קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול קניית רכב בגלל תקלות חוזרות: תביעה בסך כולל של 182,180 ₪ לביטול עסקה לרכישת רכב ולפיצויים בשל תקלות חוזרות ונשנות ברכב שרכש התובע מהנתבעת. התביעה ורקע עובדתי התובע רכש מהנתבעת, ביום 28/2/01, רכב מסוג פולקסווגן פולו 1.4 אוטומטית משנת ייצור 2001 (להלן: הרכב). לטענת התובע, בחלוף כשלושה וחצי חודשים מרכישת הרכב, התרחשה התקלה העיקרית ברכב, שחזרה לאחר מכן פעמים רבות - המנוע כבה באמצע הנסיעה. ביום 12/6/01, נכנס הרכב לראשונה למרכז השירות של הנתבעת (להלן: מרכז השירות, המוסך) בשל תקלה זו. בוצעו תיקון מתנע והחלפת חיישן. סה"כ, במהלך חמש שנים, נכנס הרכב למוסך 31 פעמים. בוצעו טיפולים ותיקונים רבים אך לא הצליחו לאתר כל גורם לתקלה העיקרית הנ"ל. לפי הטענה, בשל התקלה ברכב ונסיונות התיקון שלא מנעו את התקלה, נמנעו מהתובע שימוש תקין והנאה מהרכב ונגרמו לו נזקים שונים ועוגמת נפש רבה. יש לציין כי ביום 2/4/06 פרצה ברכב שריפה, שגרמה ל"אובדן להלכה" (להלן: השריפה). התובע פוצה ע"י חברת הביטוח במלוא שווי הרכב באותה עת, בסך 50,408.25 ₪. עוד יש לציין, כי ביום 2/6/04 התקיימה פגישה בנוכחות התובע ורעייתו ונציגי הנתבעת (הם העדים מטעמה, מר ג'קי מורגנשטיין ומר צורי עידן). בעקבות הפגישה יצא סיכום בכתב של הנתבעת אל התובע מיום 3/6/04, שלפיו התחייבה הנתבעת להאריך את תקופת האחריות לשנתיים נוספות, כאשר עד לסיום תקופת האחריות המוארכת יבוצעו כל התיקונים והטיפולים השוטפים ע"ח הנתבעת, והתובע יהיה זכאי להחזר בסך של 2,200 ₪ בגין תיקונים ברכב שעלותם שולמה על ידו (להלן: הפגישה). תביעה זו הוגשה כשנה לאחר השריפה וכשש שנים לאחר רכישת הרכב. התובע תובע את ביטול העסקה ופיצוי בשווי עלות רכישת רכב חדש (בניכוי הסכום ששולם לו ע"י חברת הביטוח), בתוספת פיצויים עבור נזקים שונים שנגרמו לו, לטענתו, בעטיה של התקלה החוזרת. למרבה הצער, נפטר התובע בשלב שלאחר שמיעת הראיות ובטרם הגשת הסיכומים. טענות הנתבעת לטענת הנתבעת, על התובע להוכיח כי האחריות לתקלות הנטענות רובצת לפתחה. לא ניתן לבדוק את רכב (שיצא מרשות התובע לאחר השריפה והכרזתו כ"אובדן להלכה") ולפיכך, לא ניתן להוכיח את מקור הליקויים שאירעו ברכב. די בכך כדי לדחות את התביעה. בין התובע לבין הנתבעת הסכם מיום 2/6/04 שנועד לסיים את המחלוקת. מימוש ההטבות על ידי התובע, שולל מהתובע את זכות התביעה. התובע לא עמד בתנאי סעיף 15 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968 (להלן: חוק המכר). אפשרות ביטול עומדת לקונה רק אם מסר למוכר הודעה על אי-התאמה עד שנתיים ימים ממועד מסירת הממכר וסעדים אחרים בגין אי ההתאמה, קיימים רק אם מסר הודעה על אי התאמה, בטרם חלפו ארבע שנים ממועד מסירת הממכר. התביעה לביטול והשבה אינה בת ביצוע משנשרף הרכב, ולאחר שריפתו, התובע קיבל את מלוא הפיצוי מחברת הביטוח, ומבלי שבוצעה