קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול חלקי של הסכם הגירושין: השופטת רות לבהר שרון ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, שניתן על ידי כב' השופטת שפרה גליק, בתמ"ש 42754/96, ביום 11.02.09, במסגרתו נדחתה על הסף תביעת המערער, (להלן: "המערער"), מטעמים שונים, והוא חוייב בהוצאות. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. המערער והמשיבה 1 (להלן: "המשיבה") שנישאו ביום 05.08.74, חתמו ביום 28.04.92 על הסכם גירושין (להלן: "הסכם הגירושין" או "ההסכם"), שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי. בני הזוג התגרשו ביום 15.09.92. בבעלות בני הזוג היו 3 בניינים בתל אביב, כאשר במסגרת הסכם הגירושין הסכימו הצדדים, כי יעבירו בניין אחד לכל אחד משלושת ילדיהם, בהתאם לתנאים כאלו ואחרים, כאשר בין השאר הוסכם כי כל עוד המערער והמשיבה 1 בחיים, דמי השכירות מהשכרת הדירות בבניינים תועבר אליהם, על פי חלוקה שנקבעה בהסכם. בהתאם להסכם נרשם על שם המשיבה 2, (להלן: "הבת"), שהיא ילידת 1988, הבניין ברח', תל אביב, ובו דירות (להלן: "הבניין"), כאשר הרישום נעשה בדרך של מתנה מהמערער לבת. 2. לימים טען המערער, כי נודע לו שהבת איננה בתו, אלא בתו של משיב 3, כאשר לטענתו הדבר היה ידוע לבת ולמשיבה עוד במועד העברת הבניין על שם הבת. לאור זאת, הגיש המערער תובענה כנגד המשיבים כאן, בה עתר לביטול חלקי של הסכם הגירושין, בשל פגמים בכריתתו (טעות, הטעיה ותרמית), וכן להשבה בעין של ההענקות השונות שהעניק לבת, ובתוך כך חלקו בבניין, הכל לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. עוד תבע המערער פיצוי בסך מיליון ₪ בגין עוולת תרמית והפרת חובה חקוקה. 3. המשיבים טענו בכתב הגנתם, כי דין התובענה להידחות על הסף מטעמים שונים, ובין השאר בשל התיישנות; בשל העובדה שהמערער מושתק מלטעון שהבת איננה בתו, לאור העובדה שבמסגרת הליך הגירושין בין הצדדים דחה בית המשפט טענה זו; ובשל העובדה שההליך שנקט המערער אינו מתאים לביטול הסכם גירושין והסכם המתנה, הואיל והמתנה כבר הושלמה. 4. בית משפט קמא, לאחר שהתקיים דיון מקדמי, ולאחר שהורה לצדדים להגיש השלמת טיעון בכתב בשאלת הדחייה על הסף, קבע, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן המערער העלה עוד בשנת 1991, במסגרת הליכי הגירושין, את הטענה כי הבת איננה בתו, וכי "מחדלו שלא לתבוע משנת 91' תביעה לביטול האבהות או כל תביעה אחרת, גורמת להתיישנות תביעתו". בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה רק "לאחרונה" בשל "ראיות חותכות", גילה שהבת אכן איננה בתו, וזאת ללא הסבר או פרוט לאלו ראיות חותכות כוונתו, מתי התגלו אותן ראיות, ומדוע לא היו בהישג ידו בעבר. בהתייחס לטענת המערער, כי יש בידו ראיות חדשות, כגון הקלטות משנת 2005 בהן הבת מציינת במפורש כי המערער אינו אביה, ציין בית המשפט כי אין בכך כדי להוכיח את תביעתו, שכן לשם הוכחת תביעתו נדרשת בדיקת סיווג רקמות, כך לפי פסק דינו של בית משפט קמא. בית המשפט דחה גם את טענת המערער לפיה חל במקרה זה הדין המיוחד שבסעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לפיו מניין ההתיישנות מתחיל ביום בו נודעה לתובע התרמית או ההונאה, וקבע כי למערער הייתה ידיעה סובייקטיבית בדבר מעשה התרמית - בגידת המשיבה - כבר בשנת 91', עת התנהלו הליכי הגירושין. