קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול צו מניעה שניתן ע''י המפקח על רישום מקרקעין: א. רקע עובדתי 1. לפני בקשה למתן פס"ד הצהרתי הקובע כי צו מניעה שניתן ביום 18.10.98, במסגרת פסק דין של כב' המפקחת על רישום מקרקעין, אינו תקף ואין לקיימו (להלן: "המפקחת"). צו המניעה שנתנה המפקחת, בעקבות תביעה שהגישו משיבים 2-3 כנגד המבקשת, אוסר על המבקשת לבנות על הגג שמעל דירתה חדר שגודלו עולה על 11.5 מ"ר, המהווים את חלקה היחסי של המבקשת בזכויות הבניה המותרות בגג. 2. דירתה של המבקשת מצויה בבניין בן ארבע דירות ברחוב רננים 3 ברמת גן (להלן: "הבניין"). בבניין שתי דירות בקומת הקרקע ושתי דירות בקומה הראשונה, שמעליה גג הבניין. המבקשת הינה בעלת אחת משתי הדירות העליונות, ואילו המשיבה 4 (להלן: "עוז") הינה בעלת הדירה השני העליונה. עוז רכשה את הדירה ממשפחת ארזי, אשר בתורה רכשה את הדירה ממשפחת שקד. למען הפשטות, אתייחס להלן למשיבה 4 כאילו היא שהיתה מעורבת לאורך השנים בכל ההליכים בין הצדדים, אף שחלק מההליכים ננקטו על ידי בעלי הדירה הקודמים. משיבים 1-3 (להלן: "הולצמן וגוילי") הינם בעלי שתי הדירות בקומת הקרקע. המשיבה 4 לא גילתה עניין בהליך זה, ולא הגישה כתב תשובה או סיכומים - כנראה משום שהגיעה להסדר עם בעלי דירות הקרקע (משיבים 1-3) - הסדר שאינו מקובל על המבקשת - כפי שהודיע הנתבע בדיון המוקדם. 3. על הבניין חלות שתי תכניות מתאר הרלוונטיות לענייננו. תכנית מתאר מקומית רג/340/ג/1, לפיה ניתן לבנות מעל הדירה בקומה העליונה חדר בשטח של 23 מ"ר (להלן: "תכנית הגגות"), ותכנית רג/340/ג/3 לפיה ניתן לבנות מתחת לבנין מרתף למטרות חניה, מקלט וכו', עם ירידה מחדר המדרגות הכללי (להלן: "תכנית המרתפים"). תכנית הגגות פורסמה למתן תוקף בשנת 1985, ואילו תכנית המרתפים פורסמה למתן תוקף בשנת 1992. נתון נוסף הרלוונטי לענייננו הינו הוראת סעיף 2 לתקנון המוסכם החל על הבניין, המורה כי: "כל בעל דירה רשאי לבנות למטרת הגדלת שטח דירתו בלבד ובכפוף לאישורים הדרושים עפ"י החוק על הרכוש המשותף הסמוך והגובל עם דירתו ובלבד שלא ניצל או ינצל יותר מאשר 1/4 מזכויות הבניה הכוללות של החלקה, ולא יפגע בשכניו". 4. בשנת 1996 ביקשו דיירי הבניין לממש את הזכויות הגלומות בתכניות הנ"ל. הולצמן וגוילי (דיירי קומת הקרקע) הגישו בקשה לבניית מרתף בשטח של 50 מ"ר כל אחד, אשר הכניסה אליו תהא מתוך דירתם (ולא מתוך חדר המדרגות הכללי, כאמור בתכנית המרתפים), ואילו המבקשת ועוז ביקשו לבנות על גג דירותיהם חדר בשטח של 23 מ"ר וכן ממ"ד בשטח של 7 מ"ר. לכל הבקשות הוגשו התנגדויות הדדיות. בקשת דיירי קומה א' לבניית חדר על הגג