קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם מכר עם כונס נכסים: התובע מבקש להורות על ביטול הסכם מכר שנערך בינו לבין הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), אשר מונה ככונס נכסים לדירה במסגרת הליכים למימוש משכון שנרשם לטובת הנתבע 2 (להלן: "הבנק"), זאת בטענה שהנתבע הפר את התחייבותו על פי ההסכם לרישום זכויות התובע בדירה, ואלה לא נרשמו עד למועד הגשת התביעה. בהמשך לאמור, עתר התובע להשבת כספי התמורה ששילם בעבור הדירה, לרבות ההוצאות הנלוות, עלות שיפוצים שהשקיע בדירה וכן פיצוי בגין עוגמת נפש והוצאות התביעה. בהעדר מחלוקת עובדתית הסכימו הצדדים כי ההכרעה תינתן על סמך תצהירי הצדדים וסיכומיהם, ללא חקירת המצהירים. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: ביום 5.11.00 ניתן צו למינויו של הנתבע ככונס נכסים לדירה ברחוב בורוכוב 8 בקרית ים, הידועה כתת חלקה 6 חלקה 685 בגוש 10444 (לעיל ולהלן: "הנכס" ו/או "הדירה"), למימוש משכון, זאת בגין אי פירעון הלוואה שנטל החייב מר בסקין אלכסנדר (להלן: "החייב") מהבנק. ביום 12.12.2002 הגיש התובע הצעה לרכישת הזכויות בדירה. בו ביום, הוכרז התובע כזוכה, ונחתם עימו חוזה למכירת הדירה, על סך 100,000 ₪ (להלן: "החוזה"). ביום 29.12.2002 הוגשה בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה בקשה לאישור הסכם המכר. הבקשה נדחתה. בקשה שהגיש הנתבע לעיון חוזר נדחתה אף היא. ערעור שהוגש על החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל, התקבל וביום 30.1.2003 אושרה המכירה לתובע תמורת הסכום המקורי של 100,000 ₪. בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, הגיש הנתבע בלשכת ההוצאה לפועל, בקשה לחתימה על צו פורמאלי בהתאם לסעיף 34א לחוק המכר, וצו כאמור, נחתם על ידי כבוד ראש ההוצאה לפועל ביום 13.2.2003 (להלן: "הצו"). ביום 25.2.2003 נעשתה פניה ממשרדו של הנתבע לעו"ד פינגרר, אשר מונה ככונס נכסים קודם על הנכס (להלן: "עו"ד פינגרר"), בבקשה כי יתן את אישורו לרישום הערת אזהרה לטובת התובע ולטובת הבנק. ביום 6.3.2003 התקבלה תשובת עו"ד פינגרר, ולפיה, במסגרת מינויו ככונס נכסים קודם לדירה, הוא מכר את הדירה לחייב, ובהתאם לבדיקתו נותרה לחייב יתרת חוב על סך 700$. בנסיבות אלה, המליץ עו"ד פינגרר לנתבע כי סכומים אלו ישולמו על ידו ככונס נכסים על זכויות הרוכש, בציינו כי עם קבלת התשלום הנ"ל, יפעל להעברת הזכויות על שם החייב ולמחיקת ההערה בדבר מינויו ככונס נכסים. ביום 9.3.2003 התבקשה בשנית הסכמתו של עו"ד פינגרר לרישום הערת אזהרה, בשל החשש כי תבוטל המכירה (לאור גרירת ההלוואה אותה נטל התובע עד ליום 25.3.2003 בלבד), וללא קשר להתדיינות שתיערך בין הצדדים באשר ל- 700$ שטרם שולמו על ידי החייב. עו"ד פינגרר במכתבו מיום 12.3.2003 ובטרם ייעתר לבקשה, דרש כי יומצאו לו העתק מהסכם המכר מיום 12/12/2002. הסכם