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המערער אינו יכול להעלות טענות בדבר זהות אביה של הבת, שכן יש בכך משום פגיעה בפרטיות הבת ובכבודה, ויש במקרה זה להעדיף את אינטרס הבת על פני אינטרס המערער, וכי החשש לפגיעה בכבוד הבת מהווה טעם לדחייה על הסף לפי סעיף 101 (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). בהקשר זה, ציין בית המשפט, כי הגם שהמערער מבקש לכאורה רק לבטל טובות הנאה כספיות שהעניק לבת, ואין לו עניין בביטול האבהות, הרי שהלכה למעשה, הכרעה לגופה בתובענה שהגיש, מחייבת הכרעה בשאלת האבהות, גם אם בעקיפין, ואין, כאמור, להעדיף במקרה זה את האינטרס שלו על פני אינטרס הבת. עוד קבע בית המשפט, כי לאור הצהרת המערער בהסכם הגירושין, שקיבל תוקף של פסק דין, לפיה הבת היא בתו, המערער מנוע ומושתק מלטעון כעת שהבת איננה בתו, וכי גם אם לא מדובר בהשתק פלוגתא, הרי שקיים במקרה זה השתק שיפוטי מטעמים של צדק או מטעמים של הגינות ותום לב. בית המשפט קיבל את טענת המשיבים כי ההליך בו נקט המערער אינו ההליך המתאים לביטול הסכם הגירושין, וכי לא ניתן לבטל רק את חלקו של הסכם הגירושין, ככל שהוא מקנה זכויות לבת, וקיבל את טענת המשיבים כי משהעברת הבניין על שם הבת הושלמה, לא ניתן לבטל את המתנה. לאור זאת, קבע בית המשפט כי אין מקום לדון בתובענה גם בעילות אלה, שכן גם הוכחתן לא תועיל למערער. לבסוף, קבע בית המשפט כי יש לסלק את התביעה על הסף מטעמים דיונים, כגון: תקנה 258ז(1) לתקנות, צירוף משיב 3 כנתבע, אי תשלום האגרה וכדומה. עוד ציין בית המשפט כי ניסיון המערער להעלות טענות שכבר נטעו בעבר יש בו משום קנטרנות וטורדנות, המצדיקים את סילוק התביעה לאור סעיף 100(ב) לתקנות, וכן חוסר תום לב. טענות הצדדים בערעור 5. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא כשדחה את התובענה על הסף, ושלל ממנו את זכות הפנייה לערכאות שהיא זכות חוקתית. לטענתו, לא היה מקום לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנות, וזאת ממספר טעמים: (1) לאור סעיף 7 לחוק ההתיישנות ולאור הפסיקה לפיה רמת הידיעה הנדרשת לשם תחילת מרוץ ההתיישנות היא "ידיעה ממשית וסובייקטיבית", הרי במקרה זה הידיעה הגיעה לידיעת המערער רק זמן קצר לפני הגשת התובענה, ולכן לא חלה התיישנות; (2) מדובר בתובענה לביטול מתנה במקרקעין מוסדרים, שחוק ההתיישנות אינו חל עליהם, ועל פי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, ההתיישנות בתביעה במקרקעין רשומים היא 25 שנה, ועל כן, בכל מקרה התביעה לא התיישנה. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בקביעתו, כי הואיל ומדובר בשאלות של אבהות וממזרות יש להעדיף את אינטרס הבת, ולדחות התובענה על הסף. לטענתו, הבת אינה כופרת בכך שהיא איננה בתו של המערער, ולכן נימוקיו של בית המשפט שהעדיף את אינטרס הבת, אינם רלוונטיים עוד. עוד טוען המערער, כי לא קיים במקרה זה השתק או מניעות, שכן מעולם לא ניתנה הכרעה שיפוטית בשאלת האבהות, ושגה בית המשפט בקביעתו כי ההליך שנקט אינו ההליך המתאים, שכן השאלה האם ניתן לבטל הסכם גירושין באופן חלקי, היא שאלה עובדתית שלא התבררה ולא היה מקום לדחות התובענה על הסף מטעם זה; מוסיף וטוען המערער, כי לאור הפגמים שנפלו בכריתת ההסכם, הן הסכם הגירושין והן הסכם המתנה, הרי שניתן לבטל את המתנה, גם אם העברת המקרקעין הושלמה, ובכל מקרה יש לברר לגופו של עניין את טענותיו בדבר פגמים בכריתת ההסכמים, שכן אם יוכח שהמתנה שנתן לבת בטעות יסודה, הרי שהמתנה בטלה, גם אם הושלמה. לבסוף טוען המערער, כי גם הטעמים הדיונים בגינם דחה בית המשפט את התובענה על הסף, אינם יכולים לעמוד, והוא עותר להחזיר הדיון לבית משפט קמא (בפני מותב אחר), שידון בתובענה לגופה. 6. המשיבים חוזרים על טענותיהם כפי שהועלו בפני בית משפט קמא, מסתמכים על פסק דינו של בית משפט קמא, וטוענים כי בצדק קיבל בית משפט את הגנתם ודחה את התובענה על הסף. לעניין ההתיישנות, טוענים המשיבים, כי אין לקבל את טענת המערער לפיה רק "באחרונה" נודע לו כי הבת אכן איננה בתו, שכן הדבר ידוע לו כבר משנת 1991, ואין לקבל את הסברו כי חתם על הסכם הגירושין על אף שחשד שהבת אינה בתו, לאחר שהמשיבה שכנעה אותו כי לא כך הדבר, שכן טענה זו לא נטענה והיא בבחינת הרחבת חזית. כן יש לדחות טענתו כי מדובר בתביעה במקרקעין, שכן מדובר בתביעה כספית, ומכל מקום טענה זו גם היא הרחבת חזית אסורה. באשר לניסיון המערער לבטל את הסכם הגירושין ואת המתנה, טוענת המשיבה כי היא הסכימה במסגרת הסכם הגירושין, ובמטרה לקבל את הגט, לחלוקת הפירות מהשכרת הדירות באופן בלתי שוויוני (2/3 למערער; 1/3 למשיבה), וכי ניסיון המערער עתה, לאחר שבמשך שנים הצדדים פעלו על פי הסכם הגירושין, לקבל חלק מרכושו בחזרה, מבלי להחזיר את הפירות שהוא קיבל מכוח ההסכם - הינו חסר תום לב, מה גם שככלל אין לאפשר את ביטול הסכם הגירושין, שקיבל תוקף של פסק דין, או את ביטול חלקו של ההסכם, וגם מן הטעם של סופיות הדיון, דין התובענה להידחות על הסף. ד י ו ן התיישנות 7. בבסיס תביעתו של המערער עמדה הטענה, כי הוא הוטעה ורומה לחשוב שהבת הינה בתו, ומטעם זה הסכים לתנאים המפורטים בהסכם הגירושין, אלא שהסתבר לו בהמשך, שהבת איננה בתו. 8. בית משפט קמא קבע, לאחר שהתקיים רק דיון מקדמי, והצדדים הגישו השלמת טיעון בכתב בקשר לטענות לדחיית התביעה על הסף, כי "התובע העלה כבר בשנת 91 את טענותיו לעניין אבהותו... מחדלו של התובע שלא לתבוע משנת 91, תביעה לביטול האבהות או כל תביעה אחרת, גורמת להתיישנות תביעתו". קביעתו של בית משפט קמא נסמכה על עדותו של המערער משנת 1991, במסגרת הדיון שהתקיים בבקשת המערער לדחות את תביעת המזונות שהגישה המשיבה על הסף מהטעם שאשתו בוגדת בו במשך כ-5 שנים