קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק דין משקם במגזר החקלאי: המבקש עותר לביטול פסק שניתן על ידי המשקם, עו"ד נמרוד אשכול, לפי סעיף 28 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי, תשנ"ב-1992 (להלן : "החוק"). בהתאם להחלטתו של סג"נ כב' השופט זפט, מיום 19/4/10, הגישו הצדדים סיכומים בכתב ופסק הדין נותב לכתיבה על ידי מותב זה, על בסיס החומר שהוגש לתיק בית המשפט. רקע עובדתי המבקש מונה על ידי רשם האגודות השיתופיות, כמפרק של ארגון מושבי הדרום והמרכז בע"מ (להלן : "הארגון"). בארגון חברים עשרות מושבים, ביניהם גם מושב נחלה (להלן : "המושב"), שהארגון הוא אחד מנושיו. בשנת 2000 הגיע המושב להסדר חוב עם נושיו, שקיבל תוקף של פסק משקם ביום 12/4/2000. במסגרת ההסדר מונה המבקש, יחד עם עו"ד אבידני, בא כוחו של המושב, כנאמן לביצועו של ההסדר (להלן: "ההסדר הישן"). דא עקא, בעקבות פסק הדין בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(6) 25, הידוע גם כבג"צ הקשת המזרחית, ובעקבות שינוי שחל במדיניות מינהל מקרקעי ישראל, נתקלו הנאמנים בקשיים במימוש ההסדר הישן והוא נזנח. בשנת 2009 גובש הסדר חוב חדש בין נושי המושב (להלן: "ההסדר החדש"). ההסדר החדש הביא בחשבון את השינויים שחלו באקלים המשפטי, בעקבות בג"צ הקשת המזרחית, והעמיד לרשות הנושים נכסים נוספים, כמקור לפירעון חובות המושב. סכומים אלה הושגו ללא מעורבות מצד המבקש. במסגרת ההסדר החדש נקבע, כי מקום בו לא תושג הסכמה לגבי שכר טרחת הנאמנים, העניין יוכרע על ידי המשקם, על פי בקשה שתוגש על ידי הנאמנים. ואכן, ביום 25/11/2009 הגיש המבקש בקשה לפסיקת שכר טרחתו למשקם. בנק הפועלים (להלן: "המשיב") הגיש תגובה בכתב, בה התנגד לפסיקת הסכום המבוקש וטען כי המבקש זכאי לסכום נמוך יותר. ביום 14/1/2010 ניתנה החלטתו של המשקם, ללא קיום דיון בנוכחות הצדדים. על פי החלטה זו, שביטולה מבוקש במסגרת ההליך, נפסק לטובת המבקש סך של 60,000 ₪ בתוספת מע"מ, בגין שכר טרחתו והוצאותיו כנאמן להסדר חובו של המושב. במאמר מוסגר יצוין, כי במסגרת החלטת המשקם נפסק גם שכרו של עו"ד אבידני, הנאמן הנוסף, בסכום זהה לסכום שנפסק לטובת המבקש, ולא הוגשה בקשה לביטול הפסק מצידו. טענות המבקש בפתח בקשתו מציין המבקש, כי תפקידו של נאמן לביצוע הסדר חוב אינו תפקיד של "קבלן הצלחות", ושכרו אינו אמור להיקבע רק על בסיס הסכומים שמימש במסגרת ההסדר. לדידו של המבקש, שכרו כנאמן אמור להיקבע גם בהתחשב בעבודתו, בפעולותיו ובהשקעתו במהלך התקופה בה שימש בתפקידו. המבקש מלין על כך, שבניגוד לפירוט הרב של פעולותיו, במסגרת הבקשה לקביעת שכר טרחתו והוצאותיו - פירוט שלא נסתר או הופרך - פסק המשקם את שכר טרחתו והוצאותיו על סמך תחושות והרהורי לב, שאינם