וכן ממ"ד היתה מביאה למיצוי כל זכויות הבניה על הגג בהתאם לתכנית הגגות. לעומת זאת, בניית שני מרתפים בשטח של 50 מ"ר כל אחד לא הביאה למיצוי זכויות הבניה במרתף, אשר עמדו בסה"כ על כ-310 מ"ר. אך כפי שציינה יו"ר ועדת הערר שדנה בהתנגדויות ההדדיות, המרתפים שבנו הולצמן וגוילי מנעו בפועל אפשרות לניצול יתרת זכויות הבניה במרתף (ראה עמ' 5 לפרוטוקול דיוני הועדה מיום 23.12.96, נספח ד'1 לתצהיר הולצמן). 5. לאחר שקיימה ישיבה בנוכחות כל הצדדים, החליטה ועדת הערר לדחות את ההתנגדויות לבניית המרתפים (נספח א2 לתצהיר הולצמן). מספר חודשים לאחר מכן דחתה הועדה גם את התנגדות הולצמן וגוילי לתוכנית שהגישו דיירי קומה א', לבניית חדר בשטח של 23 מ"ר + ממ"ד על גג הבניין (נספח ד2 לתצהיר הולצמן). בהחלטתה קבעה יו"ר הנכבדה של ועדת הערר, עו"ד ענת בירן, כדלקמן: "8) בהסתמך על הצהרותיהם של העורר ושכניו, ה"ה גוילי, נעתרה ועדה זו לבקשתם ואישרה מתן היתר בניה למרתפים, בדרך של הקלה בקומה. 9) בנסיבות אלה יש לראות את העורר ושכניו, ה"נ גוילי כמו שנתנו הסכמתם לבניה המבוקשת ע"י המשיבה 2 [המבקשת בהליך זה - ע.ב.] ולפיכך מתקיים התנאי שבסעיף 77(1) לתכנית המתאר רג/340/ג/1. 10) לאור האמור לעיל אנו דוחים את הערר וקובעים כי המשיבה 2 זכאית לקבל היתר בניה לחדר יציאה לגג התואם את הוראות התכנית. במידה ותתבקשנה הקלות כלשהן, יהיה על המשיבה 2 לפרסם הודעות כדין". 6. זמן קצר לאחר שניתנה ההחלטה הנ"ל, שהתירה למבקשת לבנות על הגג חדר בשטח של 23 מ"ר וממ"ד, הגישו ה"ה גוילי תביעה כנגד המבקשת בפני המפקחת על רישום מקרקעין. בתביעתם עתרו למתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על המבקשת לבנות על הגג מבנה ששטחו עולה על חלקה היחסי בזכויות הבניה בגג, דהיינו 11.5 מ"ר, שהם רבע מסך זכויות הבניה בגג (שכן בבניין ארבע דירות, והתקנון קובע, כאמור, שכל בעל דירה זכאי לנצל רבע מזכויות הבניה בחלקה). המפקחת הנכבדה, הגב' מירה אריאלי, קיבלה את התביעה וביום 18.10.98 נתנה צו מניעה קבוע כמבוקש (נספח ה' לתצהיר הולצמן). לאחר שבחנה את הוראות התקנון המוסכם, ושמעה את עדויות הצדדים, הגיעה המפקחת למסקנה כי "כל זכויות הבניה הקיימות לגבי כל הדירות בבית שייכות במשותף לכל בעלי הדירות וכל בעל דירה זכאי לנצל רק רבע מזכויות הבניה הן בדרך של בניה במרתף והן בדרך של בניה על הגג". המפקחת דחתה את טענתה העובדתית של המבקשת כי הסכימה לבניית המרתפים על ידי הולצמן וגוילי רק תמורת הסכמתם שהיא תוכל לבנות חדר על הגג בשטח של 23 מ"ר + ממ"ד בשטח של 7 מ"ר. המפקחת קבעה כי: "לא הוכח כי התובעים נתנו הסכמתם כי הנתבעת תבנה בניה מעבר לבניה המותרת