כל טענת הגנה" עד סוף הסעיף. על רקע החלטה זו המליץ כב' השופט פרידלנדר, בהחלטה נוספת שניתנה באותה הישיבה, כי התובענה תידחה ללא חיוב בהוצאות. ואולם, התובעים לא הסכימו להצעה ולפיכך נדונה לפני כב' השופט פרידלנדר הבקשה לסילוק התובענה על הסף בדיון נפרד, בו נחקר המצהיר מטעם הנתבעת, עו"ד לוי. על אף המלצתו האמורה דחה כב' השופט פרידלנדר את הבקשה לסילוק התובענה על הסף, בנמקו את החלטתו כדלקמן: ...חוששני כי הנתבעת עירבה את טענותיה נגד התביעה, טובות ככל שיהיו, עם הסוגיה הבלתי-חופפת של סילוק תביעה על הסף. גם לאחר שהנתבעת שמטה חלק מן הקרקע שעליה ניצבה התביעה בהסכמתה להשמיט מהסכם הפשרה את הקטע שהתובעים טענו כי הוסף שלא בהסכמה - עדיין נותרה בכתב התביעה, ובתצהירו של התובע 2, עילה נוספת; בדמות הטענה כי הוסכם בין הצדדים, כהבנה נלווית להסכם הפשרה, שמר אמודאי יחתום על תצהיר מסוים; וכי הבנה זו הופרה... אין לומר, אפוא, כי התביעה אינה מגלה עילה... (ר' החלטת כב' השופט פרידלנדר מיום 26.9.10). ג. עיקר ראיות התובעים: שמיעת הראיות בתובענה נתקיימה לפניי. מטעם התובעים העידו עו"ד דדוש ותובע 2. עו"ד דדוש, שהיתה בעת עריכת הסכם הגישור עורכת-דין חדשה, טענה כי הסיפא לסעיף 4 להסכם הגישור הוספה על ידי עו"ד לוי ללא הסכמתה, לאחר שהומלץ על ידי המגשרת לסיים את התיק בפשרה. עו"ד דדוש העידה, כי המגשרת ציינה שיש הרבה ענייני שוק אפור אשר מגיעים לגישור, ויש מלווים שיוצאים כשידם על העליונה. לכן, "בהתחשב בעובדה שיש עסקה שכדאי לקדם (עסקת המקרקעין - ש.א.) מכלול הנסיבות הצביעה על כך שכדאי להגיע להסכם פשרה..." (ר' בפרוטוקול, עמ' 28 שורה 27 ואילך). עם זאת, עו"ד דדוש הוסיפה והבהירה כי לא חשה מאוימת כלל. לגרסת עו"ד דדוש, כשהגיעה למשרדה היא התקשרה לעו"ד לוי וביקשה ממנו למחוק את הסיפא לסעיף 4 להסכם הגישור. עו"ד לוי לא הכחיש כי הוא הוסיף את הסיפא האמורה, אך סירב לבקשה בטענה שהתובעים קיבלו את ההסכם הטוב ביותר שיכלו לקבל (ר' בפרוטוקול, עמ' 25 שורה 12). עו"ד דדוש הסבירה את נסיבות מכתבה מיום 11.12.08, שנשלח לעו"ד לוי, כדלקמן: הויכוח התחיל בסעיף 4, בתוספת אחרי זה אמרתי שיש גם טעות על 9 מיליון. הוא (עו"ד לוי - ש.א.) לא היה מוכן לתקן כלום. לא את העז שאני טוענת שהוא שתל אותה ולא את 9 מיליון בסעיף 6. אחרי ויכוחים רבים שלוו בבכי רב, הוא הסכים לתקן את 9 מיליון ולכן כתבתי לו רק על ה-9 מיליון (ר' בפרוטוקול, עמ' 26 שורה 18 ואילך). עו"ד דדוש ציינה עוד, לעניין התצהיר עליו מר אמודאי היה אמור לחתום, כי לאחר שנחתם הסכם הגישור היא הגיעה לביתו של מר אמודאי במטרה להחתימו על התצהיר. ואולם, לאחר שמר אמודאי התייעץ עם עורך-דינו, הוא לא היה מוכן לחתום תצהיר בו ייכתב כי קיבל מעו"ד ולד בעבור השיק את הסך שקיבל בפועל - 700,000 ₪ או 780,000 ₪ - אלא רק על תצהיר בו ירשם כי, כביכול, קיבל מעו"ד ולד את מלוא תמורת השיק, דהיינו: סך של 900,000 ₪. מטעם התובעים העיד, כאמור, גם תובע 2, אשר חזר על הטענות שנטענו בכתב התביעה כאמור לעיל. תובע 