קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול זיכוי מטעמי הגנה מן הצדק: 1. לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' ס. הנשיא, השופט ח. סבאג) בת"פ 126/07, מיום 17/03/11, בו זיכה את המשיבה מהעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, בקבלו טענה לקיומה של הגנה מן הצדק. 2. פסק הדין מעורר סוגיות שונות ביחס להרשעתם של בעלי מקצוע, מהנדסים וארכיטקטים, בעבירות לפי סעיף 214 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). הרקע לערעור 3. נגד המשיבה הוגש כתב אישום, המייחס לה שתי עבירות של מסירת הודעה כוזבת או מטעה, בניגוד לסעיף 214 לחוק התכנון והבניה, בקשר לבניה במתחם מלון מצפה הימים. 4. כתב האישום אוחז שני אישומים. לפי הנטען בכתב האישום, בתקופה הרלוונטית היו המקרקעין הידועים כגוש 13740 חלקות 3, 5 בצפת (להלן: "המקרקעין"), בבעלותו של מר סמי חזן (להלן: "חזן") וחברת מצפה הימים השקעות בע"מ (להלן: "החברה") ופעל בהם מלון מצפה הימים (להלן: "המלון" או "מצפה הימים"). על המקרקעין, חלות שתי תוכניות רלוונטיות, תוכנית מס' ג/61 אשר פורסמה למתן תוקף ביום 20/07/1967 (להלן: "התוכנית הראשונה"), שמטרתה לקבוע את ייעוד המקרקעין ותכליותיהם, והתוכנית השנייה- תוכנית מס' ג/1375 שפורסמה למתן תוקף ביום 3/05/1973 (להלן: "התוכנית השנייה"), שמטרתה לקבוע באזור ההבראה והנופש את הבינוי על המגרש והשירותים. במהלך השנים, נתנה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה צפת (להלן: "הוועדה"), מספר מסמכים שנחזו להיות היתרי בנייה, ושחלקם בוטל מאוחר יותר, ביניהם שני היתרים שהוצאו על סמך בקשות שהוגשו באמצעות המשיבה. 5. על פי כתב האישום, בתאריכים 17/11/02 ו- 16/08/04 הגישו חזן והחברה, באמצעות המשיבה, לוועדה בקשות להיתרי בניה (שכונו בקשות ג' ו- ד'), בהן נכללו פרטים חשובים כוזבים ומטעים, בכך שלא נרשם כי הבנייה המבוקשת חורגת מאחוזי הבנייה המותרים בה, (אף שבפועל התבקש בבקשה הראשונה היתר לשטח כולל שחרג מהמותר לפי התוכנית ב 6,684.94 מ"ר בבקשה השנייה נתבקש היתר לבניה החורגת ב- 7,493.81 מ"ר מהשטח המותר לפי התוכנית), כמו כן לא נרשם בבקשות כי הבנייה המבוקשת חורגת ממספר הקומות המותר עפ"י התוכנית ושטח המגרש לצורך חישוב אחוזי הבנייה צוין כ- 25,410 מ"ר (שהוא שטח החלקה כולה), במקום 17,000 מ"ר, שטח המגרש המיועד לבנייה. עוד נטען בכתב האישום כי המשיבה סימנה בבקשות את הקו המפריד בין השטח הפרטי הפתוח (שפ"פ) לשטח המיועד לביתני הנופש, מבלי שנרשם עליו במפורש, כי הוא חוצץ בין יעודי קרקע שונים. 6. בגין מעשים אלה, מייחס, כאמור, כתב האישום למשיבה, מסירת ידיעות לוועדה, ביודעה שהן כוזבות ומטעות בפרטים חשובים, במטרה להשיג את אישור היתרים ג' ו- ד', תוך עקיפת הוראות התוכנית הראשונה והשנייה לעניין אחוזי הבנייה ומספר הקומות המותרים, והתאמת מיקום המבנים לתכליות המותרות בו. 7. בפני בית המשפט קמא לא הייתה מחלוקת, כי המשיבה היא שערכה והגישה את שתי הבקשות, שעל פיהן הוצאו ההיתרים אשר בוטלו מאוחר יותר, כמצוין בכתב האישום. 