כאמור הומצא לידו. ביום 25.3.2003, ולאחר שנתקבלה הסכמתו של עו"ד פינגרר לבקשה, נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בחיפה הערת אזהרה לטובת התובע. ביום 9.4.2003 שילם התובע את יתרת התמורה בגין מכירת הנכס. הנתבע פעל לכיסוי חובות בדין קדימה החלים על הנכס (ארנונה), לצורך רישום זכויות התובע בטאבו, והיתרה הועברה לבנק. ביום 14.7.2004 וביום 8.9.2004 לאחר פניות מצידו (אשר הראשונה בהן היתה ביום 14.6.04) נדרש הנתבע על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן גם: "המינהל") להמציא מסמכים שונים לשם העברת הזכויות. ביום 3.2.2005 הגיש הנתבע בקשה לראש הוצאה לפועל למתן הוראות לעו"ד פינגרר להעביר לנתבע את הצו הפורמאלי שבידו לצורך ביצוע שתי העברות הזכויות ביחד, וזאת לאחר שנערכה פניה בעניין למשרדו של עו"ד פינגרר לקבלת הצו הפורמאלי שברשותו, פניה שלא נענתה בשל קיומו של החוב הקודם על סך 700$. ביום 8.2.2005 הורה ראש הוצאה לפועל לעו"ד פינגרר להמציא למשרד הנתבע צו פורמאלי כמבוקש. חרף ההחלטה, לא נתקבל במשרד הנתבע הצו הפורמאלי. בהתאם, ביום 7.6.2005 הוגשה בשנית בקשה דחופה למתן הוראות בלשכת ההוצאה לפועל, לשם קבלת הצו הפורמאלי. ביום 6.7.2005, ובהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 8.6.2005, הוגשה תגובתו של עו"ד פינגרר לבקשה. ביום 6.7.2005 ניתנה החלטתו של ראש ההוצאה לפועל, לפיה על הנתבע לשלם מקופת הכינוס את חובו של החייב בגין התמורה שטרם שולמה בסך של 700$. ביום 31.10.2007, הומצאו למינהל כל המסמכים הדרושים לצורך העברת הזכויות בנכס על שם התובע, והתקבלה הסכמת המינהל להעברת הזכויות בכפוף לתשלום דמי חכירה שנתיים וחוב דמי חכירה. במכתב שנשלח לתובע מהנתבע ביום 17.12.07, לאחר מועד הגשת התביעה, הוא נדרש לשלם את חלקו היחסי בחוב דמי החכירה. התובע לא עשה כן עד היום. אין מחלוקת עובדתית, כי עד למועד הגשת התביעה, ועד למעשה עד עצם היום הזה, לא נרשמה הדירה על שם התובע בלשכת רישום המקרקעין. טענות הצדדים לטענת התובע, במסגרת החוזה ובמסגרת שכר הטרחה ששולם לנתבע, התחייב הנתבע לבצע את רישום הדירה על שמו בלשכת רישום המקרקעין. ואולם, למרות פניותיו החוזרות ונשנות של התובע לנתבעים, ועל אף ששולמו לנתבעים כספים בגין מיסים לצורך העברת הדירה על שם התובע, והועברו להם מלוא המסמכים הנדרשים, לא פעלו הנתבעים להשלמת העברת הזכויות על שמו של התובע, ולמעשה פעלו בשיהוי ניכר. לגרסת התובע, אי העברת הזכויות בדירה על שמו, פגעה, בין היתר, ביכולת המכירה של הדירה, ומכל מקום מהווה הפרה יסודית של החוזה המקימה לו את הזכות לביטול חוזה, השבת התמורה ששולמו על ידו, ותביעת הנזקים שנגרמו לו עקב ההסתמכות על החוזה. הנתבע טוען כי הוא פעל ללא דופי לצורך השלמת העברת הזכויות בדירה, ואולם, מסיבות שאינן תלויות בו, נבצר ממנו להשלים את העברת הזכויות על שם התובע. לטענתו, התובע