2 טען עוד, כי הגם שהליך הגישור הוא הליך וולונטרי מעצם טבעו, הרי שבהליך הגישור דנא הופעלו עליו לחצים פסולים מצד המגשרת, אשר אמרה לו מספר פעמים כי ידו תהא על התחתונה. תובע 2 הוסיף וטען כי טענותיה של הנתבעת בקשר להסרת העיקולים - אשר יחד עם עיכוב יציאת תובע 2 מהארץ גרמו לתובעים לנזק עצום בשל הצורך לגייס כספים למשפחות נזקקות - אינן נכונות. אמנם בעקבות הסכם הגישור בוטלו עיקולים, אך הביטול נעשה רק לאחר שהוטלו עיקולים אחרים בתיק הוצאה לפועל אחר; כך שבטענות הנתבעת אף יש משום הטעייה. ד. עיקר ראיות הנתבעת: מטעם הנתבעת העידו מר אמודאי ועו"ד לוי. מר אמודאי צירף תצהיר קצר, בו הכחיש באופן כללי את כל טענות התובעים; תוך הדגשה כי רובן ככולן אינן רלוואנטיות לתובענה דנא, שעניינה בשאלת ביטול הסכם הגישור ופסק הדין בלבד. מר אמודאי הכחיש בתצהירו את טענות התובעים כי הושגה הבנה בין הצדדים לפיה הוא יחתום על תצהיר בדבר נסיבות סיחור השיק. עם זאת, בחקירתו הנגדית אישר מר אמודאי כי עו"ד דדוש הגיעה אליו עם תצהיר - בטרם נודע לו כי התובעים חוזרים בהם מהסכם הגישור - אך הוא (מר אמודאי) לא חתם על התצהיר אלא הפנה את עו"ד דדוש לעורך-דינו (ר' בפרוטוקול, עמ' 46 שורה 6; עמ' 48 שורה 6). עוד אישר מר אמודאי בחקירתו הנגדית כי הוא אמנם ניכה את השיק בסכום הפחות מערכו הנקוב, אלא שלא ידע לומר באיזה סכום מדובר (ר' שם, בעמ' 45 שורה 15). עו"ד לוי, שהעיד גם הוא מטעם הנתבעים, הכחיש נמרצות הוספת סעיפים או מילים להסכם הגישור, על ידו או לבקשתו, בניגוד להסכמות הצדדים; או הסכמות שלא באו לידי ביטוי בהסכם הגישור עצמו. עו"ד לוי הדגיש כי החתימה על הסכם הגישור נעשתה רק לאחר שתובע 2 ועו"ד דדוש קראו את ההסכם שוב ושוב - לפחות חמש פעמים, שבכולן הוכנסו בהסכם הגישור שינויים - והתובעים אף העבירו לנתבעת, על חשבון ההסדר, שלושה שיקים לפקודתה. עו"ד לוי ציין כי הפניה היחידה שנעשתה אליו לצורך תיקון הסכם הגישור היתה במכתב עו"ד דדוש מיום 11.12.08, בו נתבקש תיקון טעות הסופר שנפלה בסעיף 6 להסכם. בעדותו הטעים עו"ד לוי כי המכתב יצא בעקבות שיחת טלפון - שבניגוד לטענות עו"ד דדוש היתה "נעימה מאוד" - ואשר בה הוא הסכים לתקן את טעות הסופר האמורה (ר' בפרוטוקול, עמ' 41 שורה 20 ואילך). עוד יש לציין, כי עו"ד לוי הכחיש את טענות התובעים לפיהן על אף שהודיעו לו כי אין הסכמה לגבי הסכם הגישור, הרי שלא זו בלבד שהוא התעלם מההודעה אלא אף נחפז להגיש את הסכם הגישור לאישור בית המשפט (ר' בפרוטוקול, עמ' 11 שורה 18). עו"ד לוי ציין, כי הוא סבור ששותפו הוא זה שהגיש את הסכם הגישור לתיק בית המשפט (שם, עמ' 12 שורה 15). ה. דיון והכרעה: (1) ההיבט העובדתי: במסגרת פרשת התביעה הרחיבו התובעים את טענותיהם, מעבר לאמור בכתב התביעה, וטענו כי במהלך הגישור הופעלו עליהם לחצים פסולים מצד המגשרת. ואולם, אין לקבל טענות אלה: לא זו בלבד שמדובר בהרחבת חזית אסורה, לה התנגד ב"כ הנתבעת במועד, אלא שגם לגופן אין בטענות כל ממש. גם אם במהלך ישיבת הגישור אמרה המגשרת