קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול צו הריסה שיפוטי: הערעור 1. ערעורם של המערערים מופנה נגד החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט מוריס בן-עטר ז"ל), מיום 28.3.10, בתיק ב"ש 7570/08, לפיה נדחתה בקשתם לבטל צו הריסה שיפוטי לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק), אשר הוצא בבית-משפט קמא (כב' השופטת י' ייטב) במסגרת אותו תיק, עוד ביום 13.5.09 (להלן - ההליך הראשון). הצו האמור (להלן - צו ההריסה) התייחס לעבודות בנייה שבוצעו ללא היתר ברחבה הפנימית של שער שכם בירושלים, אשר כללו הקמת סככות - מקירות בלוקים, קורות פלדה וציפוי פח - בהיקף של כ-233 מ"ר (להלן - המבנים). בהליך הראשון שבגדרו ניתן הצו האמור, הצטרף כבעל-דין מר מוחמד חאפז אבו אלדבעאת (להלן - אבו אלדבעאת), אשר טען, כי הִנו מחזיק במבנים. ערעור שהגיש הלה לבית-משפט זה נדחה על-ידִי (ע"פ (י-ם) 4588/09 אבו אלדבעאת נ' מדינת ישראל (9.8.09)). בקשת רשות ערעור שהגיש האחרון לבית-המשפט העליון נדחתה בהחלטתו של כב' השופט ג'ובראן (רע"פ 8025/09 מחמד חאפז אבו אלדבעאת נ' מדינת ישראל (26.1.10)). לאחר דחיית בקשת רשות הערעור, הגישו המערערים דנן לבית-משפט לעניינים מקומיים, ביום 1.3.10, בקשה לביטול צו ההריסה השיפוטי שניתן בהליך הראשון. בבקשתם טענו, כי הם המשתמשים בחלק מהמבנים, אותם שכרו מאבו אלדבעאת, וכי נפלו פגמים בתשתית העובדתית שהוצגה לשלוש הערכאות בהליך הראשון, המקימים עילה לבחינה נוספת של צו ההריסה. הפגם העובדתי הנטען היה הסתרת העובדה שהם שכרו מאבו אלדבעאת שלוש מהחנויות שהצו חל עליהן. בהחלטתו מיום 28.3.10 דחה בית-משפט קמא את הבקשה, ומכאן הערעור דנן. המסגרת הנורמטיבית למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק 2.        אפנה תחילה לסקירת הרקע המשפטי להוצאת צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק, ולנסיבות שבהן קמה הצדקה למתן צווים כאמור. עמדתי על הדברים בהרחבה, עוד בפסק-הדין בהליכים הקודמים בעניין הנכס הנדון בע"פ (י-ם) 4588/09 בעניינו של אבו אלדבעאת (וכן לאחרונה בע"פ 2012/10 קרבסי נ' מדינת ישראל (1.4.11)), ואין לי אלא לחזור על כך פעם נוספת.   סעיף 212 לחוק - המסמיך את בית-המשפט ליתן צו הריסה אף ללא הרשעה - מורה כדלהלן: "נעברה עבירה בבניין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית-המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה". בהמשך, מונה הסעיף חמש נסיבות המהוות עילה להוצאת צו כאמור, וביניהן שתים הרלבנטיות לענייננו: האחת - בסעיף משנה (1) לחוק, המתייחסת למקרה שבו אין אפשרות למצוא את האדם שביצע את העבירה; והשנייה - בסעיף משנה (5), שעניינה התיישנות ביצוע העבירה.                        3.        