קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פגישה אצל עורך דין לחתימה על הסכם מכר: 1. בטרם חתימת הסכם למכירת זכויות בנכס מקרקעין, מודיעים המוכרים על ביטול פגישה שנועדה להתקיים במשרד עורכי-דין, במהלכה היה אמור להתקיים "טקס" החתימה על ההסכם. לקראת הפגישה, הכינו עורכי-הדין שייצגו את הצדדים בעסקה טיוטת הסכם, בה נקבעו פרטי ותנאי העסקה (שלגבי שלמותם וסופיותם נטושה מחלוקת בין הצדדים), לרבות סעיף פיצוי מוסכם, לפיו הפרת ההסכם מזכה את הצד הנפגע בסך 200,000 ₪. על אף שפגישה לא התקיימה והסכם לא נחתם, עותרים הרוכשים לפסוק לטובתם את סכום הפיצוי המוסכם ופיצוי נוסף בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מהפרת ההסכם, מאחר ולשיטתם, אף ללא חתימה פורמלית, הבשילה הטיוטה לידי הסכם. האם זכאים התובעים לסכום הנתבע? זוהי השאלה העיקרית המונחת לפניי והמצריכה הכרעה. 2. בכתב תביעתם ובשני תצהירי עדות ראשית שהגישו, טענו התובעים, בני זוג שהתגוררו באזור המרכז וחפצו להעתיק את מקום מגוריהם ל"כפר ורדים" שבגליל, כי נכרת הסכם בינם לבין הנתבעים, בני זוג, לרכישת זכויות חכירה לדורות בבית ברחוב האורן 12 ב"כפר ורדים" הידוע כחלקה 30 בגוש 18709 (להלן : "הבית"). 3. עפ"י הנטען בכתב התביעה, החליפו ב"כ הצדדים ביניהם טיוטות ההסכם, כאשר עיקרי ההסכמות בין הצדדים עוגנו בטיוטה האחרונה והסופית ששלחה עו"ד מרים ארמון שייצגה את הנתבעים במו"מ לב"כ התובעים באמצעות הודעת דואר אלקטרוני מיום 2.8.2009 . בהודעת הדוא"ל, אליה צורפה הטיוטה, כתבה מזכירת עו"ד ארמון לעו"ד גלמן שייצג את התובעים, כדלקמן (ראו האמור בסעיף 9 ובנספח א' לכתב התביעה) : "עו"ד גלמן שלום! מצ"ב בשלישית טיוטת החוזה עם התיקון על תשלום ראשון. שאר התנאים מוסכמים על המוכרים" 4. לטענת התובעים, מועד לחתימה נועד ליום שני ה- 3.8.2009 בשעה 9:15 במשרד עו"ד מרים ארמון במעלות. יום לפני, ביום 2.8.2009 בשעה 20:00 יצר הנתבע קשר טלפוני עם התובע והודיעו כי "הוא מבטל את ההסכם ואת הפגישה שנקבעה לחתימת ההסכם ליום למחרת" (ראו סעיף 14 לכתב התביעה), ולמרות ניסיון התובעים להניא את הנתבעים "מהפרת ההסכם" לא שעו הנתבעים לפניות התובעים. 5. התובעים טוענים כי נספח א' לכתב התביעה (להלן יקרא המסמך הנ"ל לשם הנוחיות :"הטיוטה"), מהווה טיוטה שאושרה ע"י הצדדים ועל כן הוא הסכם לכל דבר ועניין. עפ"י סעיף 9.1 לאותו "הסכם" התחייב צד אשר יפר את ההסכם הפרה יסודית לשלם לצד המקיים סך 200,000 ₪ כפיצוי קבוע, מוסכם ומוערך מראש, והעדר חתימת הנתבעים על ההסכם וסירובם להמשיך בביצועו- ולמעשה ביטולו, מהווה, כך עפ"י התובעים, הפרת ההסכם המזכה את התובעים בפיצוי המוסכם הנ"ל. בסעיף 31 לכתב התביעה, עתרו התובעים לחייב את הנתבעים בסכומים שהלן : סך 203,438 ₪ - הוא סכום הפיצוי המוסכם "כשהוא משוערך" , סך 4,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד ששילמו התובעים לעורכי הדין שייצגו אותם בעסקה שבוטלה וכן סך 10,000 ₪ בגין "הוצאות נוספות" ובסה"כ- העמידו התובעים את תביעתם ע"ס 217,438 ₪. 