מנסה להתעשר על חשבון הנתבעים שלא כדין, כאשר הוא נהנה במשך 6 שנים מפירותיה של הדירה, ואילו כעת משמאס בדירה ו/או מחמת חוסר כדאיות העסקה, מבקש כי יושב לו מחיר ההשקעה בנוסף לנזקים לכאוריים הנטענים על ידו. למעשה, טוען הנתבע, התובע אינו מבחין בין עסקה רגילה במקרקעין לבין עסקת מכר בכינוס נכסים, בה זכותו של התובע במקרקעין מתגבשת ביום בו ניתנה החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל המאשרת את המכירה, כפי שנעשה בענייננו עוד בשנת 2003, ולא ביום בו הושלמה העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. בהתאם, לו חפץ התובע למכור את זכויותיו לאחר, יכול היה לעשות כן באמצעות הצו הנ"ל. מכל מקום, לטובת התובע נרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין עוד בשנת 2003, והוא המחזיק בפועל בדירה, ולכן לא ברור מהי המניעה הלכאורית (הנטענת על ידו) למכירת הנכס לצדדים שלישיים על ידי התובע. לדידו של הנתבע, העובדה שהתובע מתעלם מזה כשנתיים מדרישת הכונס לשלם דמי חכירה, היא המניעה היחידה לאי השלמת העברת הזכויות ומעידה על חוסר תום לב התובע בהגשת התביעה. עוד טוען הנתבע, כי התובע כלל לא הוכיח את הסכומים ו/או הנזקים הלכאוריים הנטענים על ידו. הבנק טען להעדר יריבות בינו לבין התובע מאחר שהינה הזוכה בהליכי הוצאה לפועל, ולא היה מעורב בהליכי מכירת הדירה לתובע. הוא אינו צד להסכם המכר ואף לא התחייב כלפי התובע בהתחייבות כלשהי, בין אם בגוף החוזה ו/או בכלל. כמו כן, לטענתו, משמונה כונס הנכסים על ידי כב' ראש ההוצאה לפועל, הרי שהוא בבחינת זרועו הארוכה של בית המשפט ואינו פועל עוד כב"כ הזוכה. כמו כן, התובע, הן בתצהירי העדות הראשית והן בסיכומיו לא מעלה אף לא טענה אחת כנגדו, ולפיכך יש לראות בו כמי שזנח טענותיו ולדחות את תביעתו כלפיה על הסף. האם הפר הנתבע את התחייבויותיו כלפי התובע? בסעיף 13 לחוזה המכר שנערך בין הצדדים, נקבע כך: "הכונס יעביר את הזכויות בדירה על שם הקונים בלשכת רישום המקרקעין לאחר קבלת כל האישורים הדרושים לכך, ובכלל זה אישורי מס שבח ומס רכישה". עינינו הרואות, כי בהוראות החוזה התחייב הנתבע להעביר את הזכויות בדירה על שם התובע, לאחר קבלת האישורים המתאימים, מבלי שנקבע מועד לביצוע התחייבות זו. בהתאם לסעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה. אין כל רלבנטיות לטענתו של הנתבע כי העסקה הושלמה בשנת 2003 עם קבלת אישור ראש ההוצל"פ שכן בעסקת מכר כפוי זה הוא מועד העברת הבעלות, שכן משנקבעה בהסכם התחייבות הנתבע לבצע את העברת הזכויות על שם התובע ברישום בלשכת רישום המקרקעין, הוא לא השלים התחייבויותיו עד אשר עשה כן. כמפורט בפרק העובדות, חלפה תקופה של כ-5 שנים ממועד חתימת הסכם המכר ועד לקבלת אישור המינהל לרישום הזכויות, המדובר בתקופה לא קצרה, אולם אין לראות בתקופה זו חזות הכל שכן במהלכה ביצע הנתבע הליכים שונים, כפי