קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק בורר עקב פגמים: לפניי בקשה לביטול פסק בורר שנתן כב' הבורר עו"ד נתנאל מאמו ביום 28.11.10. ראשיתו של הליך הבוררות בהסכם שנערך ביום 25.3.08, בין המבקש 1 (להלן: המבקש), בשמו ובשם יתר המבקשים, מצד אחד, והמשיב מצד שני. בהסכם זה, אשר נוסח על ידי עו"ד מאמו, מפרטים הצדדים מספר נושאים שהיו אז תלויים ועומדים ביניהם, כולל גם עניינים שלגביהם ביקשו הצדדים לקבוע את המשך הטיפול המשותף באמצעות עו"ד מאמו כמיופה כוחם, וכמו כן, רשימת נושאים שבמחלוקת, כולל חובות שונים אשר לטענתם של המבקשים חייב להם המשיב. בנוסף, נקבע בהסכם כי המבקש זכאי לשכר בגין השנים הרבות שבהן השקיע את מאמציו לצורך קידום הפרויקטים המשותפים של הצדדים "בריטלינג" ו"נס ציונה", בסכום אשר ייקבע על ידי עו"ד מאמו. ההסכם האמור נערך לאחר שניסיונותיו של המבקש לגבות את חובותיו המפורטים במסמך האמור מהמשיב לא צלחו, דבר שהביא את המבקש להגיש תביעה נגד המשיב בבית המשפט. בהליך זה הסכימו הצדדים להליך של בוררות, ובעקבות כך פנו לעו"ד מאמו לנסח את ההסכם המפורט לעיל. כאמור, פסק הבורר ניתן ביום 28.11.10, היינו, למעלה משנתיים וחצי מאז חתימת הצדדים על ההסכם האמור. הבקשה שלפניי הוגשה על ידי המבקשים, לאחר שלטענתם, קיימות מספר עילות לביטולו לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "החוק"). לפני שאכנס לעובי הקורה של ההסכם ושל הפסק, אשר נחוץ ביותר כדי להבין את טיעוניהם של שני הצדדים, אציין כבר עתה כי לטענת המבקש, כלל לא נכרת בין הצדדים הסכם שניתן להגדירו כהסכם בוררות, המיועד לקבוע מנגנון מחייב להכרעה ברוב הנושאים שהיו תלויים ועומדים ביניהם בעת חתימת הצדדים על אותו הסכם. ראשית טוען המבקש כי המילה "בוררות" או כל מילה נגזרת דומה, אינה מופיעה בהסכם, ומכך לבד ניתן להסיק כי לא הייתה כל כוונה בהסכם האמור להפקיד את הסכסוכים שבין הצדדים לידיו של עו"ד מאמו כבורר, שיהיה מוסמך לתת פסק מחייב, אלא לכל היותר, כמגשר, שמטרתו לנסות ולהביא את הצדדים להסכמות. טענה זו אינה מתקבלת בנסיבות העניין. אין כל חובה לקיומו של הסכם בוררות תקף כי המילה "בוררות" תופיע בהסכם. אופיו של ההסכם כהסכם בוררות אינו נשען על מילים פורמאליות אלו או אחרות המופיעות בהסכם, אלא ייקבע על בסיס הערכה של כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם, ללא קשר לניסוחו הפורמאלי. במקרה דנן, אין ספק כי בתוך ההסכם ישנם נושאים שבהם קבעו הצדדים מפורשות כי על עו"ד מאמו להכריע ביניהם, והכרעה - משמעותה החלטה מחייבת, שהינה נחלתו של הסכם בוררות ולא של הסכם גישור. לא זו אף זו, וכמפורט לעיל, הצדדים חתמו על ההסכם האמור בעקבות הפניית הצדדים להליך של בוררות בתביעה שהגיש המבקש נגד המשיב בבית המשפט; וטענתו של המבקש כאילו שבכל זאת הבין או התכוון לכך שעו"ד מאמו יתפקד רק כמגשר ולא כבורר, אינה, איפוא, מסקנה סבירה בנסיבות המתוארות, שבהן פנו אליו הצדדים ושבהן חתמו על ההסכם. אמנם, על אף שהצדדים התכוונו בחתימתם על ההסכם ליצור מנגנון מחייב של בוררות, בחרו להכניס להסכם גם נושאים בהם לכאורה התקיימה הסכמה ביניהם, כשמטרת מרכיבים אלה שבהסכם לקדם את הנושאים ההם באמצעותו של עו"ד מאמו, אליו היו אמורים למסור לשם כך יפויי כוח בלתי חוזרים. ואכן, אין