קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם פשרה לגבי זכויות במקרקעין: 1. חלקה 1 בגוש 13947 בחצור הגלילית (להלן: "המקרקעין" או "החלקה"), ששטחה 16,860 מ"ר, רשומה בלשכת רישום המקרקעין, ע"ש הנתבעים במושע. מדובר במקרקעין מוסדרים. 2. במסגרת תובענה זו מבקשת התובעת, המועצה המקומית חצור הגלילית, (להלן: "המועצה"), ליתן צו הצהרתי, שלפיו הזכויות במקרקעין שייכות לה והיא רשאית להרשם כבעלים שלהם בלשכת רישום המקרקעין. לשם כך, מבקשת התובעת להצהיר על ביטולו של הסכם פשרה, שהושג בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין, במסגרת תובענה שהוגשה כנגד המועצה, לפינוי המקרקעין בת.א 2895/01 (צפת). (להלן: "הסכם הפשרה"). עילת התביעה 3. על פי טענת התובעת, היא מחזיקה בחלקה 1 הנ"ל, יחד עם החלקות הסמוכות 2,3,4,5 הרשומות על שמה בלשכת רישום המקרקעין, עשרות שנים, ועל מתחם זה בנויים מתקני הספורט של היישוב. 4. התובעת, לפי גרסתה, החזיקה ונהגה במקרקעין, מנהג בעלים במשך עשרות שנים, ללא כל מחאה והתנגדות, עד שבשנת 2000, הופיעו צאצאי הבעלים המקוריים, משפחת ברגמן, והגישו כנגד המועצה תביעת פינוי. פרנסי המועצה באותה עת, הגיעו לכלל מסקנה כי הואיל וזכויות המועצה לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, ובהעדר מסמך המאשר רכישת המקרקעין, אין בידם אלא להסכים לתביעת הפינוי, ולפיכך, נחתם הסכם הפשרה, במסגרתו התחייבה התובעת לפנות את המקרקעין והכירה בזכויות הנתבעים בחלקה. כעבור כשנתיים, נבחר מר רפי אלוש לכהן במועצה, כאחראי על נכסי המועצה, הלה ערך בדיקה מעמיקה בארכיון המועצה, במשרד מס שבח ובגנזך המדינה, במטרה לברר אלו זכויות, אם בכלל, יש למועצה במקרקעין, ומתוך המסמכים שגילה הוא נוכח לדעת כי בשנת 1961, או בסמוך לכך, נערך הסכם, במסגרתו, נרכשו הזכויות במקרקעין מאת משפחת ברגמן, בעליהם. 5. בהסתמך על מסמכים אלו והחזקה רבת השנים של התובעת במקרקעין, מבקשת היא, כאמור, לקבוע כי רכשה את הזכויות במקרקעין והיא רשאית להרשם כבעליהם, בעוד הסכם הפשרה נחתם מבלי שהיו בידי פרנסי המועצה מסמכים שיכלו להוכיח את בעלותה ועקב חוסר נסיונם של אלו, אשר האמינו כי אין להם ברירה, אלא לחתום על הסכם הפשרה. גרסת ההגנה 6. נתבעות 3-5, יושותיה של אסתר הרשקוביץ ז"ל, שהינה אחת מיורשותיה של רחל ברגמן, הגישו כתב הגנה במסגרתו טענו כי יש לדחות התביעה על הסף בהסתמך על הסכם פשרה. לחלופין, הכחישו את קיומו של ההסכם מחוסר ידיעה וטענו כי הואיל ואמן נפטרה לפני שנים רבות אין הן יכולות לברר ולהגיב על יפוי הכוח, שנחתם כביכול, על ידי אמן. בסופו של דבר, הודיעו הנתבעות כי אם בית המשפט לא ידחה את התביעה בהסתמך על הסכם הפשרה, הן מותירות את ההכרעה לשיקול דעתו. בשל עמדתן זו, לא לקחו הנתבעות 3-5 חלק בתביעה והסתפקו בכתב ההגנה שהוגש על ידן. 7. נתבע מס' 6, עזבון המנוח בנימין ברגמן ז"ל, אשר לפי הנטען עזב את הארץ לפני שנים רבות ויורשיו אינם ידועים. אי לכך הומצאה התביעה לאפוטרופוס הכללי, אשר הודיע ביום 14.8.07 כי מתוך המסמכים עולה שלא מדובר בנכס עזוב ואין כל תכלית בצירוף האפוטרופוס, לאור המסמכים המעידים על כך שחלקו נמכר לתובעת. 8. הנתבעים 1,2 (להלן: "הנתבעים") הגישו כתב הגנה ולמעשה הינם הנתבעים היחידים אשר לקחו חלק בניהול ההגנה. לטענת הנתבעים, חלקות 2 ו- 3 הסמוכות, נרכשו על ידי המועצה בשנת 1961, באותה שנה בה היא טוענת כי רכשה את הזכויות במקרקעין, ונרשמו בלשכת רישום המקרקעין עוד באותה שנה, לעומת המקרקעין נשוא התובענה, אשר לא נרשמו על שם המועצה. צו הירושה של המנוחה, רחל ברגמן, שהייתה בשנים הרלוונטיות בעלת מחצית הזכויות במקרקעין, הוצא ביום 3.8.62, היינו כשנה לאחר המועד בו לפי הנטען, נחתם הסכם המכר. הנתבעים כופרים בזכותה של המועצה לבטל את הסכם הפשרה. לטענתם, הסכם הפשרה נחתם לאחר ארכות שניתנו לב"כ התובעת דאז, לבקשתו, לצורך בירור זכויות התובעת במקרקעין. גם אז טענה התובעת כי הזכויות נרכשו מבעליהם אולם לא היו בידה מסמכים המאשרים את ההסכם או תשלום התמורה, ולכן הסכימה לחתום על הסכם הפשרה. גם כיום, אין הסכם מכר, זכרון דברים או כל מסמך אחר הנושא את חתימת הבעלים כמוכרים או חתימת המועצה כרוכשת או אישור על תשלום התמורה. לגרסת הנתבעים לא חל כל שינוי מאז נחתם הסכם הפשרה, המצדיק ביטולו ולא הוכחה כל תרמית או הטעיה מצד הנתבעים, ומשכך יש לדחות את התביעה. 