קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול עסקת רכישת אוטובוסים: 1. התובעת הינה חברת אוטובוסים המפעילה אוטובוסים שונים להובלת נוסעים בשכר בירושלים המזרחית. בשנת 2004 רכשה התובעת מהנתבעת 1 ארבעה אוטובוסים חדשים מדגם 50C13 מתוצרת איבקו, הנתבעת 2 (להלן "הנתבעות"). במהלך תקופת האחריות התחייבו הנתבעות לשאת בעלות תיקון האוטובוסים, למעט טיפולים שגרתיים. התובעת טוענת כי עוד בטרם חלוף תקופת האחריות התגלו באוטובוסים ליקויים רבים (להלן "הליקויים המכניים") אשר חייבו אותה להכניס אותם למוסכי השירות של הנתבעות לתקופות ממושכות. עוד טענה התובעת בתביעתה כי עוד בטרם חלפו 24 חודשים, משנתגלו באוטובוסים ליקויים מהותיים במרכב, בשלדה ברצפה ובמושבים (להלן "ליקויים מבניים"), דרשה את ביטול העסקה אולם הנתבעות סירבו לכך. ב17.7.07 הכריזה הנתבעת 1, עפ"י דרישת משרד התחבורה, על נוהל קריאה חוזרת לבדיקה ולתיקון כלי הרכב מהדגם של האוטובוסים שרכשה התובעת, לרבות אלו נושא התביעה. ביום 31/7/07 הגישה התובעת את תביעתה לביטול העסקה, להשבת התמורה ולפיצוי על נזקיה, בסכום של 1,500,000 ₪. לאחר הגשת התביעה הכניסה התובעת את האוטובוסים לתיקון עפ"י הקריאה החוזרת. לטענתה, חרף התיקונים אין האוטובוסים עומדים במשימתם ואין כדאיות כלכלית בהפעלתם. 2. טענות התובעת התובעת טוענת כי האוטובוסים שרכשה סבלו מליקויים חמורים עוד מלכתחילה וכי הנתבעת הודתה בכך בעת שהסכימה לתקן את הליקויים המכנים והמבניים בהם. עוד טענה כי אותם ליקויים מבניים שהנתבעת הודתה בהם נבעו מכך שחלקן האחורי של שתי קורות האורך (השלדה) ושתי קורות רוחב מתוך שמונה הוסרו מהאוטובוסים לצורך הרכבת תא מטען במסגרת הסבת הרכב מרכב מסחרי לאוטובוס. 3. התובעת טענה עוד כי הנתבעים הודו שהשברים שהתגלו ב"קיר האש" (הסבר להלן) של האוטובוסים אינם אופייניים רק לאוטובוסים שבשימושה, אלא התגלו גם באוטובוסים אחרים שייצרה הנתבעת 2, שנמכרו בארץ ובחו"ל. התובעת למדה מנכונות הנתבעות לתקן את האוטובוסים על חשבונן, ובלבד שיהא הדבר בעלות סבירה, על הודאתן בליקויים. לטענת התובעת יש לדחות את טענות הנתבעות כי מצבם של האוטובוסים נובע מתחזוקה לקויה ושימוש בלתי ראוי המתבטא בהעמסת יתר ובנסיעה בדרכים משובשות. 4. טענות הנתבעות הנתבעות טענו כי תיקנו במסגרת האחריות את האוטובוסים באופן חלקי בלבד, בעלות של 201,000 ₪ אך סירבו להכיר ולתקן ליקויים הנובעים משימוש ותחזוקה לקויים של האוטובוסים על ידי התובעת. לגרסתן, במשך כשנה לאחר מכן לא נשמעה כל תלונה מפי התובעת. 5. עוד טענו כי בתום תקופת האחריות תיקנה התובעת את האוטובוסים במוסכים שונים שאינם מורשים, עד לשנת 2007, עת העלתה בפניהן טענות ביחס לתקלות מבניות שונות שנתגלו באוטובוסים. הנתבעות טוענות כי ביקשו לבדוק את כלי הרכב באמצעות מומחים מטעמן, אך התובעת סירבה לכך. 6. ביום 17.7.07 הכריזה הנתבעת 1, על פי הנחיות משרד התחבורה, על נוהל קריאה חוזרת (RECALL) לכלי הרכב מהדגם של האוטובוסים שרכשה התובעת, ביחס לתקלה בקורות הרוחב האחוריות של האוטובוס. בהתאם, קראה לכל המחזיקים בכלי רכב כאלו, לרבות התובעת, להגיע ולתקן (על חשבון הנתבעת) את קורות הרוחב האחוריות, על פי הוראות היצרן. 