והיו לו חשדות שהילדה איננה בתו (מ"א 1742/91, פרטיכל מיום 27.08.91, מוצג 2 לתיק מוצגי המשיבים), שזו לשונה: "אני טענתי שאשתי בוגדת בי כ-5 שנים, אני מאשר את זה לאחר שהדבר נודע לי. הילדה לא שלי, היא בת שלש וחצי... הדבר נודע לי לאחר הגשת כתב הגירושין. היו לי חשדות". כך גם הסתמך בית משפט קמא על האמור בסעיף 9 לכתב ההגנה שהגיש המערער באותו הליך (מוצג 2 לתיק מוצגי המשיבים), בו צויין: "... התובעת מס' 1 מטיחה בפני הנתבע כי התובעת מס' 4 אינה בתו, אלא בתו של ידיד שלה, . התובעת מס' 1 אף טרחה להסביר זאת לקטינה עצמה, אשר אומרת לנתבע כי אינו אביה. לנוכח האמור יש לנתבע ספקות לגבי אבהותו על התובעת 4". 8. לכאורה, עולה מדברים אלה כי המערער היה מודע כבר בשנת 1991 לחשדותיו ולכל טענותיו, ועל כן לאור סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובעים כי תובענה מתיישנת שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה - לכאורה חלה התיישנות במקרה זה. 9. המערער טען כי במקרה זה חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, לפיו כשעילת התביעה היא תרמית או הונאה, תקופת ההתיישנות מתחילה במועד הידיעה על התרמית או ההונאה, כאשר לטענתו, דרושה "ידיעה ממשית וסובייקטיבית", ידיעה שהתגבשה אצלו, לטענתו, רק בסמוך לפני הגשת התביעה דנן, לאחר שהשיג ראיות ממשיות שאותן הוא מבקש להביא בפני בית המשפט. לטענתו, לא היה מקום לדחיית התביעה על הסף מבלי לשמוע את הראיות הנוספות שבידו ואשר מאשרות את כל החשדות שהיו לו כי הבת איננה בתו. 10. אכן, רמת הידיעה הנדרשת על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות לגבי תרמית היא "ידיעה ממשית וסובייקטיבית", וכפי שציין בית המשפט בע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח(4)398: "כידיעה 'ממשית' ראויה, לטעמי, להיחשב רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית-המשפט; שכן, כל פרשנות אחרת תחתור תחת תכליתו של סעיף 7, שנועד לחסן מפני התיישנות את תביעתו של קורבן התרמית, כל עוד לא נקנתה לו ידיעה אודות התרמית שבכוחו להוכיחה בערכאות" (הדגשות שלי - ר.ל.ש.). יצוין, כי ההתיישנות מתחילה ממועד הידיעה, גם אם התובע יכול היה לדעת את דבר התרמית קודם לכן אילו נקט בזהירות סבירה, אך בפועל לא ידע זאת (ע"א 3752/09 לוטפי סלים חמאם נ' עזבון המנוח איברהים חמאם, ). 11. אומנם, המערער הצהיר את שהצהיר במסגרת ההליך המשפטי בשנת 1991, ואולם, כפי שטוען המערער, מדובר היה בחשדות בלבד, אותם אשתו הכחישה, ולראיה בסופו של יום השתכנע לחתום על הסכם הגירושין, בו הצהירו הצדדים כי שלושת הילדים, לרבות הבת, הם ילדיהם, ובו הוענקו זכויות גם לבת, כאשר לטענת המערער, הסכים לחתום על הסכם הגירושין לאחר שהמשיבה הכחישה החשדות והוא השתכנע מדבריה כי חשדותיו בעניין האבהות אינן נכונות. משכך, ובמיוחד לאור העובדה שהמשיבה הכחישה את החשדות, הכחשה בעקבותיה נחתם הסכם הגירושין, לא ניתן לומר כי ידיעתו של המערער בשנת 1991 הינה בגדר "ידיעה ממשית