קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול חוזה מתנה: 1. בתובענה אותה הגישה התובעת בתיק זה, מתבקש בית המשפט להצהיר על ביטול חוזה המתנה שנערך בין התובעת לבין הנתבע ביום 8.12.02, בגדרו העבירה התובעת לנתבע את כל זכויותיה בדירה הנמצאת ברחוב אלעזר בן יאיר 28 בירושלים, הידועה כגוש 30144 חלקה 46/1. כמו כן עותרת התובעת לכך, שבית המשפט יורה על ביטול הערת אזהרה אותה רשם הנתבע לטובתו מכוח אותו חוזה. המסגרת העובדתית: 2. התובעת הינה אישה ערירית, בת למעלה משמונים, ויש אומרים שהיא מתקרבת לגיל תשעים. היא מעולם לא נישאה, ואין לה ילדים. קרוב המשפחה היחיד שהיה לה הוא אחיה, סלים, אשר נפטר בחודש מרץ 2010. האח סלים היה נשוי לאישה בשם שרה, ואולם לבני הזוג לא היו ילדים. לפי מה שנטען לפניי, היחסים בין סלים לבין שרה היו מעורערים. 3. בעבר עבדה התובעת במשך שנים כפועלת ניקיון ו/או כמגישת תה, בחברת "שיכון עובדים". במקום זה היא הכירה את הנתבע, יליד 1933, שעבד ב"שיכון עובדים" בין השנים 1973 ל-1983. לאחר שסיים לעבוד ב"שיכון עובדים" עבד הנתבע במשך מספר שנים במשרד המשפטים, ולאחר מכן עבד כקבלן עצמאי המבצע עבודות שיפוצים. בשנת 2001 פרש הנתבע לגמלאות. הנתבע נשוי, אב לשבעה ילדים, וסב לנכדים. 4. אין חולק על כך, שבמהלך השנים סייע הנתבע לתובעת בעניינים שונים. כך למשל, הוא סייד את דירתה (תמורת תשלום), רכש עבורה מצרכים, לקח אותה ואת אחיה לבתי חולים, ועוד. לדברי הנתבע, הוא עשה זאת שלא על מנת לקבל פרס. הנתבע ובנו, ישראל, תיארו את היחסים ששררו בינם לבין התובעת כיחסי משפחה. בנו של הנתבע מסר בעדותו, כי התייחס אל התובעת כאילו הייתה הסבתא שלו. התובעת אינה מכחישה, כאמור, כי הנתבע סייע בידה. עם זאת, הרושם הכללי העולה מעדותה הוא, כי מערכת היחסית בינה לבין הנתבע ובנו, הייתה פחות קרובה מכפי שהשניים מתארים. 5. מוסכם על הצדדים, כי בשלב כלשהו ביקשה התובעת לְזָכּוֹת את הנתבע באחת מהדירות שבבעלותה. מדובר בדירה הנמצאת ברחוב אלעזר בן יאיר 28 בירושלים. יצויין, כי לתובעת עוד שתי דירות: האחת נמצאת ברחוב קנאי הגליל 23 בירושלים, ובה התגוררה התובעת בתקופה הרלבנטית, והיא ממשיכה להתגורר בה ביחד עם מטפלת זרה. לתובעת דירה נוספת הנמצאת ברחוב קנאי הגליל 11, ובעת שמיעת הראיות נמסר, כי איש אינו מתגורר בה. 6. מהראיות שהובאו בתיק לא לגמרי ברור מי הגה את הרעיון ולפיו התובעת תזכה את הנתבע בדירה מושא דיוננו. מכל מקום, אין חולק על כך שביום 8.12.02 לקח הנתבע את התובעת במכוניתו לעורך דינו, עו"ד חרוץ, על מנת שהאחרון יטפל בעניין. יש לציין, כי עו"ד חרוץ טיפל במשך שנים בעניינים שונים של הנתבע. ועוד יש לציין, כי כחצי שנה לפני הביקור מיום 8.12.02, הביא הנתבע את התובעת לעו"ד חרוץ, על מנת שיטפל עבורה בעניין משפטי מסויים, אשר אינו נוגע לענייננו. לאחר הביקור מיום 8.12.02 הביא הנתבע את התובעת לעו"ד חרוץ פעם נוספת, על מנת שיטפל בעניין משפטי נוסף שהתעורר. דברים אלה נאמרים על רקע טענת ב"כ התובעת, כי עו"ד חרוץ היה עורך הדין "של הנתבע", וכי בפגישה שנערכה ביום 8.12.02 עו"ד חרוץ דאג לאינטרסים של הנתבע על חשבון האינטרסים של התובעת. מנגד טוענת ב"כ הנתבע, כי באותה פגישה שימש עו"ד חרוץ כעורך הדין "של התובעת". 