7. בסופו של חודש יולי 2007 הגישה התובעת את תביעתה וטענה לתקלות בקורות הרוחב האחוריות, תקלות מכניות ותקלות בקיר האש, ורק מספר חודשים לאחר מכן נענתה לקריאה והביאה את האוטובוסים לתיקון קורות הרוחב האחוריות. 8. הנתבעות מודות באחריותן בכל הנוגע לתיקון הסדקים בקורות הרוחב האחוריות, ולגרסתן אף תיקנו אותם. לשיטתם, נערך תיקון זה תחת פיקוחם של מומחה מטעם הטכניון ומומחה מטעם הנתבעת, וקיבל את אישורו של משרד התחבורה. הנתבעות חולקות על טענות התובעת באשר לליקויים אחרים וטוענת כי אלו לא הוכחו, וכי התובעת ממשיכה להשתמש בכלי הרכב ולהניב מהם פירות. 9. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של מר נחמיה גולן אשר בדק את כלי הרכב לאחר תיקונם, התייחס לליקויים המבניים בהם וקבע כי אלה היו נמנעים לו השתמשה התובעת באוטובוסים באופן תקין, ולו הייתה מחליפה את תושבת הגומי הבלוי במועד. המומחה מטעם הנתבעות הסתמך גם על בדיקתו של מר יצחק בן הרואה את אחד מכלי הרכב, אשר אישר את התיקונים. 10. התובעת הגישה את חוות דעתם של השמאי מר דרנוב, אשר תיאר את השינויים שנערכו בכלי הרכב ואת חוות דעתו של המהנדס מר יהודה צברי אשר בדק את האוטובוסים עפ"י הזמנת התובעת ואף לבקשת משרד התחבורה. בחוות הדעת תיאר המומחה את הסדקים באוטובוסים, הן אלו המתייחסים ל"ריקול" ואף לסדקי "קיר האש". 11. כשנה לאחר הגשת התביעה, בהוראת בית המשפט, העמידה התובעת את האוטובוסים לבדיקת הנתבעת. בשלב מאוחר יותר ביקשה כי בית המשפט ימנה מומחה מטעמו. הבקשה נדחתה, וכך אף בר"ע שהוגשה עליה, בין היתר מהטעם שחלפו כשנתיים ימים בהם ממשיכים כלי הרכב לנסוע בדרכים. 12. דיון המסגרת הנורמטיבית התביעה שלפני הינה תביעה לביטול חוזה והשבה. לשיטת התובעת מזכים אותה הליקויים המכניים והמבניים שנמצאו בארבעת האוטובוסים בסעד של ביטול החוזה, השבת התמורה ששילמה, ופיצוי בגין נזקים. על מנת להיזקק לטענה יש לפנות לחוק המכר תשכ"ח-1968, ס' 11 לחוק המכר קובע כי: "המוכר לא קיים את חיוביו אם מסר- ... (3)נכס שאין בו האיכות או התכונות הנדרשות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם". 13. "גם כשהצדדים קובעים את התיאור או הכמות של הממכר בדיוק, יהיה הקונה מנוע, בהעדר כונה אחרת משתמעת, מלהסתמך על אי התאמה זניחה, זעומה, חסרת חשיבות או חסרת משמעות. במקרה כזה המוכר הפר את חיוביו בכך שמסר ממכר הלוקה באי התאמה, אולם הקונה אינו רשאי להסתמך על אי התאמה זו, משום שיהיה בכך משום שימוש בזכות שלא בתום לב. השאלה מהי סטיה שאין לה חשיבות תוכרע בכל מקרה לפי טיב הממכר, לפי המוסכם בחוזה, לפי שימושו המיועד ולפי כלל נסיבות ההתקשרות."( פירוש לחוקי החוזים, איל זמיר, חוק המכר, תשכ"ח-1968, עמ'241) 14. "המועד הקובע לעניין התאמת הממכר הוא רגע המסירה, גם אם אי ההתאמה מתגלה במועד מאוחר יותר. לענין זה אין נפקא מינה אם אי ההתאמה ניתנת היתה לגילוי בבדיקה סבירה בעת המסירה, אם לאו.