שפורט, על מנת להשלים את רישום זכויות התובע בדירה, הליכים אשר מעצם טיבם (בין היתר בהתחשב בכך שמדובר ברכישה מכינוס נכסים), נדרש זמן לביצועם שכן אינם תלויים אך ורק בפעולות הנתבע. יחד עם זאת, ולאור סקירת ההליכים המפורטת לעיל, נראה כי הנתבע לא נתן הסבר מספק להשתהותו בשלוש נקודות זמן עיקריות: מועד פניית הנתבע למינהל- כעולה מן העובדות, אשר לגביהן אין מחלוקת, רק ביום 14.6.2004, ובחלוף למעלה משנה ממועד רישום הערת האזהרה על שם התובע ותשלום יתרת התמורה על ידי התובע, פנה הנתבע למינהל בבקשה לרישום זכויות התובע, וזאת בעוד שיכול היה לבצע את הפניה האמורה בסמיכות למועד תשלום מלוא כספי התמורה, או לכל הפחות, לאחר קבלת אישור העירייה (אשר מועד קבלתו המדויק לא צוין בתצהיר הנתבע ונראה שלא בכדי..). מועד פניית הנתבע לראש הוצאה לפועל- רק ביום 3.2.2005 ובחלוף כ- 5 חודשים ממועד קבלת דרישת המינהל להמצאת מסמכים שונים, לצורך העברת הזכויות, פנה הנתבע לראש הוצאה לפועל לקבלת הוראות ביחס לקבלת הצו הפורמאלי שברשותו של עו"ד פינגרר, וזאת בעוד שהיה על הנתבע, להגיש את הבקשה כאמור, בסמוך לקבלת דרישת המינהל, ואולי אף לפני כן, שכן היה ברור לאור ההתכתבויות הקודמות שהועברו בין הצדדים כי עו"ד פינגרר לא יסכים לסייע בהשלמת הרישום עד אשר ייפרע החוב בסך של 700$ אשר לקיומו היה הנתבע מודע כבר בחודש 3/03. מועד יישום החלטת ראש הוצאה לפועל- כעולה מתצהירו של הנתבע עצמו, ראש הוצאה לפועל בהחלטתו מיום 6.7.2005, קבע, כי על הנתבע לשלם סך של 700$ לעו"ד פינגרר על מנת לאפשר את השלמת הרישום. הנתבע לא ציין בתצהירו את מועד התשלום בפועל, ואולם על השתהותו של הנתבע בביצוע התשלום (או לחלופין בהעברת המסמכים למינהל לאחר התשלום) ניתן ללמוד ממועד המצאת המסמכים הדרושים למינהל לצורך העברת הזכויות בנכס- ביום 31.10.2007 -בחלוף כשבוע ממועד הגשת התביעה (אשר יש להניח כי טרם הומצאה לנתבע באותו המועד) ובחלוף למעלה משנתיים ממועד מתן החלטת ראש ההוצאה לפועל. יצוין, כי העובדה שהנתבע לא ציין את המועד בו בוצע תשלום חובות החלים בדין קדימה על הנכס, לרבות מועד קבלת אישור העירייה, ו"טשטש" את מועד פנייתו למינהל, והכל בהצטרף לעובדה כי לא צירף לתצהירו את החלטת ראש הוצאה לפועל ותגובתו של עו"ד פינגרר מיום 6.7.2005, בעוד שטרח לצרף את מכלול הראיות המעידות על קידום נושא הרישום, מרמזות על כך שהנתבע השמיט מספר עובדות מהותיות, וחזקה שהדבר נעשה במודעות לכך שעובדות אלו אינן תומכות בטענותיו. אוסיף עוד, במענה לטענת הנתבע, כי העובדה שהתובע אינו משלם את דמי החכירה השנתיים, הנדרשים לשם השלמת הרישום מאז חודש 12/07, אינה מעידה על חוסר תום לב בהגשת התביעה, ואף אינה מהפכת בטענתו כי השיהוי בהשלמת הרישום רובץ לפתחו של הנתבע, וזאת משום שהפניה לתשלום החובות הועברה לתובע כחודשיים לאחר הגשת התביעה, משגמר התובע בדעתו לבטל את העסקה ולאחר שנראה, כי הנתבע הואיל לקדם את ענייני הרישום בשל איום התביעה. 