כל פסול בכך שבתוך ד' אמותיו של הסכם אחד יופיעו גם נושאים מוסכמים, שבהם קובעים הצדדים דרך פעולה מוסכמת לקידום ענייניהם המשותפים, ויחד עם זאת, קובעים גם באותו הסכם מסגרת של בוררות בנוגע לנושאים שבהם אין הסכמות, או שבהם עלולות להתעורר מחלוקות בעתיד, שאז יפרטו הצדדים במפורש בהסכם מה הם אותם נושאים בהם מבוקשת הכרעתו של הבורר; או לחלופין, יקבעו בסעיף כולל כי מסמיכים את הבורר להכריע בעתיד ככל שתתעורר מחלוקת כלשהי בנוגע למכלול העניינים שבהסכם. ברם, בהסכם של הצדדים שבפניי, קשה להלום את כוונתם מתוך המסמך עצמו, בכל הקשור להיקף הסכסוכים אשר בהם מבקשים את הכרעתו של עו"ד מאמו כבורר. השווה את דבריה של פרופ' ס. אוטולנגי, בספרה בוררות - דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005, בעמ' 38; להלן: "אוטולנגי"): אין צורך כי החוזה יכונה במפורש "הסכם בוררות". המסמך יהיה הסכם בוררות גם אם לא הוזכרה בו במפורש המלה "בוררות", ובלבד שההסכמה לבוררות מובנת מתוך נוסח הדברים. (ההדגשה שלי - ב.ג.) מתוך פסק דינו של הבורר ניתן להסיק כי הבורר עצמו הבין שעליו להכריע במספר נושאים שבמחלוקת הקשורים להשקעות של המבקש בעסקאות של המשיב; ברם, מעיון בהסכם עצמו, אין להבין בצורה חד-משמעית כאילו שהבורר אכן התבקש להכריע בכל הנושאים הללו, וההיפך הוא הנכון, כפי שניתן להבין מתוך נוסח ההסכם, שתוכנו כדלהלן: מוסכם בין אלמוג למיכאל כהן: עמדת מיכאל שהוא מוכן לצאת מכל ההשקעות לרבות בריטליג ונס ציונה, כנגד כל השקעותיו והוצאותיו, עם פיצוי שכר שיקבע ע"י עו"ד מאמו. החובות הם כדלקמן: 350,000$ באר שבע (אלמוג חולק בכפוף לבוררות סומך). 50,000$ ערבות מיחזור אשפה יש תביעה והיא תמחק בהסכמה. 700,000 ₪ החזר חוב לרימונד 1999. 37,500$ בריטלינג הלוואה לדוד 1997. השקעה בברטלינג 1,777,000 ₪ בהתאם לספרים. חלקו של מיכאל וקבלסון בלבד. 10,550 שקל לעיריה. 15,000$ מומי. נס ציונה הושקע 1,191,000 שקל 1998. חוב של איציק כהן הלוואה 10,000$ הלוואה כנגד שיקים. כמו כן יש לקבוע למיכאל שכר לכל טרחתו וזה מוסכם שמגיע לו ויקבע ע"י עו"ד מאמו. לאלמוג מגיע החזר ממה שהתקבל מהדירה בניכוי הוצאות אלמוג חולק. מוסכם היום כי גם אלמוג וגם מיכאל וגם ק.ג.ס בע"מ וגם כהן אלמוג יזמות ובניה בע"מ ימסרו ייפוי כוח בלתי חוזר לעו"ד מאמו ע"מ לקדם את העסקות עם המתוה המוסכם. ולהלן המתוה: נס ציונה יפעלו במשותף המוציא לפועל מיכאל כהן לשלם למנהל את הסכום הנדרש. מחצית מיכאל מחצית הלואה של דוד ע"י רבקה חנני. ובהמשך יש לפעול לרשום הקרקע לקבל רישיון לבנות-ולמכור. בחשבון הבנק יחתמו מיכאל-כהן ומאמו כל ההכנסות לכיסוי החובות, והרווחים כמו שיוסכם בין הצדדים. לא יוסכם יוכרע ע"י עו"ד מאמו. ברטיליג אלמוג מוסמך לנהל מו"מ למכירה של 50% שלנו ואולי גם לביא. כל פתרון יבדק משפטית כלכלית ומיסויית. היה ולא ימצא קונה מתאים יפעלו הצדדים למהלך של בניה, אלמוג יעביר מניותיו לנאמן עו"ד מאמו ע"מ שנוכל לקבל לווי בנקאי. מוסכם כי כל מניות בריטלינג משועבדות לכיסוי חובות למיכאל. ולראיה באנו על החתום ( חתימה חתימה כמו כן מסמיכים את עו"ד מאמו להכין ניירת וייפוי כח עליהם יחתמו עד יום א' . שכ"ט עו"ד מאמו יקבע עם הצדדים. ( חתימה חתימה מעיון בהסכם עולות המסקנות הבאות: א. ראשית, יש הסכמה ברורה ומפורשת של