סעיפים 15,ו16 לחוק קובעים את התנאים שבהם יוכל הקונה להסתמך על אי ההתאמה, גם אם לא גילה אותה מיד לאחר קבלת הממכר" (שם, עמ' 242)."אי התאמת הממכר למטרות המנויות בפיסקה (3) והיעדר אפשרות להשתמש בו למטרות אלה יכול שינבעו מפגם בחפץ או מטיבו הנמוך, אולם גם מכל סיבה אחרת שאינה פגם אובייקטיבי." (עמ' 257 .) הסיפא לס' 15 לחוק קובעת כי "במכירת נכס-נד אין הקונה זכאי לחזור בו מן החוזה אם נתן הודעה כאמור לאחר שעברו שנתיים ממסירת הממכר..". 15. ס' 14 לחוק מטיל על הקונה את חובת ההודעה למוכר על אי ההתאמה, מיד לאחר הבדיקה לפי ס' 13, או מיד לאחר שגילה אותה, המוקדם מבין השניים. בהעדר הודעה כזו אין הוא רשאי להסתמך עליה (14 (ב). "ס' 14 (ב) שולל מהקונה את התרופות בשל הפרה שבדין החוזים הכללי, כגון ביטול, אכיפה או פיצויים, ולא רק את התרופות שבפרק ג' לחוק המכר, שאינן אלא תוספת לדיני התרופות הכלליים. סעיף 14 (ב), המצוי בפרק ב' של החוק, מתייחס לכלל התרופות בשל הפרת חוזה שבדיני החוזים. אין נפקא מינה אם הקונה רוצה להסתמך על אי ההתאמה כטענת תביעה, כטענת הגנה, או כבסיס לקיזוז חיובים." (עמ' 313). 16. "לעיתים הקונה אינו מזדרז להודיע על אי ההתאמה משום שהיא נראית בעיניו קלה וחסרת חשיבות. עם הזמן הפגם מתפתח או מתגלה כמשמעותי, ורק אז מודיע הקונה על אי ההתאמה. לפחות בחלק ממקרים אלו לא יוכל המוכר להסתמך על סעיף 14 (ב) ולטעון שהקונה אחר להודיע על אי ההתאמה. ניתן לומר, שאי ההתאמה עליה הודיע הקונה הייתה נסתרת בשלב הראשון, והקונה לא היה צריך, בבדיקה סבירה, להסיק את קיומה כבר אז. יש להיזהר בהסתמכות על טעון זה, פן יסכל את נטל ההודעה המיידית. הקונה ייטיב לעשות אם בכל מקרה יודיע מיד על אי התאמה, גם אם אינו מעוניין להסתמך עליה באותו רגע." (עמ' 318). 17. הלקויים המכנים התובעת טענה כי ארבעת האוטובוסים החדשים תוקנו ע"י הנתבעות. במהלך הדיון הגישה התובעת את פירוט הוצאותיה. כך למשל, רכב 223 אשר נרכש בינואר 2004 הוכנס למוסך לתיקון קל בשנת רכישתו, ובשנים 2005-2006, מדי חודש בחודשו. התובעת נשאה בתשלום בגין תיקונו בסכום של 30,000 ₪. אוטובוס מס. 224 גרם לתובעת הוצאות בגין תיקונים בסך 43,488 ₪, רכב 393 הוסיף להוצאה בתקופה זו סכום של 9520 ₪ ואילו רכב 397 "עלה" לתובעת, לצורך תיקונים (לא כולל טיפול שוטף שעלותו הופחתה ע"י ב"כ התובעת בחישוביו) 23,586 ₪. אין מחלוקת כי הנתבעות נשאו ביתר הוצאות התיקונים בסכומים שאינם נופלים מאילו שהוציאה התובעת. 18. בסיכומיה, צירפה התובעת עלות תיקוני אוטובוסים המיוצרים ע"י חברה אחרת. אינני רואה השוואה זו כרלבנטית לעניינינו בהעדר פרמטרים נוספים להשוואה (כגון- מחיר בסיסי של האוטובוסים). עוד הוסיפה התובעת וכימתה את ימי השבתת האוטובוסים, כ-210 ימי עבודה וטענה "לא ייפלא איפוא כי עם תום תקופת האחריות בת השנתיים הקימה התובעת מוסך משלה והעסיקה בו מכונאי רכב במשכורת אין צורך במומחיות בכלי רכב כדי להבין כי הוצאה כה גדולה בגין נזקים מכניים לכלי רכב חדש הופכת את הפעלתו לחסרת כדאיות כלכלית". המהנדס מטעם התובעת, מר ישראל דרנוב קבע בחוות דעתו כי מספר כה רב של תיקונים איננו סביר וכי הישנותם מלמדת על כך כי כלי הרכב פגומים מיסודם. 