לה על פי התקנון המוסכם. כאמור, הוכח כי התובעים אף הם לא בנו מעבר לשטח אותו הם זכאים לבנות על פי התקנון המוסכם. לכן אני דוחה את טענת הנתבעת כי התובעים נתנו הסכמתם כי תבנה חדר בשטח 23 מ"ר וממ"ד בשטח של 7 מ"ר". ערעור שהגישה המבקשת על החלטת המפקחת לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה ביום 23.9.99 (הרכב בראשותו של סגן הנשיא כב' השופט י' גרוס, וכב' השופטות א' קובו ומ' רובינשטיין). גם ערכאת הערעור הגיעה למסקנה שאין ראיה להסכמה של המשיבים (הולצמן וגוילי) לבניית ממ"ד וחדר על הגג בשטח כולל של 30 מ"ר (נספח ו' לתצהיר הולצמן). 7. במקביל לתביעה שהגישו ה"ה גוילי למפקחת על המקרקעין הגיש הולצמן תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (שתי התביעות הוגשו בשנת 1997). תביעתו של הולצמן הוגשה כנגד כל בעלי הדירות בבניין, לרבות גוילי, וכן כנגד הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן. הולצמן עתר לסעד הצהרתי שיצהיר כי 1/4 משטחו של הגג ומזכויות הבניה בו שייכים לו, וכן עתר למתן צו מניעה קבוע שיאסור על כל אחד מהנתבעים בניה על הגג בשטח העולה על 11.5 מ"ר (סעד זהה לזה שנתבקש בתביעת גוילי בפני המפקחת). פסק הדין בתביעת הולצמן בבית משפט זה ניתן בשנת 2005, שש שנים לאחר שנחה הערעור על פסק דינה של המפקחת. כב' השופטת ה' אחיטוב-הרטמן התייחסה בפסק דינה, מיום 16.11.05, הן לפן התכנוני והן לפן הקנייני של החלטת ועדת הערר שהתירה למבקשת לבנות חדר על הגג בשטח כולל של 30 מ"ר. השופטת אחיטוב-הרטמן קבעה כי במישור התכנוני, הולצמן מנוע מלהביע התנגדות להחלטת הועדה בענין הבניה על ידי המבקשת, וזאת לאחר שמצאה כי נתן הסכמתו, במהלך דיוני ועדת הערר, לבניה המבוקשת (עמ' 23-24 לפסק הדין, נספח ח' לתצהיר הולצמן). עם זאת, השופטת אחיטוב-הרטמן קיבלה את טענת הולצמן בדבר העדר הסכמה לבניה המבוקשת על ידי המבקשת, ככל שהיא נוגעת למישור הקנייני, אף כי הביעה מורת רוח מסוימת נוכח התחושה כי הולצמן הבין היטב את האבחנה בין השניים, וייתכן שעשה בה שימוש לרעה. לדבריה: "הולצמן במקצועו אדריכל ולכן טענתו כי תגובתו לשאלת היו"ר אם מסכים ותגובתו הכללית, יש בה במובן מסויים משום היתממות. עם זאת פרשנותו לענין סעיף 2 לתקנון המוסכם הינה סבירה בכל נוגע [כך במקור - ע.ב.] לצד הקנייני. לאמור - ההסכמה היא עקרונית והיא מתייחסת לבניה - הסכמה שלטעמי אינו יכול לחזור בו לגביה. אולם אין בהסכמה זו כדי לותר על זכויות קנייניות אשר לגביהן לא נערכה שומה ולא נקבע ובוצע איזון משאבים" (עמ' 27 לפסה"ד; ההדגשה שלי - ע.