23. מכל האמור עולה, כי עד למועד הגשת התביעה, לא עמד הנתבע בהתחייבותו לרישום הנכס על שם התובע, והשתהה בביצוע הפעולות אותן היה עליו לבצע כמוטל עליו בהתאם לחוזה שנערך בין הצדדים. האם מדובר בהשתהות מעבר ל"זמן הסביר"? על אף שיש מקום להבחין בין ההשתהות בנקודות הזמן הראשונה והשלישית, אשר היו ממושכות יותר והשפעתן על העיכוב הכולל רבה יותר, הרי שנראה לי כי על מנת לקבוע באם השיהוי חרג מה"זמן הסביר" לביצוע רישום הזכויות, אין חשיבות לשאלה איזה מהשיהויים הנ"ל גרמו לחריגה מה"זמן סביר", אלא די בכך שמתוך תקופה של 5 שנים עד לקבלת אישור המינהל, לפחות לשלוש שנים אין לנתבע הסבר משכנע לעיכוב הממושך בנקיטת פעולה מצידו לקידום הרישום. גם בהנתן הנסיבות הספציפיות ובחינת הסיבות לחלק מהעיכוב הממושך, הרי ששיהוי של שנתיים, מאז מתן החלטת ראש ההוצל"פ במחלוקת שהתגלעה בין הנתבע לבין עו"ד פינגרר ועד שהנתבע פנה למינהל על מנת לקדם את רישום הזכויות, הינה תקופה ממושכת מדי החורגת מכל קנה מידה סביר, ואשר לא ניתן לגביה הסבר מניח את הדעת. מקום בו קיום התחיבות הנתבע מותנית בפעולתם של גורמים נוספים, על הנתבע לשכנע כי פעל בחריצות על מנת להבטיח את פעולתם של אותם גורמים, וכי מש"מלאכתם של אלו הושלמה" הוא פעל במיידיות המצופה להשלים את מלאכתו (ראה בדומה, אם כי הנסיבות אחרות: ת.א. (שלום חיפה) 16746/07 ידין ואח' נ' נ.נ. ליובין בניה וקבלנות בע"מ ואח' (16.1.11) וכן: ת"א (שלום ת"א) 62592/03 שלומי מרקו נגד שדה יוסף (6.4.2006)). האם השתהות הנתבע עולה כדי הפרה המצמיחה לתובע סעד של ביטול והשבה? משקבעתי כי הנתבע השתהה בפעולותיו לרישום זכויות התובע בדירה מעבר ל"זמן סביר" יש לבחון באם יש בכך להצמיח לתובע עילה לביטול ההסכם וקבלת הסעדים המבוקשים על ידו.לטענת התובע, השתהות זו עולה כדי הפרה יסודית של הוראות החוזה, המצמיחה לתובע זכות ביטול בהתאם לסעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, (להלן: "חוק התרופות"), וזאת מאחר שמדובר בהפרה מתמשכת הנוגעת לנושא מהותי. מכל מקום, טוען התובע, גם אם לא מדובר בהפרה יסודית, זכאי התובע לבטל את החוזה מאחר שהנתבע לא תיקן את ההפרות תוך זמן סביר אף לאחר שניתנו לו ארכות על ידי התובע לקיומו (להלן: "הטענה החלופית"). על אף קביעתי לעיל כי הנתבע אכן הפר את התחייבותו החוזית כלפי התובע אינני סבורה כי המדובר בהפרה יסודית שכן מלבד העובדה שבחוזה עצמו לא נקבע, כי אי רישום הזכויות במועד יהווה הפרה יסודית (ואפילו לא נקבע מועד להשלמת הרישום), הרי שבהוראת סעיף 12 לחוזה נקבע כי: "הכונס יחשב כמי שמילא את התחייבותו כלפי הקונים, על פי חוזה זה, לאחר שימציא לקונים את המסמכים הבאים: 1) צו מינוי כונס נכסים. 2) אישור ראש ההוצאה לפועל בחיפה לעסקה זו. 3) אישור מס שבח להעברת הדירה על שם הקונים" (הדגשה אינה במקור- פ.