19. אין מחלוקת כי בשנים 2004-2006 תיקנו הנתבעות, באמצעות מוסכים מורשים מטעמן, את האוטובוסים. מוסכם כי עלות התיקנים הכוללים הייתה כ - 350,000 ש"ח שמתוכם נשאו הנתבעות, במסגרת האחריות בכ-201,000 ₪. שני הצדדים מסתמכים על עלויות אלו. התובעת, הטוענת כי חזקה על הנתבעות שלא היו מתנדבות לשאת בתשלום שאינו חל עליהן, והאחרונות, בטענה כי הסכמת התובעת לשאת ב150,000 ₪ הנותרים מלמדת על הכרתה באחריותה לתיקונים אלו, ובלשון משפטית, על ויתורה על הודעת אי ההתאמה וביטול העסקה. 20. לתמיכה בעמדתה צירפה התובעת מספר פסקי דין בהם הכיר ביהמ"ש בטענות תובעים כי רכבם פגום מיסודו וכי עובדה זו מהווה עילה לביטול עסקת המכר ואולם אין דומה המשל לנמשל. פנייתה המוכחת של התובעת לבטל את העסקאות באה רק בסמוך להגשת התביעה, בשנת 2007. על פי עדותו של מר האני אחמד, מנהל התפעול של התובעת (עמ' 150 לפרו') פנה לנתבעות כבר ב-2005 וביקש להחליף או להחזיר את האוטובוסים ונענה בשלילה. גם אם נעשתה פנייה כזו, אין חולקין כי התובעת המשיכה לפנות למוסכי הנתבעות גם בשנת 2006, עד לתום תקופת האחריות. משפגה האחריות בנתה לעצמה מערך תיקונים משלה, וחדלה להודיעה לנתבעות על "כשלים מכנים"- עד להגשת התביעה. 21. הנני מקבלת את טענת הנתבעות כי ביצעה את התיקונים במסגרת האחריות של כלי הרכב, וכי התובעת מצידה, שילמה את אותם תשלומים שנדרשה להם- ללא מחאה של ממש. משמע- הודעת ביטול לא הייתה כאן. בהערת אגב אציין כי לא הונחה בפני מסכת עובדתית לבחון את טיב התיקונים בהם נשאה התובעת בשנה הראשונה, ומכל מקום, משנתבע הסכום בגין ביטול העסקה לחלוטין, ומשפסקתי כי לא התקיימה עילת הביטול, אינני נדרשת לשאלה האם זכאית התובעת להחזר של מקצת התיקונים אם לאו. 22. הליקויים המבניים הליקויים המבניים, בגוף האוטובוסים, הם אלו שלטענת התובעת אירעו בגין שינויים שנעשו ע"י הנתבעות לצורך התאמתם של כלי הרכב המסחריים לאוטובוסים. בסיכומיה (עמ' 2), טוענת התובעת כי הנתבעות הודו בביצוע שינויים מבניים באוטובוסים הכוללים, בין היתר, את חיתוך קורת הרוחב הקדמית לשם התקנת מדרגות קדמיות לנוסעים. עוד טענה כי השברים אשר התגלו ב"קיר האש" של האוטובוסים אינם אופייניים רק לאוטובוסים של התובעת, אלא התגלו גם באוטובוסים של חברות ישראליות ובאוטובוסים מתוצרת הנתבעת 2 הפועלים באירופה. 23. התובעת פנתה אל הנתבעות והתלוננה על הפגמים המבניים באוטובוסים בשנת 2007. בתשובה, נדרשה התובעת להביא את כל רכביה לבדיקה אך היא לא עשתה כן. בתשובתן לב"כ התובעת כתבו הנתבעות: "עם זאת ולמרות שמרשתנו ממילא אינה אחראית לנזקים הנטענים במרכב האוטובוסים- אם וככל שאלה קיימים- מרשתנו מעוניינת כי האוטובוסים ייבדקו על ידי המטלורג המומחה מר שלמה אייזנברג שיקבע את מקור הנזקים הנטענים במרכב הרכב- אם וככל שאלה קיימים. מרשתנו תסכים, אם מרשתך תהיה מעוניינת בכך, כי מר אייזנברג ימונה ע"י