6. גרסה אחרת בפי הנתבעים; בכתב ההגנה ובתצהירי העדות הראשית מטעמם, טענו הנתבעים כי התובעים ביקרו בבית הנתבעים בחודש 6/09 ולאחר מכן נעלמו עקבותיהם, וכי בחודש 7/2009 התחדש המו"מ כאשר הנתבעים הודיעו כי הם מוכנים למכור את הבית בתמורה לסך 1,100,000 ₪. לטענת הנתבעים, הצדדים לא סיימו את המו"מ באשר לתמורת הבית שכן הוסכם כי התובעים ישלמו לנתבעים 1,070,000 ₪ כאשר הנתבעים יתגוררו ביחידת מגורים המהווה חלק מן הבית בתמורה ליתרה בסך 30,000 ₪, כאשר הצדדים לא הסכימו לגבי התקופה שבה יתגוררו הנתבעים ביחידה הנ"ל (ראו סעיף 13 לתצהירי הנתבעים). לטענת הנתבעים, הצעה זו נותרה פתוחה למו"מ שייערך במעמד הפגישה בין בעלי הדין. לטענת הנתבעים, הטיפול הועבר לידיה של עו"ד מרים ארמון, אולם הם, הנתבעים, מעולם לא קיבלו טיוטת הסכם ומעולם לא הסכימו למחיר הנקוב בהסכם או לסעיף הפיצוי המוסכם או לסעיף הפינוי (אשר קבע כי הנתבעים יפנו את הבית ביום 25/8/2009). לטענת הנתבעים מעולם לא הגיעו להסכם סופי והפגישה שנקבעה נועדה ללבן את המחלוקות ולהגיע להסכם סופי לאחר ניהול מו"מ על השאלות שנותרו "פתוחות" (ראו סעיף 28 לתצהירי הנתבעים). 7. הנתבעים אינם מכחישים, כי הם ביטלו את הפגישה לאחר שקיבלו הצעה רצינית לרכישת הבית בתמורה לתשלום סך 1,150,000 ₪ ולאחר שהמציע אף שילם לידיהם מקדמה. מהות התביעה והמחלוקת: 8. בסיכומיהם טוענים התובעים, כי התביעה אינה מצומצמת לפיצוי "בגין הפרת ההסכם" (בין פיצוי מוסכם ובין פיצוי בגין נזקים ממשיים), והיא מתייחסת לפיצויים בגין נזקי התובעים כתוצאה מניהול מו"מ בחוסר תום לב בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (להלן :"חוק החוזים")(ראו לעניין זה טענת התובעים בסעיפים 126-140 לסיכומיהם). כן טוענים התובעים כי התביעה כוללת עילת עשיית עושר ולא במשפט. דיון והכרעה: חוסר תום לב בניהול מו"מ 9. בהחלטה בבקשה לתיקון כתב התביעה שהוגשו התובעים לאחר סיום שלב ההוכחות דחיתי את בקשתם להכליל בכתב התביעה את הטענות לגבי עילת התביעה הנוגעות לניהול מו"מ בחוסר תום לב. אני מוצא לדחות טענת התובעים לפיה כולל כתב התביעה עילה זו. מהות התביעה מוגדרת בכתב התביעה- ודי אם אפנה לסעיף הראשון בכתב התביעה : "עניינה של תובענה זו הינה הפרת הסכם לרכישת בית מגורים" (ראו גם: נוסח זהה בסעיפים 5 לתצהירי התובעים). בנוסף, עיון בכתב התביעה מעלה, כי התובעים עתרו לחיוב הנתבעים בפיצוי בגין הפרת ההסכם (ראו האמור בסעיפים 20-31 לכתב התביעה). 