7. במהלך הפגישה שהתקיימה ביום 8.12.02 במשרדו של עו"ד חרוץ, נערכו על ידו שני מסמכים משפטיים בקשר לדירה מושא דיוננו: המסמך האחד הוא חוזה המתנה אשר לביטולו עותרת התובעת בתובענה שהגישה בתיק זה. המסמך השני הוא שטר צוואה עליו חתמה התובעת בפני עו"ד חרוץ, שהינו גם נוטריון, ואשר מתייחס רק לדירה מושא דיוננו. באותו מעמד חתמה התובעת גם על ייפוי כוח בלתי חוזר, כאשר מיופה הכוח הוא עו"ד חרוץ. בנוסף, חתמה התובעת על המסמכים הדרושים להעברת הזכויות בדירה, ככל שמדובר ברשויות המס. 8. כאן המקום לציין, כי במועד בו נחתם חוזה המתנה ונערכה הצוואה, הדירה מושא דיוננו הייתה תפוסה. התגוררו בה אחיה של התובעת, סלים, ואשתו שרה. 9. על חוזה המתנה חתמו התובעת והנתבע. ואלה עיקרי הוראותיו: במבוא לחוזה נכתב, כי התובעת "שהיא חשוכת ילדים רוצה ומעוניינת להעביר למקבל [היינו לנתבע - א.ר.], שהוא לה כבן, ללא כל תמורה, את מלוא זכויותיה בדירה, באופן שהמקבל ירשם כבעל כל הזכויות בדירה...". בסעיף 2 לחוזה נכתב, כי "המעבירה מעבירה בזה למקבל ללא תמורה את כל זכויותיה בדירה, באופן שכל זכויותיה בדירה יעברו על שם המקבל ויירשמו בשם המקבל בלשכת רישום המקרקעין בירושלים." בסעיף 3 לחוזה נכתב, כי "המעבירה מוותרת בזה על זכותה לחזור בה ממתנה זאת ומסכימה כי תירשם מיד הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין על הסכם זה". בסעיף 5 נכתב, כי "הואיל והחזקה המלאה בדירה ומערכותיה כבר נמצאת כרגע בידי אחי המעבירה ואשתו, מעבירה המעבירה למקבל את הזכות המלאה להחליט ולקבוע איך ומתי יכולים לפנותם מהדירה". 10. על שטר הצוואה, אשר, כאמור, התייחס לרק דירה מושא דיוננו, חתמה התובעת בלבד. וכך, בין היתר, נכתב בשטר הצוואה: "הואיל ואני ערירית וחשוכת ילדים, וברצוני שהדירה תהיה ותעבור לאחרי מותי למיטיבי מזה שנים רבות, שהוא לי כבן, מר קדמי יוסף 11. אין חולק על כך, שהנתבע לא העביר את הזכויות בדירה על שמו, וגם אין חולק על כך, שבמשך שנים לא מעטות הנתבע לא רשם לזכותו הערת אזהרה. מדברי הנתבע עולה, כי הוא החליט לרשום לזכותו הערת אזהרה רק ביום 12.11.09, וזאת, לטענתו, נוכח החשש שהתעורר בליבו כי התובעת נתונה להשפעה שלילית של בני משפחת עראקי - שכניה של התובעת - ולאחר שהסתבר לו כי ביחס לדירה בה מתגוררת התובעת, נרשמה הערת אזהרה לזכות אם המשפחה השכנה, גב' רבקה עראקי. 12. מסתבר, כי לזכותה של גב' עראקי נרשמו הערות אזהרה ביחס לשלוש הדירות של התובעת. בעדותה בתיק אמרה גב' עראקי, כי התובעת חששה שמאן דהו ינסה לגזול במרמה את זכויותיה בשלוש הדירות, ולפיכך, לבקשת התובעת, נרשמו הערות אזהרה על שמה של גב' עראקי, ביחס לכל הדירות. לדברי גב' עראקי, בשלב מאוחר יותר בוטל רישום הערות האזהרה ביחס לכל הדירות. 