הצדדים כמומחה מוסכם שחוות דעתו באשר למקור הנזקים תהיה סופית ומוחלטת..". במכתב מיום 20.5.07 שב ב"כ הנתבעות וחזר על הבקשה : "כפי שמר אייזנברג מסר למרשתי, וכפי שהבהרתי לך בשיחתינו הטלפונית, מר אייזנברג איינו יכול להגיע לחצריה של מרשתך לצורך ביצוע הבדיקה, לאור העובדה שהבדיקה כרוכה בשימוש במכשור מיוחד ומאסיבי הקבוע במעבדתו של מר אייזנברג." מר נמרי, המומחה מטעם התובעת, הודה בחקירתו (עמ' 61 שורה 16) שבדיקה כזו יכולה לקבוע ממה נובעים הסדקים- אם ממאמץ יתר או מפגם. 24. אין מחלוקת כי ב-17/7/07 שלח משרד התחבורה לנתבעות מכתב דרישה לבצע RECALL לרכבים מהסוג שהתובעת רכשה, לאור העובדה שבחלק מהם נתגלו סדקים בשלוחה האחורית של הרכב. בדרישה, הורה משרד התחבורה לנתבעות לתקן את כלי הרכב על פי הוראות היצרן ולהמציא לו את אישור הטכניון לביצוע התיקון כנדרש. הליך הריקול נובע מס' 16 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יבוא רכב ומתן שירותים לרכב) תשל"ט-1978 וקובע כללים לביצוע תיקונים בדגמי כלי רכב שנתגלתה בהם תקלה. במכתבו של מר שמעון אברהם (נספח א' לתצהיר הנתבעות) הורה הכותב מטעם משרד התחבורה לנתבעות לבצע "קריאה חוזרת" לכל האוטובוסים מהדגם שפורט, ולתקנם על פי הוראות היצרן, וזאת בשל כשלים חמורים בשלדה ובמרכב הרכב שהתגלו בכלי רכב מסוג זה. 25. בדיעבד, תוקנו שלושה אוטובוסים ע"י הנתבעות ואוטובוס אחד תוקן ע"י התובעת עצמה, שטענה כי השקיעה בתיקון 23,000 ₪ (שלא הוכחו). לאחר שביצעו הנתבעות את הליך הקריאה החוזרת, שבו כלי הרכב המתוקנים לנסוע על הכביש. לטענת הנתבעות, אותה אני מקבלת, אישור הטכניון באשר לתקינותם של שני כלי רכב (נ/17, נ/18) מהווה ראיה לתיקון הכשל המבני של כלי הרכב. התובעת ניסתה אמנם לתקוף את האישור ואת נותנו אולם הסתייגויותיה נדחות, לנוכח העובדה כי גם משרד התחבורה אישר את איכות התיקון לאחר מכן. 26. לעניין זה מן הראוי שתובא התייחסות הנתבעות לעדותו ולחוות דעתו של מר נמרי מטעם התובעת, אשר בדק את שלושת האוטובוסים שתוקנו, לאחר תיקונם, וטען כי תקלת הריקול חזרה וכי בכל כלי הרכב "המשקוף העליון בדלת נוסעים (קדמית ) לא תוקן כלל ונותרו בו סדקים וסימני חלודה." וכי הופיעו סימני חלודה בעמוד המרכב הימני בשלושת כלי הרכב. אכן, הזהות המתמיהה של שלושת חוות הדעת, אל מול האישורים דלעיל, מביאים למסקנה כי יד האישורים האוביקטיבים על העליונה. 27. הנתבעות התנגדו להרחבת חזית ולהתייחסות למצבם של האוטובוסים לאחר הגשת התביעה לביטול העסקה. חרף זאת, מכיוון שמרבית העדויות עסקו בליקויים המבניים, לא אתעלם גם מטענה זו. 28. א. קורות הרוחב האחוריות: במסגרת הליך הריקול תיקנו הנתבעות סדקים בקורות האחוריות בעשרים ואחד כלי רכב ובהם שלשה מרכבי התובעת. לטענתן: "הנתבעות לקחו על עצמן, בתיאום עם משרד התחבורה, אחריות מלאה לתיקון הריקול (הסדק בקורות האחוריות) ועניין זה אינו שנוי במחלוקת" בעת הסבת הרכב המסחרי לייעודו להובלת מטען לאוטובוס, בוצעו שינויים בחלקו האחורי של האוטובוס לצורך הרכבת תא מטען (ר' עמ394 לפרו'). בחקירת מר שפרירי מטעם הנתבעות הסביר העד כי החלק האחורי של השלדה כולל שתי קורות אורך ושתי קורות רוחב: "האוטובוסים האלה בנויים בצורה כמו שבנויות משאיות, כשהשיטה היא שילדה שמורכבת משתי קורות...