וסובייקטיבית". לעומת זאת, טוען המערער כי בשנת 2005 (שלוש שנים לפני הגשת התביעה נשוא הערעור) השיג ראיות חדשות, בין היתר באמצעות חוקרים פרטיים, כגון הקלטות של הבת בהן היא מציינת במפורש כי המערער אינו אביה. בנסיבות העניין, אני סבורה כי לא ניתן היה לדחות את התביעה על הסף מחמת ההתיישנות, בטרם תיבחנה אותן ראיות חדשות להן טוען המערער שמוכיחות את התרמית, ובוודאי שלא ניתן היה לעשות כן מבלי לשמוע הוכחות. דחיית תובענה על הסף טרם שמיעת ראיות אפשרית וראויה מקום שכבר על פי האמור בכתבי הטענות ברור שדינה של התביעה להידחות, ושמיעת ראיות אינה יכולה לתרום כל פרט נוסף לצורך מתן ההחלטה. בענייננו יש צורך לשמוע תחילה את הראיות ולברר את מידת הידיעה שהייתה למערער בשנת 1991 לעומת ידיעתו עם הגשת התביעה הנוכחית, דהיינו האם בעבר דובר על "ידיעה ממשית" או שמא בחשד בלבד ללא בסיס ראייתי, כך גם יש צורך לבחון את מהות הראיות החדשות להן טוען המערער. יצוין, כי אם לאחר שמיעת הראיות יגיע בית המשפט למסקנה שהייתה למערער "ידיעה ממשית" כבר בשנת 1991, הרי שניתן יהיה בסופו יום לדחות התביעה מחמת התיישנות. 12. למעלה מהדרוש יצוין, כי לאור האמור לעיל מתייתר הצורך לדון בטענתו של המערער כי הואיל ומדובר בביטול מתנה במקרקעין, הרי שבכל מקרה התביעה מתיישנת רק כעבור 25 שנים (סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות). מעבר לכך שמדובר בהרחבת חזית, הרי שגם לגופו של עניין, מדובר במקרה דנן בהסכם גירושין, הכולל, בין השאר, גם הוראות הקשורות לנכסי מקרקעין, ועתירת המערער היא לביטול הסכם הגירושין, או חלקים ממנו, כאשר ביטול העברת הבניין על שם הבת, הוא תוצאה עקיפה בלבד, ולא מהות העניין, ותקופת ההתיישנות במקרה זה היא כעבור 7 שנים. 13. לאור כל האמור, לא היה מקום לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. בקשת המערער לביטול הסכם הגירושין ולביטול המתנה 14. בית משפט קמא קבע, כי טעם נוסף לדחיית התובענה על הסף הינו שבכל מקרה לא ניתן להיעתר לסעד המבוקש על ידי המערער לביטול חלקי של הסכם הגירושין וביטול המתנה. 15. בענייננו, מדובר בהסכם גירושין שנחתם בין המערער למשיבה, במטרה להסדיר את גירושי בני הזוג, כאשר במסגרתו נקבעה חלוקת הרכוש בין הצדדים, והוענקו זכויות לצדדים שלישיים, במקרה זה לילדיי בני הזוג, בכפוף לתנאים כאלו ואחרים. 16. הסכם גירושין מהווה "חטיבה אחת" של זכויות וחובות, ולאחר אישורו וביצועו, לא ניתן לבטל רק חלק ממנו [א' גריידי הסכם ממון וגירושין אישור וביטול (מהדורה שנייה) (להלן: "גריידי"), בעמ' 145], ובצדק קבע בית משפט קמא כי בחינה מהותית של תנאי ההסכם מצביעה על כך שמדובר בהסכם בין בני הזוג שנועד להסדיר את הגירושין, כאשר התמורה העיקרית היא הגט, וזאת גם אם הילדים קיבלו זכויות מכוחו. 