10 התובעים מנסים לראות באמור בסעיף 30 לכתב התביעה, שבו נטען כי על הנתבעים לפצות את התובעים "בפיצוי המוסכם" והנזקים הנוספים שנגרמו לתובעים בעקבות ביטול ההסכם ו"חוסר תום הלב בקיום המו"מ" - כמעגן את תביעתם לפיצוי בגין חוסר תום לב בשלב הטרום חוזי. בכל הכבוד הראוי, איני יכול לראות במשפט זה, האמור בסעיף 30 לכתב התביעה, כטענה, לפיה עותרים התובעים לפצותם בגין נזקיהם שנגרמו להם כתוצאה מניהול מו"מ בחוסר תום לב. התובעים טענו כי חוסר תום לבם של הנתבעים משתיק אותם מלהתכחש להסכם (ראו סעיפים 22-26) והם לא טענו כי חוסר תום לבם של הנתבעים מקים לתובעים עילת תביעה, מאחר ודבקו הם בטענה כי הטיוטה הבשילה לידי הסכם. לאמור לעיל אוסיף, שכאמור, התובעים הגישו בקשה לתיקון כתב התביעה למען יכללו בו טענתם לניהול מו"מ בחוסר תום לב, אולם בקשתם נדחתה, הם לא השיגו על החלטתי הנ"ל ואף על פי כן עותרים הם לחייב את הנתבעים לפצותם בגין ניהול מו"מ בחוסר תום לב. 11. למעלה מן הצורך אדון בטענותיהם של התובעים לקבלת פיצוי בגין ניהול מו"מ בחוסר תום לב ובגין עשיית עושר ולא במשפט, וכפי שיובהר להלן, לא יהיה בכך כדי לשנות מן התוצאה הסופית של פסק הדין. "הסכם"- האומנם 12. המחלוקת העיקרית היא- האם נכרת הסכם בין הצדדים והאם הימנעות הנתבעים מלחתום על המסמך שכונה ע"י התובעים "הסכם" ולמעשה "ביטולו" מזכה את התובעים בפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 9.1 למסמך הנ"ל. 13. התובעים טענים כי אף שהטיוטה לא נחתמה, הגיעו הצדדים להסכמות האמורות בה, והעדר החתימה הפורמאלית, אינו אלא תולדה של חוסר תום לבם של הנתבעים. לטענת התובעים מתקיימת בענייננו גמירות דעת "אובייקטיבית" באשר להוראות המסמך, ועל כן יש לראות את הצדדים כמי שהתקשרו בהסכם מחייב עפ"י התנאים המופיעים בטיוטה. 14. אין חולקין כי בפנינו הסכם למכירת זכויות במקרקעין ועל כן ההתחייבות לעשות הסכם כזה "טעונה מסמך בכתב" לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969. כבר נקבע כי דרישת החתימה אינה חלק מתנאי סעיף 8 הנ"ל; הדברים נקבעו בע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' דינה ג'רבי פד"י ל"ז (1) 589, בעמ' 604 שם קבע בית המשפט העליון: "בה בשעה שעצם קיום המסמך בכתב הוא תנאי הכרחי ומהותי לתוקפו של הסכם לעסקת מקרקעין, הרי החתימה על ההסכם, הן מצד הקונה והן מצד המוכר, מהווה גורם ראייתי בלבד, אם כי כבד משקל, אשר בא להוכיח את גמירות הדעת בין הצדדים ולאשר, שאמנם אלה הם תנאי החוזה שהוסכם עליהם". 15. מתי יגיע בית המשפט למסקנה כי קיימת גמירות דעת לגבי תנאים מסויימים המופיעים במסמך בטרם באה חתימת הצדדים עליו? בפרשת דירות מקסים הנ"ל הוסיף וקבע בית המשפט בעמוד 604 כדלקמן : "אין ספק שהצדדים לחוזה, המהווה עסקת מקרקעין, ולמעשה הצדדים לכל חוזה הנערך בכתב, נוהגים לחתום על החוזה בטקס יותר או פחות חגיגי, ורוב האנשים לא יראו את עצמם קשורים בהתחייבויות הדדיות שהתכוונו לקבל על עצמם בכתב, כל זמן שלא חתמו על החוזה..על כן אם נתקלים אנו בחוזה לא חתום, ואחד הצדדים לחוזה בכתוב יטען, כי לא הגיעו הצדדים לגמירות דעת ועל כן אין תוקף לנוסח החוזה, הרי תהיה בהעדר החתימה בדרך כלל משום הוכחה מרחיקת לכת, ואולי כמעט קונקלוסיבית לטובת גרסתו, אך ייתכנו יוצאים מן הכלל, אם כי נדירים, בהם נשתכנע בית המשפט שאומנם היתה גמירות דעת בין הצדדים". 