8. המחלוקת התמקדה בשאלות, האם הגשת הבקשות, בדרך המתוארת לעיל, מהווה מסירת ידיעה כוזבת או מטעה, נוכח טענת המשיבה, כי שיקפה בתוכניות את כל הבנייה הקיימת במלון ובכך למעשה לא הטעתה את הוועדה, והאם הוכח כי הבקשות הוגשו במטרה לקבל היתר בנייה כנדרש בסעיף 214 לחוק התכנון והבנייה. 9. בנוסף ולחלופין, טענה המשיבה כי יש לזכותה על סמך טענה לקיומה של הגנה מן הצדק, בשל אכיפה בררנית, במישור הכללי - בטענה שעד היום לא הועמד לדין אדריכל בעבירה לפי סעיף 214 לחוק התכנון והבנייה, ובמישור הפרטני - עקב כך, שלא הוגש כתב אישום נגד מעורבים אחרים בפרשה, המודד מר ח'אטר הייתם, המהנדס מר דותן רייכרט והמהנדס מר איתן נעמן. 10. לאחר שמיעת הראיות, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי הוכחו יסודות העבירה. בית המשפט קמא דחה טענות המשיבה, לפיהן לא הייתה חובה עליה לפרט את הסטיות מהתוכניות וקבע כי הבקשות הוגשו במטרה להשיג היתר. בית המשפט קמא קבע עוד, כי אין נפקא מינה האם המוסד התכנוני ידע על הכזב שבבקשה אם לאו, ועמד על הטעם לכך שסעיף 214 לחוק התכנון והבניה איננו מתנה קיום העבירה באי ידיעת הוועדה על המידע הכוזב שבבקשה. 11. קביעותיו של בית המשפט קמא באשר להסתמכות על ההגנה מן הצדק, הן העומדות במרכזו של ערעור זה. במישור הכללי, נדחו טענות המשיבה לאכיפה בררנית, משלא הוכחו מן הפן העובדתי. טענות המשיבה לאכיפה בררנית בהעמדתה לדין לעומת מעורבים אחרים בפרשה, נדחו בחלקן, כך נדחתה הטענה בכל הנוגע למודד ח'אטר הייתם והמהנדס איתן נעמן, מן הנימוק שתפקידם ומעמדם וחובתם כלפי הוועדה, על רקע החלק בו מילאו בפרשה, הוא שונה מזה של המשיבה, ולכן לא עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה להוכיח קיומה של הפליה או אכיפה בררנית. 12. לעומת זאת, טענות המשיבה ביחס למהנדס דותן רייכרט, נתקבלו על דעתו של בית המשפט קמא והוא שוכנע, כי המערערת התרשלה בעניינו ולא פעלה להגשת כתב האישום כנגדו, אף שפעל באורח דומה ואף חמור יותר מאשר המשיבה. 13. על סמך האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי הגשת כתב האישום כנגד המשיבה עומדת בסתירה לעקרונות הצדק, ההגינות המשפטית, השוויון בפני החוק ולאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, וכי לא ניתן לרפא פגם זה באמצעים מתונים יותר, ולפיכך, הורה על זיכוי המשיבה. טענות הצדדים בערעור: 14. המערערת טוענת, כי שגה בית המשפט קמא כשקיבל את טענת המשיבה לקיומה של הגנה מן הצדק, וזאת מכמה טעמים: מועד העלאת הטענה, קביעות בית המשפט קמא על בסיס החומר שהובא בפניו, ומסקנתו המשפטית של בית המשפט קמא. 15. המשיבה מבקשת לקבוע כי הוכחה טענה שלאכיפה בררנית וכי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, מה גם שלעמדתה, היה על בית המשפט לזכותה על סמך הטיעונים שהעלתה לגופו של עניין. דיון והכרעה 16. סעיף 214 לחוק התכנון והבניה קובע כדלקמן: "המוסר למוסד תכנון או לרשות מקומית או לעובד מעובדיהם ידיעה, בידעו שהיא כוזבת או מטעה בפרט חשוב, במטרה להשיג אישורה של תכנית או של הוראה שבה או היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, במטרה להשיג את דחייתם או במטרה כיוצאת באלה, דינו - מאסר שנתיים; הוראה זו אינה גורעת מאחריות פלילית לפי כל דין אחר". 