9. לחלופין, טוענים הנתבעים, לא הוצגה כל ראיה לכך שהבעלים מכרו זכויותיהם בחלקה לתובעת או כי התובעת שילמה את מלוא התמורה עבור המקרקעין. המחדל באי רישום החלקה רובץ לפתחה של התובעת, בינתיים במהלך השנים הלכו לעולמם כל הנוגעים בדבר, כך שלא ניתן לברר את העובדות מפיהם, השתהות זו יצרה מניעה ראייתית מצד הנתבעים להוכיח גרסתם. באשר לטענה כי החלקה מוחזקת ע"י המועצה, טוענים הנתבעים כי אין בחלקה כל מבנה ציבורי, לא בריכת שחייה ולא כל מבנה אחר, פרט ליציע של מגרש הכדורגל, חזקה שהיא שולית ומזערית. דיון ומסקנות הבעלות בחלקה 10. בשנת 1947 נרשמה החלקה, ששטחה כאמור, 16,860 מ"ר, על שם ה"ה יעקב ברגמן ואמו רחל ברגמן בחלקים שווים. 11. מר יעקב ברגמן הלך לעולמו בשנת 1975, ועד מותו, היה הוא זה שטיפל בנכסי המקרקעין של המשפחה (עדותו של מר ירון ברגמן, נכדו, בעמ' 37 לפרוטוקול). 12. אין חולק כי הגב' רחל ברגמן, שהייתה בשנת 1961 הבעלים הרשום של מחצית הזכויות בחלקה, הלכה לעולמה עוד בשנת 1949. צו הירושה ביחס לעזבונה, (נ/1) הוצא ביום 3.8.62, ובמסגרתו הוכרזו יורשיה, יעקב ברגמן, אסתר הרשקוביץ ובנימין ברגמן (ילדיה), ואברהם בירן (ברגמן), יהודית מלמד (ברגמן) ואבשלום ברגמן (נכדיה). 13. כיום כאמור, רשומה החלקה, מכח צווי ירושה, ע"ש הנתבעים כדלקמן: ע"ש ברגמן צופיה - 22/32 חלקים. ע"ש אברהם בירן ז"ל (אשר הלך לעולמו לאחר שהוגשה התובענה) - 3/48 חלקים. ע"ש נחמה רחום - 1/24 חלקים. ע"ש תמר ארזי - 1/24 חלקים. ע"ש פרחי ארנה - 1/24 חלקים. ע"ש ברגמן בנימין - 1/8 חלקים. 14. מטבע הדברים, ועקב הזמן הרב שחלף מאז בוצעה, לכאורה, העסקה, לא הובאה כל עדות ישירה לביצועה, והצדדים מבקשים להסיק וללמוד על קיום העסקה או העדרה מתוך מעט המסמכים שאותרו והתנהלות הנוגעים בדבר מאז שנת 1961 ועד היום. 15. עדות ישירה לגבי התקופה המוקדמת ביותר הרלוונטית הובאה מפיו של מר רפאל אדרי, ששימש כגזבר המועצה, החל משלהי שנת 1961 ובהמשך כיהן כראש המועצה, אך גם מעדותו ניתן ללמוד כי אין לו ידיעה אישית על המגעים לקראת עריכת העסקה, עריכת ההסכם או תשלום התמורה. מר אדרי לא זכר לומר פרטים כלשהם באשר לחוזה הרכישה שנחתם, אם נחתם, בין המועצה ובין הבעלים של החלקה בשנת 1961 או בסמוך למועד זה, כך גם באשר לשאלה האם שולמה תמורה כלשהי לבעלי החלקה. מר אדרי התייחס בעדותו, בפרט, למסמך שנערך על ידו בהיותו ראש המועצה, (ת/3(א)). המכתב נשלח למס שבח מקרקעין ומתייחס להסכם עם משפחת ברגמן - שנערך, לפי הכתוב שם, בשנים 1961/62. מתוך נספחים י"ב, י"ג לתצהירו של מר אלוש (ת/1 (א)+(ב)), ניתן לתחום את מועד העסקה בין המועדים יולי 1961 לינואר 1962. מר אדרי אישר בחקירתו הנגדית, (בעמ' 25), כי לא זאת בלבד שאיננו יכול לזכור דבר באשר לעריכת ההסכם, מאותה תקופה, אלא, שככל הנראה, מה שנרשם במכתבו בשנת 1969 לא היה מידיעה אישית, הגם שהוא הצהיר ועמד כל כך, שהיה בסיס למה שכתב שם. החזקה בנכס 16. לטענת התובעת, חלקה 1 נשוא התביעה, הינה חלק מהמתחם, שעליו שוכן מרכז הספורט של המועצה, הכולל מגרש כדורגל ובריכת שחייה עירונית. 17. החלקות עליהן נבנה מרכז הספורט, נקנו על ידי המועצה, (אחת מהן ביחד עם קרן קיימת לישראל), ופרט לחלקה 1, נשוא התובענה, נרשמו זכויות המועצה בחלקות אלו בלשכת רישום המקרקעין. 18. על פי עדותו של מר אלוש, אשר טיפל כאמור בנכסי הנדל"ן של המועצה, על החלקה ניצב חלק מבריכת השחייה העירונית ובעבר עמדו עליה גם הטריבונות של מגרש הכדורגל, אלו פונו בשנת 2002, בעקבות הסכם הפשרה. 19. הנתבעים חולקים בסיכומיהם על הטענה כי על החלקה בנוי מתקן כלשהו. לטענתם, פרט ליציעים, שהוסרו, לא נבנה כל מבנה על החלקה והדבר עולה בקנה אחד עם מכתבו של מהנדס המועצה (מפנים לנספח ז' לתצהירו של מר ברגמן), מיום 19.6.03, שלפיו, מה שנעשה בפועל בחלקה הוא "פירוק היציעים והצמדת גדר למשטח הדשא". על סמך האמור, מבקשים הנתבעים לדחות את התיזה לפיה, לא יתכן שהתובעת בנתה מבנה ציבור על החלקה, מבלי שזו הייתה בבעלותה. 20. לא אוכל לקבל טענות הנתבעים בסוגיה זו. ראשית, מר רפי אלוש הצהיר כי החלקה מוחזקת על ידי המועצה, עשרות שנים, באמצעות כך שחלק מבריכת השחיה בנויה עליה ובעבר גם עמדו עליה יציעי מגרש הכדורגל. הוא לא נחקר כלל בנקודה זו בחקירה הנגדית. 21. שנית, מר יוסי אלול, שהיה ראש המועצה בשנים 1989 - 2003, העיד כי הוא תושב העיר משנת 1950 וידע לומר כי על שטח המריבה נבנו האיצטדיון ובריכת השחיה, עוד בשנות השישים. על פי עדותו, כאשר פנתה משפחת ברגמן למועצה, בטענה ששטח החלקה הוא בבעלותה, הדבר הפתיע אותו כיון שידע שלא ניתן לבנות מבנה ציבורי על מקרקעין ללא הוכחת הבעלות בהם. 22. מר אלול לא ידע לומר איזה שטח מתוך החלקה תופסים מתקני הספורט, אבל ציין כי במתחם הוקמו אצטדיון כדורגל, מגרשי שחייה ומגרשי טניס. מעדותו של מר אלול לא ניתן ללמוד במדויק מהם המתקנים שהוקמו על החלקה, אלא רק לגבי קיומו של נוהל, שלפיו, לצורך אישור ומימון הבניה על המקרקעין, יש צורך להציג תיעוד לגבי הזכויות בקרקע. 