16. השאלה, אפוא היא, האם מתקשר סביר היה מסיק כי הנתבעים גמרו בדעתם להתקשר בהסכם לפי הנוסח המצורף לכתב התביעה, כאשר לצורך בחינת קיומה של "גמירות דעת", יש להביא בחשבון את התנהגות הצדדים במהלך המו"מ וגם לאחר שנכרת ההסכם (למצער- לפי גרסת אחד הצדדים המבקש לראות במסמך כהסכם) (ראו: ג' שלו "דיני החוזים - החלק הכללי" (תשס"ה) בעמוד 136). 17. בע"א 8320/09 אלי אלחדד נ' מרדכי שמיר (טרם פורסם - ניתן ביום 29.3.2011) קבע בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט דנציגר, כי ההנחה היא שהצדדים לא רואים בהסכם מוקדם עליו חתמו (זיכרון דברים לדוגמא) כבסיס להתקשרות, וחזקה זו ניתנת לסתירה. אם הדברים נכונים לגבי זיכרון דברים חתום, קל וחומר מקום שאין בפנינו זיכרון דברים כלשהו, וכל אשר טוענים לו התובעים הוא "טיוטא של הסכם" (כמצויין בכותרתה) שהבשילה לכדי הסכם. לפיכך, על התובעים להוכיח כי מדובר בהסכם, וכי אדם סביר היה מסיק כי מדובר בהסכם לכל דבר ועניין. 18. לטעמי, לא זו בלבד שהנתבעים לא ראו בטיוטה כהסכם מחייב אלא אף התובעים עצמם לא ראו במסמך כהסכם סופי אלא כבסיס להשלמת המו"מ. כפי שיפורט להלן, מחומר הראיות עולה כי למרות שחלק מן הנקודות סוכמו בין הצדדים, לא הגיעו הצדדים להסכם סופי, לפי התנאים המופיעים בטיוטה. 19. אומנם, מי ממשרדה של עו"ד מרים ארמון כתב בהודעת דוא"ל כי "כל יתר התנאים מוסכמים", אלא שהסתבר כי הנתבעים והתובעים כאחד לא הסכימו לכל התנאים האמורים בטיוטה. בין הצדדים לא נותרה מחלוקת כי חלק מן הנקודות "נותרו פתוחות" וכי במועד הפגישה שנועדה להתקיים במשרדה של עו"ד ארמון, אמורים היו הצדדים להגיע להסכמות בנקודות שטרם הוסכמו- כפי שאפרט ביתר הרחבה כדלקמן. 20. אין מחלוקת בין הצדדים, כי פגישה במשרדה של עו"ד ארמון נקבעה ליום 31.7.2009 וכי הפגישה נדחתה לבקשת התובעים והיא נקבעה ליום 3.8.2009. כאמור, מחומר הראיות אני מסיק כי הטיוטה לא היתה מוכנה לחתימה. מסקנתי מן הראיות שהובאו בפניי היא שהתובעים לא הרימו הנטל לשכנע, שלמרות שנקבעה פגישה לחתימת ההסכם, הצדדים גמרו בדעתם לחתום על סעיפי הטיוטה- כפי שהם, או שכל אשר נותר לצדדים לעשות, באותו יום, הוא לחתום על הטיוטה. למסקנה זו הגעתי לאור הנימוקים שאמנה להלן: א) התובע עצמו מעיד כי "הרוב היה מוסכם" אולם חלק מן הנושאים נותרו "פתוחים" והיו אמורים להיות מסוכמים בפגישה. התובע עצמו העיד כדלקמן, בעמוד 17 שורות 31-34 : "אני מאמין שכל אחד שבא לקנות בית, במהלך חתימה על חוזה יש עוד דברים פתוחים ולכן נפגשים ומדברים, אבל הרוב היה מוכן. אנחנו הבאנו איתנו שיק בנקאי, הכנו את שיעורי הבית שלנו, סגרנו שעה שנוסעים בבוקר עם עוה"ד שלנו, והם פינו לעצמם יום עבודה אני מאמין". הנה כי כן התובע עצמו מעיד כי עורכי-הדין פינו לעצמם יום עבודה על מנת לסכם את כל הנושאים ולהביא לחתימת ההסכם. כמו-כן, התובע עצמו מודה שנותרו נושאים שהצדדים