17. בית המשפט קמא קבע כי המשיבה, פעלה בניגוד לחובתה וחרף הצהרתה על גבי טופסי הבקשות שהגישה לוועדה, בכך שלא פרטה את הסטיות מהוראות תוכניות המתאר החלות במקום, כמתחייב על פי הדין ומהמוצהר על ידה. מדובר בסטיות רבות ובמימדים עצומים, אשר הועלמו מן הבקשות שנועדו להשגת היתרי הבניה, ביודעין ולא בהיסח הדעת. 18. עוד נקבע, ובצדק, כי העובדה שמי מאנשי הועדה ידע או צריך היה לדעת כי הבקשה סוטה מתוכנית המתאר, איננה בבחינת הגנה למשיבה. תחולת הסעיף איננה מצומצמת למקרים בהם אין הועדה מודעת לסטייה. 19. מטרת ההוראה הינה להעמיד את הועדה על העובדה שהבקשה סוטה מן התוכנית, בכדי שתוכל לבחון אותה כראוי, ובכדי להבטיח פיקוח הולם על התנהלות המוסד התכנוני כלפי פנים וכלפי חוץ. 20. לא מצאתי בטיעוני המשיבה כל סיבה לקבוע כי טעה בית המשפט קמא כאשר הרשיעה בביצוע העבירות. מדובר אמנם בכתב אישום שאיננו שכיח, אולם הפרשה כולה הינה חריגה בחומרתה ובהיקפיה, ומשתרעת על פני שנים, בהן, על פני הדברים, אושרו בקשות, שלא בהתאם להוראות הדין ולדרישות התכנוניות, על סמך בקשות שכללו פרטים כוזבים או מטעים, כפי אלו שערכה המשיבה. נסיבות אלו, חייבו הגשת כתבי אישום כנגד המעורבים בהשגת ההיתרים. 21. בית המשפט קמא זיכה את המשיבה, חרף קביעותיו דלעיל, בהתבסס על טענתה להגנה מן הצדק. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ושמעתי אותם, שוכנעתי כי דין הערעור להתקבל, מן הנימוקים הבאים: 22. ראשית, מן הפן הדיוני, טוענת המערערת, כי טענת ההגנה מן הצדק, שהיא טענה מקדמית, הועלתה על ידי המשיבה לראשונה מפורשות רק בסיכומיה, ומשכך טעה בית המשפט קמא בכך שקבע קביעות עובדתיות הנוגעות לחומר הראיות שעמד בבסיס ההחלטה שלא להעמיד את מר רייכרט לדין, מבלי שעניין זה בורר בפניו כנדרש בהליך הפלילי. המערערת אינה חולקת על זכותו של נאשם להעלות טענת הגנה מן הצדק בכל שלב של ההליך, אולם לטענתה, ככל שמדובר בטענה עובדתית, ראייתית, לא היה מקום להידרש אליה, בלא שנטענה מפורשות ונערך לגביה בירור עובדתי מלא. המערערת מוסיפה כי לא פרשה בפני בית המשפט קמא את מכלול הראיות והשיקולים בעניינו של מר רייכרט, בהעדר טענה קונקרטית בעניינו, ולפיכן לא היה כל מקום לבסס קביעות על בסיס הראיות החלקיות שהונחו. לכן, ומשהחליט בית המשפט קמא להעלות מיוזמתו טענה עובדתית בדבר מחדלים שאירעו בחקירתו של מר רייכרט, היה עליו לאפשר לצדדים להביא ראיותיהם בעניין, בהתאם לסעיפים 168-167 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב -1982. 