23. מכתבו של מהנדס המועצה, דאז, ישראל יעקובי, שנכתב ביום 19.6.03, וצורף לכתב ההגנה כנספח ז', ולא היה חלק מראיות ההגנה, איננו עומד בסתירה לעדויות עדי התביעה. כל שנאמר בו הוא כי המועצה פינתה את השטח ע"י פירוק היציעים והצמדת הגדר לשטח הדשא. לא ניתן ללמוד ממסמך זה בצורה ברורה האם על שטח המריבה אין, ולא הוקמו בעבר מתקנים נוספים. 24. הראיה העיקרית שעל בסיסה יש לדחות את טענת הנתבעים הינה כתב התביעה שהגישו הם עצמם בבית משפט השלום בצפת, בו עתרו להורות על פינוי וסילוק ידה של התובעת מן החלקה, בטענה כי "הנתבעת הקימה על חלק מהחלקה, ביחד עם חלקות אחרות, שטח למתקני ספורט, הכוללים מגרש כדורגל, מגרש כדורסל ובריכת שחיה וסללה שבילים לאורך המתחם... בבירור שערכו התובעים ומי מטעמם עולה כי מתקני הספורט, לרבות בריכת השחיה (ההדגשה לא במקור - א.ה) , נבנו על ידי הנתבעת לפני שנים רבות, עת החלקה הנדונה הייתה מוכרזת כקרקע חקלאית" (סעיפים 3+4 לתביעה). הנתבעים טענו שם, בנוסף, כי המועצה מפיקה רווח כלכלי מן השימוש שהיא עושה במקרקעין. כתב התביעה שם הוגש בסדר דין מקוצר ונתמך בתצהיר מטעם הגב' צופיה ברגמן, לרבות בנוגע לחזקה במקרקעין. 25. מכל האמור עולה, כי לא יכולה להיות מחלוקת באשר לכך שהתובעת תפסה חזקה במקרקעין, החל משנות ה - 60, ואלו היוו חלק אינטגרלי מהמתחם, שעליו נבנו מתקני הספורט של היישוב. הוכחת קיומה של העסקה 26. על פי טענת התובעת, בוצעה עסקת המקרקעין בשנת 1961, לכל המאוחר בראשית שנת 1962, טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. 27. הסכם מכר מקרקעין, אשר נקשר לפני תחילת חוק המקרקעין, מקנה לקונה בנסיבות מסוימות זכויות קנין שביושר, שמקורן במשפט האנגלי, והן, מוסיפות לעמוד לרוכש המקרקעין גם לאחר חקיקת החוק, וחל עליהן הדין הקודם מכח סעיף 166(א) לחוק המקרקעין, הקובע:   "עסקה במקרקעין, והתחייבות לעסקה כזאת, שנעשו לפני תחילת חוק זה, וכן זכות במקרקעין שהיתה מוקנית ערב תחילתו, וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליהן הדין הקודם". 28. כפי שנקבע בפסק הדין שניתן בע"א 11422/04 עזבון המנוח עבדאלכרים זועבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, : "ההלכה הפסוקה בישראל קלטה את העקרון ב"דיני היושר" האנגליים, לפיו הסכם להעברת מקרקעין מבעלות המוכר לבעלות הקונה מקים זכות שביושר לטובת הקונה. ניתן לה מישנה תוקף כאשר הקונה קיים את מלוא התחייבויותיו, או את עיקרן, כגון שקיבל יפוי כח בלתי חוזר להעברת הבעלות; קיבל את החזקה במקרקעין לידיו, ונהג בהם מנהג בעלות ללא עוררין במשך תקופה ארוכה; במילים אחרות, כאשר מתבצעת עיסקת מקרקעין "כמעט מושלמת", שחסר בה רישום הבעלות במרשם (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 57-59 (2003) (להלן - פרשת צימבלר); ע"א 5628/99 מרקין נ' משה, פ"ד נז(1) 14, 22 (2002); ע"א 10653/05 ת"ת הכללי וישיבה גדולה עץ חיים נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, פסקה 15 (לא פורסם, 1.8.10)). כדי לגבש זכות שביושר בידי הקונה, נדרשים מאפיינים מובהקים המצביעים על זכות להשלמת הקנין (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות (לא פורסם, , 21.3.07)). בעקבות הוראת המעבר שבסעיף 166(א) לחוק המקרקעין , לא הוטל ספק בדבר תוקפן של הזכויות שביושר הקמות מכח הסכם מכר מקרקעין שקדם לחוק המקרקעין , שדיני היושר האנגליים ממשיכים לחול עליו".(פסקה 13 לפסק הדין). ראה בהקשר זה גם פסק הדין שניתן בע"א 6906/00 אחמד ענבטאוי נ' דר (פ"ד נו(5) 280). 29. התובעת טוענת לזכות שקמה לה מכח הסכם שנערך לפני תחולת חוק המקרקעין ולפיכך, אין סעיף 8 לחוק המקרקעין חל עליו. הנטל מוטל על התובעת לשכנע בקיומה של התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, בהתאם לטענתה, אך לצורך הוכחת הטענה די מבחינת דרישת הכתב, (שאיננה קונסטיטוטיבית אלא ראייתית בלבד), במסמך שיענה על דרישותיו של סעיף 80 לפקודת הפרוצדורה העותומאנית, קרי, אין הכרח כי המסמך בכתב יכיל הוכחה מלאה על עשיית ההסכם אלא ניתן להסתפק בראשית ראיה בכתב, שבהצטרפותה לראיות אחרות מבססת את הטענה בדבר קיומו של הסכם המכר. (ראה ע"א 728/81 חיר נמר חלבי נ' עיזבון המנוח מועין חלבי, פ"ד לז(2), 477 וע"א 7716/00 נעמי קיסרי נ' רשות הפיתוח, ). 