אמורים לנהל מו"מ לגביהם. די בדברים אלה כדי להוכיח כי הטיוטה לא הבשילה לכדי "הסכם", שכן הצדדים אמורים היו לנהל מו"מ לגבי מספר נושאים. ב) התובעים בעדותם בפניי מודים כי חלק מתנאי ההסכם "היה אמור להיסגר" במעמד החתימה. כך למשל כל הסכומים שאמורים היו התובעים לשלם עפ"י סעיף 5 לטיוטת ההסכם לא נרשמו ואף התובעים מודים כי היו אמורים לסכם את גובה הסכומים במעמד הפגישה (ראו דבריה של התובעת בעמוד 14 שורה 25 וכן בעמוד 8 שורה 9 : " כי הסכמנו שאת נושא הסכומים זה יהיה במהלך החתימה על החוזה"). ג) ואם בכך לא די, עולה מחומר הראיות שאפילו הסעיף המרכזי - סעיף התמורה, לא היה מוסכם על הצדדים. אפילו אליבא דהתובעים היו הצדדים אמורים לנהל מו"מ לגביו ואף לנסח הסכם שכירות כחלק מהסדר התמורה. התובע העיד בפניי כי עפ"י המוסכם בין הצדדים היו אמורים התובעים לשלם סך 1,070,000 ₪ (הוא הסכום הנקוב בטיוטה) ובנוסף, כחלק מן התמורה, תינתן לנתבעים זכות להתגורר ביחידת דיור המצויה בבית, בתמורה לסך 30,000 ₪ ובכך יעמוד מחיר הבית על 1,100,000 ₪ .לעניין זה ראו עדות התובע בעמוד 17 שורות 11-16 לפרוטוקול: "ש.     סיכמתם שמחיר התמורה יעמוד על סך כמה? ת.        1,070,000 ₪. ש.        זוגתך אישרה שהסכום היה 1,100,000 ₪ ומתוכם 30,000 ₪ שזו הטבה לנתבעים? ת.        מדובר בהסכם שכירות שאמור היה להחתם בנפרד. לשאלת ביהמ"ש - האם הסכם שכירות נוסח בכתב? ת:       לא. לא הגענו לזה." מהאמור לעיל עולה, כי בין הצדדים היה פער של שלושים אלף ₪ בתמורת הבית. לשם גישור על הפער הנ"ל, הציע התובע כי הנתבעים יגורו תמורת הסכום הזה ביחידת הדיור. לא הוכח בפניי כי הצדדים הגיעו להסכם לגבי כל תנאי השכירות ואף לא לגבי תקופת השכירות (ראו תשובת התובע לשאלה מה היה עושה התובע אילו הנתבעים עמדו על כך שתקופת השכירות תהיה לשנתיים- בעמוד 19 שורות 9 ו- 10 לפרוטוקול). המסקנה היא שאפילו לגבי סעיף התמורה, לא הגיעו הצדדים להסכמה, והם היו אמורים לנהל מו"מ כיצד יקבלו הנתבעים את הסך 30,000 ₪ ואף אם היו הנתבעים מסכימים להתגורר ביחידת הדיור - היו הצדדים אמורים לנהל מו"מ לגבי תקופת השכירות והיו אמורים לנסח הסכם שכירות לחתימת הצדדים. האמור לעיל אך מוכיח כי הצדדים לא גמרו בדעתם כי הטיוטה היא "הסכם סופי" שהיה מוכן לחתימה. ד) סעיף 3.6.1 לטיוטה קבע כי הנתבעים היו אמורים להשאיר בבית פריטים שלא נקבעו בטיוטה. אף התובעים מסכימים כי הם הגיעו לפגישה כאשר אין הם יודעים אילו פריטים אמורים הנתבעים להותיר בבית (ראו לעניין זה עדותה של התובעת בעמוד 13 שורה 23 לפרוטוקול, שם העידה כי התובע "היה אמור לדבר עם אשתו ולהחליט" ועדותו של התובע, באותו עניין, בעמוד 18 שורה 17). 21. נוסף על האמור לעיל, נראה כי הצדדים עצמם התייחסו לחתימה כחלק מהותי וכי ללא החתימה לא ישתכלל הסכם. די אם אפנה לדברי התובע בעמוד 19 שורות 15-17 שם הוא עונה לשאלה אם הוא חתם על זכרון דברים בתשובה : " לא. כי אסור לחתום על זכרון דברים והסבירו לי שזכרון דברים זה כמו חתימה על חוזה, והמליצו לי לסגור את כל הפרטים ולחתום בצורה מסודרת, למרות שצבי רצה כל הזמן שנעביר לו שיקים." 22. המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל, היא שהטיוטה לא הגיעה לידי הסכם מוגמר, והצדדים לא היו אמורים להגיע למשרדה של עו"ד ארמון אך לשם חתימה על הטיוטה, אלא אמורים היו לנהל מו"מ לגביה, וככל שהמו"מ לא היה עולה יפה (לדוגמא- לגבי ה- 30,000 ₪- יתרת התמורה) לא ניתן היה לקבוע כי הסכם "נחתם" בין הצדדים אף ללא חתימה פורמלית. לפיכך, הטיוטה לא הבשילה לכדי הסכם מוגמר- ודין טענת התובעים כי יש לראות בטיוטה כהסכם לכל דבר ועניין- להידחות. 23. לאמור לעיל אוסיף כי במהלך הבאת הראיות הסתבר כי הבית הוא בית מעץ, וכי אילו התובעים היו יודעים כי הבית בנוי, בחלקו, מעץ הם היו מבטלים את העסקה. ראו דברי התובע בעמוד 16 שורות 21-24 לפרוטוקול: "אבל נראה לי שהם הטעו אותנו בדבר הזה שזה בית מעץ, הם לא אמרו לנו את זה. ראינו בית עם מדרגות מעץ ורצפה מעץ. לא חפצתי בבית מעץ ולו ידעתי לא הייתי מגיע לשם. יתכן והייתי מבטל את העיסקה, לא רציתי בית מעץ. לא ידעתי שמדובר בבית מעץ. הראו לי את הבית, ראיתי מדרגות מעץ ורצפה מעץ, אף אחד לא הזכיר שכל הבית מעץ." אם נלך לשיטת התובעים ונראה בטיוטה כהסכם לכל דבר ועניין, הרי בסעיף 4.1 הצהירו הקונים כי הם קונים את הבית במצבו "כפי שהוא" ומוותרים הם על טענת אי התאמה. התובעים לא יכלו, אפוא, לבטל את ההסכם אילו היו הנתבעים חותמים עליו וביטול כזה היה נחשב להפרת ההסכם. האמור לעיל מוביל לשתי מסקנות: ראשית - התובעים עצמם לא גמרו בדעתם לרכוש בית שחלקו עץ ולא ברור כיצד היום, בדיעבד, טוענים הם כי התקשרו בהסכם כאשר התובעים מודים היום שלא התכוונו לרכוש את הממכר מושא אותו "הסכם", ושנית, ש-"ביטול ההסכם" (למקרה ואראה בטיוטה כהסכם- כטענת התובעים) הטיב את מצבם של התובעים, שכן מנע מהם לרכוש מוצר שאינם חפצים בו ובכך מנע מצב שבו התובעים היו מבטלים את ההסכם ובמקרה זה עלולים היו התובעים לשלם פיצויים מוסכמים. ניהול מו"מ שלא בדרך מקובלת ובתום לב: 24. למרות שקבעתי כי עילה זו אינה מהווה חלק מעילות התביעה, החלטתי לדון בה וכפי שיבואר להלן, אין בכך כדי לשנות מתוצאות פסק הדין. 25. התנהלות הנתבעים, כפי שהוכחה בפניי, לוקה בחוסר תום לב. בין הצדדים נקבעה פגישה אצל עו"ד ארמון לשם ניהול מו"מ סופי ולשם חתימת ההסכם. התובעים אף פנו אל הבנק והנפיקו שיק בנקאי לפקודת הנתבעים ע"ס 190,000 ₪ (ראו נספח א' לתצהיר התובע). 26. חוסר תום הלב שדבק בהתנהלות התובעים אני מסיק מן השיחה שהתקיימה בין התובע לבין הנתבע- ואשר הוקלטה ע"י התובע. על אף שהקלטת (הראיה) לא הוגשה, אין הנתבע מכחיש את תוכן השיחה האמורה בתמליל שצורף לתצהיר התובעים כנספח ג' (ראו דברי הנתבע בעמוד 37 שורה 30 לפיהם : "בקווים כלליים נתקייה השיחה שפורטה בתמליל הדברים שאמורים בתמליל נאמרו"). עיון בתמליל השיחה, מעלה כי הנתבע מתנצל על כי העדיף הצעה אחרת שהוצעה לו ואשר נראית טובה יותר וכי הרגשתו בשל כך "היא גרועה" (בעמוד 2 לתמליל- למטה) אולם הוא נאלץ להעדיף את ההצעה החדשה, העומדת, עפ"י התמליל, ע"ס 1,250,000 ₪. 