ב.). בסופו של דבר דחתה כב' השופטת אחיטוב-הרטמן את תביעתו של הולצמן למתן צו מניעה וזאת משום שמצאה כי הולצמן, לאור התנהגותו, אינו זכאי לסעד מן הצדק. 8. בבקשה שלפני טוענת המבקשת כי פסק דינה של כב' השופטת אחיטוב-הרטמן מאיין את פסק דינה של המפקחת על המקרקעין. לדבריה, השופטת אחיטוב-הרטמן קבעה במפורש כי הוכחה בפניה הסכמתם של הולצמן וגוילי בפני ועדת הערר המחוזית לתכניות הבניה של המבקשת, וזאת בניגוד לאמור בפסק דינה של המפקחת. לטענת המבקשת, פסק דינה של המפקחת ופסק הדין שאישר אותו בערעור אינם מהווים מעשה בית-דין משום שלא נקבע בהם ממצא פוזיטיבי ביחס להעדר הסכמתם של הולצמן וגוילי לבניה על ידי המבקשת. כל שנקבע הוא כי "לא הוכחה" הסכמה. מכל מקום, הולצמן וגוילי מנועים מלהעלות טענת מעשה בית-דין משזו לא נטענה בפני כב' השופטת אחיטוב-הרטמן. 9. המשיב 1 הגיש תגובה להמרצת הפתיחה המשתרעת על פני 40 עמודים, שעיקרם מוקדש לניתוח פסק דינה של כב' השופטת אחיטוב-הרטמן ולטעויות שלטענתו נפלו בו. המשיב 1 טוען כי השופטת טעתה כאשר קבעה כי נתן, בדיון מיום 17.7.96, את הסכמתו לבניה על הגג כמבוקש על ידי המבקשת, ומבהיר כי ההסכמה היתה אך ורק לתכניותיו שלו עצמו. המשיב 1 מדגיש כי הדיון בפני ועדת הערר ביום 17.7.96 התייחס אך ורק לתכניות שהוגשו על ידו ועל ידי גוילי, שכן במועד זה טרם הגישה המבקשת את תכניותיה לועדה. לפיכך, ברי כי ההסכמה שנתן לא היתה לתכניות המבקשת ויש להעדיף את החלטת המפקחת הנכבדה על פני פסק דינה של כב' השופטת אחיטוב-הרטמן. 10. משיבים 2-3 טוענים בתשובתם כי גם אם יש בפסק דינה של כב' השופטת אחיטוב-הרטמן כדי לחייב את המשיב 1, אין הוא מחייב אותם, וזאת לאור פסק דינה הקודם של המפקחת על המקרקעין, שאושר בערעור על ידי בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, השופטת אחיטוב-הרטמן לא קבעה כי פסק הדין של המפקחת מבוטל, או כי אין לבצעו, ואף לא היתה מוסמכת לעשות כן. פסק הדין של המפקחת הינו פסק דין חלוט היוצר מעשה בית-דין ביחסים שבין המבקשת למשיבים 2-3, ולא ניתן לשנותו בהחלטה של בית משפט מחוזי אחר. זאת ועוד, ממצאיה של השופטת אחיטוב-הרטמן בנוגע להסכמתו של הולצמן לתכניותיה של המבקשת נאמרו אגב אורחא, כדי להצדיק את דחיית התביעה, ואין הם בגדר ממצאים מחייבים, ודאי לא לגבי משיבים 2-3. ב. דיון והכרעה 11. דומה כי מקורה של התביעה בחוסר הבחנה בין שני ההיבטים של זכויות הבניה - הפן התכנוני מחד והפן הקנייני מאידך. לו היתה המבקשת עושה את ההבחנה האמורה, היה מתחוור לה כי אין כל סתירה בין פסק דינה של המפקחת לבין פסק דינה של כב' השופטת אחיטוב-הרטמן (אף כי לא ברור מדוע נדרש בית המשפט לבקשתו של הולצמן למתן צו מניעה לאחר שצו המניעה שהוציאה המפקחת