המבקש כי הוא מוכן לצאת מכל ההשקעות המשותפות לו ולמשיב, כנגד החזר של כל השקעותיו והוצאותיו, וכן, לאחר שיקבל פיצוי הולם בגין עבודתו משך שנים רבות לקידום ענייני השותפות, וסכום פיצוי זה ייקבע על ידי עו"ד מאמו. ב. בסעיף ב' להסכם מופיעה רשימה של "חובות", ואם כי לא נאמר במפורש מי חייב למי, עולה ממכלול הנסיבות, ועל כך אין חולק, כי מדובר בחובות של המשיב כלפי המבקש; ברם, על אף שבסעיף זה מופיעים תשעה חובות נפרדים, נרשם רק מול אחד מהם כי המשיב חולק על הסכום (החוב של 350,000$ בפרויקט באר שבע); ולגבי סכום זה אף מופיע כי המחלוקת תוכרע "בכפוף לבוררות סומך", כשהכוונה לעורך דינו הקודם של המשיב, עו"ד אלי סומך. פרט לכך, אין אינדיקציה כלשהי כי עו"ד מאמו אמור להכריע הכרעה כלשהי בנוגע לאותם חובות המפורטים בסעיף ב(א) עד ב(ט); וניתן אף להסיק מכך שהסכם זה חתום על ידי שני הצדדים, כי הצדדים מסכימים לפירוט החובות המופיעים בסעיף ב' האמור, כך שרשימה זו לכאורה מחייבת את המשיב במלואה. סך הכל, בהסכם זה מופיעים רק שלושה עניינים שבהם מתבקש הכרעתו של הבורר: שכ"ט של המבקש (נושא שמופיע בהסכם פעמיים, גם ברישא להסכם וגם לאחר רשימת החובות שבסעיף ב'); החוב ב"באר שבע" (על אף שלפי הכתוב בהסכם, אמור היה להכריע בנושא זה עו"ד סומך ולא עו"ד מאמו); ואופן חלוקת הרווחים בפרויקט "נס ציונה" אם לא יצליחו הצדדים להסכים על כך לבדם (בהסכם גם מופיעה מחלוקת נוספת: "לאלמוג מגיע החזר ממה שהתקבל מהדירה בניכוי הוצאות, אלמוג חולק"; ברם, לא נקבע דבר באשר לאופן ההכרעה בשאלה זו, וכלל לא ברור מה אופיה של מחלוקת זו, מאחר שככל הנראה נפלה כאן טעות סופר: "לאלמוג מגיע החזר" ו"אלמוג חולק"?) לטענת המבקש, אכן לא הייתה כל כוונה להפקיד בידי עו"ד מאמו סמכות כבורר להכריע בכל פרטי הנושאים המופיעים בהסכם, ומטרת פנייתם של הצדדים לעו"ד מאמו לא הייתה אלא שיגשר ביניהם, על מנת לסיים את כל הראוי לסיום, ולצאת לדרך עם הפרויקטים הפתוחים - נס ציונה ובריטלינג; ולשם כך מפנה המבקש לנוסח ההסכם כמפורט לעיל. עם זאת, הרי שפרטי הסכם בוררות שבין צדדים יכול לבוא לידי ביטוי לא רק בתוכנו של ההסכם הכתוב, אלא בהתנהגות הצדדים ובפרשנות שנתנו הם עצמם להסכם אשר עליו חתמו; וכל עוד שקיים בסיס כתוב להסכם הבוררות, אין כל פסול בכך שפרטי ההסכם יתגבשו ואף יתרחבו באופן שיבואו לידי ביטוי רק ב"תורה שבעל-פה" שביניהם. כפי שמציינת אוטולנגי (שם, עמ' 59): אין בחוק דרישה לכך שכל פרטי ההסכם יהיו בכתב. לכן, בהחלט ניתן להביא ראיות חיצוניות להשלמת הכתב...מאחר שחוק הבוררות אינו דורש שגם שינוי ההסכם יהיה בכתב, ניתן להוכיח בעדויות ובראיות אחרות הסכמה לגבי שינוי ההסכם...ניתן להוכיח שינוי תנאי ההסכם בהסכמה מפורשת של הצדדים, אם שנעשתה בע"פ מאוחר יותר, או על ידי שינוי מכללא, אשר יכול למצוא ביטויו בהתנהגות הצדדים. כך, למשל, שתיקת בעל דין נוכח הרחבת מסגרת הבוררות מעבר למה שהתכוון בעת חותמו על הסכם הבוררות, בצרוף הופעתו לישיבות, טיעוניו לגופו של עניין...