קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת ביטול כתב אישום בהעדר מסירה כדין: 1. נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), חבלה במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק (נאשמים 2 ו- 3), החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק (נאשמים 1 ו- 2), והפרת הוראה חוקית (נאשם 3). 2. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 17.3.09 תקפו הנאשמים שני אנשים בגן ציבורי, וגרמו לאחד מהם חבלה חמורה באמצעות דקירות סכין ארוכות ועמוקות. נאשמים 1 ו- 2 תפסו את המתלונן מאחור, ונאשם 1 דקר אותו בבטנו. לאחר מכן דקר הנאשם 2 את המתלונן בפניו. הדקירות העמוקות גרמו לפגיעות עמוקות, ובכלל זה נפגע עורק הראש, וכן נגרם דימום משמעותי. נאשמים 2 ו- 3 פגעו ברכב השייך לנפגעים, דקרו את גלגליו וגרמו לנקר בשני גלגלים. נאשמים 1 ו- 2 החזיקו סכין שלא כדין, ונאשם 3 הפר מעצר בית מלא שהושת עליו בתיק אחר. 3. במועד מתן תשובת הנאשמים לאישום, העלו סנגוריהם טענה מקדמית, (בהתאם לסעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982) (להלן: "החסד"פ"), לפיה נפל פגם או פסול בכתב האישום המחייב את ביטולו, משום שלא קוימו, לטענתם, הוראות סעיף 60א לחסד"פ, שכותרתו "יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע", אשר בעקבותיו קמה זכות שימוע לחשוד להשמיע טענותיו והסתיגויותיו מהגשת כתב אישום נגדו. 4. סנגורו של נאשם 1 הפנה לכך שההודעה לפי סעיף 60א לחסד"פ נשלחה לכתובתו של נאשם 1 בדואר ביום 23.11.09, אך הוחזרה לפרקליטות ביום 26.11.09, כי המכתב כלל לא הומצא לנאשם 1. על כן, ומשום שלא קוימה חובת השימוע, כהגדרתו, מבקש הסנגור למחוק את כתב האישום. לטענה זו הצטרפו סנגוריהם של יתר הנאשמים. סנגורו של נאשם 2 הדגיש כי כתובתם של הנאשמים ידועה לתביעה, ולשם הומצאו, זה מכבר וללא בעיות מיוחדות, הן ההזמנה לחקירה בטרם הוגש כתב אישום, והן ההזמנה לדיון בבית משפט זה, לאחר שהוגש כתב האישום. סנגורו של הנאשם 2 אף הודיע, לאחר הדיון כי נאשם 2 לא קיבל הודעה לעניין שימוע, ואולם, כפי שיובהר להלן, מאישור שצורף על ידי המאשימה עולה כי ההודעה לנאשם 2 נמסרה ביום 25/11/09. נאשם 3 הצטרף אף הוא לטענות יתר הנאשמים. 5. לטענת המאשימה, לכל אחד מהנאשמים נשלחה, ביום 23.11.00, הודעה לכתובתו הרשומה במשרד הפנים, שתאמה לכתובת שמסר כל אחד מהם בחקירה במשטרה. מבירור שערכה המאשימה לנוכח בקשת הסנגורים, עלה כי ההודעות שנשלחו לנאשמים 1 ו- 3 חזרו למאשימה, מבלי שנמסרו לנמענים, ואילו ההודעה לנאשם 2 נמסרה ליעדה. המאשימה טענה כי הנאשמים, אשר נחקרו במשטרה, היו מודעים לחשדות נגדם, ויכלו לפנות מיוזמתם לפרקליטות בטרם הוגש כתב האישום, בבקשה כי יערך להם שימוע, והדגישה כי גם עתה עומדת להם האפשרות לבקש מהפרקליטות לקיים שימוע ובכך לרפא את הפגם. על כן, טוענת המאשימה כי אין מקום למחוק את כתב האישום, אלא לקיים שימוע בשלב הנוכחי. 6. במענה לעמדת המאשימה, טען סנגורו של נאשם 3 כי בענייננו התוצאה היחידה האפשרית היא ביטול כתב האישום. לשיטתו, אין תחולה לדוקטרינת הבטלות היחסית, משום שכתב האישום כבר הוגש, ואילו לשון החוק מטילה את חובת הידוע ביחס לחשוד ולא לנאשם. דיון 7. הוראת סעיף 60א לחסד"פ מטילה חובה על רשות התביעה, אליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע, ליידע נאשם, שאינו במעצר, על הכוונה להגיש נגדו כתב אישום ועל הזכות הנתונה לו להשמיע טענותיו בפני התביעה בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה. לרשות התביעה נתונה הסמכות לחזור בה מכוונתה להגיש כתב האישום לאחר ששמעה את טיעוניו של החשוד. 