נגד המבקשת לבקשת גוילי אושר על ידי בית המשפט המחוזי בשנת 1999). בשני ההליכים נפסק כי אין ראיה להסכמה של המשיבים לוותר על זכויותיהם הקנייניות בגג. בניגוד לטענת המבקשת, השופטת אחיטוב-הרטמן קבעה במפורש כי אין בהסכמה שנתן הולצמן בפני ועדת הערר לבניה על הגג כדי ללמד על ויתור על זכויות קנייניות, וכי יש להניח כי לא היה מוותר על זכויות שכאלו ללא תשלום מתאים. ההסכמה עליה למדה השופטת אחיטוב-הרטמן מדברי הולצמן בפני ועדת הערר היתה הסכמה בהיבט התכנוני בלבד (סעיפים ח.3 ו-ט.1 לפסק הדין). לעומת זאת, המפקחת הנכבדה לא חיוותה כלל את דעתה באשר להסכמה במישור התכנוני. למעשה, המפקחת נמנעה כליל מלדון בפן התכנוני של הבניה, כפי שהבהירה כבר בתחילת פסק דינה, והתמקדה אך ורק בפן הקנייני: "אין חולק כי... הנתבעת קיבלה היתר בניה לפיו היא רשאית לבנות חדר על הגג בשטח של 23 מ"ר, ממ"ד בשטח 7 מ"ר ולרצף את יתרת הגג שמעל דירתה... אקדים ואציין כי... אין למפקח סמכות לפסול או לאשר פעולות של רשויות התכנון..." (עמ' 1 לפסק הדין). לא בכדי אין בפסק דינה של השופטת אחיטוב-הרטמן דבר המלמד כי היא סבורה שפסק דינה של המפקחת (שאושר בערעור) - שגוי. 12. די בדברים האמורים לעיל כדי לדחות את התביעה. המבקשת מבססת את בקשתה לביטול צו המניעה שהוציאה המפקחת על פסק דינה של כב' השופטת אחיטוב-הרטמן, ממנו היא מסיקה מסקנות שגויות. משברור כי השופטת לא ייחסה להולצמן (וודאי שלא לגוילי, שלא היה צד להליך בפניה) נכונות לוותר על זכויותיו הקנייניות בגג, קרס הבסיס להגשת התביעה שבפני ואין מקום לבטל את צו המניעה שהוציאה המפקחת (גם לו הייתי מוסמך לעשות כן לאחר שאושר בערעור - ראה בהמשך). כך גם אין בפסק דינה של השופטת אחיטוב-הרטמן משום מתן היתר למבקשת לבנות בהתאם לתכנית, בניגוד לאמור בצו המניעה של המפקחת. דחיית תביעתו של הולצמן לצו מניעה האוסר על הבניה, בפרט כשהיא מבוססת על טעמים הנוגעים להתנהגותו של הולצמן, אין פירושה מתן היתר שכזה. 13. נראה כי המבקשת סבורה כי כנגד ההסכמה שנתנה למשיבים לבנות מרתפים, לא ניתנה לה כל תמורה, ומכאן תחושת העוול שנגרם לה. אלא שראיה זו של הדברים אינה נכונה. יו"ר ועדת הערר אישרה את תכניות הבניה של המבקשת בהסתמך על הסכמת המשיבים, לאחר שדחתה את ניסיונותיהם המאוחרים להתכחש להסכמה (ראה סעיפים 8-10 להחלטתה - נספח ד2 לתצהיר הולצמן). צו המניעה שהוציאה המפקחת איננו מאיין את החלטת יו"ר ועדת הערר בדבר אישורה של התכנית, ואינו מונע מן המבקשת לבנות על החלק היחסי השייך לה בגג הבניין. הצו נועד להגן על זכויותיהם הקנייניות של המשיבים, אשר כלל לא נדונו בועדת הערר, ולמנוע מצב בו המבקשת תבנה על