לתובע 2 כי ידו תהא על התחתונה, וגם אם המליצה לתובעים לחתום על הסכם הגישור דנא, הרי שמדובר באמירות שאין כל פסול באמירתן במסגרת הליך של גישור; מה גם שעו"ד דדוש - אשר ייצגה את התובעים בישיבת הגישור - ציינה במפורש כי לא חשה מאוימת כלל. יחד עם זאת, כעולה הן מעדויות התובעים והן מעדותו של עו"ד לוי, ברור כי הליך הכתיבה של הסכם הגישור היה הליך בלתי מסודר, אגב עריכת שינויים רבים. הליך בלתי מסודר זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בעובדה שבהסכם הגישור נפלו כמה וכמה טעויות סופר, ולא רק בסכום השיק (ר' למשל "סליקון" במקום "סילוקין" בסעיף 2; "מגרים" במקום "מגרשים" בסעיף 6; וכן הטעויות הנזכרות בפסקה 13 דלעיל). לא ברור גם מדוע הסיפא לסעיף 4 להסכם הגישור מופיעה לאחר נקודה, ועוד פחות מכך ברורה עמדת הנתבעת לעניין הסיפא האמורה. מחד גיסא, אם, כטענת הנתבעת בכתב ההגנה, מדובר בפסקה נטולת פשר, הרי שיש בכך כדי להצביע כי הסכם הגישור הינו, לפחות בחלקו, חסר משמעות. מאידך גיסא, אם, כעמדתה המאוחרת של הנתבעת, יש מקום להורות על מחיקתה של הסיפא, הרי שיש לקבל את טענות ב"כ התובעים בסיכומיו לפיהן הסכם הגישור אינו משקף נכונה את הסכמות הצדדים. יש להדגיש, כי בעניין זה אין משמעות לטענת ב"כ הנתבעת לפיה הסכמת הנתבעת למחיקת הסיפא - לה כזכור ניתן תוקף של החלטה על ידי כב' השופט פרידלנדר - היא "לפנים משורת הדין"; שכן השאלה העובדתית הטעונה הכרעה לפניי אינה השאלה אם הנתבעת מואילה לעשות ויתור כזה או אחר לטובת התובעים, אלא השאלה אם, כטענת התובעים, הסכם הגישור אמנם אינו משקף את הסכמות הצדדים. זאת ועוד: קיימת אי בהירות בעמדת הנתבעת גם ביחס להבנה הנטענת בדבר מתן תצהיר של מר אמודאי אודות נסיבות סיחור השיק; כאשר כזכור - לטענת התובעים, שנטענה כבר בהודעה ובבקשה מטעמם - הבנה כזו עמדה ברקע הסכם הגישור לנוכח ההליכים התובענה בבית המשפט המחוזי. חרף ההכחשה הגורפת מצד הנתבעת כי היו בין הצדדים הסכמות כלשהן, אשר לא באו לידי ביטוי בהסכם הגישור, הרי שמר אמודאי הודה בפה מלא כי לאחר חתימת הסכם הגישור הגיעה עו"ד דדוש אליו עם טיוטת תצהיר, שהוא לא חתם עליו אלא הפנה את עו"ד דדוש לעורך-דינו. הפליאה היחידה שהביע מר אמודאי בהקשר זה היתה מדוע עו"ד דדוש פנתה ישירות אליו, כאשר היא עובדת מול עורך-דינו. להבדיל, מר אמודאי לא הביע כל פליאה אודות עצם בקשת עו"ד דדוש ממנו לחתום על תצהיר אודות נסיבות סיחור השיק, פליאה שהיתה מתבקשת אם אמנם מעולם לא דובר על כך שמר אמודאי יחתום על תצהיר בנושא זה (ר' בפרוטוקול, עמ' 46 שורה 1 ואילך). זאת ועוד: בסיכומי הנתבעת (בסעיף 7(ד)) אף נטען כי "מר אמודאי היה ועודנו נכון לחתום על תצהיר בדבר נסיבות סיחור השיק"; וממה נפשך: אם אמנם ברקע הסכם הגישור עמדה הבנה בדבר חתימה של מר אמודאי על תצהיר כאמור, הרי שבכך שמר אמודאי לא חתם עליו הוא פעל בניגוד להסכמות הצדדים. אם, לעומת זאת, לא היו דברים מעולם ולא היתה כל הבנה או הסכמה כנטען, לא ברור מדוע כיום מוכן מר אמודאי לחתום על