30. התובעת לא הציגה הסכם מכר שנערך בין בעלי הזכויות במקרקעין, בתקופה הרלוונטית, או יורשיהם ובין המועצה. יחד עם זאת, עלה בידה לאתר, בין היתר, ברשויות מס שבח ובגנזך המדינה, מסמכים והתכתבויות המעידים, לטענתה, על עריכת העסקה. 31. במשרדי מס שבח נמצא תיק העסקה- ת/4. על פי עדותו של מר אלי גבאי, סגן מנהל מס שבח בטבריה, בשעתו טופלו עסקאות מקרקעין באזור צפת ע"י משרד מס שבח בנצרת. הטיפול עבר למשרד בטבריה בשנות ה - 70 והתיקים הועברו לגנזך בטבריה, לכן, יתכן כי התיק איננו מלא ואיננו כולל את כל המסמכים הרלוונטיים. 32. עיון בתיק העסקה מלמד כי ללא ספק אין אין הוא מכיל בו את כל המסמכים שנכללו בו בעבר וכי הוא מקושר לתיק נוסף, שככל הנראה לא אותר. עיקר ההתכתבות בתיק הינה בין רשויות מס שבח ומר יעקב ברגמן, אשר פנה במכתביו למס שבח כנציג כל היורשים/הבעלים בחלקה. 33. המסמכים המהותיים החשובים לענייננו המצויים בתיק העסקה הינם כדלקמן: א. העתק מצו הירושה של הגב' רחל ברגמן, אשר הורישה לאסתר הרשקוביץ 3/12 חלקים מזכויותיה במקרקעין. ב. יפוי כוח בלתי חוזר, חתום על ידי הגב' אסתר הרשקוביץ מ- 23.5.67, בו היא - מייפה את כוחו של גזבר המועצה, מר משה אשכנזי, להעביר את כל זכויותיה בחלקה למועצה המקומית. בסעיף 3 למסמך נאמר "הואיל וקיבלתי את כל התמורה המלאה מאת המועצה המקומית חצור והואיל וזכויותיה של המועצה המקומית חצור תלויות ביפוי כח זה בתור צד שלישי ביפוי כח זה, לכן יפוי כח זה הוא בלתי חוזר ואין לי רשות לבטלו או לצמצמו או לשנותו או לערער עליו בשום אופן שהוא, ויפוי כוח זה לא יבוטל אף בפטירת אחד הצדדים לו". על גבי המסמך נרשם בכתב יד, ככל הנראה ע"י עובד מס שבח "נדרש מש"ח/2 ביום 30.8.67". ג. ואכן ביום 30.8.67, הוצאה דרישה לגבי אסתר הרשקוביץ למלא טופס מש"ח/2 לגבי העסקה. ד. ב- 5.10.67 הוצאה הודעת שומת מס שבח, אשר דרשה מהגב' הרשקוביץ לשלם 3,400 לירות, תמורת מס השבח החל בעסקה, כשומה זמנית. ה. בתגובה, הוגשה ביום 3.11.67 השגה, ע"י יעקב ברגמן בשם כל הבעלים של החלקה. בהשגה מפרט מר ברגמן כיצד הגיעה החלקה לבעלותו ולבעלות יורשי אמו, הגב' רחל ברגמן. בסעיף 4 להשגה כתב מר ברגמן: "על מכירת השטח למועצה המקומית חצור הסכם בראשית 1961. רשם הקרקעות טבריה טיפל בתיק שמספרו ח/123/61, כפי שמתברר מהתכתבויות ב - 24.11.61, 8.12.61 וכול'... לרשום צו ירושה ושאר מסמכים הוגשו בזמנו כנדרש (רק/16 רק 10 וכול' - תיק כ/9/8 - 15 11 ?)". בהמשך ההשגה קובל מר ברגמן על כך שבגין עסקה אחרת, לגבי קרקע שהגיעה לבעליה באותו אופן, חויבו היורשים בסכום נמוך יותר ותוהה כיצד עבור 16.684 ד' שנמכרו לפני תחולת החוק החדש נשלחה שומה כה גבוהה. קרי, ההשגה, דרך הרכישה של הקרקע וכל הנטען לגביה מתייחסים לחלקה בשלמותה. ו. על פי דרישת גורמי מס שבח, הוגשה ביום 10.12.67 הצהרת מוכר, שעל פני הדברים, מתייחסת לכל הזכויות בקרקע. בחלק המיועד לפרוט הזכויות הנמכרות, נרשם - מלא הזכויות במקרקעין וכן צוין כי חצי מהזכויות התקבלו בירושה בשנת 1923 וחצי בירושה משנת 1949. (בהתאמה למפורט בהשגה). מדובר על ירושת אביהם של יעקב ואסתר - שנפטר בשנת 1923 וירושת אמם - רחל ברגמן, שנפטרה בשנת 1949. בפירוט הזכות הנמכרת, חזר מר ברגמן והפנה לטופס ההשגה, אשר לפי טענתו, הוגש בשם כל היורשים, ובו פירוט כיצד הגיעו הזכויות בחלקה לידיו ולידי יורשיה של הגב' רחל ברגמן וכן צירף את צו הירושה. ז. רשויות מס שבח לא הסתפקו באמור בהצהרה ודרשו לקבל העתק מהסכם הרכישה. במכתבו של מר ברגמן מיום 16.6.68 הוא מציין, בין היתר, כי ביקר במשרדי מס שבח וכבר הבהיר להם שטופס המש"ח שהוגש זהה ביחס לכל היורשים בחלקה. הוא גם תמה מדוע שאלת תשלום מס השבח מתעוררת רק כעבור מספר שנים לאחר סיום העסקה, למרות שהתיק מטופל על ידי רשם הקרקעות בטבריה עוד משנת 1961. ח. בתיק מצוי גם מכתב שנשלח מאת בעלה של גב' אסתר הרשקוביץ, בעקבות התראה לפני עיקול שהוצאה לו, המבקש לטפל בהשגה שהוגשה ע"י גיסו. ט. ממכתב נוסף ששלח מר ברגמן ביום 23.2.69, עולה כי כבר בשנה זו לא ניתן היה לקבל מהמועצה שיתוף פעולה וסיוע בניסיון לענות על דרישות מס שבח. וכך כותב מר ברגמן למנהל מס שבח בנצרת: "מר הרשקוביץ וכן אני מבקשים זה זמן ונמשיך לבקש מראש המועצה המקומית חצור את הפרטים המבוקשים. (נראה לי כי מחמת אי סדרים וסכסוכים במועצה אין אנו נענים)... אני מניח כי התיקים הנוגעים לעסקה זו שנעשתה בשנת 1961/2 ואשר ציינתי את מספרם בסעיף 