כל אלה מלמדים על הסכמתו להקניית סמכות רחבה לבורר, בגדר הרחבת החזית. במקרה דנן, הצדדים אכן ניהלו מספר ישיבות יחד עם עו"ד מאמו שבהם העלו את מכלול הנושאים שבהסכם, לרבות החובות והפרויקטים הנמשכים, כנושאים שלגביהם מבקשים את הכרעתו של הבורר. אי לכך, אין לקבל את טענת המבקש כאילו שאין בפנינו הסכם בוררות שמכוחו ניתן פסק הדין אותו מבקש המבקש לבטל. עם זאת, וכפי שיפורט להלן, מקובלות עלי טענותיו העיקריות של המבקש, כי דינו של פסק הבורר להתבטל כמבוקש. להלן נימוקיי: כאמור, הסכם הבוררות מתייחס לתשעה חובות נפרדים אשר לטענת המבקש חייב לו המשיב. כל אחת מהחובות הללו מתייחס לעסקה או הלוואה נפרדת שבין הצדדים, ולהכרעה בנוגע לכל אחת מההלוואות היה זקוק הבורר לשיקולים משיקולים שונים אשר לא נוגע אחד לחברו. בפסק הבוררות, הבורר אינו מתייחס לכל חוב וחוב בנפרד אלא, במילים ספורות וללא כל נימוקים, נקבעות מספר קביעות באשר לסכומים אשר לדעתו חייב המשיב למבקש. על מנת להבהיר את הדברים, אני מביא להלן את נוסח פסק הבורר במלואו. ב ו ר ר ו ת בענין שבין: דוד אלמוג (להלן- דוד) לבין: מיכאל כהן (להלן - מיכאל) פסק בורר לאחר ששמעתי את הצדדים ובדקתי את טענותיהם אני פוסק כדלקמן: מתוך הסכום הנמצא בבנק לאומי סניף המלך ג'ורג' ע"ש קב' ק.ג.אס יועברו סך של מליון ₪ לפקודת מיכאל כהן ו/או קבלסון ו/או ק.ג.ס לפי שיקול דעת של מיכאל כהן. היתרה תשאר להוצאות בוררות זו וערר על מס השבחה. כמו כן על דוד אלמוג להחזיר למיכאל כהן או לקבלסון ו/או לק.ג.ס לפי מה שיודיע מיכאל כהן סך של מאתים אלף (200,000 אלף דולר) בתוך 30 יום אי פרעון יגרור אחריו ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית. על אלמוג לדאוג להחזרת הערבות הבנקאית שהוצאה לפרוייקט מיחזור האשפה בתוך 60 יום. על מיכאל להחזיר לדוד בתוך 30 יום את השקים שלו כולל השיק בהוצל"פ. פסק זה מסיים את הסכסוך בין הצדדים לענין נס ציונה. באר שבע. א.ל.ד. בע"מ. השקעה באשדוד. אופקים. חשבונות בין הצדדים לירון ואח'. אין בפסק דין זה כל התייחסות לנושא בריטלינג הפתוח עדיין בין הצדדים. נ. מאמו, עו"ד כבורר מוסכם בין הצדדים מעיון בפסק עולה כי ישנן ארבע קביעות נפרדות בסעיפים 1- 4: בסעיף הראשון נקבע כי יש להעביר למבקש סכום של מליון ₪ מתוך מלוא הסכום הנמצא בבנק לאומי (כמיליון וחצי ₪), כשהיתרה תישאר לכיסוי "הוצאות הבוררות וערר על היטל השבחה", כשברקע, עתירה התלויה ועומדת מטעם עיריית נס ציונה להיטל השבחה (בנוסף להיטל ההשבחה ששולם למינהל) בסך 750,000 ₪; בסעיף השני מחייב הבורר את המשיב להחזיר לידי המבקש סך של 200,000$ (ללא שמציין הבורר בגין איזה חוב מטיל את החיוב האמור על המשיב, או הדרך שבה הגיע הבורר לאותו סכום); בסעיף השלישי מחייב הבורר את המשיב "להחזרת הערבות הבנקאית שהוצאה לפרויקט מחזור האשפה בתוך 60 יום" (וזאת למרות שבהליך לפניי התברר כי הערבות האמורה כבר חולטה לפני שנים רבות); ובסעיף הרביעי מחייב הבורר את המבקש להחזיר למשיב בתוך 30 יום שיקים שהוציא המשיב כולל השיק שבהוצל"פ. בעקבות קביעות אלו, אשר כאמור אינן חופפות בצורה ישירה או ברורה את הנושאים הספציפיים שהוגדרו כנושאים להכרעת הבורר בהסכם הבוררות, קובע הבורר כי בכך הינו מסיים את הסכסוך בין הצדדים באותם ששה עניינים המפורטים בסעיף 4 סיפא לפסק, כשעל פניהם אין כמעט כל חפיפה בין אותם ששה נושאים לבין הנושאים המפורטים בהסכם הבוררות; ובנוסף מציין הבורר בסופו של הפסק כי הפסק כלל אינו מתייחס לפרויקט בריטלינג, "הפתוח עדיין בין הצדדים". לטענת המבקש, פסק הבורר כפי שניתן לוקה במספר ליקויים