הפחתה כלשהי בגין הפגם הנטען. אף אם היה התובע משיב את הרכב, צריך היה לחייבו בדמי שימוש ברכב בעת שהיה בשימושו במשך כשש שנים, ואלה בולעים את התביעה. התובע לא הוכיח את נזקיו הנטענים, שלא נתמכו בראיות כלשהן. יש להורות על דחיית התביעה גם לנוכח תנאי תעודת האחריות. ראיות הצדדים התביעה נתמכה בתצהירי התובע ורעייתו ובחוו"ד השמאי, מר יוסי סימון. הנתבעת הגישה תצהיר של מר ג'קי מורגנשטיין, מנהל שירות הלקוחות בנתבעת, שטיפל בתוקף תפקידו בתלונת התובע וכן, חוו"ד של השמאי עמי מימון. העיד מטעמה של הנתבעת גם מר צורי עידן, מנהל מרכז שירות הלקוחות בנתבעת. תדפיס הטיפולים ברכב אצל הנתבעת צורף, למען הנוחות, כנספח א' לסיכומי התובע. דיון והכרעה אני סבורה, כי עלה בידי התובע להוכיח קיומה של אי התאמה כמשמעה בחוק המכר; וכי התובע מסר הודעה על אי התאמה לנתבעת, כנדרש ובמועד. יחד עם זאת, התביעה לביטול העסקה ולפיצוי בשווי עלות רכב חדש, נדחית, שכן בהתנהלות התובע יש משום ויתור על זכות הביטול ובחירה בקיומו של החוזה על אף אי ההתאמה. בנסיבות העניין, זכאי התובע לפיצוי בגין עוגמת הנפש שהיתה מנת חלקו עקב התקלות החוזרות ברכב, שלא נפתרו במשך שנים ועד שיצא הרכב מרשותו. התביעה לפיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו, לפי הנטען, לתובע, נדחית בהעדר הוכחה. הכל כמפורט להלן. אי התאמה ומסירת הודעה על אי התאמה סע' 11 לחוק המכר קובע מהי אי-התאמה: "11. המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר- (1) רק חלק מהממכר או כמות גדולה או קטנה מן המוסכם; (2) נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם; (3) נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם; (4) נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה; (5) נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים". סעיף 14 לחוק המכר קובע את חובתו של הקונה לבדוק את הממכר לאחר מסירתו לידיו ולהודיע למוכר על אי ההתאמה מיד כשהתגלתה. סעיף 15 לחוק קובע הסדר ספציפי לעניין אי התאמה נסתרת, שאין חולק כי הוא הרלבנטי לענייננו, כדלקמן: "15. לא הייתה אי ההתאמה ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיף 14, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מייד לאחר שגילה אותה, אולם במכירת נכס נד אין הקונה זכאי לחזור בו מן החוזה אם נתן הודעה כאמור לאחר שעברו שנתיים ממסירת המכר ואין הוא זכאי לתרופות בשל הפרת חוזה אם נתן את ההודעה לאחר שעברו ארבע שנים ממסירת המכר". מעיון בהוראות סעיף 11 לחוק המכר עולה, כי הגדרת המונח "אי התאמה" בחוק המכר, הגדרה רחבה. אני סבורה, כי בנסיבות העניין ועל פי הראיות שהוצגו לבית המשפט, עדויות התובע ואשתו, חוות הדעת מטעם הנתבעת וספרי הנתבעת שבה מתועדים תיקונים תכופים ורבים יחסית למצופה מרכב חדש, לרבות תיקונים חריגים ובלתי שגרתיים, כמו גם הסכמתה של הנתבעת להאריך