17. בע"א 105/83 מנשה נ' מנשה, פ"ד לח (4) 635 (להלן: "פס"ד מנשה") דן בית המשפט בטענת הבעל לפיה הסכם הגירושין הופר על ידי האישה, לאחר שהגישה תביעת מזונות, על אף שבהסכם נקבע כי לא תוגש תביעת מזונות וכי היה ותוגש תביעה שכזו תשפה האישה את הבעל, והבעל התחייב להעביר חלקו בדירה על שם הילדים, ועל כן עתר הבעל לבטל את רישום הדירה על שם הילדים. וכך קבע בית המשפט בפס"ד מנשה: "... בשל מורכבותו אין הסכם הגירושין ניתן להפרדה לחלקים, כך שבמקרה של הפרת אחד מחלקיו קמה הזכות לבטל את החלק שהופר... במציאות, והלכה למעשה, מה שכינה המערער כסעד חלופי, על ידי ביטול הפרק המתייחס להתחייבותו להעביר לילדים את חלקו בדירה, הוא הסעד היחידי, אותו הוא מבקש; הוא גם אינו יכול לבקש ביטולו הטוטאלי של הסכם הגירושין כולו, ולו מהסיבה הפשוטה, כי הוא בוצע רובו ככולו... ... ... זהו הסכם כולל להסדרת מכלול הבעיות הכרוכות בגירושין, כשהחיובים והחבויות ההדדיים שלובים ללא יכולת הפרדה לחלקים, עד שניתן יהא לבטל רק חלק שהופר, אם הופר... עם סידור הגט בוצע עיקרו של ההסכם וכן בוצעו הוראותיו המהותיות האחרות בעניין החזקת הילדים וכדומה, ובהקשרים אלה לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו, לא על ידי השבה ולא על-ידי תשלום שווי, כשם שבמקרים רגילים זכאי מפר מנפגע, אשר משתמש בזכות לבטל הסכם בגין הפרה..." (פס"ד מנשה, בעמ' 639 - 640). 18. אכן, על פי ההלכה שנפסקה בפס"ד מנשה, ככלל, לא ניתן לבטל חלק מהסכם גירושין, ובמיוחד לאחר שהגירושין נערכו וההסכם יושם. לאור הלכה זו פסקו בתי המשפט למשפחה פעמים רבות כי אין מקום לבטל הסכמי גירושין לאחר שהצדדים התגרשו, שכן לא ניתן להחזיר בעניין זה את המצב לקדמותו [תמ"ש (כ"ס) 3351/07 מ.נ. נ' מ.ש. ( 08.03.09); גריידי, בעמ' 148 - 151]. יחד עם זאת, קיימים מקרים חריגים בהם ניתן לבטל הסכם גירושין, גם לאחר ביצועו, זאת כאשר הוכח פגם בכריתתו. ראה ע"מ (ת"א) 1277/07 פלונית נ' פלוני ( 18.08.09) שם בוטל הסכם ממון וגירושין שקיבל תוקף של פסק דין מחמת עושק, תוך שבית המשפט ציין כי מדובר במקרה חריג. באופן דומה, קיימים מקרים בהם ניתן לבטל חלק מהסכם הגירושין, למשל כאשר יש זיקה בין התחייבויות ספציפיות שונות בהסכם "תמורת חבויות נגדיות, שניתן להפרידן ולבודדן מכלל ההסכם" (פס"ד מנשה, בעמ' 639; גריידי, בעמ' 145). 19. מכאן, שישנם מקרים בהם ניתן לבטל חלק מהסכם גירושין, אך יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ואין מקום לדחיית התביעה מטעם זה על הסף בטרם תישמענה ראיות. במקרה דנן, כשמדובר בטענה של כריתת הסכם בשל תרמית, ולא במקרה של הפרת סעיף כזה או אחר בהסכם, כפי שהיה למשל בפס"ד מנשה, ולאור הפסיקה המאפשרת במקרים מסויימים גם ביטול של חלק מהסכם גירושין, אני סבורה כי שגה בית המשפט כשסבר כי הסעד המבוקש מהווה עילה לדחייה על הסף, והיה, מקום לדיון לגופו של עניין, לכל הפחות בטענות אלה. עילות נוספות לדחייה על הסף 20. לאור כל האמור, דהיינו, כי לא היה מקום לדחות את התובענה על הסף, לא מחמת התיישנות, ולא בטענה כי המערער לא יכול לעתור לביטול הסכם הגירושין באופן חלקי ולביטול המתנה, אין מנוס מבחינת העילות האחרות בגינן דחה בית משפט קמא את התובענה על הסף. 21. אקדים ואציין כבר עתה, כי אינני סבורה שהיה מקום לדחות התובענה על הסף מהטעמים הנוספים שפורטו על ידי בית המשפט, ואפרט. 