סעיף 205 לחוק מקנה לבית-המשפט סמכות ליתן, במסגרת גזר-דין, הוראות נוספות שתכליתן להתאים את המבנה הבלתי חוקי למצב התכנוני. בין-היתר קובע הסעיף, כי משהורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204 לחוק, רשאי בית-המשפט בשעת גזר-הדין "לצוות שהבניין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטייה מהיתר או מתכנית ייהרס, יפורק או יסולק על-ידי הנשפט או על-ידי הוועדה המקומית, אם ביקשו על כך הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע". תכליתם של הצווים מכוח סעיף 205 לחוק, נושאת אופי תכנוני בעיקרו, ואין מדובר למעשה בסנקציה עונשית נוספת. הצווים נועדו - בין על-ידי הריסה ובין באמצעות התאמת הבנייה לתכנית המתאר ולהיתר הבנייה - להסיר את המפגע שהסבה הבנייה למרקם התכנוני, להחזיר את המצב לקדמותו, ושלא לאפשר לנאשם להשתמש בפרי עוונו וליהנות ממנו.   4.        ייחודו של סעיף 212 לחוק הִנו באפשרות ליתן את הצווים אף שלא במסגרת גזר-דין, זאת באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה שבסעיף 212 לחוק. מטרתו של צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק, דומה לתכלית שביסוד הצווים לפי סעיף 205 לחוק, קרי - סילוק המפגע התכנוני, התאמת הבנייה לתכנית המתאר ומניעת הפקת הנאה מבנייה שבוצעה תוך הפרת החוק.   הפסיקה הבחינה בין השיקולים להורות על הריסה לפי סעיף 205 לחוק בעקבות הרשעה בביצועה של עבירה, לבין הסמכות הנתונה לבית-המשפט לפי סעיף 212 לחוק להורות על הריסת מבנה שהוקם ללא היתר, וזאת ללא זיקה להרשעה בדין. בהקשר זה נפסק, כי בצו לפי סעיף 205 לחוק, המופנה נגד העבריין שהורשע בדין, "חלה נקודת המוצא ולפיה בדרך כלל מבנה שנבנה ללא היתר דינו להיהרס", זאת לשם החזרת המצב לקדמותו, הגשמת מטרתם של דיני התכנון והבנייה ומניעת ניצול העבריין את פרי מעשהו (רע"פ 10730/03 אילן יצחק נ' מדינת ישראל (18.11.04); וכן ראו: ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 445 (1984). באשר לצו לפי סעיף 212 לחוק, נפסק כי תכליתו הִנה "שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי...", וכי בגדר השיקולים למתן הצו על המדינה להוכיח "כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב" (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136, 142-141 (1998); וכן ראו: רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 151 (2002); ורע"פ 10730/03 אילן יצחק נ' מדינת ישראל, לעיל).   לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, יש להצביע, אפוא, על שלושה תנאים מצטברים: הראשון - כי נעברה עבירת בנייה לפי פרק י' לחוק, ואילו הורשע בגינה אדם היה בית-משפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק; השני - קיומה של אחת מהחלופות שנקבעו בסעיף 212 לחוק; והשלישי - "קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק מתן צו הריסה זה" (רע"פ 8025/09 בעניין אלדבעאת, לעיל).   באשר לתנאי למתן צו לפי סעיף 212(1), לפיו "אין למצוא את האדם שביצע את העבירה", כבר נפסק כי ניסיונות של מפקחי בנייה לאתר את בעלי המבנים המיועדים להריסה, וחוסר שיתוף פעולה מצד הנוכחים במקרקעין למסור מידע או פרטים, מקיימים אחר התנאי האמור, לצורך מתן צו לפי החלופה האמורה (רע"פ 5473/09 עבדל אלסנא נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה - עומר (13.7.09)).   