27. התנהלות זו של הנתבעים, שהפסיקו את המו"מ המתקדם רק מאחר וקיבלו הצעה אחרת, מהווה חוסר תום לב בניהול המו"מ. כבר נקבע כי המבחן לגבי תום לב בניהול מו"מ לקראת חוזה " הוא זה הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו, יש לדרוש כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים" (בר"ע 305/80 שילה ואח' נ' רצקובסקי ואח', פד"י לה (3), 449, 461). לגבי פרישה ממו"מ, הכלל הוא כי "בכל מקרה של פרישה ממשא ומתן יש להתחשב בנסיבות העניין, ובעיקר בשלב אליו הגיע המשא ומתן ובנסיבות הפרישה. ככל שהשלב בו מצוי המו"מ מתקדם יותר, וככל שהצדדים קרובים יותר לחתום החוזה נדרשת סיבה מובהקת וברורה יותר להצדקת הפרישה.." (ראו ג' שלו, "דיני חוזים" (החלק הכללי) תשס"ה בעמ' 152) . 28. התנהלות התובעים, אשר הפסיקו את המו"מ לאחר שנקבעה פגישה לסיכום התנאים שטרם סוכמו ולחתימת ההסכם ולא לקחו בחשבון כי התובעים פיתחו ציפיות לרכוש את הבית, היא חוסר תום לב מובהק והתעלמות בוטה מן האינטרסים של הצד שכנגד. התנהגות זה אינה התנהגות של אנשים "הגונים וסבירים" כלשון הנשיא ברק בפרשת שילה הנ"ל. 29. משכך, ומשהוכח כי הנתבעים ניהלו מו"מ בחוסר תום לב, זכאים התובעים, בהתאם לסעיף 12 (ב) לחוק החוזים, לפיצויים בגין "אובדן כיס" שנועדו להשיב את המצב לקדמותו, (פיצויים המכונים "פיצויים שליליים"). במספר פסקי דין הובעה הדיעה כי סעיף 12 (ב) מקנה, במקרים מיוחדים וכאשר הנתבע ניהל מו"מ בחוסר תום לב קיצוני, אף פיצויי קיום (ראו: ע"א 3670/00 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבנייה והשכרה בע"מ פד"י נ"ו (3) 289), אלא שבכל מקרה על התובעים להוכיח את שיעור הנזק ואין די בהוכחת הדרך שבה ניהלו הנתבעים את המו"מ (ראו: ע"א 355/80 נתן אנסימוב נ' מלון טירת בא שבע פד"י ל"ה(2) 800; ע"א 634/84 קאסם נ' יואל פש"י מ"א (3) 678 , בעמ' 688). 30. מלבד הפיצויים המוסכמים תבעו התובעים סך 4,000 ₪ בגין שכר טרחה ששילמו לעורכי הדין שייצגו אותם בעסקה וסך 10,000 ₪ בגין "הוצאות שונות". באשר לסך 4,000 ₪, לא הוכח בפניי כי התובעים שילמו לעורכי הדין שייצגו אותם בעסקה סך 4,000 ₪ . התובעת העידה בפניי כי טרם שילמה לעורכי הדין בגין העסקה שבוטלה (ראו עדות התובעת בעמוד 13 שורה 30) ואילו התובע לא הציג חשבונית המוכיחה את הסכום ששולם (ראו עדותו של התובע בעמוד 19 שורה 29). באשר לסך 10,000 ₪ בגין הוצאות כלליות, הוצאות אלה לא הוכחו, שכן התובעים לא נאלצו לנסוע למשרדה של עורכת דין ארמון, ולמחרת היום חתמו התובעים על הסכם אחר לרכישת בית אחר באותו יישוב. משלא הוכיחו התובעים כי נגרם להם אובדן כיס והסתפקו בתביעת סך 10,000 ₪ בגין הוצאות שלא טרחו לנקוב בסוגם, אין