את תקופת האחריות על הרכב - חל סעיף קטן (3) של סעיף 11 לחוק המכר, דהיינו: שאין ברכב את האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל של הנכס. אחת ממטרות רכישת רכב חדש הינה ההימנעות מלהיזקק לשירותי המוסך לעיתים תכופות, פרט לנדרש על פי הוראות היצרן. זוהי ציפיה סבירה ולגיטימית של רוכש רכב והיא ראויה להגנה משפטית (ראו גם תא (י-ם) 9670/00 מילר נ' יוניון מוטורוס בע"מ, כב' הש' ד"ר אגמון-גונן מיום 10/11/05). לא כך קרה במקרה דנן. כבר לאחר כשלושה וחצי חודשים, נאלץ התובע להגיע מדי מספר שבועות למרכז השירות של הנתבעת בשל תקלות וליקויים שונים ברכב, שהעיקרי בהם הוא שהמנוע כבה באמצע הנסיעה. הנתבעת לא הצליחה לתקן את התקלה עליה התלונן התובע. הפניות הרבות למוסך וטיבה של התקלה (המנוע כבה במהלך הנסיעה) הוכחו בעדויותיהם המהימנות של התובע ואשתו, שלא נסתרו, ונתמכים ברישומי המוסך של הנתבעת. אין חולק, כי במהלך השנים הרכב נכנס למוסך לתיקונים פעמים רבות. גם אם שגה התובע במניין ימי שהייתו של הרכב במוסך (התובע התבסס על מועד סגירת הקריאה בכרטיס הרכב אצל הנתבעת) והרכב לא שהה במוסך 320 ימים או 243 ימים (לפי חוו"ד שמאית מטעמו של התובע), שהה הרכב במוסך מעבר לרגיל ולמצופה מרכב חדש, לצורך טיפול בתלונה חוזרת על תקלה חמורה של מנוע הכבה במהלך הנסיעה, ונעשו בו תיקונים חריגים ובלתי שגרתיים לרכב חדש, שהחלו כבר לאחר כשלושה וחצי חודשים מעם הרכישה. גם לפי חוו"ד המומחה מטעם הנתבעת, במנוע הרכב התגלתה בעייתיות בצבירת פיח עודף במצערת, שדרשה ניקוי מעת לעת. בוצעו ברכב תיקונים לא-מעטים שסווגו ע"י שמאי הנתבעת כחריגים (7 טיפולים) ועוד מצויין בחוות דעתו, כי מספר הכניסות לטיפולים הוא אכן גבוה מהממוצע. בוצעו תיקון מתנע וטיפולים חוזרים במערכת הזרקת דלק ואוויר, לרבות במצערת שהינה חלק ממערכת הזרקת הדלק (חלקם לא סומנו כחריגים בחוו"ד הנתבעת) (לכל הנ"ל ראו במיוחד ס' 4 ו- 14 לחוו"ד הנתבעת וכן חקירתו של המומחה מטעמה, בעמ' 9-10 לפרוטוקול). עד הנתבעת, מר צורי עידן, אישר בחקירתו כי תלונת התובע בזמן אמת הייתה על כך שהמנוע כבה במהלך הנסיעה, כי אין זו תלונה שגרתית וכי בגין תלונה זו הוארכה תקופת האחריות ("...היא לא שגרתית ... זאת היתה התלונה של התובע ... זאת היתה התלונה ובגלל זה קיבל פיצוי ממני. הארכתי את האחריות, נתתי לו פיצוי" עמ' 17 ור' גם עמ' 15 לפרוטוקול). התובע רכש רכב חדש עם אחריות לשנה. בפגישה מיום 2/6/04, לאור טענות התובע לתקלות ברכב, מצאה הנתבעת לנכון להאריך את תקופת האחריות על הרכב לעוד שנתיים ימים (עד 2006), לזכות את התובע בסך של 2,200 ₪ ששילם עבור תיקון תקלה ברכב, ולהתחייב שכל הטיפולים השוטפים והתיקונים העתידיים בתקופה הנ"ל, יעשו על חשבון הנתבעת. אין מדובר בהתנהלות שגרתית מצד הנתבעת וכך נעשה, כפי שהעיד מר עידן, משום התלונות של התובע על כך שהמנוע כבה בעת הנסיעה, תלונות שלא נמצא להן פתרון מספק. בנסיבות העניין ועל רקע כלל הראיות, אני סבורה כי גם בהארכת תקופות האחריות יש משום הודאה בקיומה של אי ההתאמה או, לכל הפחות, כדי להקים חזקה בדבר אי-התאמה, שמעבירה את הנטל לנתבעת לסתור את החזקה שהתקלות ברכב הן באחריותה (ראו ע"א 787/88 שבו נ' דימלר בנץ א.