5.        עוד נפסק, כי אין ממש בטענה, לפיה אין הצדקה להוצאת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק כל אימת שניתן להוציא צו הריסה בגין עבירה של שימוש בנכס ללא היתר. בעניין זה, אין לי אלא לחזור על הדברים שהשמעתי בעבר, ובין השאר בע"פ (י-ם) 30586/06 מדינת ישראל נ' אחמד עבאסי (26.8.07), ובע"פ (י-ם) 2103/08 גלאגל נ' מדינת ישראל (16.10.08)).              כאמור, הסמכות להוצאת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, להבדיל משאלת שיקול-הדעת שבהוצאתו, מותנית הן בקיומו של התנאי הבסיסי - לפיו "נעברה עבירה בבניין" שבעניינה רשאי בית-המשפט ליתן צו לפי סעיף 205 לחוק, והן בהתקיימות אחת מחמש החלופות שנמנו בסעיפי המשנה, אשר מביאה להשתכללות הסמכות. על-כן, משנעברה עבירת בנייה ללא היתר כדין, מתקיים התנאי הראשון למתן הצו, והסמכות להוצאתו משתכללת עם קיומם של אחד התנאים המופיעים בסעיפי משנה (1)-(5) לסעיף 212 לחוק. העובדה שניתן להגיש, אם ניתן, כתב-אישום נגד אדם פלוני בגין שימוש שנעשה בנכס במועד זה או אחר, אינה שוללת את סמכותו של בית-המשפט למתן צו לפי סעיף 212 לחוק. לאחר התיישנות עבירת בנייה, או משנבצר למצוא את האדם שביצע את העבירה, רשאית התביעה הכללית, לפי שיקול דעתה, לעתור למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק, או להגיש כתב-אישום בגין עבירת שימוש במבנה. מסקנה זו נובעת מלשון סעיף 212 לחוק, והיא אף מתיישבת עם תכליתו החקיקתית, שנועדה להגן על המרקם התכנוני, לשמור על הסדר הציבורי ולמנוע מטרד מהציבור.              עמד על הדברים כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 9908/08 גלאגל נ' מדינת ישראל (23.2.09), בציינו: "לפי לשון הסעיף, ניתן להוציא צו הריסה נגד מבנה שנבנה ללא היתר, כאשר לא ניתן להרשיע את הבונה בעבירה זו מחמת התיישנות, ואין תימא לעובדה כי ניתן היה להרשיעו בגין עבירה אחרת לפי פרק י לחוק התכנון והבנייה. פרשנות זו משרתת נאמנה גם את תכליתו של סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, היא שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור" (וכן ראו והשוו: החלטתו של כב' השופט לוי ברע"פ 8309/07 אחמד עבאסי נ' מדינת ישראל (29.11.07 בפסקה 6 סיפא)).            6.        בכל הנוגע לתנאי השלישי, בדבר קיומו של אינטרס ציבורי חשוב, נפסק כי תנאי זה נבחן על-יסוד איזון בין שיקולים "ציבוריים", כמו מקרים שבהם הותרת המבנה הבלתי חוקי תעמוד "בניגוד זועק 'לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר'", או כל אימת שהצו מתחייב ל"מניעת 'אנדרלמוסיה' שיוצרת בנייה ללא היתר", או כאשר "תימצא הצדקה למתן הצו ב'מטרד' שיוצר המבנה". אל מול שיקולים ציבוריים אלו ייבחנו "השיקולים ה'אישיים' של המתנגד להריסה" (ע"פ 3490/97 בעניין יצחק, לעיל; וכן ראו: רע"פ 3407/03 ירושלמי נ' מדינת ישראל (10.6.03)). ההליך הראשון 7. ביום 22.7.08 הוגשה