ל). העובדה שבהוראה זו לא נקבע כי מילוי התחייבות הנתבע כרוכה בהעברת הרישום בפועל, מעידה על כך שאי השלמת רישום הזכויות במועד אינה מהווה הפרה יסודית בהסכם. נהפוך הוא. לכך מתווספת העובדה, כי בענייננו, אי השלמת רישום הזכויות אינה פוגעת למעשה ביכולתו של התובע לעשות שימוש בדירה ו/או לממש את החוזה ו/או לערוך עסקאות עם צדדים שלישיים, וזאת לאור העובדה שנרשמה לטובתו של התובע הערת אזהרה. גם מטעמים אלו, מתבקשת המסקנה, כי הגם שהנתבע לא עמד בהתחייבותו לרשום את זכויות התובע בדירה תוך זמן סביר, הרי שהוא לא הפר את החוזה בהפרה יסודית. בהתייחס לטענתו החלופית של התובע, כי במקרה דנן עומדת לו זכות לבטל את החוזה, אף אם לא מדובר בהפרה יסודית, הרי שבהתאם לסעיף 7(ב) לחוק התרופות, במקרים בהם אין מדובר בהפרה יסודית של הוראות ההסכם, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קוים תוך זמן סביר. ואולם כפי שנקבע בסיפת הסעיף במקרה שההפרה אינה יסודית, ביטול החוזה כפוף לשיקולי צדק. (ע"א 1168/99 נסאר נגד נסאר, פ"ד נד(4) 185, 191 (2000)) כמו כן, בהוראת סעיף 7(ג) לחוק התרופות נקבע, כי ככל שניתן להפריד את החוזה לחלקים, "והופר רק אחד מחלקיו, הפרה שיש בה עילה לביטול אותו חלק" זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר בלבד. כעולה מתצהירו של התובע היו מצידו פניות חוזרות ונשנות לנתבע בעניין הרישום. אמנם התובע לא הציג מסמכים המעידים על כך, אולם מנספח כ"ג לתצהיר הנתבע, עולה כי במסגרת בקשה שהוגשה לראש ההוצאה לפועל מיום 7.6.2005, ציין הנתבע כי התובע "פנה לח"מ (הנתבע- פ.ל.) על מנת לסיים את העברת הזכויות על שמו בהקדם" (סע' 5 לבקשה הנ"ל). הדבר מלמדנו, כי לפחות שנתיים בטרם הוגשה התביעה דנן, נעשתה פניה מצד התובע לנתבע, כי יפעל בהקדם לסיום העברת הזכויות על שמו, זאת בניגוד לטענת הנתבע בסיכומיו כי פניה כזו נעשתה רק בשנת 2007. ואולם גם בכך אינני סבורה כי יש לסייע לתובע שכן אני סבורה כי יש מקום לערוך הפרדה בין חלקי החוזה, כאשר ההפרה המיוחסת לנתבע, הינה ביחס לחלק אחד בלבד מן החוזה בכללותו, ולפיכך, ואפילו עומדת לתובע זכות ביטול, הרי שזכות זו עומדת לנתבע ביחס לסעיף 13 בחוזה בלבד, ואף זאת בכפוף לשיקולי צדק (אליהם אתייחס להלן). מסקנתי זו נגזרת מהעובדה, כי בעבור התחייבותו של הנתבע לטפל בנושא העברת הזכויות בדירה, התחייב התובע לשלם לנתבע שכר טרחה ספציפי, בנפרד ובמובחן מן התשלום הכולל בחוזה (ואף זאת במסגרת סעיף 13 הנ"ל), וכן לאור הוראת סעיף 12 לחוזה, אשר הובאה לעיל ואשר ממנה ניתן להסיק כי התחייבות הכונס לרשום את זכויות התובע בדירה, הינה התחייבות עצמאית בחוזה, הניתנת להפרדה מיתר התחייבויותיו של הנתבע בחוזה. זה המקום להוסיף, כי מכל מקום, ביטול העסקה בכללותה והשבת הכספים שנשתלמו על פיה, תהא בלתי צודקת בנסיבות ענייננו, בין היתר משום שהלכה למעשה סעד ההשבה בעקבות