קורות אורך לאורך כל הרכב שאליהם מחוברים כל המכללים, המתלים, המנוע, הכל מחובר לזה. והמרכב שהוא יחידה אחת, קופסא למעשה שמולבשת על השלדה הזאת..התפקיד של קורת האורך הוא להחזיק את המרכב." 29. שינויים אילו אינם יוצאי דופן, וכפי שצוין, הליך הריקול התייחס אליהם, אלא שהתובעת טוענת כי ביצועם הלוקה הוא שגרם לתקלות החוזרות ונישנות המביאות למסקנה כי האוטובוסים אינם ראויים לשימוש וכי יש לבטל את העסקה ולהשיב לה את כספה. בכל הנוגע לחלק האחורי- אין לי אלא לקבל כאמור את אישור משרד התחבורה הנתמך באישורו המאוחר יותר של המומחה מר נחמיה גולן שאישר (חודשים לאחר התיקון) כי "אין סדקים או שברים בשלדה או במרכב בשלוחה האחורית של הרכב" וכי תקלות הריקול לא חזרו על עצמן. 30. לעניין זה תצויין הערת הנתבעת 1 (עמ' 22 לסיכומיה) כי "כיוון שהתובעת היא לקוחה של פלדטראק מבקשת פלדטראק להבהיר שככל שיתגלה- על אף שמחומר הראיות עולה, כאמור שלא זה המצב- שתקלת הריקול (הסדק בקורות האחוריות) תחזור, מתחייבת פלדטראק לשוב ולתקן את תקלת הריקול (כהגדרתה בסיכומים אלה) בהתאם להנחיות היצרן ומבלי שהתובעת תידרש לשלם בגין תיקון ספציפי זה". 31. ב. רצפת האוטובוס: עוד טוענת התובעת כי על פי עדותו של מר שפרירי מטעם הנתבעות, הודו האחרונות כי במהלך הסבת כלי הרכב לאוטובוסים הוסר הקטע האחורי של הרצפה אך בניגוד להמלצת היצרן שלא לחבר את הכיסאות לרצפה בהברגה, נעשה התיקון בדרך זו (עמ' 393 לפרו'). בהמשך לכך טוענת התובעת כי השינויים החשובים שבוצעו באוטובוסים הינם, בין היתר, חיתוך קורת אורך ימנית והסרת קטע בקורה, התאמת פתח כניסה, הוספת מדרגה, הגבהת הדלת וחיתוך המסגרת העליונה. 32. לעניין זה יצוטט מר נמרי אשר הסביר מהו קיר האש (עמ' 45 לפרו'): "קיר האש זה הפח שנמצא בין תא המנוע לבין תא הנוסעים, זה כאילו ההמשך של השמשה הקדמית..הוא נקרא גם קיר האש כשמו ההסטורי, כדי להפריד כאילו מהאש שיש בתוך תא המנוע לתא הנוסעים...הוא החלק האולי המהותי ביותר במבנה של הרכב..הכל מתנקז אליו...זה החלק שנושא בהכי הרבה עומסים בין המתלה הקדמי למתלה האחורי." 33. התובעת טוענת כי הנתבעת 1 תיקנה בנובמבר את קיר האש של האוטובוסים וכי התיקון כשל. עוד טענה כי תקלה זו איננה ניתנת לתיקון. בסיכומיהן (עמ' 38) מודות הנתבעות כי בשניים מכלי הרכב נמצא סדק בקיר האש, אלא שלשיטתן נובעת תקלה כזו מתחזוקה לקויה ותיקונה הינו הליך פשוט- עפ"י הוראות היצרן.עוד טענו כי לו החליפה התובעת את תושבת הגומי בזמן, לא הייתה נוצרת תקלה זו מלכתחילה. עפ"י נ/24 ניתנו הוראות היצרן לתיקון זה "כאשר תושבת הקבינה אינה מוחלפת במקרה של קריעה או תקלה בתושבת נוצרים עקב הרעידות שברים בקיר האש הקדמי, וברגלי הקבינה המוחזקים על ידי תושבות הגומי." בעיקר טענו הנתבעות כי לא תיקנו את קיר האש כלל, וכי אין לקבל את עדויותיהם של מר דוד נמרי ושל מר דרנוב מטעם התובעת - שקבעו כך. 34. עדויותיהם של השניים היו בעייתיות. מר נמרי (עמ' 38 ואילך) שהגיש חוות דעת זהות לכלי הרכב, (ת/20) נשען על מר דרנוב: "ש. אתה ביקשת ממר דרנוב שיצביע לך על הליקויים שהוא מצא? ת. נכון...