4 של ההשגה שהגשתי לכם ב - 1.11.67 נמצאים במשרדכם בטבריה או בנצרת... ואני בטוח שמן המסמכים אשר בתיקים הנ"ל, יתברר לך כי גם בעית מס השבח שאתם מעוררים כעת, קיבלה טיפול והסדר סופי בזמנו". י. בהמשך להתכתבות זו הוצאה שומה מתוקנת לגב' הרשקוביץ, בגין מכירת 3/12 חלקים בחלקה (יוער כי הגב' הרשקוביץ ירשה 3/12 חלקים מעזבונה של אמה, רחל ברגמן שהם 3/24 חלקים בחלקה). יא. ב- 14.12.67 הגיש מר ברגמן למס שבח הצהרה, בה נאמר: "אני יעקב ברגמן יב. ביום 14.3.69 נשלח ע"י מר רפאל אדרי, ראש המועצה דאז, מכתב למס שבח, בו הוא מצהיר כי בשנים 1961/2 רכשה המועצה מאת יורשי משפחת ברגמן את כל החלקה נשוא התביעה, ששטחה 16,860 דונם, תמורת סכום של 275 לירות לדונם, וכי הוסכם כי מס השבח ישולם ע"י המועצה. מר אדרי מפנה גם הוא לתיק שמספרו ח/126/61 מנובמבר 1961 וכן מפרט כי על פי אישור של מר ברגמן, בשם כל היורשים, מ - 28.5.62 הועברה החזקה בחלקה לרשות המועצה וזו התחילה להקים עליה מבנה ספורט ולנהוג בה כבשטח של המועצה. יג. ביום 27.8.70 פונה מר ברגמן שוב למס שבח, חוזר ומבהיר כי הקרקע נמכרה למועצה וזו גם אישרה כי היא המחוייבת לשלם מס שבח בגין העסקה. מר ברגמן אף יוצא מתוך הנחה כי הקרקע כבר נרשמה על שם המועצה, לכן הוא מפרט במכתבו, כי אם הקרקע נרשמה ע"ש המועצה בטרם שולם סכום החוב, רשאי מס שבח לפעול לתפיסת הרכוש ומכירתו, כשהוא מסיים מכתבו במילים "אך אנא הפנו את התראתכם אליו (הכוונה לראש המועצה - א.ה), ולא אלינו, כי הוא כיום הבעלים של אותו רכוש החייב במס שבח והוא שהתחייב לשלמו". 34. כפי שהעיד נכדו של יעקב ברגמן, סבו היה אדם מסודר, דייקן וקפדן. ממכתביו ניתן ללמוד כי העסקה ביחס לחלקה כולה, הושלמה שנים רבות לפני ההתכתבות עם מס שבח. התמורה בסך 275 לירות לדונם שולמה והחזקה הועברה למועצה, ללא כל טענה כלפיה, עוד בשת 1962. הטענה היחידה שהייתה ליורשים כלפי המועצה נסובה אודות כך שהמועצה לא עמדה בהתחייבותה לשלם את המס החל בגין העסקה, למרות שלא כפרה בחבותה לעשות כן. 35. עדותו של נציג מס שבח מקרקעין שהביא את התיק עימו, מבוססת בעיקרה על עיון במסמכים המצויים בתיק. מעבר לכך, ידע לומר כי המס עבור העסקה שולם בסופו של דבר, אבל לא ידע למסור פרטים אודות מי ששילם את המס. על כל פנים, מעדותו ומן המסמכים שהוגשו על ידי המועצה, ניתן ללמוד כי בשנת 2006, כאשר פנתה המועצה כדי לקבל אישורי העברה בטאבו, ניתן לה אישור להעברת כל הזכויות בחלקה. 36. מתוך ההתכתבויות המצויות בתיק העסקה במס שבח, עולה בבירור כי לא היה זה התיק היחיד שטופל בעקבות העסקה וכי הוגשו מסמכים נוספים. מכתביו של מר ברגמן נסובו אודות מכירת הזכויות בחלקה כולה ולא רק בנוגע לזכויותיה של הגב' הרשקוביץ במקרקעין. כך גם העיד מר אלי גבאי כי לא סביר שסכום המס שנדרש ושולם מתייחס רק ל 3/12 חלקים במקרקעין אלא לחלקה כולה (עמ' 29 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו הוא הופנה לכך שההצהרה היחידה בתיק היא לגבי 3/12 חלקים בחלקה ולכן אישר כי מס השבח מתייחס רק לחלק זה, בניגוד לדבריו קודם לכן אך בהמשך עדותו חזר ותיקן את הדברים. 37. עיון בתיק כאמור, מלמד, שההצהרה וההשגה מתייחסים לכל הזכויות בחלקה, כשמר ברגמן חוזר ומדגיש כי הצהרות יתר המוכרים זהות ויש לחשב את המס בגינם באותו אופן. 38. בהתאם לכך, גם תיקן מר גבאי את תשובתו במסגרת החקירה החוזרת והשלמת החקירה הנגדית (שנערכה ברשות בית המשפט) והבהיר כי שומת המס מתייחסת לחלקה כולה. מסמכי גנזך המדינה 39. בגנזך המדינה מצא מר רפי אלוש התכתבויות בין ראש המועצה דאז, מר הלל לנדסמן לקק"ל ולמשרד העבודה, בהן הוא מבקש מקק"ל לסייע למועצה במימון רכישת החלקות 1-4, לשם קידומו והתפתחותו של היישוב (מכתב מיום 23.7.61 נספח י"ב לתצהירו של מר אלוש). מאוחר יותר, במכתבו מיום 8.1.62, מודיע ראש המועצה למשרד העבודה כי המועצה סיימה לרכוש את המקרקעין הדרושים להקמת מתקן הספורט ומציין ביחס לחלקה מס' 1 כי הפעולה בטאבו בפני סיום וממתינים לקבלת תעודת אישור מאחיו של מר יעקב ברגמן בחו"ל, פרט לכך אין דבר המעכב את גמר הפעולה. 40. מסמך זה מאשר את טענת התובעת והעדויות שהובאו מטעמה, לגבי כך שלא ניתן היה לבנות מבנה ציבור על החלקה מבלי להראות קודם לכן כי למועצה יש זכויות במקרקעין. עדותו של מר רפאל אדרי 41. כאמור, מר אדרי העיד מטעם התובעת בהתייחס למכתבו מיום 14.3.69 (שהמקור שלו נמצא בתיק מס שבח). לפי דבריו, המכתב מדבר בפני עצמו. לדבריו, אמנם הוא איננו יכול לזכור פרט כלשהו הנוגע לעסקה, אולם אם הדברים נרשמו על ידו באותה תקופה, הרי הדבר נעשה לאחר בדיקה ובירור. 