23. לטענת המשיבה עלתה הטענה כבר במהלך הדיונים בבית המשפט קמא, לרבות בפגישה שנערכה בין ב"כ המערערת, ב"כ המשיבה ובכירים בפרקליטות במחלקת תכנון ובנייה בטרם ניהול ראיות התביעה, פגישה שנועדה לנסות ולהגיע להסדר בתיק. המשיבה מפנה גם לסיכומיה של המערערת בהם התייחסה לעניין ההגנה מן הצדק ללא הסתייגות. בכל הנוגע לטענת המערערת בגין פגיעה ראייתית שנגרמה לה עקב העלאת טענת ההגנה מן הצדק בשלב מאוחר, מפנה המשיבה להודעת הערעור בה מודה המערערת, כך לטענתה, כי התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט קמא בדיון בטענת ההגנה מן הצדק, הייתה מונחת גם בפני המערערת. 24. טענת ההגנה מן הצדק הינה טענה מקדמית וככזו, יש להעלותה בשלב מוקדם של ההליך, בהתאם לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר להעלות טענה מקדמית (למעט טענה לפי סעיף 149(1) ו-(3), גם בשלב מאוחר יותר, ללא צורך בקבלת אישור בית המשפט, אולם, ברי כי אי בירורן של העובדות, המהוות בסיס לבקשה, כהלכה, בשל האיחור בהעלאת הטענה, תיזקף לחובת הנאשם, המבקש לסמוך על הטענה. 25. במקרה זה, לא הועלתה הטענה ביחס למהנדס מר רייכרט, אלא בשלב סיכומי ההגנה. טוענת המשיבה, כי העלתה את הטענה כבר ביום 03/12/10 (במהלך שמיעת הראיות). באותה ישיבה שטחה ב"כ המשיבה בפני בית המשפט קמא מספר בקשות בנוגע לעיון בחומר החקירה, זימונו של עד לחקירה נוספת ודחיית הדיון למועד מאוחר יותר. בין היתר, עתרה ב"כ המשיבה לדחות את מועד הדיון בטענה כי בכוונתה לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, בכדי להגיש בקשה לעיכוב ההליכים, על סמך קיומה של אפליה פסולה באי העמדתם לדין של ארכיטקט נוסף ומודד (ששמם לא פורט בטיעון). בהמשך גם טענה ב"כ המשיבה, כי לא נתקלה באף כתב אישום שהוגש כנגד ארכיטקטים או מהנדסים שפעלו בדומה למשיבה. טענה מפורטת להסתמכות על נימוקים אלו כמקימים הגנה מן הצדק לא הועלתה, לא כטענה מקדמית ולא במהלך בירור המשפט, והדברים שימשו רק כרקע לבקשות אחרות שהעלתה המשיבה. 26. העובדה שהדברים הועלו גם בישיבות שנערכו בין הצדדים מחוץ לבית המשפט, בהנחה שכך היה, איננה תומכת בטענות המשיבה, שכן, על פניו, לא הייתה כל מניעה כי תעלה את טענותיה בדרך הנכונה כטיעון מפורט בפני בית המשפט, בדרך שתאפשר למאשימה להתמודד איתן. 27. המערערת אמנם התייחסה לשאלת קיומה של הגנה מן הצדק בסיכומיה, לטענתה, כתגובה למה ש"עלה בין השיטין" בטענות וראיות המשיבה, ובכך פתחה פתח להעלאת הטענה בשלב מאוחר על ידי ההגנה, אולם, אין בעובדה זו כדי להועיל למשיבה, מקום שבו לא עלה בידיה להוכיח, במידה הנדרשת, את התשתית העובדתית הנחוצה לקבלת הטענה, בשל כך שלמערערת לא ניתנה הזדמנות ראויה להתמודד עם הטיעון. 28. בהעדר טיעון קונקרטי באשר להפליה/אכיפה בררנית, התמודדה המערערת בסיכומיה עם טיעונים אפשריים ביחס לאי העמדתם לדין של המודד והמהנדסים, על פי העובדות, כפי שהובאו בפני בית המשפט קמא, ומבלי שניתנה לה הזדמנות להגיב על טיעונים שהועלו בסיכומי ההגנה, וכפי שהורחבו בקביעותיו של בית המשפט קמא. שיקול זה לא נלקח בחשבון בהחלטתו של בית המשפט קמא. 29. לגופו של עניין - טוענת המערערת כי בית המשפט קמא שגה במסקנותיו, שכן ההחלטה שלא להעמיד לדין את רייכרט התבססה בעיקרה, על קשיים ראייתיים. ומשכך, אין