ג., כב' הש' אור). יש לציין כי תקופת האחריות המקורית לרכב היא שנה מיום אספקתו (כלומר, עד 2002). לא ברור מה אירע בשנתיים שלאחר מכן (בשנים 2002 - 2004). לפי כתב ההגנה אין רצף של אחריות והוחלט ליתן שנתיים אחריות בפגישה משנת 2004 (דהיינו: עד 2006, ס' 7 לכתב ההגנה). לפי חוו"ד הנתבעת הוארכה האחריות למשך 4 שנים נוספות מאז שהסתיימה האחריות המקורית, שהינה לתקופה של שנה מעם האספקה (ס' 14 וראו גם ס' 7 לסיכומי הנתבעת). הצדדים לא התעכבו על סוגיה זו ולא מצאתי שיש צורך להידרש לה. אני דוחה את הטענה, כי בהעדר אפשרות לבדיקת הרכב והגשת התביעה כשנה לאחר אירוע השריפה (ושש שנים ממועד מסירת הרכב), לא ניתן לקבוע את אחריותה של הנתבעת או כי נגרם לנתבעת בשל כך נזק ראייתי. כאמור, הוכחה אי-התאמה ומכל מקום, מדובר בטענה בעלמא. הרכב היה בבדיקת הנתבעת אינספור פעמים ובזמן אמת, משך שנים והרישומים בספרים נעשו על ידה. לא הועלתה טענה בזמן אמת שהתלונות הן תלונות שווא, ולא עלה בידה של הנתבעת לאתר את מקורה של התקלה לה טען התובע, למרות ביקורים חוזרים ונשנים במוסך. אין טענה שמקור התקלה בשימוש לא סביר שעשה התובע ברכב. עד הנתבעת אף הצהיר כי אין טענה לאחריות של התובע לתקלות (עמ' 19 ש' 13-14, ש' 21-22) וממילא לא הונח שמץ של תשתית ראייתית לטענה כזו. אשר למסירת הודעה על אי-התאמה - אני דוחה את טענת הנתבעת, כי התובע לא מסר הודעה על אי התאמה במהלך כל השנים, עד לאירוע השריפה. ניתן לראות בפניות החוזרות והנשנות של התובע למרכז השירות של הנתבעת בטענה לתקלה במנוע מיד ובסמוך לאחר גילוי הפגמים ברכב, משום הודעות בע"פ על אי-התאמה לנציגי הנתבעת, כפי שטוען והתובע. אין חובה שההודעה תהיה הודעה בכתב. ככל שיש ספק ביחס לקיומה של הודעה או ידיעה מצד הנתבעת על אי התאמה כאמור, הרי שספק זה נמוג לנוכח הפגישה והארכת תקופת האחריות. כפי שהעיד מר עידן, טענות התובע הועלו בפגישה והארכת תקופות האחריות נעשתה בשל טענותיו לתקלה חוזרת שלא באה על פתרונה. הפגישה והארכת תקופת האחריות נעשו לפני שחלפו ארבע שנים מהמסירה (הוא המועד הרלבנטי לסעדים אחרים, שאינם ביטול העסקה לפי סעיף 15 לחוק המכר). סיכומו של דבר, הוכחה אי-התאמה והתובע הודיע לנתבעת במועד על אי-ההתאמה. הסעד אשר לסעד של ביטול העסקה ופיצוי בשווי רכישת רכב חדש - אני סבורה כי בהתנהלות התובע, שהחזיק את הרכב אצלו משך כחמש שנים, עד לשריפה שאחזה בו, ועשה בו שימוש בתקופה זו, שבה העמיד את רכבו לביצוע תיקונים ע"י הנתבעת, פעם אחר פעם, לרבות בתקופה שבה הוארכה תקופת האחריות כאמור - ויתר התובע על זכותו לביטול העסקה