שטח בגג שאינו בבעלותה. ברגע שתיפתר הסוגיה הקניינית יהיה מקום לבטל את צו המניעה ואז תוכל המבקשת לבנות בהתאם לתכנית שאושרה. הפיתרון היחיד לסכסוך הינו בדרך של חלוקה מחודשת של זכויות הבניה בבניין כולו בין הדיירים, בהתאם להערכת שמאי ובכפוף לתשלומי איזון (כפי שמציין גם ב"כ המבקשת בסעיף 28 לסיכומיו). במסגרת זו, ייתכן (ואיננני קובע ממצא בענין) שיהיה על השמאי להתחשב גם בעובדה שבניית המרתפים על ידי המשיבים מונעת הקמת מרתפים נוספים בהתאם לזכויות היחסיות של דיירי קומה א' במרתף. בהעדר הסכמה, לא ניתן יהיה למצות את פוטנציאל הבניה הקיים בבניין. 14. גם לו הייתי סבור כי קיימת סתירה בין פסק הדין של המפקחת הנכבדה לבין פסק דינה של כב' השופטת אחיטוב-הרטמן - היה מקום לדחות את התביעה מחמת מעשה בית-דין. פסק דינה של המפקחת, אשר אושר בערעור בבית משפט זה, הינו פסק דין חלוט השולל את יכולתה של המבקשת לבנות על גג הבניין מבנה ששטחו עולה על 11.5 מ"ר. פסק דין מאוחר של ערכאה מקבילה אינו יכול לשנות תוצאה זאת, גם אם נקבע בו ממצא עובדתי סותר בשאלה מסוימת. הדרך היחידה לבטל את פסק הדין של המפקחת היה עשוי להיות באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית משפט זה בערעור שאישר את פסק המפקחת. לפיכך, וגם מטעם זה, דין התביעה להידחות. 15. אין ממש בטענת המבקשת כי פסק דינה של המפקחת אינו מהווה מעשה בית-דין משום שהוא אינו קובע ממצאים פוזיטיביים. פסק הדין של המפקחת הינו, כאמור, פסק דין חלוט שאינו ניתן לביטול אלא בערעור. לכל היותר ניתן היה לומר כי בהעדר ממצא פוזיטיבי, פסק הדין אינו יוצר השתק פלוגתא באשר לשאלת הסכמתם של הולצמן וגוילי לבניה על הגג (ראה התנאים לקיומו של השתק פלוגתא: נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א-1991) 141). עובדה זו היתה מאפשרת דיון מחודש בשאלת ההסכמה, אך היא לא היתה מביאה לביטולו של פסק דין חלוט. מכל מקום, סבורני פסק דינה של המפקחת מהווה השתק פלוגתא בשאלת ההסכמה. אמנם, במקום אחד בפסק הדין משתמשת המפקחת בלשון נגטיבית, באומרה כי "לא הוכח" שגוילי הסכימו לבניה, אך המפקחת מסכמת את דבריה באומרה כי היא דוחה את טענת המבקשת בדבר הסכמה של גוילי לבניה. באמירה זו יש משום קביעה פוזיטיבית, היוצרת השתק פלוגתא, לפיה לא היתה הסכמה של גוילי לבניה. אשר לטענה כי היה על גוילי לעמוד על כך שסוגיית מעשה בית דין תתברר על ידי כב' השופטת אחיטוב-הרטמן - בא-כוחם של גוילי טען בפני השופטת אחיטוב, בישיבה שהתקיימה ביום 4.2.04, כי קיים מעשה בית-דין בינם לבין המבקשת וכי מבחינתם "העניין סגור". בא כוחה של המבקשת לא טען אחרת ומכאן שהסכים