מבוססים על דבר ואינם מלווים בפירוט כלשהו. עוד מלין המבקש על קביעתו הבלתי מבוססת של המשקם, לפיה היה זכה לשכר טרחה בגין פעולותיו כנאמן, גם מרשם האגודות השיתופיות, באופן שמדובר למעשה בכפל שכר טרחה. לגופו של ענין טוען המבקש, כי טעה המשקם בקובעו, שאין להתייחס לחלק מכספי המימוש, ככספים שמומשו בעקבות פעולותיו כנאמן, ולכן אין לפסוק שכר טרחה בגין מימושם. המבקש מציין, כי בכל הנוגע למימוש הכספים מפדיון מניות תנובה, למשל, הרי שהוא היה מראשי הלוחמים להכליל סכומים אלו במסגרת ההסדר. לפיכך סבור המבקש, שאת שכר טרחתו ראוי לפסוק כנגזרת מכלל הכספים שהתקבלו בקופת הכינוס, מכל מקור שהוא, במהלך כהונתו כנאמן ואשר עומדים על 5.8 מיליון ש"ח. בהיבט המשפטי טוען המבקש, כי המשקם חרג מסמכותו, טעה בהחלטתו ולא נתן לו זכות טיעון. לפיכך עותר הוא לביטול פסק המשקם ולפסיקת שכר טרחתו והוצאותיו, כמפורט בבקשה שהוגשה על ידו, כמתחייב מכל אחת מן החלופות הקבועות בסעיף 28(א)(1)-(3) לחוק. טענות המשיב המשיב טוען, כי ההסדר הישן, אשר המבקש היה אחד מהנאמנים לביצועו, נחל כישלון חרוץ ולא יצא אל הפועל. במסגרת ההסדר הישן, היה על המושב לשלם לנושיו סך של 17 מיליון ₪, אולם בפועל נגבו רק כשני מיליון ₪ ואף סכום זה לא חולק לנושים. בשנת 2009 עלה בידי המשיב לגבש את ההסדר החדש, ללא מעורבותם של הנאמנים בהסדר הישן, שלא מונו גם כנאמנים לביצועו של ההסדר החדש. על פי ההסדר החדש, המושב שילם למשיב וליתר הנושים סכום נוסף בסך של כארבעה מיליון ₪, ולארגון סכום נוסף ונפרד של 3.1 מיליון ₪. כן הסדיר המושב את חובו לסוכנות היהודית ולחבריו הזכאים. המשיב סבור, כי שכר טרחתם של הנאמנים לביצוע ההסדר הישן, שנפסק על ידי המשקם בסכום כולל של 120,000 ₪, המהווה למעלה מחמישה אחוזים מהסכומים שנגבו במסגרתו, הינו סביר. המשיב מציין, כי הנושים נשאו ב-56% משכר טרחת הנאמנים וביתרת הסכום נשא הארגון, כאשר בקופת הפירוק הושאר סך של 200,000 ₪, כעתודה לשכרם של הנאמנים. המשיב מציין, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעת שיעור שכר טרחתו של בעל תפקיד, שכן ההנחה היא שהערכאה הדיונית, שמינתה את בעל התפקיד וקבעה את שכרו, עשתה זאת לאור היכרותה את פעולותיו של בעל התפקיד והיקף ההשקעה שנדרשה מצידו. פסק משקם והליך ביטולו סעיף 27 לחוק קובע, כי פסק משקם יהיה מנומק. עוד קובע הסעיף, כי הוראות חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, בשינויים המחויבים ולמעט סעיפים 24, 29א, יחולו על פסק המשקם. סעיף 28(א) לחוק, שכותרתו "ביטול הפסק", קובע כהאי לישנא: "בית המשפט המחוזי רשאי, על פי בקשת חייב, נושה או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם, בשל אחד מאלה: המשקם חרג מסמכותו; עילה מהעילות המנויות