המדובר כלל באכיפה סלקטיבית. לטענת המערערת נתפס בית המשפט קמא למספר טעויות עובדתיות משמעותיות: א. מעמדו של מר רייכרט אינו זהה לזה של המשיבה, וודאי שאינו חמור ממנו. ב. מר רייכרט הגיש בקשה בנוגע למבנים אחרים מאלו של המשיבה, בתקופת זמן אחרת ומאוחרת לאירועים הנזכרים בכתב האישום, בעוד שהמשיבה הגישה שתי בקשות על פני תקופה של מספר שנים. ג. גם לאחר שניתן היתר על פי הבקשה הראשונה, המשיכה המשיבה והגישה את הבקשה השנייה מבלי שהתריעה בפני הוועדה על המצב החוקי, כאשר ההיתרים בוטלו רק בשנת 2007 עם התערבות הפיקוח המחוזי. בעוד שרייכרט הגיש רק בקשה אחת ומייד עם היוודע לו דבר הנפקת טופס ההיתר, שאינו מתאים לנתוני הבקשה, התריע על כך, דבר שהוביל לביטול ההיתר תוך ימים ספורים. 30. עוד טוענת המערערת כי בית המשפט קמא קבע שרייכרט מסר למוסד התכנון ידיעה כוזבת או מטעה בפרט חשוב, במטרה להשיג אישור תוכנית או היתר, אולם, אין בתיק ואף לא בחומר החקירה שברשות המערערת, ולו ראייה אחת מוחלטת ממנה ניתן ללמוד מהם המסמכים/הידיעות, שהגיש רייכרט למשרדי הוועדה המקומית. בית המשפט קמא יצא מהנחת עבודה שגויה לפיה מחזיק רייכרט את הבקשה שנמסרה לוועדה - הגרמושקה, זאת שעה שהוכח בראיות כי לא ניתן לדעת מעבר לכל ספק סביר, מה הייתה אותה ידיעה שנמסרה לוועדה. 31. לטענת המערערת, בהתאם לראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא תיקן רייכרט את בקשתו והבהיר כי לא ניתן לדון בה לגופה בטרם תאושר תוכנית ג/15610. לעניין קביעת בית המשפט קמא כי המאשימה לא עשתה די כדי לאתר את הגרמושקה בה כביכול אמורה להימצא הידיעה הכוזבת, וכי לא ערכה חיפוש לעניין זה במשרדו של רייכרט, טוענת המערערת כי, ראשית, לא נטענה כל טענה עובדתית בדבר מחדל כזה או אחר ולכן לא נדרשה להוכיח כי לא התקיים. אין מדובר במחדל חקירה בדין דנן, אלא במחדל חקירה בתיק אחר שכלל לא נדון בפני בית המשפט קמא. משהעלה בית המשפט קמא מיוזמתו את הטענה בדבר מחדל חקירה בתיק שלא נדון בפניו, היה עליו לאפשר לצדדים להביא ראיות לסתור בהתאם לסעיף 168 לחסד"פ. שנית, לטענת המערערת היא עשתה מאמצים לאיתור הגרמושקה אך לשווא. שלישית, עפ"י הראיות, אין מחלוקת כי הגרמושקה לא חתומה. רביעית, חיפוש במשרדו של רייכרט לא היה מועיל שהרי הוכח, כי אין התאמה בין המסמך שרייכרט סבר שהוא הנוסח האחרון לבין ההיתר. המערערת טוענת כי אין במסמכים שהחזיק רייכרט ברשותו, כדי לגבש את היסוד העובדתי של העבירה לפי סעיף 214 לחוק, וללא גרמושקה חתומה מאת הועדה, קשה עד בלתי אפשרי לבסס את היסוד העובדתי של העבירה. בכל הנוגע לייסוד הנפשי של העבירה, טען רייכרט בחקירתו כי לא היה מודע לכך שבמצב התכנוני שהתקיים אז לא ניתן היה לבקש היתר ולא נמצאו ראיות נוספות בתיק כדי ללמד על מודעותו. 32. המשיבה חולקת על הטענה כי אין למערערת ראיות מספיקות לשם העמדתו לדין של רייכרט. לטענת ב"כ המשיבה מדובר בעבירה התנהגותית ולא תוצאתית, מר רייכרט הודה בכל העובדות, ולבית המשפט הוגשו הבקשות שהגיש לוועדה או בקשות דומות להן. זאת ועוד, מר רייכרט הודה כי הוא אשר שלח מכתב לוועדה המקומית והצביע בפניה על אי הדיוקים שבבקשתו. הוא ידע גם מהו המידע הכוזב שהוא מסר בבקשתו. 