לפסוק להם סכום זה. אפילו הייתי רואה כי חוסר תום הלב שבו נהגו הנתבעים היה כה קיצוני, התובעים לא טענו לפיצויי קיום ומשלא טענו לפיצויים אלה אף לא הוכיחו אותם. 31. כאמור, דנתי בפרק זה למעלה מן הצורך. אפילו הייתי רואה בתובעים כמי שטענו לסעד הפיצויים לפי סעיף 12 (ב) לחוק החוזים, הם לא הוכיחו קיומו או שיעורו של הנזק . עשיית עושר ולא במשפט: 32. בכתב התביעה טענו התובעים כי על הנתבעים לשלם את הסכום הנתבע בגין "התעשרותם שלא כדין מהפרת ההסכם" (סעיף 32 לכתב התביעה). 33. משנקבע כי לא נכרת הסכם, וכפועל יוצא מכך אף לא הופר כל "הסכם", הרי לא נוצרה התעשרות בשל "הפרת ההסכם". יחד עם זאת החלטתי לדון בתביעתם זו של התובעים, כאילו הוגשה בגין התעשרות התנתבעים בשל ניהול מו"מ בחוסר תום לב. 34. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט- 1979 (להלן : "חוק עשיית עושר ולא במשפט") קובע כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה- לשלם את שוויה". סעיף 6 (א) לחוק הנ"ל קובע כי "הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון". 35. דין טענת התובעים, לפיה זכאים הם לפסיקת סכומים לפי העילה הנ"ל להידחות. לא אדון בשאלה אם לאור הוראות סעיף 6 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התנהלות בחוסר תום לב לקראת חתימת הסכם שהסבה התעשרות לזוכה נכללת בסעיף 1 לחוק. השאלה הסבוכה לגבי פרשנותו של סעיף 6 (א) לחוק, האסכולות בנושא תחולתו והיחס בין חוק עשיית עושר לבין חוקים אחרים במשפט הפרטי לרבות דיני החוזים נידונו בהרחבה ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא והפצה ואח' נ' פורום אביזרים פד"י נ"ב( 4) 289 . אין לי צורך לדון בשאלה האם בנסיבות העניין חל חוק עשיית עושר ולא במשפט, מאחר ולא מצאתי כי מתמלאים התנאים האמורים בסעיף 1 לחוק. 36. כאמור, אחד מתנאי סעיף 1 לחוק הוא שבאה טובת הנאה (התעשרות) מן המזכה אל הזוכה. לא הוכח בפניי שהנתבעים קיבלו טובת הנאה (התעשרו) כתוצאה מן הפרישה מן המו"מ. התובעים אמורים היו לרכוש את הבית ב- 1,100,000 ₪. לבסוף, מכרו הנתבעים את הבית בסך 1,040,000 ₪ ובנוסף קיבלו הנתבעים סך נוסף של- 110,000 ₪ בגין המיטלטלין שבדירה (ראו סעיף 33.5 ונספח ה' לתצהירי הנתבעים). משכך, לא הוכח בפניי כי באה לנתבעים התעשרות כלשהיא ואף אם הייתי מגיע למסקנה כי הנתבעים "התעשרו"- הרי לא הוכח בפניי "שיעור ההתעשרות"- שכן לא ברור מהו ערך המיטלטלין שמכרו הנתבעים. לנ"ל אוסיף כי טובת ההנאה שקיבלו הנתבעים, במידה וקיבלו, לא באה אליהם מן התובעים ועל כן לא מתקיים התנאי הנוסף האמור בסעיף 1 לחוק הנ"ל. לסיכום: 37. התובעים לא הוכיחו את תביעתם לפי אחת העילות להן טענו. 38. לפיכך אני דוחה את התביעה. 39. בשל התנהלות הנתבעים במהלך המו"מ, אני פוסק לטובת הנתבעים שכ"ט עו"ד והוצאות (שניהם ביחד) סכום מופחת בסך 3,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עורך דיןחוזהמסמכיםהסכם מכר