על-ידי המשיבה בקשה, נגד משיב בלתי ידוע, למתן צו הריסה לפי סעיף 212(5) לחוק, אשר התייחסה להקמת המבנים הנדונים ברחבה הפנימית של שער שכם. על-פי הנטען בבקשה האמורה, המבנים הוקמו ללא היתר בנייה בשטח שעל-פי ייעודו התכנוני, לפי תוכנית המתאר לירושלים עמ/9, אמור לשמש כשטח ציבורי פתוח. עוד נטען, כי עבירות הבנייה התיישנו וכי האחראי לביצוען אינו ידוע. לאחר שעותקים מהבקשה הודבקו על המבנים, הוגשה לבית-משפט קמא על-ידי אבו אלדבעאת, אשר יוצג על-ידי עורך-דין, תגובה לבקשה. בתגובתו ציין, בין-השאר, כי הוא מחזיק במבנים, אשר לטענתו הוקמו לפני שנים רבות באמצעות החברה לפיתוח מזרח ירושלים, כי ניתן להעמיד לדין את המשתמשים במבנים, וכי לא קיים אינטרס ציבורי המצדיק את מתן צו ההריסה המבוקש. בדיון בערכאה קמא נשמעה עדותו של מפקח הבנייה, ואילו המתנגד, אבו אלדבעאת, בחר שלא להעיד והסתפק בהשמעת סיכומים מטעמו. בהחלטת בית-משפט קמא (כב' השופטת י' ייטב), מיום 13.5.09, נתקבלה בקשת המשיבה להוצאת צו ההריסה לפי סעיף 212 לחוק. בהחלטה האמורה קבע בית-המשפט, כי התקיים התנאי הראשון לפי סעיף 212 לחוק, לפיו "נעברה עבירה בבניין"; זאת על-יסוד עדותו של מפקח הבנייה, כי המבנים הוקמו ללא היתר בנייה ובניגוד לתוכנית המתאר. בית-משפט קמא קבע, כי התקיים אף התנאי השני להוצאת צו הריסה, זאת בזיקה לסעיפים 212(1) ו-(5) לחוק, הואיל ולא ניתן למצוא את האדם שביצע את עבירות הבנייה, והיות שעבירות הבנייה התיישנו. למסקנה זו הגיע בית-המשפט, בין-השאר, על-יסוד עדות מפקח הבנייה בדבר המאמצים הסבירים שנעשו לאיתור האחראים לעבודות הבנייה, וחוסר שיתוף הפעולה מצד המשתמשים במבנים. עוד הוסיף בית-משפט קמא, כי בהתאם לפסיקה, העובדה שניתן להגיש, אם ניתן, כתב-אישום נגד משתמש בנכס, אינה שוללת את סמכותו של בית-המשפט למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, כאשר אין למצוא את האדם שביצע את עבודות הבנייה. כן קבע בית-משפט, כי בענייננו חל גם התנאי השלישי להוצאת צו הריסה לפי הסעיף הנדון; זאת הן לנוכח היקפה הניכר של הבנייה - בשטח שלמעלה מ-200 מ"ר - שבוצעה ללא היתר בניגוד לתוכנית המתאר, והן בשל מהות המבנים המאולתרים, מבלוקים ומפח, שהוקמו ברחבת שער שכם, שהִנו אזור בעל חשיבות תכנונית מן המעלה הראשונה. בית-משפט קמא אף דחה, כחסרת כל בסיס, את הטענה לפיה הבקשה למתן צו הריסה הוגשה משיקולים זרים. כפי שכבר צוין, הערעור שהגיש אבו אלדבעאת לבית-משפט זה, נדחה על-ידִי בפסק-הדין בע"פ 4588/09, מיום 19.8.09. 8. בקשת רשות ערעור שהגיש אבו אלדבעאת לבית-המשפט העליון, בתיק רע"פ 8025/09, על דחיית ערעורו בבית-המשפט המחוזי, נדחתה על-ידי כב' השופט ג'ובראן ביום 26.1.10. בית-המשפט העליון ציין בהחלטתו האמורה, כי הוכחו שלושת התנאים המצטברים הנדרשים לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק. בכל הנוגע לתנאי הראשון, לפיו נדרשת הוכחת ביצועה של "עבירה בבניין", קבע בית-המשפט העליון, כי קיומו של תנאי זה הוכח בעדותו של מפקח הבנייה ובחוות-הדעת התכנונית שהוגשה