33. לטענת המשיבה, מר רייכרט נשכר ע"י חזן לשם הגשת בקשה לקבלת היתר בנייה וביצע את אותן פעולות שביצעה המשיבה, תוך שחתם על אותן הצהרות אך הוא לא הועמד לדין. התנהגותו, כך לעמדת המשיבה, מלמדת על מודעות ומשכך קביעת בית משפט קמא על זיכוי המשיבה מחמת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית נכונה. 34. כידוע, הנטל מוטל על הנאשם לשכנע בקיומה הגנה מן הצדק. טענת הגנה מן הצדק עשויה לקום לנאשם מטעמים של אכיפת בררנית, במקרים בהם נמצא כי ההחלטה להעמידו לדין נגועה באפליה, בשיקולים זרים או בחוסר סבירות, בהתאם לפסיקה אשר הגדירה אכיפה בררנית כ"אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים, או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" (בג"ץ 6395/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289). שאלת קיומה של אכיפה בררית נבחנה בפסיקה, בדרך כלל, בכל הנוגע לשיקולי התביעה בהגשת כתבי אישום או במדיניותה באשר לבקשות מעצר או הסגרה. בהקשר זה נקבע בע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, , כדלקמן: "בבחינת מושכלות יסוד היא שלא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני פרטים, יהא עניינם דומה ככל שיהיה, מהווה אכיפה בררנית. אמנם, החלטתה של הפרקליטות, כרשות מינהלית, להעמיד אדם לדין אינה יכולה להיעשות בשרירות הלב, ועליה לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים ענייניים, סבירות ועוד... עם זאת, יש לזכור כי מדובר בהחלטה מורכבת, בעלת שני פנים - הערכת היכולת להוכיח את האישומים כנגד החשוד, והעניין הציבורי שבהעמדתו לדין (ראו סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). במסגרת אלו על הפרקליטות לשקול שיקולים רבים, תוך הענקת המשקל המתאים לכל שיקול, כך ששקילה עניינית של שני חשודים שענייניהם דומים (אך לא זהים), לא תניב דווקא החלטה זהה. תוצאה זו אינה מהווה בהכרח אכיפה בררנית. כפי שנאמר בעניין זה בע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 10.3.2008), בפסקה 6 לחוות דעתה של השופטת א' חיות: "הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית כזו אף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים ובין בדרך של השוואת מצבם של המעורבים שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין." בכל הנוגע לנטל המוטל על הטוען לאכיפה בברנית, נקבע באותו פסק דין כי: "... לשם העלאת טענה בדבר "הגנה מן הצדק", הנשענת על טענה לאכיפה בררנית, יהיה על הטוען להראות, בראש ובראשונה כי מדובר בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלוונטי לעניין, במובן זה שהוא מצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום. בשלב השני יהא על הטוען להראות כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, בין אם בדמות שרירותיות, התחשבות בשיקולים שאינם מן העניין, או חלילה שקילת שיקולים שאינם ראויים. מטבע הדברים מדובר בשני שלבים השלובים זה בזה, ואשר רב המשותף להם. הנטל להוכיחם, שאיננו פשוט כלל וכלל, מוטל על הנאשם, באשר הפרקליטות, ככל רשות מינהלית, נהנית מהחזקה לפיה פעולותיה נעשות כדין (ראו עניין זקין, בעמוד 307)" ראה בעניין זה גם ע"פ 3468/07 חנוך עצמון נ' מדינת ישראל, . 