13. כיוון שהזכרתי את בני משפחת עראקי אומר כאן, כי אחת מהטענות המרכזיות של הנתבע היא, כי בשנים האחרונות השתלטו בני משפחת עראקי על חייה של התובעת, והם מנעו ומונעים ממנו את הגישה אליה. לדבריו, זה הטעם לכך שבמהלך השנים האחרונות הוא כמעט לא ביקר בביתה של התובעת ולא התקשר אליה. לטענת הנתבע, בני משפחת עראקי חומדים את שלוש דירותיה של התובעת, ולשם כך הם השתלטו על חייה, והלכה למעשה הם אלו שעומדים מאחורי התביעה שהוגשה נגדו בתיק זה. 14. במהלך בירורה של התביעה שלפניי, העידו שלושה מבני משפחת עראקי, המתגוררים, כאמור, בשכנות לתובעת. לדברי בני משפחת עראקי, הם מתייחסים אל התובעת כאל בת משפחתם, והיא יקרה להם מאד. 15. הנה כי כן, עניין לנו בשתי משפחות אשר כל אחת מהן טוענת, כי הרעיפה על התובעת רוב טוב ואהבה, כאילו הייתה דמם ובשרם. אין צריך לומר, שכל משפחה מטילה ספק בכל הנוגע למניעים האמיתיים של המשפחה האחרת. 16. ומה באשר לתובעת? ובכן, התובעת, שהינה כאמור אישה מבוגרת, העידה לפניי בישיבה שהתקיימה ביום 5.1.11. ישיבה זו נמשכה כשבע שעות. בתחילה השיבה התובעת לשאלות בית המשפט, ולאחר מכן השיבה לשאלות הצדדים. לאחר שסיימה את עדותה, המשיכה התובעת להישאר באולם בית המשפט, והאזינה לעדויות כל העדים. מדי פעם, התפרצה התובעת מיוזמתה לדברים שנאמרו, ומדי פעם, היא התבקשה להתייחס לדברים שנאמרו על ידי עד זה או אחר. 17. התובעת אינה אדם משכיל. היא אינה יודעת קרוא וכתוב. ואולם הרושם המתקבל הוא, שהיא מודעת היטב למה שמתרחש סביבה ועימה, שמצבה המנטאלי טוב, ושזיכרונה עימה. כך, למשל, זכרה התובעת, שכאשר הייתה במשרדו של עו"ד חרוץ שמונה שנים לפני שהעידה, מי שהדפיס את המסמכים שנערכו על ידי עו"ד חרוץ, הייתה אשתו. מדברי עו"ד חרוץ עולה, כי אשתו אכן עבדה עימו במשרד ובין היתר, הדפיסה עבורו מסמכים, הגם שהוא עצמו לא זכר, האם אשתו הייתה נוכחת באותה פגישה. הנה לנו, אפוא, ראיה בדבר זכרונה ומצבה השכלי של התובעת. 18. מהי, אם כן, עמדתה של התובעת לגבי העניין שלפנינו? ובכן, דבר ברור ונחרץ מאד שניתן להבין מהתובעת הוא, שכיום אין היא רוצה שהדירה תעבור לנתבע. התובעת אמרה את הדברים פעם אחר פעם, כאשר לעתים נאמרו הדברים בתקיפות, בהרמת קול או בפניה כעוסה אל הנתבע ואל בנו שהעיד מטעמו. הרושם הברור העולה מעדותה של התובעת הוא, שיש בליבה על הנתבע. בשלב מסויים בעדותו של הבן אמרה התובעת: "אבא שלו שקרן והוא שקרן וזהו..." (עמוד 56). ובהמשך אמרה התובעת: "הוא כמו נחש, אבא שלו והוא" (עמוד 57). וכאשר בהמשך פנתה התובעת אל בנו של הנתבע ואמרה לו דבר מה, אמר הבן, כי התובעת אינה שפויה (עמוד 58). לדברי הבן, "היא מפוחדת. כל היום שורצים לה בבית. היא צריכה עזרה ולכן היא מדברת בצורה כזו." (עמוד 57). 19. מה הסיבה לכך שהתובעת כועסת על הנתבע? נראה שניתן לתת לכעס זה מספר הסברים: ראשית, לדברי התובעת, בעת שהיא הייתה אצל עו"ד חרוץ היא לא ביקשה לתת לנתבע את הדירה במתנה, אלא רק לערוך צוואה לטובתו. שנית, מדברי התובעת עולה, כי היא התרשמה שהנתבע התכוון לסלק את אחיה מהדירה, ומכאן כעסה הרב על הנתבע. שלישית, הרושם המתקבל הוא, שהתובעת אינו שותפה לתיאור אותו מסרו הנתבע ובנו בכל הנוגע למידת האהבה והקרבה שהם הרעיפו עליה. רביעית, כפי שעמדתי על כך לעיל, עמדתה הברורה של התובעת היא, שכיום היא איננה מעוניינת לתת את הדירה לנתבע. וחמישית, נראה שהתובעת