קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול העברת נכסים לפני פשיטת רגל: מונחת בפני בקשת המנהל המיוחד לנכסי החייבים יוסף ורחל בס, לביטול עסקת העברה שביצעו החייבים כשש שנים טרם נקלעו להליכי פשיטת רגל, ואשר במסגרתה הועבר בית מגוריהם לידי אחותה של החייבת, גב' שרה בן עזרא, שהינה תושבת ונצואלה. אין חולק, כי הסכם המכר נשוא הבקשה, נעשה מראש באורח שהעביר את הדירה לחזקתם של ילדי החייבים, וזאת במסגרת הסכם שכירות; אין אף חולק, כי בפועל מוסיפים אף החייבים עצמם להתגורר בנכס. אלא, שחרף האמור לעיל מתנגדת גב' בן-עזרא לבקשה, וזאת בטענה כי עניין לנו בעסקת מכר בתום-לב ובתמורה מלאה, אשר נערכה כשש שנים טרם מתן צוי הכינוס נגד החייבים. עיינתי בתגובות הצדדים, ולאחר שנערך דיון בו נחקרו החייבים וגב' בן-עזרא, ניתנת החלטתי זו. קריסתם של החייבים, מר יוסף בס וגב' רחל בס, מקורה בהתמוטטות החברה שניהלו, לחובותיה היו ערבים באורח אישי. הסכם המכר העומד במוקד המחלוקת, נחתם בין הצדדים ביום 15.1.03, שנה טרם קריסתה הסופית של החברה שניהלו החייבים, וכחמש וחצי שנים טרם הסתיים מאבקם המשפטי של החייבים בצווי כינוס נכסים שהושתו עליהם. בנסיבות המקרה, אין ולא תתכן מחלוקת כי זמן לא רב טרם חתימת החוזה, חילט הבנק הבינלאומי סך של 215,000 דולר השייך לגב' בן-עזרא, אשר שועבד על-ידה לטובת החברה של החייבים; זאת, נוכח חובותיה של החברה והמשבר המתמשך אשר פקד אותה, והביא בסופו של דבר לקריסתה המוחלטת והקלעותה לפירוק. סכום מחולט זה, שאין ולא תתכן מחלוקת כי גב' בן-עזרא העמידה לטובת החייבים זמן רב קודם שבא לעולם רעיון מכר הדירה, הינו בעל חשיבות רבה לעניינו, וזאת נוכח הזהות המסתמנת בינו לבין עיקר התשלום נשוא הסכם המכר. לגרסתה של גב' בן-עזרא, כלל לא ידעה על מצבם הקשה של החייבים, אלא סברה כי הם מוכרים את ביתם משום שהם מבקשים לעבור לבית טוב יותר. נוכח האמור לעיל, מתנגדת גב' בן-עזרא לגרסת החייבים, אשר קשרו קשר חד-משמעי בין עסקת המכר לבין קשייהם הכספיים ההולכים וגוברים; בעניין זה, טוענת גב' בן-עזרא כי אין ליתן אמון בגרסת החייבים, וזאת באשר היא אינה נכונה, ומקורה ככל הנראה בשל רצונם לזכות בתוספת כספים לקופת פשיטת הרגל שלהם. יוצא, כי השאלה הראשונה שיש להכריע בה, ואשר חשיבותה להכרעה הסופית רבה, היא שאלה עובדתית בעיקרה, ועניינה אומד-הדעת והאם ידעה גב' בן-עזרא, הלכה למעשה וב"זמן אמת" על קשייהם הכלכליים של החייבים. בנקודה זו, קיימות שתי נקודות אשר כל אחת מהן פועלת לרעתה של גב' בן-עזרא, והלכה למעשה פועלת כנגדה ברמה העובדתית. מעדותה של גב' בן-עזרא עצמה עולה במפורש, כי במועד הרלוונטי, היתה מצויה בקשר מצוין עם אחותה, והן היו מדברות לעיתים קרובות. דבר זה מעלה בפני עצמו ספק גדול בדבר טענתה של גב' בן-עזרא כי לא ידעה על קשייהם הכלכליים החייבים, קרי, אחותה וגיסה. האחרת; על-פניו קיימת סתירה עובדתית לכאורה בין העובדה כי פקדון רב-ערך של גב' בן-עזרא חולט באותה עת, בשל חובות החברה של החייבים, לבין הטענה כי לא היתה מודעת למצבם הכלכלי הבעייתי. בעניין זה, אינני יכולה לקבל