מצטברים. בראש ובראשונה, קיימת עילה לביטול הפסק מכוח סעיף 24(1) לחוק, מכיון שעו"ד מאמו לא מונה כדין. לטענת המבקש, עו"ד מאמו ייצג בעבר, ואף המשיך משך הבוררות לייצג את המשיב בענייניו השוטפים, ועל כן אין לקבלו כגורם אובייקטיבי הכשיר לשפוט בין הצדדים. לדבריו, מינויו של עו"ד מאמו נכפה עליו מאחר שהמשיב לא הסכים למינויו של אף בורר פרט לעו"ד מאמו (או עו"ד סומך, אשר אף הוא מייצגו של המשיב). טענות אלו אין לקבל: העובדות אודות ייצוגו של המשיב בידי עו"ד מאמו היו ידועות למבקש במלואן, ויכול היה לסרב לקבלו כבורר. משהסכים למינויו על אף ידיעתו את מלוא העובדות הנטענות עתה, אין מקום לקבל כל טענה בדבר ניגוד אינטרסים אפשרי העולה מתוך היחסים המקצועיים האמורים. ממשיך המבקש וטוען, כאמור לעיל, כי פסק הבורר אינו מנומק כלל, ועל כן, קמה עילה לביטול הפסק לפי סעיף 24(6) לחוק (אם כי ב"כ המבקש מפנה לסעיף 24(10) בהקשר של טענה זו). לטענת המבקש, אי אפשר להבין מתוך הפסק על מה התבסס הבורר, באיזה נושאים קבע את מה שקבע, ואיך הגיע לכלל אותן מסקנות אשר מופיעות בפסק דינו. לטענת המבקש, קביעותיו של הבורר רחוקים כמזרח ממערב מסכומי החובות הנטענים והמפורטים בהסכם, ועל כן, ולו רק על מנת להדוף כל טענה אפשרית של חוסר-אובייקטיביות, מן הראוי היה שהבורר ינמק ויפרט איך הגיע לתוצאות שאליהן הגיע. זאת, במיוחד לאור העובדה כי המבקש הגיש לבורר מסמכים רבים בצורה מסודרת בהם גיבוי מלא, לטענתו, לכל סכום וסכום הנטען על ידו, בעוד שהמשיב לא הגיש שום מסמך בשום שלב של הבוררות, אלא טען טענות בעל פה מול הבורר, כשתוכנן אף לא ידוע למבקש מאחר שהצדדים העלו את טענותיהם בפני הבורר גם זה שלא בפני זה (אם כי, לטענת הבורר הסכימו הצדדים ביניהם להסמיך את הבורר לנהל כך את ההליך, בצורה בלתי-פורמאלית, וגם ללא דיונים פרונטאליים בנוכחות הצדדים). לטענת המבקש, מאז תיקון מס' 2 לחוק הבוררות, משנת 2008, בו הכניס המחוקק את סעיף טו1 לתוספת לחוק הבוררות, חלה על הבורר חובת הנמקה, ומכוח הוראות סעיף 2 לחוק הבוררות, הוראת סעיף טו1, כמו כל הוראות התוספת, תחשבנה ככלולות בהסכם הבוררות כברירת מחדל, כל עוד "...אין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם". אומנם, הסכם הבוררות במקרה דנן נחתם על ידי הצדדים ביום 25.3.08, היינו, לפני כניסתו של תיקון מס' 2 הנ"ל לתוקף (ביום 12.11.08); ברם, ההוראה החדשה לחיובו של הבורר בהנמקה הינה בעלת אופי דיוני גרידא, וידועה ההלכה כי שינויים בחקיקה בעלי אופי דיוני יחולו גם על הליכים אשר כבר נמצאים בעיצומם, כל עוד לא ניתן פסק הדין. אי לכך מאחר שבמקרה דנן תוקן החוק, כאמור, בשנת 2008, אחרי החתימה על ההסכם אבל לפני מתן פסק הבורר (שניתן ביום 28.11.10), הרי שחובת ההנמקה חלה על הבורר כל עוד לא קבעו הצדדים אחרת. ומשלא עשה כן, קמה למבקש עילה לביטולו של הפסק לפי סעיף 24(6) לחוק. בסוגיה זו, עמדתי היא כי בהיותה חובה דיונית, אכן חלה על הבורר חובת ההנמקה במקרה דנן, כיון שהתיקון לחוק נכנס לתוקפו עובר למתן פסק הדין. אומנם, בכוחם של הצדדים לפטור את הבורר מחובת ההנמקה, ולשם כך, יש לבחון את כוונתם של הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי גם בהסכם וגם בהתנהגות הצדדים לאחר מכן; ולטענת ב"כ המשיב, הצדדים התכוונו במקרה דנן לפטור