רוצה לשמור על האוטונומיה שלה ועל הזכות להחליט מה ייעשה בדירה עבור רכישתה עבדה, לדבריה, בעבודה קשה במשך עשרים שנה. 20. יצויין, כי במהלך הדיון שהתקיים לפניי נשאלה התובעת מה היא רוצה שייעשה בדירה לאחר אריכות ימיה. התובעת העדיפה שלא לתת תשובה לשאלה זו ואמרה, כי זכותה לקבוע מה ייעשה בדירה. בהקשר זה יצויין, כי הנתבע ביקש לעיין בצוואה חדשה שערכה התובעת, ואשר מבטלת, ככל שניתן להבין, את הצוואה שערכה ביום 8.12.02 במשרדו של עו"ד חרוץ. ב"כ התובעת סירב לאפשר לנתבע לעיין בצוואה החדשה. בהחלטתי מיום 27.1.11 קיבלתי את עמדת התובעת, ומהטעמים המפורטים בהחלטה, לא אפשרתי לנתבע לעיין בצוואה החדשה. תמצית המחלוקת 21. הבסיס לתובענה אותה הגישה התובעת הוא כפול: טענתה הראשונה של התובעת היא, שנפלו פגמים בכריתתו של חוזה המתנה, ולכן קמה לה זכות לבטל את החוזה מכוח הוראות פרק ב' של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. הטענה השנייה של התובעת היא, שאפילו חוזה המתנה נכרת כדין, הרי שהיא רשאית לחזור בה מהתחייבותה, מכוח הוראות חוק המתנה, תשכ"ח-1968. 22. בעניין זה יש להבהיר, כי חוזה המתנה שנערך על ידי הצדדים הוא בגדר עסקה במקרקעין כמשמעותו בסעיף 6 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. סעיף 7(א) לחוק המקרקעין קובע, כי עסקה במקרקעין נגמרת ברישום. במקרה שלפנינו, טרם נרשמה בלשכת רישום המקרקעין העברת הזכויות מהתובעת לנתבע, ולכן חלה הוראת סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין הקובעת, כי יש לראות בחוזה המתנה, משום התחייבות לעשות עסקה. סעיף 5 לחוק המתנה קובע את התנאים בהם רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו, והתנאי עליו מבקשת התובעת להסתמך הוא התנאי הקובע כי "... רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו..." 23. תמצית טענת התובעת ביחס ליסוד הראשון של התביעה היא, שהתובעת הסכימה להוריש את הדירה לנתבע, לאחר אריכות ימיה ושנותיה, ואולם לא הייתה לה כל כוונה לתת לנתבע את הדירה במתנה. לטענת התובעת, היא הגיעה למשרדו של עו"ד חרוץ על מנת שהאחרון יערוך עבורה צוואה, אלא שבמעמד זה היא הוחתמה גם על חוזה מתנה, מבלי שהבינה מה טיבו של המסמך עליו חתמה, ומה משמעות הדברים. מכאן, שלא הייתה לתובעת מודעות למה שעשתה, ולא הייתה לה גמירות דעת להתחייב. לטענת התובעת, מדובר במסמך שנחתם מתוך טעות, הטעיה, וניצול מגבלותיה, ולכן יש לבטלו. 24. מנגד טוען הנתבע, כי התובעת הייתה מודעת היטב למשמעות המסמך עליו חתמה, וכי הדבר נעשה על דעתה ומרצונה. מכאן, שלטענת הנתבע, אין כל עילה לבטל את חוזה המתנה. כאמור, הנתבע טוען כי בני משפחת עראקי השפיעו על התובעת לרעה. לטענתו, הם הסיתו את התובעת נגדו, ו"מישהו "שתל" במוחה את הרעיון שהנתבע רימה אותה" (סעיף 45 לסיכומי הנתבע). לטענת הנתבע, מן הבחינה המשפטית, חוזה המתנה נכרת כדין, ואין כל עילה לבטלו. הוא הדין ביחס לטענות התובעת ככל שמדובר ביסוד השני של התביעה. בהקשר זה נטען על ידי הנתבע, שעד כה הוא הוציא מכיסו סכום כולל של 95,733 ₪, בגין תשלומי מיסים, היטל השבחה וארנונה. בכך, טוען