לטענה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 4.2.04, נספח ט' לתצהיר הולצמן). גם העובדה שב"כ גוילי הצהיר בפתח אותה ישיבה כי מרשיו יכבדו כל החלטה של בית המשפט, איננה יכולה להביא לביטול צו המניעה (ונראה שהשופטת אחיטוב-הרטמן מחקה את גוילי מן התביעה נוכח הצהרה זו, ולא בשל טענת מעשה בית-דין: ראה החלטתה בעמ' 14 לפרוטוקול הנ"ל). פסק דינה מתמצה בדחיית תביעתו של הולצמן לצו מניעה ולפס"ד הצהרתי. לא ברור כיצד פסק דין זה יכול להביא לביטול פסק דינה של המפקחת וצו המניעה שהוצא מכוחו. המבקשת לא טענה, ובצדק, כי גם אם פסק הדין של המפקחת יוצר השתק פלוגתא בינה לבין גוילי, הוא אינו תקף כלפי הולצמן. בעניין דומה קבע בית המשפט העליון כי: "משנקבע ביחסים שבין המוכר-קבלן לבין אחד הקונים-דיירים, כי רכוש מסוים שבבית רכוש משותף הוא, חלה קביעה זו מאליה ובאופן אוטומאטי לעניין רכוש מסוים זה גם לגבי היחסים שבין יתר הקונים-דיירים שבאותו בנין לבין הקבלן-המוכר" (ע"א 213/80 שמעונוף נ' ברוכים, פ"ד לז(3) 808, 812, וראה גם: ע"א 555/74, 561 מאיר נ' וויץ, פ"ד ל(2) 687, 689; ע"א 118/78 גוב ארי חב' לבנין בע"מ נ' כהן, פ"ד לג(1) 805, 808). באנלוגיה למקרה דנן: משנקבע ביחסים בין המבקשת לבין גוילי מהו החלק מן הרכוש המשותף עליו זכאית המבקשת לבנות, קביעה זו תקפה באופן אוטומטי גם ביחסים בין המבקשת לבין יתר דיירי הבניין. 16. יש לדחות גם את טענת המבקשת שפסק הדין של המפקחת הושג במרמה. המבקשת סבורה כי החלטת כב' השופטת אחיטוב-הרטמן מלמדת שה"ה גוילי שיקרו למפקחת בדבר הסכמתם. כאמור, המפקחת עסקה בפסק דינה בהסכמה לבניה במובן הקנייני, דהיינו ויתור על הזכות הקניינית, בעוד שהחלטת השופטת אחיטוב-הרטמן בדבר קיומה של הסכמה התייחסה לפן התכנוני. בכל הנוגע לפן הקנייני סברה גם השופטת אחיטוב-הרטמן כי לא הוכחה הסכמה. יתר על כן, השופטת אחיטוב-הרטמן עסקה אך ורק בשאלת הסכמתו של הולצמן בפני ועדת הערר, ולא קבעה ממצאים לגבי הסכמתם של גוילי. לפיכך, לא ניתן ללמוד מפסק דינה כי פסק הדין של המפקחת הושג במרמה. בניגוד לטענת המבקשת, המפקחת היתה מוציאה את צו המניעה גם אם גוילי היו מודים כי נתנו הסכמתם לתכניות שהגישה המבקשת - כל עוד המבקשת לא היתה מוכיחה כי ההסכמה האמורה התייחסה לפן הקנייני של זכויות הבניה. בהקשר זה יש לציין כי המבקשת לא טענה בצורה מפורשת שהמשיבים התכוונו לוותר על זכויותיהם הקנייניות בגג (להבדיל מזכויותיהם התכנוניות). היא אף הסכימה, כפי שאמרה בדיון המוקדם, לתשלומי איזון למשיבים כתנאי לבניה על הגג. כפי שכבר הובהר, המבקשת התעלמה כליל מן ההבחנה הנדרשת בין שני ההיבטים הללו של זכויות הבניה. 