42. כפי שהוסבר לעיל, כשהומצא מכתב זה למס שבח הוא בא למעשה לתמוך בטענת משפחת ברגמן, כי העסקה בוצעה והושלמה והמס החל בגינה צריך להיות משולם על ידי המועצה. 43. מר ברגמן במכתביו המאוחרים מפנה למכתבו של מר אדרי ומבקש להסתמך עליו, תוך חיוב המועצה לשלם של המס. לאור האמור, אין כל סיבה לפקפק באמינות המכתב, שלפחות חלקו עומד בסתירה לאינטרס המועצה, שכן לולא מכתב זה אין בתיק מס שבח (כפי תכולתו היום), כל ביסוס לחייב את המועצה בתשלום המס. עדות ההגנה 44. מר ירון ברגמן, נכדו של יעקב ברגמן החל לטפל בנושא הקרקעות של המשפחה שנים לאחר שסבו הלך לעולמו. לפי עדותו, מתוך המסמכים שבידו הוא למד כי יעקב ברגמן טיפל במקרקעין שהיו בבעלות המשפחה באזור ראש פינה. ישנן עסקאות שלא נגמרו ברישום, אבל כיון שיש חוזה רכישה, הגיע מר ברגמן למסקנה כי סבו טיפל בעסקה, בהסכמה של יתר המשפחה (עמ' 37 לפרוטוקול שורות 29 - עמ' 38 שורות 1-3). 45. מר ירון ברגמן סיפר כי סבו היה אדם מסודר, ולשם השוואה בנוגע לעסקה אחרת השאיר מסמכים מלאים ומסודרים, ששכנעו את העד כי העסקה אכן נקשרה. 46. לא עלה בידי להבין את עמדת העד, מדוע במקרים אחרים, בהם נשמרו מסמכי העסקה היה נכון להניח כי העסקאות בוצעו וטופלו ע"י סבו בשם כל המשפחה, בעוד שלגבי עסקה זו, הגם שיש מכתבים מפורשים בהם מצהיר יעקב ברגמן כי החלקה כולה נמכרה והעסקה הושלמה, אין הוא מקבל את הדברים כפי שהוצהרו, וזאת למרות דבריו על הסב: "הוא היה אדם מאוד אחראי. סבי לא היה עורך דין. הוא היה אדם אחראי, ולכן כשאני לא מוצא את הניירות שקשורות לעסקה בחלק זו, אני מאוד תמה, שניירות על עסקאות אחרות בראש פינה יש לי". (עמ' 39 שורות 26-28). 47. עוד יוער, כי מתוך מכתביו של יעקב ברגמן למס שבח ניתן לראות כי הוא עצמו ניסה להשיג מהמועצה את הסכם הרכישה, שמסיבה כלשהיא לא היה ברשותו, ולא משום שהעסקה לא נקשרה, אך הדבר לא עלה בידו. מתוך כך, ניתן ללמוד, כי הסיבה שהסכם הרכישה לא נשמר בתיקיו המסודרים של יעקב ברגמן לא הייתה כי ההסכם לא נכרת, כפי שמסיק נכדו, בטעות. 48. למר ירון ברגמן לא היה הסבר כיצד מתיישב תיאור זה של אופיו של יעקב ברגמן, עם המהלכים שעשה, אם לא נקשרה עסקה כנטען. השערתו של העד, כי הסב רצה לחלץ את אחותו, אסתר הרשקוביץ, מהחיוב במס איננה משום הסבר לדברים המפורשים שנכללו בהתכתבות עם מס שבח, והמלמדים כי הקרקע נמסרה לחזקת המועצה לאחר שהמקרקעין נמכרו ותמורתם שולמה. תשלום התמורה 49. התובעת לא המציאה כל מסמך המאשר תשלום התמורה, ברם, החזקת המקרקעין, בידיעת הבעלים הרשומים ויורשיהם, במשך עשרות שנים והשימוש בה לצורך הקמת מתקני הספורט, מעידה ללא ספק על כך שהתמורה בגין הקרקע שולמה. 50. הדבר מתיישב ונלמד גם ממכתביו של מר ברגמן ומייפוי הכח הבלתי חוזר שנחתם על ידי הגב' הרשקוביץ, שנים לאחר ביצוע העסקה, מהם עולה כי העסקה הסתיימה בשנת 1962, לא הייתה כל מניעה והתנגדות להעברת החזקה בחלקה לידי הרוכשת והמחלוקת היחידה נוגעת לאי תשלום מס השבח ע"י המועצה, אף שהתחייבה לעשות כן. עיתוי הוצאתו של צו הירושה ביחס למנוחה רחל ברגמן ז"ל 51. העיתוי שבו הוצא צו הירושה ביחס למנוחה רחל ברגמן ז"ל, אשר הלכה לעולמה עוד בשנת 1949 וצו ירושה לגבי עזבונה הוצא רק בשנת 1962, מחזק אף הוא את המסקנה כי הבעלים, יעקב ברגמן ויורשיה של המנוחה, שזהותם הייתה ידועה בעת שנערך ההסכם, נקטו בפעולות כדי לקדם רישום הקרקע על שם הרוכשת. לכן, זמן קצר לאחר שסוכמו הדברים דאגו להוצאת צו הירושה. 52. מתוך המפורט לעיל, עולה בברור כי נערכה עסקה, במסגרתה הוסכם על מכירת הזכויות במקרקעין לידי המועצה, שולמה התמורה והועברה החזקה. עדין נותר להכריע האם הוכח במידה מספקת כי נכרת הסכם כדין ביחס לכל בעלי הזכויות במקרקעין, שהרי לא הוצג ייפוי כח מטעמם, המייפה כוחו של מר יעקב ברגמן להתקשר בשמם בהסכם, ועל פי העדויות וכפי שניתן ללמוד ממכתבו של מר לנדסמן למשרד העבודה (נספח י"ג לתצהירו של מר אלוש), לפחות אחד היורשים, מר ברגמן בנימין ז"ל, לא היה בארץ באותה עת, והיה צורך לקבל את הסכמתו ואישורו. 53. התובעת המציאה ראיות בכתב המלמדות על כך שמר יעקב ברגמן ז"ל ואסתר הרשקוביץ ז"ל מכרו את חלקיהם לתובעת ולא הייתה להם כל טענה כלפיה. באשר ליתר הבעלים, לא ניתן לקבוע במידת ההוכחה הנדרשת כי אלה הסכימו ואישרו את המכירה, אף שלא נשמעה כל מחאה מטעמם לגבי העברת החזקה במקרקעין לידי המועצה, ולמרות שכפי שנלמד גם מעדותו של ירון ברגמן, הרי עד פטירתו של הסב, יעקב, הוא טיפל בכל ענייני הקרקעות של המשפחה. 