הנתבע, הוא שינה את מצבו לרעה בהסתמך על ההתחייבות שהתובעת נתנה לו בחוזה המתנה. דיון והכרעה 25. כאמור, עניינה של תביעה זו בחוזה המתנה שערכה התובעת לזכות הנתבע, ולא בצוואה. השאלה הראשונה שיש לשאול היא, האם התובעת הייתה מודעת למהות המסמך עליו חתמה, והאם יש לבטל את חוזה המתנה בשל פגם שנפל בכריתתו? רק אם שאלה זו תענה בשלילה, כי אז יהיה צורך לשאול, האם יש לקבל את טענתה השנייה של התובעת ולקבוע, כי היא רשאית לחזור בה מהתחייבותה, מכוח הוראות חוק המתנה, תשכ"ח-1968. 26. לאחר שנתתי דעתי לראיות שהובאו לפניי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את טענתה הראשונה של התובעת ולקבוע, כי התובעת לא הייתה מודעת למהות המסמך עליו חתמה, וכי בכל מקרה, יש לבטל את חוזה המתנה בשל פגם בכריתתו. נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי צורך לדון בטענה השנייה שהעלתה התובעת. 27. ברקע הדברים יש לזכור, כי התובעת הובאה למשרדו של עו"ד חרוץ על ידי הנתבע, אשר היה נוכח במשרד במהלך הפגישה. לדידי אין זה מעלה או מוריד אם בשלבים מסויימים של הפגישה התבקש הנתבע על ידי עו"ד חרוץ לצאת מן החדר. מדובר בחוזה מתנה הדומה, במהותו, לצוואה, ולכן הוראות החוק והפסיקה בענייני צוואה יכולים להקרין לגבי עניינו. כידוע, סעיף 35 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 קובע, כי "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה.... - בטלה". יוצא מכאן, שנוכחתו של הנתבע באותו מעמד מעוררת קושי. קושי זה מתגבר לנוכח העובדה, שעורך דין חרוץ אינו אדם זר לנתבע, אלא הוא שימש כעורך דינו במשך שנים. 28. כאמור, התובעת טוענת שהיא התכוונה להוריש לנתבע את הדירה לאחר אריכות ימיה ושנותיה, ולא לתת לו את הדירה במתנה לאלתר. טענה זו בהחלט מתקבלת על הדעת לנוכח העובדה, שבתקופה הרלבנטית הייתה הדירה תפוסה, שכן התגוררו בה אחיה של התובעת ואשתו. אין, מדובר, אפוא בדירה פנויה, אותה ביקשה התובעת לתת לאלתר לנתבע, או למי מבניו, על מנת שיעבור להתגורר בה מיד. אילו זה היה המצב, ניתן היה, אולי, להבין, מדוע התובעת הייתה מבקשת לתת לנתבע את הדירה במתנה עוד בחייה. ואולם לא זה היה המצב. ואם אלו היו פני הדברים - מדוע לא ניתן היה להסתפק בעריכת צוואה בה תצווה התובעת את הדירה לנתבע לאחר אריכות ימיה ושנותיה? מדוע בנוסף לעריכת צוואה היה צורך לערוך גם חוזה מתנה בו נכתב, כי "המעבירה מוותרת על זכותה לחזור בה ממתנה זאת...."? 29. עו"ד חרוץ העיד, כי בתחילה סבר שהדרך המשפטית בה יש לנקוט היא עריכת צוואה, ובהמשך עלה בדעתו שיש מקום לערוך גם חוזה מתנה. לדבריו, הוא הציע לתובעת לערוך חוזה מתנה, וגם הסביר לה את הדברים. לטענתו, התובעת הבינה את הדברים, והסכימה להם. אני מוכן לקבל את טענת עו"ד חרוץ כי הסביר לתובעת את הדברים, ואני מוכן לקבל אף את טענתו, כי התרשם שהתובעת הבינה אותם. מאידך, קשה ביותר לקבל את הטענה, שהתובעת הבינה, הבן היטב, את משמעות הדברים, ובעיקר את העובדה, שהיא הבינה שאין היא רשאית לשנות את דעתה. וכי למה זה תסכים התובעת לכבול את שיקול הדעת שלה ולמנוע ממנה את האפשרות לשנות את דעתה? יש