ובחר בקיומה (אך לא ויתר על הסעדים האחרים של פיצויים בגין נזקים הקשורים לאי-ההתאמה שעולים בקנה אחד עם קיום העסקה). התובע לא העמיד את הרכב בחצר הנתבעת, ובחר בפועל להמשיך ולעשות בו שימוש במשך השנים, גם אם חזר והעלה את תביעתו להחלפת הרכב במועדים בהם הכניס את הרכב למוסך. טרם הגשת התביעה, לא אמר התובע לנתבעת "לא עוד", לא הודיע לנתבעת שאיננו מוכן לתיקונים נוספים ולא הודיע שהוא עומד על ביטול העסקה. יתר על כן, את זכות הביטול יש לממש בתוך זמן סביר (ראו סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973). הסבר התובע, כי נתן אמון בנתבעת או בנציגיה (עמ' 12 לפרוטוקול), אינו משכנע בנסיבות. מדובר בתקופה ארוכה, הרבה מעבר לסביר, שבה נתן התובע לנתבעת אפשרות לתקן, שוב ושוב, את הפגמים ברכב, כשהוא ממשיך כאמור, לעשות שימוש ברכב. יחד עם זאת, התובע זכאי לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל אי ההתאמה. עוגמת הנפש הוכחה בעדויות המהימנות של התובע ואשתו, שלא נסתרו, ועולה מתוך הגיונם של דברים, בשים לב לטיבה של התקלה העיקרית (מנוע הכבה בעת הנסיעה) ולביקורים הרבים של הרכב במוסך, שהחלו כבר כשחלפו שלושה וחצי חודשים לאחר רכישתו. התובע רכש רכב חדש. לפי תצהירו של התובע שלא נסתר, בחר לרכוש את הרכב גם בעקבות פרסומי הנתבעת באשר לאיכות הרכב, טיבו ורמת הבטיחות הגבוהה המובטחת לנוסע בו (ס' 3). כבר לאחר כשלושה וחצי חודשים, נאלץ להגיע מדי מספר שבועות למרכז השירות של הנתבעת בשל תקלות וליקויים שונים ברכב, שהעיקרי בהם כיבוי המנוע באמצע הנסיעה. אדם שרוכש רכב חדש, עושה זאת, בין היתר, על מנת לנסוע בבטחה מבלי להזדקק לביקורים תכופים במוסך לצורך תיקונים, בוודאי בשנה הראשונה לחייו של הרכב. תקווה וציפיה לגיטימית זו לא התממשה. הנתבעת לא הצליחה לתקן, פעם אחת ולתמיד, את התקלה עליה התלונן התובע. התובע נאלץ לפנות למוסך פעמים רבות, השקיע בכך מזמנו וממרצו, נפגמה הנאתו מהנהיגה מתוך החשש שהמנוע יכבה, נשלל ממנו השימוש ברכב לתקופות התיקון ואכזבתו הייתה רבה. התובע תבע פיצוי בסך של 70,000 ₪ בראש נזק זה. אני סבורה כי בנסיבות העניין, כמפורט לעיל, אכן נגרמה לתובע עוגמת נפש משמעותית ואני מעמידה את הפיצוי בגין עוגמת הנפש על סך כולל של 50,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. (לשיקולים הרלבנטיים לקביעת פיצוי בגין עוגמת נפש, ראו בן היתר ע"א 430/79 בנישתי נ' ששון, פ"ד לה(2) 400. לפיצוי בגין עוגמת נפש בגין תקלות ברכב חדש, ראו למשל: תא (י-ם) 9670/00 הנ"ל; תא (ת"א) 10081/00 אברהמי נ' מכשירי תנועה בע"מ ). לראשי הנזק של הוצאות כלליות והחזר יחסי בגין פרמיה, לא הוצגו כל ראיות והם לא הוכחו. ראשי הנזק של הפסד הכנסה ותיקונים שבוצעו ברכב, נזנחו בסיכומי התובע, וממילא לא הוצגו ראיות להוכחתם. הנתבעת טוענת לחוסר תום לב מצד התובע בהגשת התביעה משום ההסכמה שהגיעו אליה בפגישה ומשום