קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול קנסות על ביזיון בית המשפט: רקע - בפניי בקשה לביטול החלטתי מיום 1.2.11 (להלן: "ההחלטה השניה"), בה נקבע סך הקנסות אשר על הנתבע (בת.א. 5146/08, ולהלן: "הנתבע") לשלם לאוצר המדינה מכוח פקודת בזיון בית משפט בגין התקופה שמיום 22.12.10 ועד ליום 31.1.11, בהתאם להחלטה קודמת מיום 22.12.10 (להלן: "ההחלטה הראשונה"). בהחלטה הראשונה חוייב הנתבע בקנס יומי מצטבר כל עוד לא ימלא אחר הוראות פסק הדין שניתן כנגדו עוד ביום 24.8.08, בחלקו אשר לא בוטל (להלן: "פסק הדין"), וזאת בדרך של הגשת תצהיר מפורט בהתאם להנחיות שניתנו בסעיף 8 להחלטה הראשונה. בהחלטה השניה נאמר כי הנתבע לא הגיש תצהיר כאמור, ומכאן שלא מילא אחר הוראות פסק הדין, ונקבע סך הקנס שהצטבר בגין התקופה האמורה. ביום 3.2.11 הגיש הנתבע בקשה לביטול ההחלטה השניה, זו הבקשה העומדת להכרעה עתה. בבקשה טען הנתבע כי הגיש תצהיר כבר ביום 23.12.10 - יום למחרת ההחלטה הראשונה - ועל כן יש להורות על ביטול ההחלטה השניה. ביום 6.2.11 התקיים קדם משפט שנקבע מבעוד מועד, אולם בשים לב לכך שהנתבע לא המציא לב"כ התובעת את הבקשה לביטול ההחלטה, אפשרתי לתובעת להשיב בכתב לבקשה לביטול ההחלטה תוך 3 ימים. ב"כ התובעת אכן הגיש תשובתו תוך המועד הקצר שנקצב. הנתבע הגיש תגובה לתשובה. דיון והכרעה - ייאמר מיד כי בעת שניתנה החלטתי מיום 1.2.11 אכן נעלמה מעיניי העובדה כי בתיק, העמוס לעייפה, מצוי תצהיר שהוגש ע"י הנתבע עוד ביום 23.12.10. עם זאת, בניגוד לנטען על ידי הנתבע, אין בכך כדי להביא בהכרח למסקנה כי דינה של ההחלטה השניה להתבטל. עדיין נשאלת השאלה, האם יש בתצהיר שהגיש הנתבע כדי למלא באופן מניח את הדעת אחר פסק הדין, וממילא גם אחר ההחלטה הראשונה בה חוייב הנתבע בקנסות על מנת לכוף אותו לבצעו. שהרי אם התשובה לכך בחיוב - דין ההחלטה השניה להתבטל, ולהיפך; אם התשובה לשאלה האמורה שלילית - דין ההחלטה להיוותר על כנה. לאחר שעיינתי בתצהיר הנתבע, בטענות התובעת והנתבע, והוספתי ובחנתי את הוראות פסק הדין וכלל נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי תצהיר הנתבע אינו ממלא אחר הדרישות. ממילא אין מקום לביטול ההחלטה השניה. להלן טעמיי. ראשית דבר, יצויין כי פסק הדין פותח במלים: "הנתבע ימסור לידי התובעת את כל הפרטים, המסמכים והחשבונות בנוגע לכספי העיזבון שהועברו לידיו בנאמנות, כדלקמן: ..." (ההדגשה הוספה - א.ד.). הווה אומר; לוז החיוב על פי פסק הדין הינו מסירת הפרטים והמסמכים לתובעת. הנתבע הזדרז והגיש את תצהירו לתיק ביהמ"ש יום לאחר ההחלטה הראשונה, אולם לא מצא לנכון להמציא עותק מהתצהיר לתובעת, אלא רק כחודש ומחצה מאוחר יותר, ביום 2.2.11, כאשר המכתב עצמו נושא תאריך 31.1.11. אינני מקבל את טענות הנתבע לפיהן שלח לב"כ התובעת את התצהיר בפקסימיליה. אין מדובר בנסיבות העניין בהמצאה כדין. וחשוב מכך - אין חולק כי למשלוח בפקסימיליה כלל