לזכור, כי הגם שלתובעת יש אינטיליגנציה טבעית ומידה לא מבוטלת של חריפות וחן, מדובר באשה לא משכילה שאינה יודעת קרוא וכתוב. ואפילו הייתה משכילה, ואפילו ידעה קרוא וכתוב, השכלה משפטית אין לה, וספק רב בעיניי אם עלה בידה להבין, לעומק, את ההבדל בין מתנה לבין צוואה, ואת המשמעויות המלאות של חוזה המתנה עליו חתמה. 30. ראיה לחוסר הבהירות של הדברים ניתן למצוא הן בסתירות ואי התאמות הקיימות בין חוזה המתנה לבין הצוואה, והן בדברים שאמרו הנתבע ועו"ד חרוץ שהעיד מטעמו, מהם עולה, כי בצד הדברים שנכתבו בשני המסמכים, היו גם הבנות בעל פה שלא נכתבו. 31. תחילה לסתירות ואי ההתאמות הקיימות בין חוזה המתנה לבין הצוואה: ראשית, מהותו של חוזה המתנה היא, שהנתבע יכול להעביר אליו את הבעלות בדירה לאלתר, בעוד שמהות הצוואה היא, שהבעלות בדירה תעבור לידי הנתבע רק לאחר אריכות ימיה ושנותיה של התובעת. במהלך עדותו נשאל עו"ד חרוץ לגבי הסתירה הקיימת, לכאורה, בין שני המסמכים, ואולם ספק אם תשובתה הבהירה את הדברים. סתירה נוספת שקיימת בין חוזה המתנה לבין שטר הצוואה נוגעת לשאלה, מה ייעשה ביחס לאחי התובעת ואשתו אשר, כזכור, התגוררו בדירה במועד בו נערכו המסמכים. התשובה הניתנת לשאלה זו בחוזה המתנה היא, ש"הואיל והחזקה המלאה בדירה ומערכותיה כבר נמצאת כרגע בידי אחי המעבירה ואשתו, מעבירה המעבירה למקבל את הזכות המלאה להחליט ולקבוע איך ומתי יכולים לפנותם מהדירה". מאידך בשטר הצוואה נכתב מפי התובעת, שהיא "מורה בזה כי אחי סלים כריף יהא רשאי להמשיך לגור בדירה כל ימי חייו." 32. הנה כי כן, בעוד שמחוזה המתנה עולה, כי הנתבע היה יכול להעביר על שמו את רישום הבעלות בדירה לאלתר, והוא היה רשאי לסלק את אחי התובעת ואשתו לאלתר, הרי שמשטר הצוואה שנערך באותו מעמד עולה, כי הבעלות בדירה תעבור לנתבע רק לאחר אריכות ימיה ושנותיה של התובעת, וכי במידה והאח ימשיך לחיות אחריה, הוא יהיה רשאי להמשיך לגור בדירה כל ימי חייו. 33. זאת ועוד, כפי שציינתי, מעדותם של הנתבע ושל עו"ד חרוץ עולה, כי בצד הדברים שנכתבו בשני המסמכים ובניגוד להם, הייתה גם התחייבות שניתנה על ידם לתובעת בעל פה, ואשר לא נרשמה. במה דברים אמורים? בחוזה המתנה נכתב, כי התובעת "מסכימה כי תירשם מיד הערת אזהרה בלשכה רישום המקרקעין על הסכם זה." לכאורה, לא היה צורך ברישום הערת אזהרה, שכן כל מהותו של חוזה המתנה היא, שהנתבע יכול להעביר את רישום הבעלות על שמו לאלתר. אזכיר, כי באותו מעמד חתמה התובעת על ייפוי כוח ועל טופסי מש"ח, המאפשרים את ביצוע ההעברה לאלתר. והנה, מעדויות הנתבע ועו"ד חרוץ עולה, כי לא רק שהנתבע לא היה זכאי להעביר לאלתר את רישום הבעלות על שמו, הוא גם לא היה רשאי לרשום הערת אזהרה על שמו, למרות שנכתב בחוזה המתנה כי התובעת "מסכימה כי תירשם מיד הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין על הסכם זה". זאת משום שלטענת השניים, הם התחייבו שלא לרשום הערת אזהרה לזכות הנתבע ולא להעביר את רישום הבעלות על שמו של הנתבע, כל עוד אחיה של התובעת בחיים. 