35. במקרה שלפני, מר רייכרט זומן כעד הגנה. בעת שהעיד בבית המשפט היה עדיין תיק החקירה תלוי ועומד כנגדו. במהלך חקירתו עמדה הסנגורית על כך שנציגת התביעה תבטיח לעד, כי לא יוגש כנגדו כתב אישום. ב"כ המערערת התנגדה ליתן הצהרה כזו והסבירה, כי העד נחקר כחשוד וטרם גובשה החלטה האם להעמידו לדין. מהמשך הטיעון, ניתן היה להבין, כי התביעה מתקשה לגבש עמדה באשר להגשת כתב האישום בשל המצב הראייתי. על סמך האמור לעיל כשלעצמו, מן הראוי היה לדחות את טענת המשיבה לאכיפה בררנית. ראשית, ברור מן הטיעון, כי טרם הוחלט האם להעמיד את מר רייכרט לדין, שנית, קשה להבין כיצד יכולה המשיבה מצד אחד לדרוש, כי המערערת תתחייב לא להעמיד לדין את עד ההגנה שזימנה, ובאותה נשימה להיתלות באי הגשת כתב האישום כנגדו, כעילה לזיכויה, בזעקה לפגיעה בשוויון ובתחושת הצדק. 36. מעבר לכך, באמצעות מר רייכרט הוגשה בקשה אחת להיתר. מעדותו של מר רייכרט בבית המשפט עלה בבירור, כי קיים קושי ראייתי להעמידו לדין, להבדיל מעניינה של המשיבה, שכן לא אותר מסמך הבקשה שהגיש לוועדה, (הגרמושקה), ואשר בו, לפי החשד, נפל הפגם. 37. השאלה האם היה קושי ראיתי להגיש כתב האישום, נבחנת על פי חומר הראיות שהיה בידי גורמי התביעה ולא על פי הראיות שנוספו במהלך הדיון בבית המשפט בהליך הנוכחי. על כל פנים, גם בעת עדותו בבית המשפט לא יכול היה העד לאשר, כי הגרמושקה שהוצגה בפניו בדיון היא אותה גרמושקה עליה נחקר, הוא אף השיב כי לא מדובר באותה גרמושקה (עמ' 104 לפרוטוקול). בתגובה לבקשות שהוצגו בפניו נ/15 ו-נ/14 השיב העד, כי איננו יודע איזו בקשה הוגשה באמצעותו, או על ידי מי מעובדיו, לוועדה (ראה גם עדותו בעמ' 107). זאת בניגוד לנטען בטיעוני התגובה של ב"כ המשיבה. הקושי לסמוך על "הודאת" העד כבסיס להעמדתו לדין עולה בבירור מתוך תשובותיו בחקירה הנגדית, שם בעמ' 108, ציין כי הוגשו מס' בקשות להיתר, הן עודכנו מפעם לפעם, כאשר באחת הבקשות, לדבריו, ציין מפורשות את החריגות. לפי עדותו, משנוכח לדעת כי נתקבל ההיתר, שלח לוועדה את המכתב ת/21, כ-10 ימים בלבד לאחר הוצאת ההיתר. לקושי בהוכחת היסוד העובדתי של העבירה נוסף קושי בהוכחת היסוד הנפשי, וגם הוא עולה מתוך הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא. 38. בנסיבות אלה, אף שהעד הודה כי היתר הבנייה (נ/16) הוצא בהתאם לבקשה שהגיש, לא ניתן לומר כי עמדת המערערת, כי בהעדר הבקשה עצמה, עלול לעמוד בפניה קושי ראייתי להוכיח את אשמתו, הינה מופרכת, כל שכן, אין בסיס להנחה כי מדובר בהתנהלות שערורייתית של גורמי אכיפת החוק, הלוקה בשרירות או נובעת ממניעים פסולים. 