את הטענה המשתמעת מגרסתה של גב' בן-עזרא, כי לא ידעה על חילוט הסכום. זאת, לא רק בשל החזקה הכללית על אדם בר-דעת, כי הוא עוקב ומקבל מידע על צעד כה דרסטי הקשור לנכסיו שלו, אלא גם נוכח העובדה כי סכום זהה הופיע במפורש - במועד סמוך מאד למועד החילוט - בהסכם שנכרת בין הצדדים. אוסיף ואעיר, כי בנקודה זו, מצאתי את עדותה של גב' בן-עזרא מתחמקת ולא ראויה לאמון. חרף העובדה כי המבקש שאלה שוב ושוב בחקירתה, התחמקה ממתן תשובה ישירה בכל הנוגע לנקודה זו, פעם באמירה עמומה כי "ביקשה מעורכת הדין שלה לכתוב מכתב", ופעם באמירה כי "הבנק לא ענה". במלוא הכבוד הראוי, אדם המחזיק חלק כה ניכר מחסכונותיו בבנק, חזקה עליו כי הוא מתעדכן מפעם לפעם במצב החסכון, וזאת וודאי וודאי מקום בו הוא אף משעבד אותו להבטחת התחייבויותיו של אחר. זאת ועוד; חילוט פיקדון בידי בנק במדינת ישראל, לא נעשה במחשכים ובאין-רואה. אי לכך, קשה עד מאד לקבל גרסה כאילו לא עלה בידי גב' בן-עזרא לקבל מידע במשך תקופה ארוכה כל-כך. זאת ועוד; כפי שהערתי קודם לכן, הרי שהזהות בסכום בין הפקדון המחולט לתשלום העיקרי נשוא הסכם המכר, כמו גם לשון החוזה המרמזת כי הסכום "כבר שולם", פועלים כנגד גרסתה של גב' בן-עזרא בעניין זה, ומקעקעים אף יותר את אמינותה. עניין זה מביא אותנו לדיון בטענה אחרת - ומאוחרת מאד - שהעלתה גב' בן-עזרא בשלב הסיכומים, ועניינה למעשה טענה דיונית הנוגעת לפסלותו כראיה של עצם המסמך המעיד על חילוט הפקדון. טענה זו, במלוא הכבוד הראוי, טוב היה לה אלמלא נטענה כלל, הן דיונית והן מהותית. ראשית; מן הבחינה המהותית, יגעתי ולא מצאתי מדוע יש לפסול מכתב רשמי שכתבה בתם של החייבים בשמם, בעת וכחלק מתפקידה כבאת-כוחם. לעניין זה, שלוחו של אדם (כולל פרקליטו המוסמך לייצגו) כמותו, ואין נפקא מינא האם מדובר בקרוב-משפחה או בפרקליט כלשהו המייצג את החייבים בעבור תשלום גרידא. שנית; אין צורך להכביר מילים, כי התנגדות להצגת ראיה יש להעלות מיד או מהר ככל האפשר לאחר שהיא מוצגת. וודאי וודאי, שאין כל מקום לשמור טענה לפסלות ראיה לשלב הסיכומים, ודי בכך בכדי לדחות על הסף טענה מסוג זה. חשובה אף יותר לדידי העובדה כי דווקא גב' בן-עזרא, שלא דקדקה עם עצמה כלל ועיקר בכל הנוגע ל"חומרות" נשוא דיני הראיות בפרט ועניינים דיוניים בכלל, מהינה לנסות ולדקדק עם הצד שכנגד באותו עניין. לעניין זה ראוי לציין, כי לו ביקשתי לדקדק בענייני פרוצדורה, אזי היה עלי למחוק תחילה את תצהירה של גב' בן-עזרא עצמה - אשר הוגש הן באיחור רב, ובניגוד להנחיות בית המשפט. במצב כזה, נקל לראות כי כל טענותיה העובדתיות היו נדחות מאליהן, עד כי לא היה כל צורך בכוחו הראייתי מכתב באת-כוחם של החייבים בכדי לפסוק כנגד גב' בן-עזרא, לאלתר ובאורח כמעט "טכני". יוצא כי בעניננו, "הפוסל במומו הוא פוסל", ואין לי אלא להצר כי צד המבקש כי בית המשפט ינהג כלפיו באורך-רוח ובמידה רבה מאד של גמישות דיונית, הופך את עורו ומבקש לדקדק - ושלא בצדק - עם הצד שכנגד באותם עניינים עצמם. מכל שנאמר עד כאן, עולות המסקנות העובדתיות הבאות:מחומר הראיות עולה מסקנה ברורה, שגב' בן-עזרא לא