תצהיר שלא התחייב כלל לתיתו. בנוסף, בסעיף 6 להסכם הגישור נרשם, באופן שהינו יוצא דופן ביחס לניסוח הסכמי גישור, כי "התובע" - כאשר הכוונה למר אמודאי, ומדובר בטעות סופר נוספת שנפלה בהסכם - "מצהיר" שהשיק נמסר לו על ידי עו"ד ולד, אשר טען כי השיק ניתן במסגרת עסקת המקרקעין; ובכך יש יותר מרמז כי ברקע הדברים אמנם עמדה הבנה בדבר מתן תצהיר מטעם מר אמודאי באשר לנסיבות סיחור השיק. אינני סבור - לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם - כי עו"ד לוי ביקש להטעות את התובעים או את עו"ד דדוש בדרך בלתי לגיטימית כלשהי, או חלילה לנסות לנצל מצוקה או חוסר ידע של עו"ד דדוש על מנת "להכניס עז" להסכם הגישור, כניסוחו של ב"כ התובעים. יחד עם זאת, בנסיבות העניין ברור כי הסכם הגישור נערך באופן בלתי מסודר, כך שבסופו של דבר הוא לא ביטא כראוי את מלוא הסכמות הצדדים. מדובר, אפוא, בהסכם גישור שאינו מפרט "את כל התנאים לפיהם ייושב הסכסוך", כנדרש בהוראות תקנה 9(א) לתקנות הגישור; וממילא מדובר בהסכם גישור פגום מיסודו. (2) הליך אישורו של הסכם הגישור בתובענה המקורית: ברי, כי גם בהליך אישורו של הסכם הגישור בתובענה המקורית נפלו פגמים של ממש, שכן פסק הדין ניתן קרוב לשבועיים לאחר הגשת ההודעה והבקשה ובטרם מתן החלטה בה, וזאת חרף העובדה שבית המשפט הורה על מתן תגובה לבקשה זו. מצירוף האמור בהחלטות כב' השופט דותן בהודעה ובבקשה (בתובענה המקורית; ר' בפסקה 18 דלעיל) ובבקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד (בתובענה דנא; ר' בפסקה 35 דלעיל), ברור כי לא זו בלבד שבעת מתן ההחלטה בהודעה ובבקשה לא היה כב' השופט דותן ער לכך שמדובר בבקשה שהוגשה עוד לפני שניתן פסק הדין, אלא גם, ובנוסף, כי לו היה כב' השופט דותן ער לקיומה של ההודעה והבקשה בעת מתן פסק הדין הוא לא היה נותן להסכם הגישור תוקף של פסק דין. לא הובאו לפניי ראיות באשר לטיב התקלה שבעטייה כך השתבש ההליך המקורי, וכאמור ברישא לפסק דין זה ייתכן כי לפחות חלק מהעניין נבע מכך שבתובענה המקורית נפתחו שני תיקי בית משפט שונים. בנוסף, גם לא הוברר כיצד הועבר הסכם הגישור לאישורו של כב' השופט דותן בעוד הבקשה וההודעה תלויה ועומדת למתן החלטה, כאשר כזכור לטענת עו"ד לוי שותפו דאז הוא כנראה זה שהגיש את הסכם הגישור לתיק בית המשפט (ר' בפסקה 52 דלעיל). אף לא ברור כיצד, בין לבין, הועבר הסכם הגישור גם לאישורו של כב' הרשם. ואולם, יהא מקור התקלות שנפלו בהליך המקורי כאשר יהא, ברור כי פסק הדין דנא ניתן בהליך שנפלו בו פגמים חמורים. די בכך כדי להצדיק את ביטולו של פסק הדין; ולעניין זה ניתן להקיש מההלכה שעניינה ביטול מחובת הצדק של פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד. כידוע, הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי "בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק-דין, אפילו פסק-דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה" (ר' ע"א 64/53 יששכר כהן נ' שלום יצחקי, פ"ד ח 395, 397 (1954)); ועל כן יש לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בהליך פגום, אף ללא התייחסות לסיכויי המבקש להצליח בטענותיו לגופו של עניין. הגיון דברים זה יפה גם למקרה בו מדובר בפגם ממשי בהליך בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם גישור, ועל כן יש להחילו בענייננו ולהצהיר על בטלותו של פסק הדין. יש להדגיש, בהקשר זה, כי בדומה לקבלת בקשה לביטול פסק דין, אף במתן הצהרה על ביטול פסק דין שנתן תוקף של פסק דין להסכם גישור אין משום קביעה כלשהי באשר לזכויותיהם המהותיות של הצדדים - אשר כמובן יידונו ויוכרעו לגופו של עניין בהליך עצמו - ועל כן אין בה משום פגיעה בזכויותיו המהותיות של הצד שכנגד. לכאורה, כאשר פגם בפסק דין הנותן תוקף להסכם גישור הוא פגם במישור ההליך השיפוטי עצמו - להבדיל מפגם במישור החוזי-הסכמי שביסוד הסכם הגישור - הדרך הנכונה לתקיפת פסק הדין היא בערעור ולא בתובענה לביטול פסק הדין (ר' ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, 1995), בעמ' 787-786). יחד עם זאת, בענייננו הא בהא תליא, שכן טענות התובעים נגד הסכם הגישור נטענו עוד בטרם מתן פסק הדין, כך שעניין תקינות הליך אישור הסכם הגישור נגרר-בהכרח לדיון בטענות בעניין הסכם הגישור. זאת ועוד: אין זה סביר לומר כי היה על התובעים להשיג על פסק הדין דנא בשני הליכים משפטיים במקביל - גם בהגשת התובענה דנא וגם בהגשת ערעור; וכאשר ממילא נדרשה שמיעת הראיות באשר לטענות נגד הסכם הגישור, ממילא המקום הנכון לבירור מכלול השאלות הכרוכות בפסק הדין הינו בבית משפט זה. (3) דינו של הסכם הגישור לנוכח ההודעה והבקשה שהוגשה בטרם מתן פסק הדין: על הסכמות שנוצרו בהליך של גישור חלה, בד בבד עם דיני החוזים הכלליים, גם מערכת דינים ייחודית ("דיני גישור") (ר' בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית (2008), בפסקה כ"ב ואילך להחלטה; להלן - עניין פלוני). משמעות הדבר היא, בין השאר, כי "גם אם חתמו הצדדים על 'הסדר גישור' כדת וכדין, בקשה למתן תוקף של פסק דין צריכה להיות על דעת שניהם וההסכם צריך להיות מוגש על ידי המגשר... מדובר בהסכמה נפרדת ועצמאית - שאינה תלויה מיניה וביה בהסכמה לחתימה על 'הסדר הגישור'" (ר' בעניין פלוני, בפסקה כ"ו. בית המשפט הוסיף וציין - אגב הפנייה להוראות תקנה 9(ב) לתקנות הגישור - כי אף אם הסכם הגישור כבר נחתם, בכל זאת רשאי צד שנמלך בדעתו לבקש שלא להגישו לאישור בית המשפט). במקרה דנא הסכם הגישור אמנם כולל, בסעיף 5, בקשה שבית המשפט ייתן לו תוקף של פסק דין. יחד עם זאת, זמן קצר לאחר שנחתם הסכם הגישור, ובטרם מתן פסק הדין, הוגשה ההודעה והבקשה, שמשמעותה המעשית היחידה - ובעניין זה אין לי אלא להצטרף לקביעת כב' השופט דותן בהחלטה בבקשה לביטול פסק הדין - היא בקשה שלא ליתן להסכם הגישור תוקף של פסק דין. כאמור, לא הוברר לפניי סדר הזמנים המדויק שבהגשת ההודעה והבקשה מחד, והסכם הגישור מאידך, לתיק בית המשפט. ואולם, לא מדובר בנתון מהותי, ובעניין זה אני מצטרף גם לקביעתו הנוספת של כב' השופט דותן בהחלטתו