34. העולה מן המקובץ, שקיימות סתירות ואי התאמות בין חוזה המתנה לבין שטר הצוואה, ובנוסף לכך, מועלות על ידי ההגנה טענות בדבר התחייבות בעל פה השונה ממה שנכתב בחוזה המתנה ובשטר הצוואה. לכך יש להוסיף, כי לדברי בנו של הנתבע, הנתבע כלל לא ידע כי בפגישה שהתקיימה במשרדו של עו"ד חרוץ, התובעת ערכה גם צוואה בה הורישה לו את הדירה. לטענת הבן, הנתבע היה סבור כי באותו מעמד נערך רק חוזה מתנה. לטענתו, דבר קיומה של הצוואה נודע לו רק כעבור שנים, כאשר עו"ד חרוץ סגר את משרדו והעביר אליו את התיק. הנה כי כן, גם בעניין זה קיימת עמימות. 35. הרושם הכללי העולה, אם כן, מהפגישה שהתקיימה במשרדו של עו"ד חרוץ הוא, שהעניינים לא נדונו בצורה מעמיקה, ושאלת המהות, היחס וההבדל בין צוואה לבין מתנה, לא הובנה על ידי התובעת, במלוא משמעותה. 36. אני מוכן לקבל את הטענה, שהתובעת רצתה כי הנתבע "יקבל את הדירה". כפי שציינתי, התובעת אינה חולקת על כך, שבאותה תקופה היא רצתה לְזָכּוֹת את הנתבע בדירה. ואכן, התובעת באה מרצון למשרדו של עו"ד חרוץ, ואיש לא כפה עליה לעשות זאת. עם זאת, אני מקבל את טענת התובעת, כי היא באה למשרדו של עו"ד חרוץ על מנת שיערוך עבורה צוואה ביחס לדירה. אפשר להבין את הרצון שהיה לתובעת בשעתו להוריש לנתבע את הדירה לאחר אריכות ימיה ושנותיה, שהרי אין אדם יודע מתי יגיע יומו. לפיכך, טבעי שיערוך צוואה בה יצווה מה ייעשה ברכושו לאחר לכתו. מאידך, בשום אופן לא ניתן להבין, מדוע התובעת הייתה מעוניינת לתת לנתבע את הדירה במתנה, עוד בחייה, וזאת במיוחד כאשר אחיה וגיסתה, עדיין התגוררו בדירה. באותה מידה לא ניתן להבין, מדוע תסכים התובעת לוותר לתמיד על זכותה הטבעית וההגיונית לשנות את דעתה. זכות החרטה עומדת, כידוע, מקום שמדובר בצוואה, שהרי המצווה רשאי לשנות צוואה שערך, או לבטלה. 37. בכדי לשכנע כי התובעת הבינה מה מהות חוזה המתנה עליו חתמה, לא ניתן להסתפק באמירה בדבר ההתרשמות לגבי מידת ההבנה של התובעת. בכדי לשכנע כאמור, על הנתבע להראות שהיה לתובעת אינטרס לתת לו את הדירה במתנה לאלתר, והיה לה אינטרס לשלול מעצמה את זכות החרטה. דא עקא, שלא עלה בידו של הנתבע להסביר, מדוע התובעת לא הסתפקה בעריכת צוואה, אלא בחרה לתת לו את הדירה במתנה. הדעת נותנת, כי אדם לא יעשה פעולה הפוגעת באינטרס שלו, אלא אם כן יש לכך הסבר. בהעדר הסבר עולה מסקנה, כי הפעולה הפוגעת נעשתה בשל חוסר הבנה. 38. אינדיקציה כבדת משקל לכך שהתובעת לא הבינה על מה היא חותמת, ניתן למצוא בהוראת סעיף 5 לחוזה המתנה בו נכתב, כי התובעת מעבירה לנתבע "את הזכות המלאה להחליט ולקבוע" איך ומתי הנתבע יפנה את אחיה ואת גיסתה מהדירה. כפי שציינתי בראשית הדברים, אחי התובעת היה קרוב משפחתה היחידי. ככל הידוע, לא הייתה לו דירה אחרת. מכאן, שסילוקו מהדירה היה פוגע בו בצורה קשה. על רקע דברים אלה, קשה מאד להעלות על הדעת, שהתובעת התכוונה להעניק לנתבע "את הזכות המלאה להחליט ולקבוע איך ומתי יכולים לפנותם מהדירה". העובדה שהתובעת חתומה על מסמך בו כתוב שהיא מעניקה לנתבע את הזכות הזאת, מהווה אינדיקציה כבדת משקל לכך, שהתובעת לא הבינה על מה היא חותמת. 