לערכאה הדיונית, לפיה המבנים הוקמו ללא היתר בנייה ובניגוד לתוכנית המתאר עמ/9 המייעדת את האזור לשמש כשטח ציבורי פתוח. באשר לתנאי השני - הנוגע הן לאי-איתורו של האדם שביצע את העבירה והן להתיישנות עבירות הבנייה - קבע בית-המשפט העליון, כי התקיים אף הוא, זאת בהסתמך על עדותו של מפקח הבנייה, לפיה לא היה שיתוף פעולה מצד האנשים שנמצאים בפועל במבנים, ולא ניתן לדעת מי האחראי לבנייה; מה-גם, שניכר כי הבנייה בוצעה לפני שנים רבות, וכטענתו של אבו אלדבעאת - אף לפני עשרות שנים. על-פי קביעתו של בית-המשפט העליון, אף התקיים התנאי השלישי, של אינטרס ציבורי חשוב המצדיק את מתן הצו, ובהתייחסו לאינטרס זה, ציין כלדהלן: "נראה, כי מתקיים אינטרס ציבורי מובהק בעניין זה, המצדיק מתן צו הריסה, שכן מדובר בבנייה בהיקף נרחב של מאות מטרים שנבנתה ללא היתר בנייה כדין. הבנייה נבנתה על גבי שטח ציבורי פתוח, מקום בו היא אסורה. מדובר בבנייה מאולתרת שנבנתה מבלוקים ופח, מיקומה של הבנייה בהיקף נרחב, מחומרים מאולתרים ואשר נבנתה ללא היתר בעיר העתיקה, ברחבת שער שכם בירושלים. כל אלה מעידים, כי מתקיים אינטרס ציבורי חשוב, המצדיק את ההריסה. יתירה מכך, מדובר באזור רגיש מאוד מבחינה תכנונית, אדריכלית, היסטורית, דתית ואזור בעל חשיבות תיירותית". ההליך השני וההחלטה נושא הערעור דנן 9. ביום 10.3.10 הגישו המערערים בקשה לביטול צו ההריסה מיום 13.5.09. בבקשתם ציינו המערערים, כי הם משתמשים בשלוש חנויות הנכללות במבנים נושא צו ההריסה, אותן שכרו מאבו אלדבעאת. לטענתם, המשיבה הייתה אמורה לדעת שהם המחזיקים במבנים, והיה עליה לצרף אותם כמשיבים בבקשה בהליך הראשון. ב"כ המשיבה טען בערכאה הדיונית, כי צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק הוא צו חפצי (IN REM), הניתן נגד הנכס עצמו, ולא צו נגד אדם (IN PERSONAM); ומכאן שעם מתן פסק-הדין החלוט בהליך הראשון, אין למערערים, או לצד שלישי אחר, כל מעמד בבקשה לביטול הצו או שינויו. 10. בהחלטה מפורטת ומנומקת, מיום 28.3.10, דחה בית-משפט קמא (כב' השופט מוריס בן-עטר ז"ל) את בקשת המערערים. בית-משפט קמא ציין בהחלטתו, כי די בטענת המערערים, לפיה ינקו את זכויותיהם בחנויות מאבו אלדבעאת, עת השכיר להם הלה, לגרסתם, שלוש חנויות, כדי להביא לדחיית הבקשה, ללא צורך בהכרעה בשאלת אופי הצו, קרי - האם מדובר בצו אישי או בצו חפצי. בהקשר זה קבע בית-משפט קמא, כי הואיל וצו ההריסה ניתן לאחר דיון במעמד אבו אלדבעאת, הרי שהצו, כמו-גם ההליך המשפטי הראשון שהיה לחלוט, מחייב לא רק את אבו אלדבעאת, אלא גם את חליפיו, ובכלל זה מי שיונקים את זכויותיהם במבנה ממנו, כמו המערערים. תמצית טיעוני הצדדים בערעור 11. המערערים טוענים, כאמור, כי שכרו את הנכס מאבו אלדבעאת, כאשר חוזה השכירות האחרון הוא מיום 28.2.09 עד ליום 28.2.12. לגרסתם, המשיבה הייתה מודעת באותה תקופה לכך שהם מחזיקים בחנויות, וטעה בית-משפט קמא בהחלטתו לפיה לא נפל פגם בהליך הראשון, אשר התנהל שלא בנוכחותם. עוד מלינים המערערים על הערתו של בית-משפט קמא, לפיה