שהתובע ניצל את ההטבה שניתנה לו בדמות הארכת תקופת האחריות וביצוע התיקונים על חשבון הנתבעת, כאשר רק לאחר שהרכב נשרף בחר להגיש את התביעה. אני דוחה טענה זו. התובע לא חתם על כתב ויתור וסילוק. גם המכתב שנשלח לתובע מיום 3/6/04, שמסכם לכאורה את הפגישה, אינו מציין כי ההסכמה כללה ויתור מצד התובע על הסעדים והזכויות שמוקנים לו בקשר לכך לפי הדין ואין הקניית "ההטבות" ואף ניצולן בפועל, כפופה להסכמה שכזו מצדו של התובע (ראו גם חקירת התובע בעמ' 13 ש' 10). אציין עוד, כי הפגישה בין התובע לבין נציגי הנתבעת בתאריך 2/6/04 באה על רקע התלונות החוזרות ונשנות של התובע על התקלות ברכב. הנתבעת לא הצליחה במועד זה ובכלל, לתקן אחת ולתמיד את התקלה. על רקע זה בחרה הנתבעת לנהוג כפי שנהגה. טוב שכך עשתה. ממילא היה מקום לחייב את הנתבעת להשיב לתובע את כל התשלומים ששילם על התיקונים שנובעים מהתקלה האמורה ברכב. אין סתירה בין ביצוע התיקונים ללא תשלום או "הרווח" שנצמח לתובע בגין כך, לבין הדרישה לפיצויים בגין הנזקים הנוספים שנגרמו לתובע בשל בחירתו לקיים את החוזה למרות אי-ההתאמה. מדובר בסעדים שדרים בכפיפה אחת עם בחירתו של התובע בקיום החוזה (תוך פיצוי על נזקיו) וניתן באופן עקרוני, שינתנו לתובע במצטבר. אלא שכאמור, למעט עוגמת נפש, כמבואר לעיל, לא עלה בידי התובע להוכיח את הסעדים הנוספים שתבע. אני דוחה את הטענה שלנוכח תנאי תעודת האחריות, אין התובע זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש. פיצוי זה לא הוחרג במפורש מן האחריות (הוחרגו מן האחריות הוצאות או הפסדים ישירים ועקיפים. ראו סעיף 8.3.1) ואין תעודת האחריות כוללת ויתור על כל סעד אחר לפי כל דין. ממילא התביעה מבוססת על אי התאמה לפי הוראות חוק המכר ולא על תעודת האחריות, ואין בתנאי תעודת האחריות כדי לגרוע מזכויות התובע לפי חוק זה. לבסוף, אני דוחה את הטענה כי מותו של התובע לאחר שמיעת הראיות ובטרם הגשת הסיכומים סתם את הגולל על התביעה. הנתבעת לא ביססה משפטית את טענתה שעילת התביעה נגוזה עם מותו של התובע וממילא בשים לב לשלב שבו נפטר התובע, לאחר סיום שמיעת הראיות, חלה הסיפא לתקנה 36 לתקסד"א (ראו ת.א (ת"א) 81/07 אלבס ז"ל נ' אזולאי) . סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה. התביעה לביטול החוזה ולפיצוי בשווי רכישת רכב חדש, נדחית. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה (24/5/07) ועד לתשלום המלא בפועל. עוד אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע החזר הוצאות אגרה בסך כולל של 4,811 ₪ והחזר שכ"ט המומחה מטעם התובע בסך של 2,500 ₪ (הקבלה צורפה בנספח ט לסיכומים). לשני סכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ההוצאה בפועל ועד לתשלום המלא בפועל.בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 8,500 ₪, שנפסקו בשים לב לכלל נסיבות העניין. רכבתקלות ברכבביטול עסקה (רכב)קניית רכב