את הבורר מחובה זו, מאחר שהתכוונו באופן כללי לנהל הליך "לא פורמאלי", וכשם שלא חייבו את הבורר לנהל את ההליך לפי דיני סדר הדין, דיני הראיות והדין המהותי, כן לא חייבו אותו בחובת ההנמקה. דא עקא, טענה זו מתייחסת אך ורק לתוכנו של ההסכם הכתוב, ואכן, בהסכם לא חייבו הצדדים את הבורר פוזיטיבית בקיום ההליך לפי דיני סדר הדין, דיני הראיות והדין המהותי, וכמו כן לא חייבו אותו בחובת ההנמקה. ברם, בעוד שבכל הקשור לסדרי דין, דיני ראיות, הדין המהותי, ואף החיוב בניהול פרוטוקולים, לא יחויב הבורר לנהל את הבוררות, להכריע בסכסוכים שבפניו ולכתוב את פסק דינו בהתאם לאותן הלכות החלות בבתי משפט, ככל שהצדדים לא חייבו אותו לעשות כן, לא כן בכל הקשור להנמקת פסק הבורר; וכל עוד שהצדדים לא התייחסו מפורשות לחובה זו תוך שפוטרים את הבורר מחובת ההנמקה, תחול ברירת המחדל שבחוק, לפיה חייב הבורר בהנמקה. אי לכך, העובדה שהצדדים לא התייחסו לחובה זו בהסכם, ולא קבעו בו כי הבורר פטור מחובת ההנמקה, איננה מובילה למסקנה שהוא פטור מחובה זו, אלא ההיפך הוא הנכון, וכל עוד שלא פטרו אותו מחובה זו, הוא נשאר חייב לנמק את פסק דינו כפי שנקבע בחוק. במקרה דנן, לא קיים הבורר כלל חובה זו. כפי שניתן לראות מנוסח הפסק, אין למצוא בו ולו מילה אחת שבה מנמק או מסביר הבורר איך הגיע למסקנות אשר אליהן הגיע, ואף לא ברור מקביעותיו בפסק דינו לאלו סכסוכים שבין הצדדים הוא מתייחס בסכומים שבהם הוא מחייב את המשיב. לאור הפער הגדול מאוד שבין תביעותיו של המבקש וסכומי החובות המפורטים בהסכם, (בסך כולל של כ - 5 מליון ₪), לבין הסכומים שבהם מחייב הבורר את המשיב (כשני מליון ₪, כולל 500,000 ₪ שחייב הבורר את המשיב בהחלטת ביניים בערכו הנומינאלי בלבד), נוצר מצב שבו אין למבקש כל אפשרות להבין את התוצאה אשר אליה הגיע הבורר ונשארה אצלו תחושת עשיית עוול ועיוות דין. בכך החטיא הבורר לאחת המטרות החשובות של חוק הבוררות המשתקפת בשינוי שהכניס המחוקק לחוק כשקבע שתחול חובת הנמקה בפסקי בוררות, והיא, שציבור המתדיינים יוכלו להבין את התוצאה אשר אליה מגיע בורר לאחר ההתדיינות בפניו, וכך ייראו פני הצדק ויחוזק מוסד הבוררות בעיני הציבור. מוסיף המבקש וטוען כי פסק הבורר גם לקוי בפגם המפורט בסעיף 24(5) לחוק, מאחר שלא הכריע בכל הסכסוכים אשר הופקדו בידיו כבורר. ראשית, הבורר מצהיר במפורש בסיפא לפסק דינו כי פסק הדין אינו מתייחס לסכסוך שבין הצדדים בעניין "ברטלינג", ונושא זה נשאר פתוח בין הצדדים. בנוסף לכך, אחת מהנקודות הבודדות שהצדדים אכן מתייחסים אליהן בהסכם כנושא להכרעת הבורר, היא קביעת שכר טרחתו של המבקש עבור כל השנים שהשקיע קידום פרויקטים משותפים. והנה, אין בפסק הבורר כל התייחסות לעניין זה, ועל פניו אין למצוא בפסק הבוררות כל קביעה בנוגע לשכר טרחתו של המבקש. אומנם, כשנשאל על כך בחקירתו הנגדית, ציין הבורר כי הסכומים שקבע בפסק דינו הם גלובאליים, והם משקפים את מלוא הסכומים אשר לדעתו חייב המשיב למבקש; ועל כן, יש לראות בסכומים אלה גם מענה לדרישת המבקש לקביעת שכר טרחתו. דא עקא, מאחר שהבורר לא נימק את פסק דינו בדרך כלשהי, אין לראות בפסק עצמו כל אינדיקציה לכך שהכריע כלל בסוגיה זו, והראיה, כי בסיפא לסעיף 4 לפסק הבורר, שם מציין את אותם נושאים שבאו לסיומם בפסק האמור, נושא שכר טרחתו של המבקש כלל