הגענו לאוטובוסים..ישראל דרנוב ואנוכי. ואז הוא הראה לי, אתה רואה שיש פה סדק ושבר, אתה רואה פה שיש שבר, אתה רואה שיש פה חלודה, הוא ציין בפני את כל המקומות..(עמ' 43) הפגם המהותי שיש באוטובוסים שמצאתי זה הסדק בקיר האש. " 35. מר ישראל דרנוב נתן חוות דעת (ת/21). לטענתו בדק את האוטובוסים ביוני 2006, והמתין לניירות של צברי, אשר נשלח ע"י משרד התחבורה. לדברי העד הוא דאג להתריע לפני משרד התחבורה על מסוכנות האוטובוסים, וכתוצאה מכך נשלח מר צברי על ידם. (עמ' 74 לפרו). לגרסת מר דרנוב היה הוא הראשון שראה את האוטובוסים השבורים, אחריו צברי ואחריו נמרי. (עמ' 86). תפקידו של נמרי אשר הוזמן ע"י התובעת, היה לבדוק את בעיית המרכב של הרכבים ולא פגמים מכניים, אליהם לא התייחס בחוות דעתו. )עמ' 92) : "אתה לא טוען שאתה קובע כאן מה גורם לליקויים מכניים? לא, אבל אני קובע שהכמות שלהם בלתי הגיונית ובלתי סבירה.". באשר לחוסר ההתאמה בין חוות דעתו של מר דרנוב למה שנכתב ע"י צברי, העיד דרנוב: "אני יודע מה כתב צברי, הוא התייחס לליקויים שהם הבטיחותיים המסוכנים. מעבר לליקויים האלה לכלי הרכב הייתה התפרקות כללית שהרצפה התקלפה, הגומיות של הרצפה נפלו, הכסאות נתלשו מהמקומות שלהם ואת זה אני תיארתי בלי קשר למה שצברי כתב. צברי לא נכנס לזה." 36. מסקנתו של מר נמרי הייתה כי הסדקים בתא המנוע תוקנו ע"י ריתוך וכי תיקון זה אינו יעיל: "ריתוך מתכת זה לא דבר כל כך פשוט, כשאתה מרתך פח אתה הרבה מאוד פעמים משנה את תכונותיו וחוזקו ומבנהו ואז הרבה מאוד פעמים אם זה כבר נסדק מלכתחילה אם תרתך אותו רוב הסיכויים שזה יסדק שוב, צריך לנקוט בפעולה אחרת כמו אולי הוספת חיזוקים כאלה ואחרים ולא סתם ריתוך." (עמ' 47 שורה 14). 37. לעניין זה אין לי אלא לקבל את טענות הנתבעות כי לא תיקנו את קיר האש ולא הלחימו אותו ומכל מקום אין לראות בפגם זה, שהיצרן נותן הנחיות תיקון מפורשות לגביו, פגם מהותי שבגינו יש להתייחס לאוטובוסים (שנייים מתוך ארבעה) כ"אובדן מוחלט" ולבטל העסקה בגינו. 38. הנתבעות טענו כי האוטובוסים נסעו בדרכים משובשות וכי הועמס עליהם מספר רב מדי של נוסעים. גם מומחי התובעת אישרו כי עומס יתר פוגע בתקינות הרכב. כך מר צברי (עמ' 23 לפרו) :"המשקל שהרכב הזה נושא זה חלק מהעומס שמשפיע על המבנה ועל ההתנהגות ועל הכשל אם קורה. בוודאי שאם מגדילים את מס' הנוסעים ...אז הסבירות להשפעה הזו גדלה. אם מגדילים עד כדי 30 זה יכול להיות השפעה דרסטית." כך מר דוד נמרי (עמ' 53 לפרו') "עומס יתר ושימוש של נסיעה מהירה בכבישים לא טובים בהחלט יכול לגרום נזק למכוניות." 