8. עיון בטפסי מעקב דואר רשום שהגישה המאשימה, מלמד כי ההודעות נשלחו לנאשמים בדואר רשום ביום 23.11.09. ההודעות שנשלחו לנאשם 1 ולנאשם 3 חזרו למאשימה ביום 26.11.09 מבלי שנמסרו לנאשמים אלו. מאידך, ההודעה שנשלחה לנאשם 2 נמסרה ביום 25.11.09. באשר לנאשם 2 חלה החזקה הקבועה בסעיף 60א(ג), לפיו אם "נשלחה הודעה לפי סעיף זה בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה". באשר לנאשמים 1 ו- 3, לא מתקיימת חזקת מסירה זו, באשר אין מחלוקת כי ההודעות הוחזרו למאשימה. לפיכך, הפגם שנפל בהגשת כתב האישום מבלי שנתקיימה חובת השימוע כנדרש על פי החוק, מתייחס לנאשמים 1 ו- 3 בלבד, בגינו נמנע מהם, הלכה למעשה, להשמיע השגותיהם בנוגע להגשת כתב האישום נגדם. 9. זכות השימוע המורחבת הוכרה כזכות יסוד הנובעת מכללי הצדק הטבעי וככזו העומדת בבסיס זכויותיו של הנאשם בהליך הפלילי (ר': בג"ץ 554/05 רס"ר אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד ס(2), 299; בג"ץ 4175/06 הרב ראובן אלבז נ' היועץ המשפטי לממשלה ; בג"ץ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממלא מקום ראש הממשלה ואח' )). זכות השימוע היא זכות מהותית שנועדה להתקיים בטרם הגשת כתב האישום. יחד עם זאת, ונוכח מעמדה של זכות השימוע, לא תתחייב בהכרח תוצאה של בטלות מעיקרא במקרה בו לא ניתנה הזכות. דוקטרינת "הבטלות היחסית" מורה כי קיומו של פגם בפעולה המינהלית של הרשות, אינו מביא בהכרח לבטלותה מעיקרא של הפעולה, אלא יש לבחון האם בנסיבות המקרה ניתן להפריד בין קיומו של הפגם לבין תוצאתו המשפטית של הפגם (ר': ע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673, 684 (2001); ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793 (1996)). במקרה בו נפל פגם בפעולת הרשות המינהלית, יש לבחון את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד המתבקש בעקבות הפגם בהתחשב בכלל נסיבות המקרה. זכות השימוע אינה זכות מוחלטת העומדת לכל נאשם באשר הוא ובהעדרה נפגמת הגנתו, שהרי עפ"י סעיף 60(ז) לחסד"פ, נמנעת זכות זו ממי שמצוי במעצר וממי שחשוד בעוון או בחטא. בבוא בית המשפט לבחון את נסיבות המקרה, עליו לבחון את התנהגות הצדדים, הפגיעה ועיוות הדין שעשוי ליפול בחלקו של הנאשם לעומת הפגיעה באינטרס הציבורי, וכן לבחון אפשרות לתיקון הפגם שנפל. 10. בענייננו, בחינה של התנהלות המאשימה מעלה כי המאשימה הקפידה מצידה למלא את דרישות סעיף 60א לחוק, ושלחה את ההודעות בדואר רשום לכל הנאשמים כנדרש ממנה בחוק בהתאם לכתובתם הרשומה במשרד הפנים. העדר המסירה נתברר רק בשלב הדיון. הוברר כי ההודעות לפי סעיף 60 א לחסד"פ נשלחו לנאשמים 1 ו- 3 לפי שמם ומספרי הזהות שלהם לכתובת "רחוב ראס אל עמוד", כשם שנשלחה ההודעה לנאשם 2 ל"רחוב סילוואן" (ר': הודעת המאשימה מיום 26.6.11 והודעתה מיום 28.6.11). עוד עלה כי ההזמנות לדיון בבית המשפט הומצאו לנאשמים באמצעות סיור משטרתי בכתובות הזהות לכתובות שאליהן נשלחו ההודעות לפי סעיף 60 א לחסד"פ, ועל כך אין מחלוקת. 11. בשלב זה, בנסיבות העניין, ניתן לרפא את הפגם בדרך של עריכת שימוע בשלב הנוכחי, כפי שהציעה המאשימה, ולא להורות על ביטול כתב האישום. קיום שימוע בשלב זה יאזן את הפגיעה שנגרמה, אם נגרמה, לנאשמים 1 ו- 3 בהגנתם, תוך שיתאפשר להם להביע עמדתם המפורטת והמנומקת בפני התביעה ולנסות ולהביא לשינוי בהחלטתה להגיש כתב אישום נגדם. ראוי שהמאשימה תקפיד לקיים שימוע ענייני ואובייקטיבי בעניינם של הנאשמים, שיביא להערכה מחודשת של מלוא השיקולים הרלבנטיים המנחים את התביעה בבואה להחליט על הגשת כתב האישום, ובכלל זה גם לערוך שימוע לנאשם 2, על מנת לבחון את התמונה בכללותה (ר': בג"ץ 554/05 אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד ס (2) 299 (2005); בג"ץ 4175/06 הרב אלבז נ' היועץ המשפטי לממשלה (2006)). יודגש כי עריכת שימוע בעוד כתב האישום תלוי עומד דורשת פתיחות מיוחדת מצד גורמי התביעה לקיים את השימוע בנפש חפצה וליתן אפשרות של ממש לנאשמים לשכנע כי יש ממש בטענותיהם, שכן, אין דומה שימוע שנערך ביחס לכתב אישום שטרם הוגש, לבין שימוע הנערך לאחר הגשתו, בעוד הוא תלוי ועומד (ר': בש"פ 984/10 פלוני נ' מדינת ישראל, (2010), ). 12. אשר-על-כן, דין הבקשה להידחות. המאשימה תקיים שימוע לנאשמים עד ליום 15/9/11. המאשימה תעדכן בדבר תוצאות השימוע עד ליום 30/9/11. משפט פליליביטול כתב אישוםהמצאת כתבי בי דין