54. שעה שגם לפני תחולתו של חוק המקרקעין, הנטל מוטל על הרוכש להמציא ראשית ראיה בכתב לעריכת ההסכם שיחד עם יתר הראיות תבסס ראיות טובות לעריכת ההסכם, לא שוכנעתי כי המועצה עמדה בנטל זה, אלא ביחס לזכויותיהם של יעקב ברגמן ואסתר הרשקוביץ. הסכם הפשרה 55. אין חולק כי בשנת 2001 הגישו הנתבעים, באמצעות בא כוחם עו"ד לב ארי, תובענה לפינוי וסילוק ידה של המועצה מחלקה 1 נשוא התובענה הנוכחית. 56. ביום 3.3.02, אישר בית משפט השלום בצפת את הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים ונתן לו תוקף של פסק דין. בהסכם הוצהר כי הצדדים מכירים בזכויות הנתבעים (התובעים שם) במקרקעין נשוא התובענה וכי ביצוע הפינוי ותנאיו ימסרו לבית המשפט בהודעה נפרדת. 57. להגשת התביעה קדמה פניה בכתב וטלפונית מאת מר ירון ברגמן אל היועץ המשפטי של המועצה דאז, עו"ד דני זמיר. על פי תצהירו של מר ירון ברגמן, עו"ד זמיר הסביר לו כי יש בידי המועצה אישורים מסוימים במס רכוש לגבי רכישת הקרקע אך אין בידיהם הסכם רכישה. עוד לפי תצהירו של מר ירון ברגמן ונספחיו, לאחר הגשת התובענה ביקש עו"ד זמיר ארכות בכדי לאתר מסמכים נוספים, ועל פי בקשתו, הוארך המועד להגשת בקשת רשות להתגונן. לבסוף לאחר מגעים בין הצדדים נחתם הסכם הפשרה, בו כאמור, מודה התובעת בזכויות הנתבעים בחלקה. 58. התובעת טוענת כי ראש המועצה דאז, מר אלול, הסכים לעריכת הסכם הפשרה, בעצת היועץ המשפטי, לאחר ששוכנע כי אין למועצה אפשרות להוכיח את זכויותיה במקרקעין ונוכח דרישת הנתבעים לקבל דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשתה המועצה בחלקה. הסכם הפשרה כלל ויתור מצד הנתבעים על דרישתם זו והסכמה מצידם לכך שהמועצה תמשיך להחזיק בחלקה ללא תמורה, עד לשינוי היעוד שלה. 59. בנוגע לשיקולים שהביאו להסכמה זו, הובאה עדותו של מר יוסי אלול, אשר העיד (בעמ' 32 לפרוטוקול), כי עו"ד זמיר, שבדק את הנושא, לבקשתו, הסביר לו כי אין כמעט מסמכים המאשים את קניינה של המועצה. מנגד הייתה דרישה מצד הנתבעים לדמי שימוש ראויים ומצבה הכספי של המועצה לא היה טוב. לכן, הואיל והנתבעים הסכימו לוותר על דמי השימוש וגם הסכימו שהמועצה תמשיך להשתמש בקרקע, באיצטדיון ובבריכה עד לשינוי היעוד והסכימו כי רק אם ישונה היעוד תפנה המועצה את החלקה, הסכים לעריכת הפשרה. מר אלול הוסיף כי לו היו בידיו המסמכים המצויים כיום בידי המועצה, הוא לא היה מסכים לפשרה. 60. הנתבעים טענו כי נהגו בשלב המו"מ בהגינות ובתום לב ואיפשרו לתובעת לבדוק את זכויותיה ולחפש אחר מסמכים, כפי שביקשה, לשם כך ניתנו לנציגיה ארכות טרם הגשת התביעה וגם לאחריה. 61. אין חולק כי הנתבעים לא הטעו את המועצה בדרך כלשהיא, וככל שהחלטתה להתקשר בהסכם הפשרה נבעה מטעות, היתה זו טעות הנובעת מכך שלא נעשה חיפוש יסודי או שהחיפוש שנעשה אחר המסמכים לא הניב תוצאות שיכולות היו לבסס את טענות התובעת. 62. לטענת הנתבעים, לא נתגלו כל מסמכים חדשים, לאחר החתימה על הסכם הפשרה, למעט יפוי הכוח של הגב' הרשקוביץ. ראשית, יפוי הכוח הינו מסמך מהותי וחשוב שלא היה בידי התובעת, והוא מהווה ראיה ממשית לביסוס טענתה כי הקרקע נרכשה מבעליה. שנית, העיד מר אלי גבאי, סגן מנהל היחידה במס שבח, שבגנזכה הוחזק תיק העסקה, הכולל את מרבית המסמכים הרלוונטיים, כי בשנת 2001, כאשר עו"ד זמיר פנה למס שבח וביקש לקבל את כל המסמכים, בקשתו לא נענתה. מר גבאי הבהיר כי למועצה הומצאו רק מסמכים הקשורים אליה, אולי את טופס ההצהרה והודעות השומה. (עמ' 28 לפרוטוקול). עדותו של מר גבאי מאשרת ותומכת בעדותו של מר אלול, שלא נסתרה, שלפיה, בעת עריכת ההסכם, היו בידי המועצה מסמכים מעטים, שלא אפשרו לה להתנגד לתובענה שהוגשה כנגדה ואשר התבססה על רישום הבעלות בטאבו. 63. הסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין ניתנים לביטול בשל פגם בכריתתם. "פסק דין בהסכמה הוא "הסכם מחייב שהוראותיו נוצרו ועוצבו על ידי הצדדים" (ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה נ' שרייבר פ"ד מז (441 (2 , בפיסקה 8). בהתאם לכך, מכיר הדין בקיומה של עילה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה בשל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק הדין. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענה מסוג זה נמצאת בפרק ב' של חוק החוזים, העוסק בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. חלותו של חוק החוזים על ענין זה נובעת, על כן, מן האופי החוזי המובהק של פסקי דין בהסכמה..." (ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס, פ"ד נא(1), 577 , 588-589 , סעיף 9 לפסק הדין). 