בסעיף 24(4),(5),(9),(10) לחוק הבוררות; טעות גלויה על פני הפסק." על היקף הביקורת על פסק משקם עמד בית המשפט העליון ברע"א 6726/96 אברהם אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד נה(5) 166, 186 (להלן: "פרשת אבו"): "אחד הצדדים שבהם פסק משקם דומה לפסק בוררות הינו היקף הביקורת השיפוטית על הפסק. מתכונת ההתערבות של בית-המשפט בפסק משקם, כמו בפסק בוררות, אינה מתכונת של התערבות חופשית, מסוג ההתערבות בערעור, אלא מתכונת של התערבות מוגבלת, על-פי רשימה מפורטת וסגורה של עילות. ... חוק ההסדרים ביקש להוסיף עילת ביקורת חשובה שאינה נמנית עם עילות הביקורת על פסק בוררות, היא העילה לפי סעיף 28(א)(3) לחוק של 'טעות גלויה על פני הפסק'. באמצעות עילה זאת חוק ההסדרים מרחיב את היקף הביקורת השיפוטית על פסק משקם בהשוואה להיקף הביקורת השיפוטית על פסק בוררות ... חוק ההסדרים מסמיך את בית-המשפט לתקן כל טעות של המשקם, קלה כבחמורה, ובלבד שהטעות תהיה 'גלויה על פני הפסק'." הגיעה העת לבחון, אם נפלו בפסק המשקם פגמים, כנטען על ידי המבקש, אשר יש בהם כדי להביא לביטולו. נבחן את הטענות כסדרן. חריגה מסמכות בבקשתו טען המבקש, כי המשקם חרג מסמכותו, בין היתר כיוון שדחה או שבחר להתעלם מעובדות שהובאו בפניו, בבקשה לפסיקת שכר הטרחה, מבלי שעובדות אלו נסתרו בראיות כלשהן. המבקש מתייחס בעניין זה לפירוט שעות העבודה, שהושקעו על ידו במסגרת תפקידו ומגיעות לכדי 360 שעות. כן מתייחס המבקש לסכום של 22,000 ₪, עבור הוצאות משרד שהוצאו על ידו, במשך למעלה מתשע שנות כהונתו בתפקיד כנאמן. סבורני, כי נפלה טעות בידי המבקש באשר לעילה של חריגה מסמכות. עיון בטענותיו של המבקש מעלה, כי השגותיו מכוונות לקביעותיו של המשקם לגופו של ענין וגובה הסכום שנפסק על ידו. ההשגות אינן מכוונות, וטוב שכך, כלפי סמכותו של המשקם לפסוק בסוגיית שכר הטרחה. לא יכול להיות חולק, כי המשקם מוסמך גם מוסמך לפסוק את שכר טרחתו של המבקש כנאמן לביצוע הסדר נושים. בסעיף 6 לפסק המשקם החלקי מיום 11/11/09, שאישר את ההסדר החדש, , הוסדר נושא שכר הטרחה. נקבעה מתכונת של הגשת בקשה על ידי הנאמנים, אליה יצורפו תגובות או הסכמות הנושים והאגודה. עוד נקבע, כי בהעדר הסכמה, ייקבע שכר הטרחה על ידי המשקם. בנוסף נקבע, כי בשכר הטרחה יישאו הנושים, כאשר סך של 100,000 ₪ מהסכום המיועד לנושים וסך נוסף וזהה מהסכום המיועד לארגון, יושארו בחשבון המושב במינהלה, כעתודה לתשלום שכרם של הנאמנים. משפסק המשקם את שכר טרחתו של המבקש, עשה כן בסמכות מלאה, שהוקנתה לו בהסכמת הצדדים עצמם, ובדרך שנקבעה על ידם (בקשה ותגובה). לפיכך, אין כל ממש בטענת המבקש, כי המשקם חרג מסמכות ויש לדחותה. העילות מחוק הבוררות סעיף 28(א)(2) לחוק, מפנה למספר הוראות ספציפיות