39. הנתבעות אף עקבו אחר האוטובוסים באמצעות חוקרים פרטיים. כך למשל, רשם החוקר איתן אבגיל כי צפה מספר מקרים, במיוחד בשעות הבוקר והצהרים (עמ' 560 לפרו')בהם נראה האוטובוס עמוס לעייפה, לרבות נוסעים בעמידה. לטענת הנתבעות לא התיר רישיון הרכב של האוטובוסים בעת הרלבנטית הסעת נוסעים בעמידה כלל ומספרם המותר של הנוסעים באותה עת עמד על 19 אנשים. לטענתן, הרישיון שהוצג ע"י התובעת (ת/19) והמתיר "עד 10 נוסעים בעמידה" הינו תוצאה של טעות מחשב. 40. בסיכומיה, עמלה התובעת על חישוב מספר הנוסעים המותר. לשיטתה, יש ללמוד מעדותו של מר מלמד ממשרד התחבורה (עמ' 545 לפר') כי המשקל לנוסע הינו 71 ק"ג ומספר הנוסעים נקבע בפעולה מתמטית פשוטה של ההפרש בין המשקל הכללי המותר לנשיאה של האוטובוס (5400 ק"ג) לבין משקלו העצמי של האוטובוס (3490 ק"ג) וחלוקתו ב-71. פירושו, שאוטובוס רשאי להסיע 27 נוסעים (כולל נהג ושבעה נוסעים בעמידה). 41. בתשובה טענו הנתבעות כי התובעת מתעלמת בחישובה ממשקלו הפוטנציאלי של תא המטען (כשהוא מלא) ומהוראות התקינה של הרכב. עוד טענה כי התובעת אוחזת בשתי טענות עובדתיות חלופיות: מחד גיסא טענה שמותר לה להסיע נוסעים בעמידה ומאידך גיסא הכחישה כי הסיעה נוסעים כאלו. 42. אינני מקבלת את טענת הנתבעות המבטלת את הרישיון שהוצג, משכך- לא הוכח כי האוטובוסים הסיעו מספר רב מדי של נוסעים. טענה נוספת טענו הנתבעות כי הדרכים בהן נהגו האוטובוסים היו דרכים משובשות המזיקות לכלי הרכב. כך למשל, מר נמרי מטעם התובעת הודה כי "עומס יתר ושימוש של נסיעה מהירה בכבישים לא טובים בהחלט יכול לגרום נזק למכוניות." (עמ' 58 לפרו'). כן טענו כי קיים חוסר קורולציה בין מספר שעות המנוע לבין מספר הקילומטרים שנסע הרכב, דהיינו שעות סרק של המנוע (ר' עדות מר נמרי, עמ' 70 לפרו'). 43. טענות אלו הינן טענות כנגד טענת התובעת כי יש לבטל את העסקה עקב פגמים מהותיים בכלי הרכב. הואיל ולא קיבלתי את טענתה כי יש לראות בתביעתה, שהוגשה מספר שנים לאחר רכישת כלי הרכב, ומבלי שהועמדו או הושבתו במשך כל השנים, הודעת ביטול, ממילא, יהא משקלן של טענות הנגד אשר יהא- אין בו כדי לשנות את קביעתי. 44. התובעת טוענת כי בנוסף להשבת הכספים מגיע לה פיצוי בגין השבתת כלי הרכב בגין הטיפולים המכניים בסכום של 177,023 ₪, השבתת כלי הרכב עקב איסור אי השימוש שהוצא ע"י משרד התחבורה בסכום של 380,869 ₪, אך העמידה את תביעתה בגין אובדן הרווחים לשלושה אוטובוסים על 285,566 ₪. לטענת הנתבעות אין נזק עקיף זה חוסה תחת תעודת האחריות שלהן וכי הסכום הנתבע משקף את הכנסות התובעת אך לא את רווחיה, שלא הוכחו. 45. תביעת התובעת איננה מתבססת על תעודת האחריות אלא על אחריותן של הנתבעות בנזיקין. לפיכך טענתן הראשונה של הנתבעות איננה רלבנטית. יחד עם זאת הנני סבורה כי אין לקבל את טענות התובעת משני טעמים: האחד, שצודקות הנתבעות כי היה על התובעת להוכיח עפ"י דוחו"ת ההכנסה שלה את רווחיה שנמנעו ממנה, והאחר, שלא שוכנעתי כי ירידת ההכנסות של התובעת נבעה אכן רק ממצבם הלקוי של האוטובוסים וכי היקף השבתת כלי הרכב היה גבוה מהמקובל בכלי רכב אחרים מסוג זה. 46. לנוכח זאת- התביעה נדחית. בנסיבות העניין מצאתי שלא יינתן צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. אוטובוסביטול עסקה (רכב)