אינו מופיע. אין אלא להסיק, לדעתי, כי נושא שכר טרחתו של המבקש כלל לא זכה להתייחסות בפסק דינו של הבורר. ובאשר לסוגיית "בריטלינג", מצהיר הבורר מפורשות שלא הכריע בה בפסק דינו והיא נשארה פתוחה בין הצדדים. יצוין, כי הליקויים המפורטים - חובת ההנמקה ואי-הכרעה בנושאים הכלולים בהסכם הבוררות - אינם בהכרח כאלה המחייבים כי בית המשפט יבטל את פסק הבוררות; וכפי שנקבע בסעיף 26(ב) לחוק, ניתן לשקול כאלטרנטיבה את החזרת התיק לבורר לשם השלמת מלאכתו. ניתן היה, אפוא, לשקול את החזרת התיק לבורר במקרה דנן, על מנת שינמק את מסקנותיו כפי שמופיעות בפסק שניתן על ידו, וכן כדי שישלים את מלאכת הבוררות ויכריע באותם נושאים אשר טרם הכריע בהם. דא עקא, לא מצאתי במקרה דנן כי יש מקום או אף אפשרות לעשות כן. זאת, מאחר שהדרך הלא-פורמאלית שבה ניהל הבורר את הליכי הבוררות משך למעלה משנתיים וחצי, בין השנים 2008 ל- 2010, יצר מצב שבו אין היום בפני הבורר פרוטוקולים כלשהם ואף לא מסמכים מטעם המשיב, כך שקשה להסיק כי קיימת היום כל אפשרות או יכולת מצד הבורר לשחזר את פרטי ההליכים כפי שנוהלו בפניו בשעתו ברמה כזו שיוכל לנמק ולהכריע ככל שטרם עשה כן. בעצם, ניהול הבוררות משך זמן כה רב, הינו כשלעצמו הפרה חמורה להוראות סעיף ט"ו לתוספת, היוצרת, עקרונית, עילה לביטול פסק הבורר לפי סעיף 24(8) לחוק, מאחר שסעיף ט"ו הנ"ל מחייב את הבורר להשלים את הליך הבוררות תוך 3 חודשים מאז התחלתו; בעוד שבמקרה דנן, כאמור, התנהלה הבוררות משך למעלה משנתיים וחצי, ומתן פסק הבוררות אף התעכב כ- 4 חודשים לאחר הדיון האחרון שבין הצדדים, כשלדברי הבורר בחקירתו הנגדית, התעכב מתן פסק הדין משך תקופה כה ארוכה רק בגין עומס וחוסר זמן, הא ותו לא. אמנם, במקרה דנן לא תחול עילת הביטול הנ"ל, מאחר שלפי הוראות סעיף 26(ג) לחוק,היה על המבקש להודיע לבורר בהודעה מפורשת בכתב כי הוא שומר לעצמו את הזכות לטעון טענת האיחור כעילה לביטול הפסק; ולמרות שהמבקש התלונן רבות לבורר אודות העיכובים בסיום ההליך, לא נתן לבורר התראה העונה על דרישות סעיף 26(ג) הנ"ל. עם זאת, מעבר הזמן הרב יצר מצב שבו ספק רב אם בנסיבות אלו ניתן יהיה לצפות מהבורר שיוכל לנמק את כל פרטי החלטתו ואף להכריע בשאלות שטרם הכריע בהן. בעיה זו חמורה במיוחד לדעתי, לאור העובדה המוזכרת לעיל, שמצד אחד, הבורר לא ניהל פרוטוקולים של הדיונים, ומצד שני, העיד בפניי כי שמע את כל טיעוניו של המשיב בעל-פה, זאת לאחר שהמשיב לא הגיש דבר בכתב. אמנם, לדבריו בחקירתו הנגדית רשם תרשומות בכתב יד שניתן להתייחס אליהן כתחליף לפרוטוקולים, בהן סיכם את הטענות ששמע; וזאת, לאחר שהבורר טען בעקביות משך כל ההליך בבית משפט זה כי אין לו פרוטוקולים כלל, וכי בידיו רק תרשומות פנימיות שלו ושאין לדעתו כל זכות למבקש לעיין בהן. על מנת לברר על מה בדיוק מדובר, והאם בידיו של הבורר "מעין-פרוטוקולים" שניתן יהיה לדלות מהם מה נטען לפניו, הוריתי לבורר כבר במעמד שמיעת עדותו (בהחלטה מיום 23.6.11, עמ' 10 לפרוטוקול) להעביר את כל החומר האמור (פתקים ותרשומות) לעיונו של בית המשפט; ברם, על אף הוראות החלטה זו, לא הוגש דבר לבית המשפט עד היום. אין לי אלא להסיק, איפוא, כי רישומים כאלה פשוט לא קיימים. כאן המקום לציין מחדל נוסף של הבורר המכריע את הכף במסקנתי האמורה: בהסכם הבוררות קבעו