64. התובעת אינה טוענת כי הנתבעים הטעו אותה או כי היה ידוע להם על טעותה, מכאן, כי ההוראה הרלוונטית לענייננו היא הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי),תשל"ג-1973,הקובעתכי: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה". 65. בהחלטה האם להענות לבקשה לביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק דין יש לייחס חשיבות רבה לשיקול סופיות הדיון, וסופיותן של פשרות בפרט. ההנחה היא כי בהשגת פשרה, שוקל כל צד את סיכוניו ומולם את סיכוייו, לפיכך, נפסק (בע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס, שאוזכר לעיל, כי "יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד. לומר אחרת, פירושו לומר שפשרה תהא מחייבת רק כל אימת שהדברים התרחשו כפי שהיה מצופה מלכתחילה. אין צורך לומר, כי בכך יהיה כדי לסכל את הטעם מאחורי כריתתן של פשרות". במה דברים אמורים, כאשר במסגרת הסכם הפשרה נערכים ויתורים הדדיים, על סמך הערכות וציפיות, ומאוחר יותר מתברר כי הערכות אלו לא התממשו באותו אופן והיקף הפגיעה או הנזק הוא חמור יותר או נמוך ממה ששוער, אזי אין הצדקה בדרך כלל להיעתר לבקשה לביטול הסכם הפשרה. 66. במקרה זה הוכח כי הסכם הפשרה נחתם על ידי המועצה עקב טעות, שעה שראש המועצה סבר כי אין כל תיעוד לעסקת המקרקעין שנערכה בין הצדדים לפני עשרות שנים והמועצה לא תוכל להדוף תביעת הפינוי שהוגשה כנגדה, ובנוסף, צפויה המועצה לשאת בנטל כספי ממשי, אם לא תגיע להסכמה. עוד הוכח כי לולא הטעות, לא הייתה המועצה מתקשרת בהסכם זה. 67. בשקולי הצדק לקחתי בחשבון את העובדה כי במשך שנים רבות החזיקה המועצה במקרקעין ללא עוררין, מדובר במקרקעין שהם נכסי הציבור וקשה להשלים עם התוצאה כי קניינם ישלל מן הציבור רק בגלל התנהלות לקויה של פרנסי הישוב. 68. טוענים הנתבעים כי נגרם להם נזק ראייתי, משום שהמועצה לא פעלה לרישום הזכויות ולא הגישה תובענה לאישור זכויותיה, בזמן שבעלי הזכויות היו עדין בחיים. טענה זו פועלת לשני הכיוונים, אכן המועצה התרשלה הן בדאגה לרישום נכסיה, והן בבירור ואיתור המסמכים כאשר נתגלעה המחלוקת, אך מנגד, הנתבעים לא עשו דבר במשך שנים כדי לקבל את החזקה במקרקעין. הסיבה הפשוטה היא שכל עוד היה מר יעקב ברגמן בחיים, לא היה איש שיחלוק על זכותה של המועצה במקרקעין. גם לאחר מותו של יעקב, לא מיהרו הנתבעים לממש את זכותם, כביכול, בקרקע. היורשים אף נרשמו כבעלי זכויות רק בשנת 2001, סמוך להגשת התביעה, למרות שמר יעקב ברגמן הותיר אחריו מסמכים ותיעוד מסודר של נכסי המשפחה. למועצה נתברר כי הקרקע איננה רשומה על שמה רק כאשר התעוררה הטענה מצד הנתבעים, כ - 40 שנה לאחר העברת החזקה במקרקעין. 69. בנסיבות אלו, אין ספק כי הצדק מחייב הכרה בזכות המועצה במקרקעין שנרכשו מיעקב ברגמן ואסתר הרשקוביץ, ומחדליה בהסדרת רישום הנכסים ואיתור המסמכים איננו יכול להוות שיקול מכריע כנגד קבלת העתירה לביטול הסכם הפשרה. 70. בית המשפט מוסמך על פי שיקול דעתו לבטל הסכם שנפל בו פגם עקב טעות שלצד השני לא הייתה ידיעה לגביו, תוך חיוב הטועה בפיצוי הצד השני להסכם. במקרה זה, לא נגרם לנתבעים נזק עקב אישור הסכם הפשרה, שעה שמלכתחילה לא היו זכאים לכך שתביעתם תענה. 71. סיכומו של דבר, אני מקבלת את התובענה בכל הנוגע לזכויותיו של יעקב ברגמן ז"ל התובעת זכאית להירשם כבעלת הזכויות במקרקעין שנרכשו מיעקב ברגמן - מחצית הזכויות בחלקה מכח היותו הבעלים הרשום בשנת 1961 ו - 3/24 חלקים נוספים שבאו לו בירושה מאת אמו רחל ברגמן, וכן כבעלת הזכויות ב - 3/24 חלקים במקרקעין שהוקנו לגב' אסתר הרשקוביץ, מכוח ירושת הגב' רחל ברגמן. סה"כ זכאית התובעת להרשם כבעלת הזכויות ב ¾ חלקים מתוך החלקה, וזאת בכפוף לתשלום כל מס, אגרה או היטל החל על פי כל דין. זכויותיו של מר יעקב ברגמן הועברו ונרשמו בטאבו מכוח צו ירושה ע"ש ברגמן מרים וברגמן צופיה (שטר 4826/2001/002), בהמשך הועברו זכויותיה של מרים ברגמן בירושה לצופיה ברגמן (שטר 4826/2001/003), כך שזכויותיו של יעקב ברגמן שהועברו לתובעת יגרעו מתוך הזכויות הרשומות כיום ע"ש צופיה ברגמן זכויותיה של הגב' הרשקוביץ אסתר הוקנו מכח צו ירושה לנתבעות 3-5, הגב' נחמה רחום הנתבעים 1,2 ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בפסיקת ההוצאות לקחתי בחשבון את התנהלות התובעת, והפגיעה שנגרמה לנתבעים כתוצאה ממחדליה. ביטול הסכם פשרהחוזהמקרקעיןביטול חוזהזכויות במקרקעיןהסכם פשרהפשרה