22. לא היה מקום לדחות התביעה על הסף מהטעם שבירור התביעה עלול לכאורה לפגוע בכבודה ובפרטיותה של הבת ועלול אף להוביל לקביעת "ממזרות", זאת לפי תקנה 101 (3) לתקנות, הקובעת שניתן לדחות תובענה על הסף: "מכל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". גם אם קיים חשש כזה או אחר, הרי שאין בכך כדי להצדיק אי בירור תביעת המערער, במיוחד כאשר, לפחות לטענת המערער, הבת מודה עתה כי היא איננה בתו, וכאשר כבר נפסק כי לא בכל מקרה של חשש לממזרות תדחה תביעה על הסף [בר"ע (ת"א) 1364/04 היועמ"ש נ' פלונית ( 05.07.06)]. 23. כך, גם לא היה מקום לדחות התובענה על הסף מהטעם שהצהרת הצדדים בהסכם הגירושין לפיה הבת היא בתם של בני הזוג מהווה השתק שיפוטי ומונעת מהמערער לטעון אחרת כעת. כפי שצויין לעיל, טען המערער כי חתם על הסכם הגירושין לאחר שהמשיבה הכחישה את חשדותיו ולאחר שהשתכנע כי אין בחשדותיו ממש. בנסיבות העניין, אינני סבורה כי ההצהרה בהסכם הגירושין יכולה להוות עילה לדחייה על הסף, ואין לראות בהצהרה זו משום טענה שנטענה בהליך אחר והתקבלה על ידי בית המשפט. ויודגש, גם בית משפט קמא קבע כי בנסיבות העניין אין המדובר בהשתק פלוגתא, אלא בהשתק מכוח עקרונות הצדק ותום לב. 24. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי יש מקום לסלק התביעה על הסף לאור תקנה 100(2) לתקנות, הקובעת כי "נראה לבית המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית", תוך שנימק זאת בכך שהמערער מעלה טענות שכבר נטענו על ידו בהליכים קודמים. כפי שציינתי לעיל, טענות המערער כפי שעלו בהליכים שהתקיימו בשנת 1991 היו בגדר חשדות בלבד, ולאור טענותיו בעניין ראיות חדשות, וכפי שפורט לעיל, אינני סבורה כי יש בכך טעם לסילוק על הסף, מה גם שמדובר בכל מקרה בעילה למחיקה ולא לדחייה על הסף. 25. לבסוף, קבע בית המשפט כי יש לסלק התביעה על הסף גם ממספר טעמים דיוניים: לפי תקנה 258(ז) לתקנות היה על המערער להגיש תביעות נפרדות בגין הסעדים השונים להם עתר; לא היה מקום לצרף את משיב 3, שאינו בגדר "בן משפחה", ללא אישור בית המשפט; לא שולמה אגרה כנדרש ועל פי תקנה 100(ד) לתקנות יש בכך עילה למחיקה על הסף; אי צירוף הרצאת פרטים על ידי המערער. אני סבורה כי היה מקום לאפשר למערער לתקן פגמים אלה, ככל שאכן קיימים, וכי טעמים אלה כשלעצמם - כאשר, כאמור, הטענות העיקריות של דחייה על הסף מחמת התיישנות ומחמת הליך לא מתאים דינן להידחות - אינם מצדיקים סילוק על הסף. בתוך כך, טוען המערער כי האגרה שולמה וכי בכל מקרה מדובר בעילה למחיקה ולא לדחייה, וכי הוגשה בקשה לצירוף משיב 3, אך לא ניתנה בה החלטה. סוף דבר 26. לו נשמעה דעתי, אציע לחברי להרכב לקבל את הערעור, ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא לדיון לגופו של עניין. בשלב זה, כל צד יישא בהוצאותיו, ובית משפט קמא יתייחס לכך בפסק דינו. הפיקדון הכספי שהפקיד המערער יוחזר לו, באמצעות