הביטול, אותו מבקש התובע, יוענק לתובע מכיסו של הבנק שכן התמורה הועברה במלואה לבנק זה מכבר ואף לפני השיהוי שחל ברישום), אשר עילת התביעה אינה נסבה סביב מעשיו/מחדליו, כי אם סביב התנהלות הנתבע וראה הדיון בשאלת העדר היריבות. למותר לציין, כי הבנק אשר קיבל לידיו את יתרת כספי התמורה בעבור רכישת הדירה, מלפני שנים ארוכות, הסתמך על כספים נושנים אלו לכיסוי חובו של החייב, בידיעה שעסקת המכר אושרה על ידי ראש ההוצל"פ והחזקה בדירה הועברה לידי התובע. גם מטעם זה, לא יהא זה צודק לפסוק בנסיבות העניין השבה של כספי התמורה. ויודגש, כי התביעה אינה מבוססת על עילה נזיקית כנגד הנתבע אלא על עילה חוזית. באשר לזכות התובע לבטל את סעיף 13 לחוזה לכשעצמו, הרי שלנוכח העובדה, שמרבית הליכי הרישום הושלמו זה מכבר, על אף שבשיהוי ניכר, לא יהא זה צודק להורות על בטלותו של הסעיף הנ"ל, שכן תוצאת הביטול תסב נזק לתובע דווקא, ותגרור עימה הימשכות הליכי הרישום בשנית, על כל ההוצאות הכרוכות בכך. אוסיף לכך, שגם באם היה מקום לבטל את סעיף 13 לבדו ולהורות על השבת שכר הטרחה ששילם התובע לנתבע עבור פעולת הרישום, הרי שהיה מקום לקבוע מה הוא השכר הראוי עבור הפעולות שכבר ביצע הנתבע (שהן מרבית הפעולות הנדרשות לצורך השלמת הרישום), ובודאי שבמצב דברים כזה, לא היה יוצא התובע נשכר מביטול חלק זה של החוזה (מה גם שהוא לא ביקש סעד זה, אף לא באופן חלופי). לפיכך, תביעת התובע לביטול החוזה נדחית על ידי וממילא נדחה הסעד המבוקש של השבה (אך לא הסעד לפיצוי כפי שיפורט להלן). העדר יריבות בין התובע לבנק במקרה שלפנינו, אין חולק כי הבנק אינה צד לחוזה שנחתם בין התובע לנתבע, והוא אף לא נטל על עצמו כל התחייבות במסגרת החוזה כאמור, ובפרט לא בנוגע להעברת הזכויות בדירה על שם התובע. בין הנתבע לבנק לא מתקיימים כל יחסי שליחות כאמור, ובפועל כתב התביעה לא מגלה כל עילת תביעה ישירה בין התובע לבנק. יחד עם זאת, היה מקום לצירוף הבנק להליך שכן, לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי הבנק הוא זה שעלול היה לשאת בתוצאת הביטול וההשבה, שכן מרבית כספי התמורה בעבור רכישת הדירה הועברו לקופתו. יתירה מכך, על אף העובדה כי הפסיקה קבעה כי כונס הנכסים אינו פועל כסוכנו ו/או שליחו של מי מן הצדדים בהתקשרות לעסקת המכר, אלא מטעמו של בית המשפט (או ראש ההוצאה לפועל בהתאמה), וזאת אף אם ייצג קודם לכן את אחד הצדדים (ראה ד' בר-אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות" חלק שני, 917 (מהדורה שביעית, 2009)), הרי שהפסיקה בענין מעמדו של הכונס, לעומת מעמד ה"מוכר האמיתי" כלפי הקונה איננה קוהרנטית לחלוטין (ראה למשל: ת.א. (ת"א 106191/00 באומגרטן נ' פז ואח' (24.9.03) לעומת: ת.