17. לאור האמור לעיל, אין בסיס גם לטענת המבקשת כי פסק דינה של כב' השופטת אחיטוב-הרטמן מהווה ממצא עובדתי חדש אשר בעקבותיו ראוי לבחון מחדש את צו המניעה. השופטת אחיטוב-הרטמן, כמו גם המפקחת, הגיעה למסקנה כי הסכמה לויתור על זכויות קנייניות לא הוכחה, ואילו הקביעה כי המשיב 1 נתן הסכמתו לבניה מן הפן התכנוני איננה רלוונטית לצו המניעה. מכאן, שאין כל חדש בפסק דינה של השופטת אחיטוב-הרטמן בעניין זה. מכל מקום, פסק דין מאוחר איננו "עובדה חדשה" המצדיקה שינוי או ביטול של צו מניעה שניתן במסגרת פסק דין קודם חלוט. אשר לטענה כי פסק דינה של המפקחת הינו פסק דין של בית משפט שלום, בעוד פסק דינה של אחיטוב הינו פסק דין של בית משפט מחוזי - מדובר בטענה תמוהה לאור העובדה שפסק הדין של המפקחת אושר על ידי בית המשפט המחוזי בהרכב שלושה שופטים. ד. סיכום 18. לאור האמור לעיל התביעה נדחית. 19. מצאתי לנכון לומר מספר דברים על התנהלותו של המשיב 1. המשיב 1 הכין את כתבי טענותיו, לרבות הסיכומים, בעצמו. זו כמובן זכותו, אך המשיב 1 ניצל עובדה זו כדי להגיש סיכומים שאורכם כפול מזה שנקבע בהחלטת בית המשפט. חמור מכך, סיכומיו של המשיב 1 רצופים השתלחויות בוטות בב"כ המבקשת ובכב' השופטת ה' אחיטוב-הרטמן. המשיב, אשר כשל בהבנת פסק דינה של כב' השופטת אחיטוב-הרטמן, שעליו לא הוגש ערעור, אינו מהסס לכנות את ב"כ המבקשת "שקרן", ולחזור על כינוי זה מספר לא מבוטל של פעמים. המשיב טען טענות שונות ומשונות כנגד פסק הדין, ואף ביקש, בניגוד לכל סדרי הדין, לבטל את פסק הדין, ולמצער את ההוצאות שנפסקו כנגדו. מקומם במיוחד הוא ניסיונו של המשיב ליחס לכב' השופטת אחיטוב-הרטמן טעות בהבנת פרוטוקול ישיבת ועדת הערר מיום 17.7.96. לטענתו, השופטת למדה מן האמור בפרוטוקול כי הוא הסכים לתכניותיה של המבקשת, בעוד שלמעשה, ההסכמה שהביע באותה ישיבה היתה הסכמה לתכניות שהגיש הוא עצמו, שכן תכניותיה של המבקשת טרם הוגשו באותה עת. מדובר בטענה אבסורדית. קריאת פרוטוקול הדיון בשלמותו מלמדת כי אף שהמבקשת טרם הגישה תכניותיה באותה עת, הרי שכוונתה לבנות על הגג היתה ידועה היטב לכל הצדדים. לפיכך, כאשר הגיב המשיב בחיוב לשאלת יו"ר הועדה "האם ישנה הסכמה כללית" - הוא התייחס להצעת היו"ר: "הגג יהיה תמורת המרתף", שהתבססה על כוונותיה של המבקשת, ולא לתכניותיו שלו, כפי שהוא מנסה לטעון כעת (ראה עמ' 3 לפרוטוקול). נוכח התנהלותו המתוארת לעיל של המשיב 1 החלטתי שלא לפסוק לטובתו הוצאות בהליך זה. 20. המבקשת תשלם למשיבים 2-3 הוצאות בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪. מקרקעיןהמפקח על רישום מקרקעין (בתים משותפים)בתים משותפיםצוויםצו מניעהרישום מקרקעין