39. בית המשפט קמא דחה את טיעוני המערערת לאחר שמצא פגם בהתנהלותה, בכך שלא עשתה מאמצים לאיתור הגרמושקה ולא הוכיחה מה נעשה כדי לאתר את המסמך. טענה זו כנגד אופן ניהול החקירה לא עלתה כלל על ידי המשיבה, לא במהלך הדיון ולא בסיכומיה. צודקת לפיכך, המערערת בטענתה, כי לא ניתנה לה כלל הזדמנות להראות ולהוכיח בפני בית המשפט קמא מה נעשה לאיתור המסמך ולאיסוף הראיות. 40. יתירה מכך, גם אם שוכנע בית המשפט קמא כי המערערת לא פעלה בחריצות הנדרשת ובסבירות ראויה לאיסוף הראיות כנגד מר רייכרט, אין די בכך בכדי להביא למסקנה כי פעלה משיקולים זרים, בפרט שעה שהחקירה בעניינו טרם הסתיימה, כאשר זה העיד בפני בית המשפט קמא. 41. כדי להבהיר את התמונה, בגין אותה פרשה, הועמדו לדין גורמים מתוך ועדת התכנון, והבעלים/יזמים של המקרקעין, שהיו מעורבים, לפי החשד, בהשגת ההיתרים. אם התרשלה הוועדה בעמדתו לדין של מר רייכרט ולא פעלה בנחישות ראויה לאיסוף הראיות נגדו או להעמדתו לדין, התנהלות זו איננה מאפיינת את התייחסותה לפרשה כולה, אשר זכתה לטיפול ולתגובה. לא מדובר במצב שבו הועמדה לדין המשיבה לבדה, בעוד אחרים, שחלקם זהה או חמור משלה, הופטרו מאחריות. 42. לסיכום, יש לזכור כי בהתאם לפסיקה גם לאחר שדוקטרינת ההגנה מן הצדק עוגנה בחוק, הכלל הוא כי ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק, הוא מהלך קיצוני, שבית המשפט איננו נזקק לו, אלא במקרים חריגים ביותר "ולא כל מעשה נפסד מצד הרשויות יצדיק את המסקנה כי דין האישום להתבטל מטעמי הדוקטרינה האמורה" (ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל, ). 43. לא שוכנעתי כי במקרה זה הוכחו נסיבות חריגות, שבעטיין הותרת כתב האישום על כנו והרשעת המשיבה פוגמות בתחושת הצדק, או פוגמות בו במידה המצדיקה ביטול כתב האישום. 44. לא זו אף זו, גם לו נמצא היה פגם בשיקולי התביעה, הרי בית המשפט מצווה לערוך איזון בין השיקולים הכוללים. על פי ההלכה, בשלב השני להחלת הדוקטרינה של ההגנה מן הצדק נדרש בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים האמורים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. "שלב זה עניינו איזון בין אינטרסים רלבנטיים שונים מתוך הסתכלות על נסיבותיו של המקרה הקונקרטי. במסגרת עריכתו של איזון זה, יש ליתן את הדעת, בין היתר: לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות המבססות את אשמתו; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום לב" (ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל, ). 45. במקרה שלפני, באיזון הכולל, הפגיעה באינטרס הציבורי עקב ביטול כתב האישום בעבירות כה חמורות, שבוצעו בפרשה, בא היו מעורבים, לכאורה, גורמים מתוך ועדת התכנון, ואשר מטרתן הייתה להשיג היתרי בניה שלא כדין, בהיקפים יוצאי דופן ובדרך שיטתית, איננה שקולה לפגיעה בהליך הפלילי, גם בהנחה שהיא קיימת, עקב התנהלות רשלנית של התביעה. 46. סוף דבר- אני מקבלת את הערעור ומורה על הרשעתה של המשיבה בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום. התיק מוחזר לבית המשפט קמא לטיעונים לעונש. הגנה מן הצדק