ב"כ. רות לבהר שרון, שופטת השופט י' שנלר, אב"ד 1. אני מסכים לאמור בחוות דעתה של חברתי, כבוד השופטת לבהר שרון. אכן, על פני הדברים קיימת רתיעה מ"פתיחת" הסכם גירושין בחלוף תקופה ארוכה, ובמיוחד בגין הטענות שנטענו על-ידי המערער. יתר על כן, ניתן להבין מדוע הגיע בית משפט קמא למסקנה אליה הגיע, ויכול ואכן בסופו של יום, זאת תהא התוצאה גם לאחר דיון בתובענה לגופה, ומבלי שיש באמור, לחוות דעה לגופם של דברים. 2. אולם, גם אם ראוי ורצוי כי בית המשפט, כבר במסגרת קדם המשפט, יבחן אם יש מקום לניהול הוכחות או אם מן הראוי לסלק את התביעה על הסף, עדיין חייב בית המשפט להיות זהיר, טרם שינקוט בחלופה האחרונה. במיוחד יפים הדברים, מעת שלא הוגשה בקשה מסודרת מטעם הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, כך גם לא התקיים דיון, לרבות חקירות של מי מהמעורבים, וכשההחלטה נסמכת, על טיעונים קצרים של ב"כ הצדדים. 3. אין לכחד, כי מכשולים רבים ניצבים בפני המערער, לרבות בכל הקשור לסעדים המבוקשים על ידו. אולם, לא די בכך להורות על סילוק התביעה על הסף. 4. כפי שציינה חברתי, והדברים מקובלים עלי, יכול ובסופו של יום, לאחר שתישמענה ההוכחות, יגיע בית משפט קמא למסקנה, כי אכן דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, ואין בפסק דין זה לקבוע מסמרות בשאלה זו. יתר על כן, ככל שמדובר בעניינה של המשיבה 2 וטובתה, גם בעניין זה אין אנו מחווים דעה, אלא סוברים כי על בית המשפט להידרש לשאלות אלו לאחר שמלוא הנתונים העובדתיים יונחו לפתחו. האמור הינו אף ביחס לשאלה האם יש מקום, במקרה דנן, לבטל חלקים אלו או אחרים מהסכם הגירושין, אם בכלל. 5. בכל הקשור לסעדים שעתר להם המערער, יש לציין כי במסגרת הדיון שבפנינו, הסכים המערער - ובמסגרת אפשרות להסדר - כי נכון הוא שלא לקבל את הזכויות במחצית הבניין על שמו (וזאת בהנחה כי מחצית מהזכויות בבניין ניתנו למשיבה 2 ע"י המשיבה 1 וכי על כן מדובר רק על מחצית מהזכויות באותו בניין שניתן למשיבה 2( אם מחצית מזכויותיה של המשיבה 2 תירשם ע"ש שני אחיה. יתר על כן, הוא אף לא דרש כי מי מהאחים יוגבל במימוש זכויותיו אלו. דומה כי לאור כל הנסיבות, יש מקום שהצדדים אכן ימצאו את הדרך לפתרון ראוי, לרבות הפיתרון דלעיל, ובאופן שימנע את הצורך מלעורר מחדש את ההתדיינות המשפטית. 6. על מנת הסר ספק, אני מוצא לנכון להתייחס לשניים. ראשית, לא מצאנו לנכון להורות כי הדיון בתיק יועבר למותב אחר. חזקה על בית משפט קמא שיבחן את השאלות הנצרכות להכרעה לגופן, ובהתחשב באמור בפסק דין זה. שנית, ככל שקיימים פגמים פרוצדוראליים, רשאי כמובן בית משפט קמא להידרש לאותם פגמים, ובלבד שתינתן האפשרות לתקן את הטעון תיקון. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופט ד"ר ק' ורדי אני מסכים לחוות דעתה של חברתי כב' השופטת לבהר שרון, ומצטרף להערותיו של חברי אב"ד כב' השופט שנלר. ד"ר קובי ורדי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת רות לבהר שרון. חוזהגירושיןהסכם גירושיןביטול חוזה