הנ"ל, בה ציין, אם גם לכאורה בלבד, כי אף במקרה בו הסכם הגישור כבר הוגש לתיק בית המשפט רשאי צד שנמלך בדעתו בטרם מתן פסק הדין לבקש מבית המשפט שלא ליתן לו תוקף של פסק דין. אכן, נראה כי במסגרת תובענה אזרחית בה מתקיים הליך של גישור שמסתיים בהסכם גישור, אך אחד הצדדים מבקש שלא ליתן לו תוקף של פסק דין, לבית המשפט הדן בתובענה אין כלל כלים להחליט על מתן פסק דין חרף ההתנגדות האמורה. בפני בית המשפט מונחת התובענה עצמה - להבדיל מתובענה (אפשרית) אחרת לאכיפת הסכם הגישור שנערך בתובענה - ואין בית המשפט יכול להכריע אם יש מקום או אם אין מקום ליתן להסכם הגישור תוקף של פסק דין חרף התנגדות אחד הצדדים; אלא אם כן התובענה כולה תשנה את מסלולה, לרבות לעניין הראיות שיובאו במסגרתה, ותהפוך לתובענה בעניין תוקפו של הסכם הגישור. מכאן, שהפגם שנפל במתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור לא היה רק פגם הליכי-טכני - במובן זה שכעולה מהחלטות כב' השופט דותן הוא לא היה נותן תוקף להסכם הגישור אם היה ער לבקשה ולהודעה - אלא גם פגם מהותי, שכן בית המשפט לא יכול היה כלל לערוך, במסגרת התובענה המקורית, את הבירור העובדתי הנדרש לצורך מתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור חרף התנגדות התובעים שהוגשה בעיתה. ו. סוף דבר: אשר על כן, ולאור כל המקובץ, אני מקבל את התובענה. עסקינן בהסכם גישור שנפלו בו פגמים טכניים ומהותיים, ושניתן לו תוקף של פסק דין בהליך שאף בו נפלו פגמים טכניים ומהותיים. לפיכך ניתן בזה פסק דין הצהרתי כמבוקש, המצהיר על בטלות פסק הדין בתובענה המקורית; וממילא על הצורך בהמשך ניהול ההליכים בה, כאשר, כמובן, טענות שני הצדדים בעינן עומדות. נותר להכריע בסוגיית ההוצאות, ולעניין זה יש להתחשב בטענות הנתבעת אודות המחדלים הדיוניים מצד התובעים, שהאחרון שבהם היה בהגשת סיכומיהם באיחור, מחדלים אשר מצדיקים פסיקת הוצאות על הצד הנמוך. יחד עם זאת, יש לזכור כי כבר נפסקו הוצאות לטובת הנתבעת בגין מחדלים דיוניים ספציפיים. עוד ראוי לציין, כי בנסיבות העניין לא היה מקום לטרוניותיה החוזרות ונשנות של הנתבעת אודות התמשכות ההליך דנא עקב התנהלות התובעים, ובעניין זה אין לנתבעת להלין אלא על עצמה. כזכור, ענייננו במקרה בו יומיים בלבד לאחר חתימת הסכם הגישור, ועוד בטרם אישורו על ידי בית המשפט, הוגשה לתיק בית המשפט בקשה שלא ליתן להסכם תוקף של פסק דין. בנסיבות אלה יכולה היתה הנתבעת - ולו לפנים משורת הדין לשיטתה - להסכים לביטולו של הסכם הגישור ולדון בתובענתה לגופו של עניין, במקום לנסות להיאחז בהסכם שעל פני הדברים נפלו בו פגמים שונים - לרבות בהליך אישורו - ושאף היא בעצמה הסכימה למחיקת תנייה המופיעה בו. בכך היה נמנע הצורך בניהול הליך משפטי נוסף, על כל העיכוב הכרוך בכך מטבע הדברים, ומסתמא שהתובענה המקורית כבר היתה מוכרעת לגופה לפני זמן ניכר. הנתבעת תשלם אפוא את הוצאות התובעים ושכר טרחת עורך-דינם בסך כולל של 8,000 ₪, תוך 30 יום. חוזהגישורמתן תוקף של פסק דיןיישוב סכסוכיםביטול חוזה