39. סיכום הדברים הוא, אפוא, שהגעתי לכלל מסקנה, שיש לקבל את הטענה, שהתובעת לא הבינה מה מהותו של חוזה המתנה עליו חתמה. מטעם זה, המסמך עליו חתמה התובעת לא השתכלל לכדי חוזה, בשל העדר גמירות דעתה של התובעת. וגם אם הייתה לתובעת גמירות דעת, במובן המשפטי של מושג זה, הרי שיש לבטל את החוזה בשל טעות ו/או הטעיה, כמובנם בסעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. 40. לנוכח הקביעות אותן קבעתי, אין צורך לדון בטענה השנייה של התובעת ולפיה, היא רשאית לחזור בה מהתחייבותה, מכוח הוראות חוק המתנה, תשכ"ח-1968. מטעם זה, גם אין מקום לדון בטענה הנתבע, כי נוכח הוראת סעיף 5(ב) לחוק המתנה, התובעת אינה רשאית לבטל את חוזה המתנה, הואיל והוא שינה את מצבו לרעה בהסתמך על חוזה זה. הטעם לכך הוא, שהמסקנה אליה הגעתי היא, כאמור, שהמסמך עליו חתמה התובעת לא השתכלל לכדי חוזה או, לחלופין, שיש לבטל את החוזה עקב פגם בכריתתו. שאלת שינוי מצבו של הנתבע לרעה יכולה להתעורר רק אילו הייתי קובע כי המסמך עליו חתמה התובעת הוא חוזה מתנה תקף. רק במקרה כזה היה מקום לדון בטענה השנייה שהעלתה התובעת ולשאול, האם התובעת רשאית לשנות את ההתחייבות שקיבלה על עצמה במסגרת החוזה התקף. ואולם כיוון שאין אלו פני הדברים, אין מקום להידרש לטענת הנתבע בדבר שינוי מצבו לרעה. 41. מעבר לדרוש אומר, שאפילו היה מקום לדון בטענת הנתבע בעניין זה, לא היה מקום לקבלה. הטעם לכך הוא, שהתשלומים אותם שילם הנתבע לרשויות השונות, לא היו מהלך טבעי של האירועים שאירעו שמונה שנים לפני הגשת התביעה, אלא מהלך אשר מתעורר לגביו הרושם, כי נועד "ליצור עובדות בשטח" על רקע הוראת סעיף 5(ב) לחוק המתנה, ולבסס, בצורה מלאכותית טענה ולפיה הוא שינה את מצבו לרעה בהסתמך על חוזה המתנה. 42. תרופתו של הנתבע בקשר לתשלומים ששילם היא, כך נראה, בפנייה אל הרשויות להן שילם, או מי מהן, בבקשה כי ישיבו לו את ששילם. עניין זה אינו מהווה חלק מהתובענה שלפניי, ובית המשפט אינו מחווה ביחס אליו כל דעה. סוף דבר 43. במוקד הדיון שלפניי עומדת התובעת. אישה לא צעירה, אשר לא הקימה בית ולא העמידה צאצאים. היא צברה במהלך חייה רכוש, ושאלה גדולה היא, מה ייעשה בו לאחר אריכות ימיה. שאלה זו מסורה לתובעת בלבד, ועליה להחליט בה ללא הפרעה וללא השפעה. בית המשפט יכול רק לקוות, כי התובעת תקבל את ההחלטה הנכונה, והוא היה רוצה לקוות שתימצא הדרך להנציח את דמותה ואת זכרה, לאחר אריכות שנותיה. 44. בית המשפט אינו נדרש לשאלה, האם הנתבע היטיב עם התובעת. בית המשפט מוכן להניח, כי אכן היטיב עמה. בית המשפט גם אינו נדרש לשאלה, למי מהמשפחות יחס אמיתי וכן יותר כלפי התובעת. כל שבית המשפט נדרש להכריע בו, הוא שאלת תוקפו המשפטי של חוזה המתנה שנערך לפני למעלה משמונה שנים. בשל הטעמים עליהם עמדתי, הגעתי לכלל מסקנה, שאין תוקף למסמך זה. 45. מטעמים אלה, החלטתי לקבל את התובענה שהגישה התובעת, ואני מצהיר בזה, כי חוזה המתנה שנעשה ביום 8.12.02 בטל. כמו כן אני קובע, כי יש לבטל את רישום הערת האזהרה אותה רשם הנתבע לזכותו ביחס לדירה מושא דיוננו, כמפורט ברישא של פסק הדין. 46. נוכח התוצאה אליה הגעתי אני קובע, כי הנתבע יישא בהוצאות התובעת בסכום של 10,000 ₪. חוזהביטול מתנה במקרקעיןמתנהביטול חוזה