בסעיף 24 לחוק הבוררות, המהוות אף הן עילה לביטול פסק משקם. ההפנייה היא לסעיפים קטנים (4),(5),(9),(10) שעניינם (בהתאמה) הזדמנות נאותה לטעון טענות או להביא ראיות, אי הכרעה באחד מהעניינים שנמסרו להכרעה, תוכן הפסק מנוגד לתקנת הציבור, וקיימת עילה שעל פיה היה מבטל בית משפט פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד. המבקש סבור שמתקיימות בעניינו כל העילות הנ"ל. ראשית טען המבקש, כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענות ולהביא ראיות בפני המשקם, אשר ביסס את פסקו על שיקולים שהמבקש לא יכול היה לצפות מראש ולא יכול היה להביא גרסתו כנגדם. כן טען המבקש, כי המשקם לא הכריע בעניינים שנמסרו להכרעתו, בכך שלא פרט כיצד הגיע לתוצאה ולסכום שפסק לטובתו, וכן בכך שנמנע מלפרט מהו הסכום שנפסק כשכר טרחה ומהו הסכום שנפסק כהוצאות. המבקש אף טען, שתוכנו של פסק המשקם נוגד את תקנת הציבור וכן מתקיימת עילה, שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי, שאין עליו ערעור עוד. זאת טען המבקש מתוך הנחה, שהמשקם הציג אותו כמי שמבקש תשלום שכר טרחתו בכפל, המבוסס על טענה סתמית של המשיב. נשיב לטענות - ראשון ראשון ואחרון אחרון. 1. זכות הטיעון באשר לטענה בדבר קיפוח זכותו של המבקש לטעון טענות ולהביא ראיות, הרי שאין בטענה זו כל ממש. הסכמת הצדדים, שמכוחה נפסק שכרו של המבקש על ידי המשקם, קבעה את המנגנון להכרעה בסוגיה. מנגנון זה מבוסס על בקשה מטעם המבקש ותגובות מטעם הנושים והמושב. על בסיס כתבי טענות אלו אמור היה המשקם לפסוק בסוגיה (ראה סעיף 6 לפסק המשקם החלקי מיום 11/11/09). בשום מקום לא צוינה החובה לקיים דיון בבקשה, והדבר דומה להכרעה בבקשה בכתב בהליך אזרחי, מכוחה של תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בה רשאי בית המשפט לפסוק על סמך כתבי טענות, ללא דיון בנוכחות הצדדים. זאת ועוד. המבקש מלין על אי האפשרות לטעון טענות ולהביא ראיות כנגד קביעותיו של המשקם, שלטענתו הפתיעו אותו. המדובר בטענה תמוהה, בלשון המעטה. בעל דין רשאי לטעון טענות ולהביא ראיות כנגד בעל דינו, אולם איפה נשמע כי בעל דין זכאי לטעון טענות ולהביא ראיות כנגד קביעותיו של הטריבונל המכריע בעניינו? האם מחובתו של הטריבונל להכין טיוטת החלטה, עליה תינתן לצדדים זכות תגובה? אין כל מקור חוקי או אחר לזכות שכזו ובצדק. בעל דין אינו אמור להתנצח עם הטריבונל השיפוטי. ירצה בעל הדין - ישיג על החלטת הטריבונל השיפוטי בדרך הקבועה לכך בדין, כפי שבחר המבקש לעשות בפנותו לבית המשפט. משכך, אני דוחה את טענת המבקש המבוססת על העילה הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות. 2. הכרעה בעניינים שנמסרו למשקם אף בטענה, לפיה המשקם לא הכריע בעניינים שנמסרו להכרעתו, אין