הצליחה לסתור, כי סביר עד מאד (די והותר לצורך מאזן ההסתברות האזרחי) כי גב' בן-עזרא היתה מודעת גם מועדת, לכך כי החייבים מצויים בקשיים כלכליים - הפקדון ששיעבדה לטובתם חולט; ובאורח אשר ספק אם הוא צירוף מקרים גרידא, מופיע סכום זהה לסכום הפקדון בהסכם המכר עצמו, שנכרת סמוך לאותה עת. זאת, כאשר הסכם המכר עצמו מנוסח - שחור על גבי לבן - כי עיקר התשלום, סך של 215,000 דולר שולם למוכרים עובר לחתימת ההסכם, וכי חתימתם על החוזה מהווה ראיה לכך כי קיבלו את הסכום. זאת, להבדיל מן התשלומים האחרים, המנוסחים בלשון עתיד. לעניין זה אוסיף ואעיר; הסיפא לסעיף הנוגע לתשלום דנן מחזקת את האמור בו, ומעידה היטב כי אין עסקינן אך בעניין של ניסוח, אלא באמירה מהותית המייחדת את התשלום הראשון ומבדילה אותו מן התשלומים האחרים. מכאן אף עולה, כי כל טענה מאוחרת ומנוגדת שמעלה גב' בן-עזרא כעת בעניין מועד התשלום (קרי, טענותיה כי למעשה הסכום שולם אחר-כך), אינה אלא העלאת טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, על כל המשתמע מכך. די באמור לעיל, כדי להעמיד את חוזה המכר נשוא הבקשה במצב בעייתי עד מאד, ולמצער - באורח שהוא שונה, באורח חד-משמעי, מחוזה מכר סטנדרטי. אכן, מודעת אני היטב לכך, כי בין בני משפחה עשויים להכרת ולהתקיים חוזים שונים מאלו שניתן למצוא בין קונה ומוכר זרים זה לזה, כולל גמישות הן בפן הראייתי והן בכל הנוגע לתמורה. אלא, שאין באמור לעיל בכדי להפוך חוזה למה שאינו - קרי, לייצר עמידה בדרישת התמורה במקום בו על-פניו נראה כי זו אינה מתקיימת. כך או אחרת, הרי מעבר לכל מה שנאמר לעיל, הרי מניתוח החוזה עצמו עולות מספר מסקנות, אשר מגבירות את המצב הבעייתי בלוא-הכי בו נתונה גרסתה של גב' בן-עזרא: אם אקבל דווקא את טענת גב' בן-עזרא עצמה, כי הסכום הכולל של תמורת המכר נשוא החוזה הינה מחיר שוק, ראוי והולם עבור הנכס באותה עת, הרי שדווקא טיעון זה פועל כנגדה היא, וזאת באשר מן הנסיבות עולה כי למעלה מ-50% מסך התמורה, כלל לא שולמה בתור תמורה חוזית, ולמעשה חולטה על-ידי הבנק לטובת חובות החברה שניהלו החייבים. אי לכך, הרי שלמעלה מ-50% מערך הדירה לפי גרסת גב' בן-עזרא עצמה לא שולם כלל הלכה למעשה, אלא שהדברים מעלים תהיה מהותית לגבי עצם מהות החוזה - ולמעשה מחזק את טענת הנאמן, כי עניין לנו למעשה בחוזה מכר למראית עין, אשר מסתיר מאחוריו "עסקה" מסוג שונה לחלוטין. לתהיה זו מצטרפת העובדה, כי לא עלה בידי גב' בן-עזרא להציג ראיה כלשהי אף לתשלומים הנוספים נשוא ההסדר. אוסיף ואעיר כי בתקופתנו, נקל לבעל חשבון להשיג מסמכים מן הבנק בו מתנהלים כספיו, אף אם הוא מתגורר במדינה אחרת. כך או אחרת, הרי אין ספק כי הגורם אשר נראה על-פניו כ"קרוב ביותר" מבחינה ראייתית לאסמכתאות וקל לו להשיגן, הינו גב' בן-עזרא, אשר לכאורה הכספים שולמו לה. אלא שבנסיבות המקרה, לא הוצגה בפני אסמכתא כלשהי. מבנה העסקה נשוא החוזה הינו תמוה וחריג, ומעלה חשש כבד לשימוש בגב' בן-עזרא בתור "צינור" להעברת הדירה מן החייבים לילדי החייבים, באורח אשר מעלה חשד כי הוא מכוון "לחסן" את הדירה מ"פגיעתם הרעה" של נושי