הצדדים מפורשות כי כל הצדדים יפקידו בידי הבורר יפויי כוח בלתי חוזרים לשם קידום הפרויקטים שמסרו לאחריותו של עו"ד מאמו. והנה, למרות דרישות וזרות ונשנות שהפנה המבקש לבורר לעיון ביפוי הכוח שאמור היה המשיב להפקיד, לא זכה לכך מעולם, עד שנאלץ לפנות לבית המשפט לשם קבלת צו בעניין. צו להגשת יפויי הכוח שהוגשו לידי הבורר אכן ניתן כמבוקש; ולמרבה הפלא, הוגשו יפויי הכוח שהוגשו על ידי המבקש, ולמרות טענת המשיב והבורר כי גם המשיב הגיש יפוי כוח כפי שהתחייב, יפוי כוח מטעמו לא הוגש. במענה לדרישתו החוזרת של המבקש לקבל לידיו את יפוי הכוח של המשיב, נאמר לו על ידי ב"כ המשיב כי כבר ניתנה למבקש זכות לצילום המסמכים האלה ועל כן לא הוגשו. המבקש מכחיש זאת; ברם, גם אם נכונה הטענה, הרי משהורה בית המשפט להגיש את המסמך, לא הייתה למשיב כל זכות שלא לעשות כן. ויצוין, כי יפוי הכוח לא הוגש עד היום, ושוב יש רק להסיק כי הוא אינו קיים כלל. בכך ראיה נוספת לליקויים המצטברים שבניהול ההליך שקבעו הצדדים בהסכמם, אשר לדעתי אינם מאפשרים המשך ההליך בדרך של החזרת התיק לבורר, והמחייבים את ביטול הפסק במלואו. אומנם, ידועה ההלכה כי בית המשפט לא יתערב בהכרעות של בורר גם אם היה הוא מכריע אחרת אילו היה הסכסוך מונח לפניו. מגמת העל של חוק הבוררות היא לגבות את הבוררים במלאכתם, תוך שבית המשפט מצמצם עד למינימום ההכרחי את מידת התערבותו; ומשום שיקול זה, כבר נקבעה ההלכה שאף טעות על פני הפסק לא תהווה עילה לביטולו לאחר שהצדדים הפקידו בידיו של הבורר את מלוא הסמכויות להכריע בסכסוך שביניהם. במקרה דנן, אילו היה הבורר מנמק את מסקנותיו, ומגלה לעין כל את הליכי מחשבתו, על מנת שניתן היה לפחות להבין את הבסיס להכרעותיו, כי אז היה קשה יותר לבית המשפט להתערב. אלא, שהפסק שלפנינו אינו נותן לקורא ולו אינדיקציה הקלושה ביותר אודות הסיבות להכרעותיו, וכפי שפורט לעיל, יתקשה הקורא אף להבין באיזה נושאים הכריע הבורר ובאיזה לא. אציין כי עד לעדותו של הבורר בחקירתו הנגדית, הבין המבקש כאילו שבסעיף הראשון לפסק הבוררות מתייחס הבורר לפרויקט נס ציונה בלבד, שהרי חשבון הבנק אליו מתייחס הבורר באותו סעיף נפתח בנוגע לאותו פרויקט; ושהסעיף השני מתייחס לפרויקט באר שבע, שם ניתנה הלוואה במאות אלפי דולרים (350,000$) וכי לגבי הלוואה זו נקבע כי המשיב חייב לשלם למבקש 200,000 $ בלבד. רק בעת חקירתו הנגדית של הבורר התברר לראשונה כי הבורר כלל לא התכוון בסעיפים אלה להתייחס לפרויקטים נפרדים בסעיפים השונים, אלא, כאמור לעיל, קבע קביעות גלובאליות המתייחסות למכלול החובות הנטענים. בהתחשב בעובדה שההליכים לפני הבורר התנהלו ללא פרוטוקולים וללא הגשת מסמכים כלשהם מטעם המשיב, חובת ההנמקה במקרה דנן תופסת מקום חשוב ומרכזי שאי אפשר לוותר עליה, וללא הנמקה כזאת, וללא פרוטוקולים ותרשומות כלשהן מהן ניתן יהיה לשחזר את הטענות שהועלו בפני הבורר, ולאור הזמן הרב שחלף, דינו של פסק הבורר להתבטל, ובמקרה דנן, אין מקום להחזרתו לבורר להשלמת המלאכה החסרה. אשר על כן, הבקשה לביטול פסק הבורר מתקבלת, ואני מורה על ביטול פסק הבורר מיום 28.11.10 כמבוקש. הוצאות משפט ושכ"ט על המשיב בסך 15,000₪. סכום זה יישא בהפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפירעון המלא בפועל. יישוב סכסוכיםבוררביטול פסק בוררות