א. (פ"ת) 6575/01 פלח נ' עו"ד שילה ואח', פ"מ תשס"ב(3) 800 (2003)). משכך, אני סבורה כי התובע פעל באופן ראוי בכך שצירף את הבנק כנתבע בהליך זה. שכן באם הייתי מקבלת את טענותיו בדבר זכאותו לסעד של השבה, היתה קמה יריבות, ולו עקיפה, בינו לבין הבנק בסוגיה זו בלבד. מכל מקום, משקבעתי, כי אין להעניק לתובע בנסיבות העניין סעד של ביטול והשבה, ובהצטרף לעובדה שהתובע לא טען כי לבנק היה חלק בעיכוב בביצוע הרישום הרי שהתביעה כלפי הבנק נדחית. האם זכאי התובע לפיצוי כספי מעבר להשבת התמורה החוזית? כתב התביעה כולל דרישה לפיצוי בגין השקעות שהשקיע בדירה מאז קיבל חזקה בה (50,000 ₪), וכן פיצוי בגין עוגמת נפש רבה שנגרמה לו בשל העיכוב ברישום הדירה, ובהתאם מבקש הוא כי ישולמו לו כספים בגין עוגמת נפש והוצאות שהוצאו על ידו בגין התביעה על סך 10,000 ₪. צודק הנתבע כי מעבר לכך שהתובע לא הוכיח את השקעותיו בדירה, הרי שמשנדחה הסעד של ביטול ההסכם ועל אף הפרתו, אין התובע זכאי לפיצוי בגין השקעתו בדירה שכן פיצוי כזה הוא בגדר פיצויי הסתמכות שאין מקום לפוסקם מקום בו החוזה אינו מבוטל. ברי כי התובע, המחזיק בדירה מזה למעלה מ-6 שנים וימשיך להחזיק בדירה ואף יכול להעביר זכויותיו בה, הוא הנהנה מהשקעתו בדירה ולפיכך אין מקום לפיצוי בגינה. באשר לפיצוי הכללי בגין עוגמת נפש והוצאות - סעיף 13 לחוק התרופות מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון "בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". אין לי ספק כי הפרת החוזה והעיכוב בהליכי הרישום אכן הסבו לתובע עוגמת נפש מסוימת אם כי בהעדר פניות חוזרות ונשנות שלו בכתב, קשה עד מאוד להעריך עד כמה הדבר הטריד את מנוחתו במשך השנים. מנגד, בהעדר נזק מוכח, כגון: "בריחת" קונים בשל העדר רישום הזכויות, אינני סבורה כי מדובר בענין אשר גורם לעוגמת נפש כפי שנטען. לא ניתן להתעלם מן העובדה כי קידום הרישום לאחר שנתיים של "תרדמת" נעשה בסמוך לאחר הגשת התביעה, וככל הנראה בשל האיום בהגשתה, דבר המעיד על כך שהתובע, מ"שכלו כל הקיצין" ולא הצליח לגרום לנתבע לקדם את הרישום, נאלץ לפנות לעורכי דין שיטפלו בענין עבורו ואין ספק כי ניהול הליך משפטי כרוך גם בהוצאות כספיות וגם בהשקעת זמן, שלאור הפרת החוזה, זכאי התובע לפיצוי בגינם, אם כי במשורה. לסיכום לאור כל האמור לעיל, ומשקבעתי כי הנתבע הפר את התחייבותו לרישום זכויות התובע בדירה, אך בהעדר עילה לביטול החוזה בכללותו ומשכך העדר עילה להשבה, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי מהנתבע בגין עוגמת נפש שנגרמה לו בסך של 4,000 ₪ בערכם היום. בנוסף, ישא הנתבע בהוצאות התובע בגין ההליך המשפטי בסך של 2,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 2,200 ש"ח. בפסיקת סכום ההוצאות ושכ"ט נלקח בחשבון הפער העצום בין סכום התביעה לסכום שנפסק, אך מנגד נלקחה בחשבון הבקשה שנדחתה למחיקה בשל העדר סמכות ענינית וכן הצורך בהגשת ההליך על מנת להביא לקידום הרישום. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. חוזהביטול חוזהכינוס נכסיםהסכם מכר