החייבים. חשש זה עולה לא רק נוכח סמיכות הזמנים לחילוט שביצע הבנק מחד, קשיי החברה של החייבים והקלעותה לפירוק, אלא גם אף נוכח עצם מהותו של ההסכם. זאת, על-ידי עצם ההצמדה בין הסכם המכר להסכם שכירות ארוך טווח במיוחד לטובת ילדי החייבים - ודרכם, אף הבטחת המשך שהייתם של החייבים עצמם בדירה. שהרי, ממה נפשך: אם רצו החייבים (בניגוד לגרסתם דהיום ולפי גרסתה של גב' בן-עזרא, שנמצאה בלתי אמינה) לשפר את תנאי מגוריהם ולהעביר את הדירה לשימוש של ילדיהם, מהו הנימוק ההגיוני אשר מצדיק פעולה סיבובית שכזו, דרך מכר הדירה כביכול לאחותה תושבת החוץ של החייבת? ואף אם נניח, כי החייבים לא יכלו להעביר את הדירה חינם אין-כסף לילדיהם, ונזקקו לתשלום בעד כך, מדוע לא יכלו לגבות במישרין את דמי השכירות, שלא דרך אותה "חוליה מתווכת"? זאת במיוחד נוכח העובדה שכבר הוזכרה, כי החלק הארי של "התשלום החוזי" בעבור הדירה לא הגיע לידיהם, אלא מדובר בפקדון שחולט בידי נושה של החברה שניהלו? לעומת זאת, אם אכן היתה כוונה בתום-לב להשתמש בדירה כתשלום עבור נשייתה לכאורה של הגב' בן-עזרא עצמה בחייבים, מדוע אין הדבר מקבל כל ביטוי בחוזה, אלא תחת זאת הוא "מתחפש" לחוזה מכר רגיל ומבליע את העובדה כי עיקר התשלום הינו למעשה הפקדון שחולט? כל האמור לעיל חובר יחדיו, ויוצר שורה של חזקות ראייתיות (שלא לומר, פרי שורת ההגיון) שלא עלה בידי גב' בן-עזרא לסתרן. חזקות ותהיות בלתי פתורות אלו חוברות זו לזו, ובמשקלן המשותף (למצער), הן מביאות למסקנה כי בנסיבות המקרה, דווקא גרסתו של המנהל המיוחד מסתברת יותר - כי עסקת המכר לאו עסקת מכר היא, ותחת זאת אין מדובר אלא בשימוש בפעולתו של הבנק בכדי להסוות העברת נכסים מן החייבים לילדיהם (דבר שחובר על העובדה, כי זמן מה קודם לכן, העבירו החייבים במתנה נכס מקרקעין נוסף לטובת בנם), או ליתר דיוק - מהלך משפטי סיבובי, אשר נועד להשתמש באחותה תושבת החוץ של החייבת בכדי "לחסן" את דירת המגורים מן הנושים, כאשר בפועל נותר המצב האמיתי על מכונו - החייבים וילדיהם הוסיפו להשתמש בדירה, היום כבימים ימימה. התוצאה הנובעת מכך, הינה ברורה וחד-משמעית; יותר מאשר "הענקה בטלה" במובנה הקלאסי לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, עניין לנו למעשה בחוזה למראית-עין, אשר כל-כולו נראה כנגוע בנסיון להרחיק נכסים מהישג ידיהם של נושי החייבים. כך או אחרת: אמת בגרסתה של גב' בן-עזרא - אין; ואף תמורה ראויה בעבור הדירה - אין; נוכח העובדה, כי הסכם המכר נופל מניה וביה במסגרת הזמנים נשוא סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, הרי שכך או כך, דינו בטלות, ויש לראות את הדירה הלכה למעשה ככזו המצויה עדיין בחזקתם של החייבים, וככזו ניתנת (בכפוף למגבלות נשוא דיני פשיטת הרגל) למימוש בידי בעל התפקיד בהליכי פשיטת הרגל. אי לכך, דין הבקשה להתקבל. בנסיבות המקרה, ונוכח אורח התנהלותה במהלך הדיון בבקשה, תשא גב' בן-עזרא בהוצאות המנהל המיוחד ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 50,000₪, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. העברת נכספשיטת רגל