כל ממש. בסוגיה זו מלין המבקש על כך שהמשקם לא פירט, כיצד חושב הסכום שנפסק וכן שלא הייתה כל הבחנה בין שכר הטרחה להוצאות. יאמר מיד - הבקשה היחידה שהעמיד המבקש להכרעתו של המשקם, הייתה בעניין שכר טרחתו. כותרת הבקשה "דו"ח מקוצר ובקשה לפסוק את שכר טרחת הנאמן" מדברת בעד עצמה. הכרעת המשקם, עליה משיג המבקש בהליך זה, הינה בעניין האחד והיחיד שנמסר להכרעתו - שכר טרחתו של המבקש. מכאן, שאין כל ממש בטענה, שהמשקם לא הכריע בעניינים שנמסרו להכרעתו. ההיפך הוא הנכון. המשקם הכריע גם הכריע בעניין היחיד שנמסר להכרעתו. לגבי הטענה, כי הכרעת המשקם אינה עושה הבחנה בין הסכום שנפסק כשכר טרחה ובין הסכום שנפסק כהוצאות - גם בכך אין כל ממש. המשקם החליט לפסוק את שכרו של המבקש בסכום כולל, המגלם גם או הוצאותיו. פרקטיקה זו של פסיקת שכר כולל הוצאות לבעל דין שזכה בדינו, מקובלת אף בערכאות האזרחיות. המבקש לא הצביע על מקור נורמטיבי המחייב את המשקם לפסוק אחרת מדרך פסיקתו. בנוסף, לא בא כל פירוט בנוגע להוצאות שהוציא המבקש, במסגרת מילוי תפקידו כנאמן לביצוע הסדר חובות המושב. המבקש העריך את הוצאותיו בסך של 200 ₪ לחודש, וכלל לא ברור על מה מבוססת הערכה זו. בידי המבקש נתונים שבעזרתם ניתן היה להוכיח רכיב זה בצורה הולמת, אך המבקש בחר שלא לעשות כן. מעבר לאמור, בחינת בקשתו של המבקש, ביחס לשנים 2005-2009 מעלה, כי במשך 5 שנים אלו עסק המבקש בהסדר חובות המושב במשך 21 חודשים בלבד. אין כל פרוט דומה ביחס לפעילותו עד שנת 2005. בנסיבות אלו, צדק המשקם כאשר בחר לפסוק את שכרו של המבקש בסכום כולל. במאמר מוסגר יצויין, כי בבקשתו למשקם, הציע המבקש שתי חלופות לפסיקת שכרו. על פי החלופה הראשונה, שכר הטרחה ייקבע על פי שעות העבודה בפועל, כאשר בבקשה צוין, כי מדובר ב-360 שעות. על פי החלופה השניה, שכר הטרחה ייקבע כאחוז מהסכום שנצבר בקופת הנושים, במהלך כהונתו של בעל התפקיד. המבקש טען, כזכור, כי בתקופת כהונתו נצברו בקופת הנושים כ-5.8 מיליון ₪, ושכר טרחת שני הנאמנים ראוי שיעמוד על לפחות 5% מסכום זה. כפי שיפורט בהמשך הדברים, מרבית הסכום שנצבר בקופת הנושים הושג במסגרת ההסדר החדש, בו לא היתה למבקש כל מעורבות. המשקם התייחס בהחלטתו לשתי הדרכים המוצעות, לפסיקת שכרו של בעל תפקיד (סעיף 9 לפסק). אמנם המשקם אינו מציין זאת במפורש, אולם לאור קביעתו, כי בתקופת כהונתו מימש המבקש, יחד עם הנאמן השני, סכום של כ-2.2 מיליון ₪, ואילו יתרת סכום ההסדר מומשה בעקבות ההסדר החדש (סעיף 7 לפסק), נראה, כי המשקם בחר ללכת בדרך השניה. פסיקת שכר שני הנאמנים, בסך של 120,000 ₪, מהווה כ-5.5% מהסכום שמומש על ידם, עולה בקנה אחד עם החלופה השניה, שהוצעה על ידי המבקש בבקשתו. 