לא העלו כל טעמים ענייניים כנגד הוצאת הצו מיום 13.5.09, ובהקשר זה טענו, כי בשלב ראשון היה על בית-המשפט לבטל את הצו האמור, ורק בהמשך לדון בטענות כנגד הוצאתו - טענות שטרם הועלו על-ידם. 12. ב"כ המשיבה גורס, כי יש לדחות את הערעור, ומבקש לאמץ את החלטת הערכאה קמא, ממכלול טעמיה. ההכרעה 13. אין לי אלא להצטרף להחלטתו המפורטת והמנומקת של כב' השופט מוריס בן-עטר ז"ל), בדבר דחיית בקשת המערערים לביטול צו ההריסה, מחמת מעשה בית דין. צדק בית-משפט קמא בהחלטתו, לפיה פסק-הדין החלוט בעניינו של אבו אלדבעאת, הנוגע לצו ההריסה לפי סעיף 212 לחוק שניתן ביום 13.5.09, מחייב את המערערים, זאת הואיל והללו טוענים כי שכרו ממנו את החנויות, ומשכך יש לראות אותם כחליפיו וכמי שינקו את זכויותיהם ממנו. 14. אפנה תחילה לשאלת סיווגו של צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, קרי - השאלה אם מדובר בצו הנושא אופי חפצי (IN REM), או שמא עסקינן בצו אישי (IN PERSONAM). בכל הנוגע לצו הריסה מינהלי, המוצא לפי סעיף 238א לחוק, כבר נפסק, לא אחת, כי מדובר בצו חפצי, כלפי הנכס עצמו, אשר "מוצא כנגד הבניין החורג או חלקו ולא כנגד בעלי זכויות במבנה" (רע"פ 5341/06 צלאח נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים (19.10.06)). צו הריסה שיפוטי, ללא הרשעה, לפי סעיף 212 לחוק, יכול אף הוא להוות צו חפצי כלפי הנכס עצמו, שכן חלק מהעילות המנויות בסעיף האמור למתן הצו, מתייחסות למקרים שבהם לא ניתן לאתר את האדם שביצע את העבירה, או כאשר מבצע העבירה נפטר או אינו בר-עונשין. המדינה יכולה, אפוא, לעתור למתן צו לפי סעיף 212 לחוק, גם אם אין משיב בבקשה, וכך נהגה במקרה דנן, עת ציינה בבקשה כי המשיב "אינו ידוע", וכי לא ניתן למצוא את האדם שביצע את עבירת הבנייה. ואולם, יש מקרים שבהם מוגשת הבקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק כנגד אדם פלוני. כך למשל ניתן להגיש בקשה כאמור נגד מי שביצע את עבירת הבנייה, אך העבירה התיישנה. במקרה שלפנינו, הבקשה לפי סעיף 212 לחוק הוגשה נגד פלוני בלתי ידוע, והודבקה על המבנים. בעקבות התנגדות לבקשה שהגיש אבו אלדבעאת, קבע בית-משפט קמא (כב' השופטת י' ייטב) בהחלטה בהליך הראשון, כי צו ההריסה יבוצע על-ידי אבו אלדבעאת עצמו, וכי אם לא יבצע את הצו במועד, תהא הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים רשאית לבצע את ההריסה במקומו. משכך, במקרה דנן נשא צו ההריסה השיפוטי לפי סעיף 212 לחוק, בסופו של ההליך, אופי של צו אישי. 15. לגבי צווי הריסה מינהליים, לפי סעיף 238א לחוק, פסק בית-המשפט העליון כי קם מחסום דיוני של מעשה בית-דין, המונע מחליפיו של בעל נכס, לעתור לביטול החלטות חלוטות קודמות, אשר ניתנו בהליכים שבהם בעל הנכס היה צד. פסיקת בית-המשפט העליון העלתה בעניין זה שני טעמים: הראשון -הואיל וצו הריסה מינהלי הוא צו חפצי כנגד הנכס עצמו; והשני -היות שיש להחיל מניעוּת על חליפו של אדם מפני עתירה על נושאים שכבר הוכרעו בעניינו של אותו אדם. כך פסק כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 5341/06 בעניין צלאח (לעיל), ואביא להלן את הטעם השני, כלשונו: "לא זו אף זאת; עם קבלת פסק-הדין על-ידי בית המשפט המחוזי מיום 22.01.06 חל על ההליך הכלל של מעשה בית דין. כעיקרון כלל מעשה-בית-דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק-דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי 'קרבה משפטית' עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי-המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק-הדין. משנתן בית-משפט מוסמך פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין (ראו  ע"א 3003/02 בית אלעזרי מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ נ' לחמי שמעון  פ"ד נז(6), 551 ,עמ' 565-566). במקרה דנן גם אם נצא מההנחה שהמבקשים הם חליפיהם של דארי, אזי חל עליהם הכלל של מעשה בית-דין ואין הם יכולים לעתור לבתי-המשפט בסוגיה משפטית שהוכרעה ונסתיימה זה מכבר". 16. מקובלת עליי מסקנתו של בית-משפט קמא, לפיה במקרה דנן לא היה צורך להכריע בשאלת אופי הצו, וכי אין מנוס מדחייתה על הסף של בקשת המערערים לביטול הצו, מחמת מעשה בית-דין בהליך הראשון בעניינו של אבו אלדבעאת; שכן יש לראות במערערים, על-פי טענתם הם, משום חליפיו של אבו אלדבעאת, ממנו שכרו לגרסתם את שלוש החנויות. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר חוזי השכירות שהציגו המערערים, מיום 28.2.09, נחתמו בעיצומם של ההליכים שהתנהלו בבית-משפט קמא בהליך הראשון. ככל שהטעה אבו אלדבעאת את המערערים, עת הסתיר מהם את ההליכים בבקשה להוצאת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, אשר היו בעיצומם אותה עת, יכולים הם להגיש נגדו תביעה בגין הפרת חוזה. מכל מקום, פסק-הדין החלוט בעניינו של אבו אלדבעאת, בעניין מתן הצו לפי סעיף 212 לחוק, מהווה מעשה בית-דין גם בעניינם של המערערים, כחליפיו, מחמת יחסי "הקרבה המשפטית". 17. צדק בית-משפט קמא בציינו, כי המערערים לא העלו בבקשתם כל טיעון שיש בו כדי לשנות את המסקנות העובדתיות והמשפטיות שנקבעו בהליך הראשון, בשלוש הערכאות, בדבר הוכחת קיומם של התנאים הנדרשים למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק לגבי המבנים הנדונים. העובדה שהמערערים משתמשים לטענתם בשלוש חנויות, הנכללות במבנים האמורים, אין בה כדי להביא לביטול הצו. כפי שצוין בסקירת הרקע המשפטי לעיל, העובדה שניתן להגיש כתב-אישום נגד משתמש בנכס, אינה שוללת את סמכותו של בית-המשפט למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, כאשר אין למצוא את האדם שביצע את עבירות הבנייה. התוצאה 18. על-יסוד האמור לעיל, צדק בית-משפט קמא במסקנתו, לפיה בקשת המערערים לביטול צו ההריסה שניתן ביום 13.5.09, ניגפת במחסום דיוני של מעשה בית-דין, בהחלטות ובפסקי-הדין של שלוש הערכאות בהליך הראשון, זאת מחמת היות המערערים - על-פי טענתם הם - חליפיו של אבו אלדבעאת, שהיה צד להליך הראשון; וכי לא קמה עילה לביטולו של הצו. אשר-על-כן, הערעור נדחה. הריסת מבנהצו הריסהצווים