3. תקנת הציבור בנוגע לטענה, לפיה תוכנו של הפסק נוגד את תקנת הציבור וכי קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד, המבוססת על הצגת המבקש כמי שמבקש שכר כפול, ניתן לומר שמדובר בטענה בעלמא. המשקם ציין (סעיף 8 לפסק), כי בנוסף לתפקידם כנאמנים, ייצגו המבקש ועו"ד אבידני גופים נוספים וקיבלו מהם שכר שוטף. עוד צויין, כי הנאמנים טיפלו בארבעה מגרשים וזכו לשכר טרחה מהמשתכנים בעסקאות אלו. בין ציון עובדות אלו, שאינן שנויות במחלוקת, ובין הטענה לניסיון להציג את המבקש כמי שדרש שכר כפול, הדרך ארוכה. לא התרשמתי, כי ציון עובדות אלו על ידי המשקם נעשו במטרה להפחית משכר טרחתו של המבקש או להשחיר את פניו, באופן הנוגד את תקנת הציבור, או מהווה עילה לביטול פסק המשקם. סיכומו של דבר, אני דוחה את טענת המבקש לקיומה של עילת ביטול פסק המשקם על פי כל החלופות שבסעיף 24 לחוק הבוררות. טעות גלויה על פני הפסק על מהותה של עילת הביקורת, של טעות גלויה על פני הפסק, וההבדל בינה ובין עילת ביקורת ערעורית רגילה, עמד בית המשפט העליון בפרשת אבו הנ"ל (רע"א 6726/96): "אם כן, מה ההבדל בין ביקורת על פסק המשקם בעילת הטעות הגלויה, כפי שנקבע בסעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים, לבין ביקורת בערעור רגיל? התשובה כפולה: ראשית, בביקורת על פסק משקם בית-המשפט המחוזי אינו רשאי לחרוג מן החומר שבתיק המשקם ("הרקורד") ולהסתייע בראיות חיצוניות. שנית, בית-המשפט לא יתערב בפסק המשקם אלא אם הטעות "גלויה". מה פירוש? בית-המשפט ייטה שלא לחטט בפסק המשקם כדי לגלות בו טעות, ולא להיתפס לספק טעות, אלא לבדוק אם נפלה בפסק, לאור החומר שבתיק, טעות ברורה ומהותית. זהו הבדל בגישה של בית-משפט כשהוא מפעיל סמכות ביקורתית ((supervisory jurisdiction להבדיל מסמכות ערעורית (appellate jurisdiction). הבדל זה, אף שאינו ניתן להגדרה ברורה, הוא בפועל הבדל ממשי." האם נפלה בפסק המשקם טעות גלויה, ברורה ומהותית, המצדיקה את ביטולו? סבורני שיש להשיב על כך בשלילה. להלן נימוקיי: כפי שבואר לעיל, הן המבקש והן המשקם התייחסו לשתי דרכים לחישוב שכר הטרחה. בעוד המבקש סבור, ששכר הטרחה אמור להיות מחושב הן על בסיס שעות העבודה שהושקעו בפועל (סעיף 54(א) לבקשה), הן על בסיס התחשבות בפעילות מיוחדת וחריגה של בעל התפקיד (סעיף 54(ב) לבקשה), הן על בסיס אחוזים מסכום המימוש (סעיף 54(ג) לבקשה) והן על החזר הוצאות (סעיף 55 לבקשה) באופן מצטבר, היה סבור המשקם שאת שכר הטרחה יש לחשב במקרה דנן, על פי החלופה של אחוזים מסכום המימוש. כפי שכבר ציינתי, נראה כי המשקם בחר את החלופה השנייה (אחוזים מהמימוש) על פני הראשונה (עבודה בפועל), לאור העובדה שהמבקש לא היה מעורב כלל בהשגת ההסדר החדש, והסכום שנפסק לטובת שני הנאמנים מהווה למעלה מ-5% מהסכום שהופקד בקופת המימוש בתקופת כהונתם ועקב פעילותם (כ-2.2 מיליון ₪). דרך זו היא מקובלת וראויה ואינה מצביעה על טעות ברורה ומהותית על פני הפסק. גם באשר לסכומי המימוש שקבע המשקם (סעיף 7 לפסק) לא מצאתי כל טעות גלויה המקימה עילה להתערבות בפסק. אני דוחה את טענת המבקש, כעולה מסעיף 10 לבקשתו הנוכחית, לפיה בחישוב סכומי המימוש יש לקחת בחשבון כל סכום שהתקבל בקופת המימוש מכל מקור שהוא. אכן, התנאי הבסיסי לבחינת סכומי המימוש הוא הסכומים שהתקבלו בקופת המימוש, במהלך כהונתו של בעל התפקיד. אולם אין מדובר בתנאי בלעדי. תנאי שני, המצטבר לתנאי הראשון, הוא, שסכומי המימוש התקבלו בעקבות עבודתו ופעילותו של בעל התפקיד. רק קיומם של שני התנאים באופן מצטבר, יביא לראיית סכומי המימוש ככאלו המזכים את בעל התפקיד בשכר בגין מימושם. ניסיונו של המבקש לצרף לסיכומיו צו מניעה וצו עיקול משנת 2002, לעניין מניות המושב בתנובה, כדי להוכיח את חלקו במימוש, לא יצלח. ראשית, אין לקבל ראיות נוספות במסגרת סיכומים בהליך של ערעור. שנית, כלל לא ברור האם מסמך זה היה חלק מהחומר שעמד בפני המשקם, בעת שנתן את פסקו. שלישית, אף לגופו של עניין אין במסמך זה כדי לחזק את הטענה, שהמבקש היה הגורם המשמעותי והפעיל במימוש מניות המושב בתנובה, שכן אלו מומשו בסופו של יום במסגרת ההסדר החדש. מבלי לפגוע באמור לעיל אומר, כי לאחר אישורו של ההסדר החדש במסגרת פסק משקם, באופן שההסדר החדש החליף את ההסדר הישן שפס מן העולם, ראוי היה להכריז על סיום תפקידו של המבקש באופן פורמאלי. זאת לא נעשה ועל כך יש להצטער, אולם אין בכך כדי לשנות מן הקביעה העובדתית (עליה גם המבקש אינו חולק), כי ההסדר החדש הושג ללא מעורבותו ובוצע באמצעות נאמנים אחרים, שמונו לשם כך. בשולי הדברים אבקש גם להעיר, בעקבות הנטען בסעיף 6 לבקשה, כאילו בעלי תפקיד אינם "קבלנים להצלחות", בלשונו של המבקש, כי הצלחתו של בעל תפקיד נמדדת גם במבחן התוצאה, שלשם השגתה הוא מונה. מינויו של נאמן אינו מינוי בעלמא. חייב להתקיים קשר בל ינותק, בין מאמציו של בעל התפקיד לבין ההצלחה בסופו של דבר. מקום בו לא מתקיים קשר כאמור, לא ניתן לזקוף את ההצלחה לזכותו של בעל התפקיד ואין לזכותו בשכר טרחה, עבור תוצאה שלא טרח בהשגתה. כישלון ההסדר הישן לא נזקף לחובתו של המבקש. ההיפך הוא הנכון. המבקש זוכה במלוא שכר הטרחה עבור פועלו בהסדר הראשון. אולם, הניסיון לרכוב על גל ההצלחה ולנכס לעצמו גם את ההישגים שהושגו בהסדר החדש אינו במקומו, ולא היתה כל הצדקה לדרישת המבקש, כי ישולם לו שכר טרחה עבור הסדר שהושג ללא כל מעורבותו מצידו. משאלו הם פני הדברים, אין כל טעות גלויה על פני פסק המשקם, המצדיקה את ביטולו. סוף דבר אני דוחה את הבקשה לביטול פסק המשקם. המבקש ישלם למשיב הוצאות ההליך בסך 10,000 ₪. משקםחקלאותביטול פסק דין