לא צורפו הנספחים לתצהיר, שהם העיקר. אף אינני מקבל את טענות הנתבע בדבר מסירה שלפי הנטען בוצעה לכתובת אחרת של ב"כ התובעת. לא זו בלבד שב"כ התובעת הצהיר כי כתובת משרדו היא זו המעודכנת בבית המשפט, אלא שממילא לא היה בידי הנתבע להציג אסמכתא לביצוע מסירה (ואפילו לא למשלוח) למשרד ב"כ התובעת, בין בכתובת זו בין בכתובת אחרת. יצויין גם כי בכתב ההגנה שכנגד המתוקן, אותו הגישה התובעת ביום 17.1.11 ושלחה לנתבע בדואר רשום עם אישור מסירה ביום 18.1.11 והדעת נותנת כי נתקבל אצל הנתבע זמן קצר לאחר מכן, צויין פעמים רבות ובאופן שאינו מותיר מקום לספק כי לשיטתה של התובעת הנתבע לא מילא אחר פסק הדין. אף שסעיף 8 להחלטה הראשונה חייב את הנתבע להגיש תצהיר לתיק בית המשפט, ברי כי אין מדובר אלא בדרך לאכוף את ביצוע פסק הדין (ראה, למשל, סעיף 5 רישא לאותה החלטה), והרי כל מהותו של פסק הדין הינה מסירת הפרטים והמסמכים לתובעת, כפי שנאמר בפסק הדין במפורש. די בכך שהתובע המציא את התצהיר לתובעת רק ביום 2.2.11 כדי לקבוע כי הנתבע לא מילא אחר פסק הדין לפני יום 1.2.11, יהא אשר יהא תוכן תצהירו ותהא אשר תהא התשובה לשאלה האם תצהירו עונה על דרישות פסק הדין. אולם הדברים לעניין מועד המצאת התצהיר לתובעת נאמרים במידת מה למעלה מן הצורך. זאת, שכן תצהירו של הנתבע אינו עונה על דרישות פסק הדין וההנחיות שניתנו בהחלטה הראשונה. טרם התייחסות לסעיפי פסק הדין, אקדים ואזכיר שוב כי פסק הדין פותח במילים "הנתבע ימסור לידי התובעת את כל הפרטים, המסמכים והחשבונות בנוגע לכספי העיזבון שהועברו לידיו בנאמנות, כדלקמן...". (ההדגשה הוספה - א.ד.). הווה אומר, לאחר ביצועו של פסק הדין אמורים להיות בידי התובעת כל הפרטים, המסמכים והחשבונות הנוגעים לכספים אלה, באופן שלא יישארו סימני שאלה עובדתיים כלשהם לגבי השאלה מה בדיוק אירע בנוגע לכספים. לאחר מכן ניתן יהיה לעבור לשלב הדיון בתביעות הכספיות ההדדיות. דומני כי לא יכול להיות ספק בכך שגם לאחר תצהירו של התובע מצב הדברים איננו כזה שבו מצויים בידי התובעת כל הפרטים והמסמכים בנוגע לכספי העיזבון. אתייחס עתה לסעיפי פסק הדין. באשר לסעיף 1(ב) לפסק הדין - בדפי החשבון אותם המציא הנתבע מופיעות תנועות של העברות כספים מחשבון הנאמנות לחשבון אחר (או חשבונות אחרים) באותו סניף. בניגוד להוראת סעיף 1(ב) לפסק הדין, הנתבע לא המציא את דפי החשבון של אותו חשבון אחר (או אותם חשבונות אחרים) אשר אליהם הועברו הכספים. מדובר בהעברות כספים בסכום מצטבר של קרוב ל- 370,000 (!) ₪ . הנתבע טוען כי אינו חייב למסור תדפיסי חשבון לגבי חשבונות הבנק אליהם עברו הכספים שכן "לא נפתחו חשבונות נאמנות נוספים או אחרים בעניינה של התובעת". הנתבע מבקש להבנות מהרישא של סעיף 1(ב) לפסק הדין "במידה שנפתחו חשבונות נוספים...". הטענה לא נועדה אלא על מנת לנסות ולהניח תשתית לקיומה של מחלוקת פרשנית כביכול, ואין בידי לקבלה. כל טקסט טעון פרשנות במידה זו או אחרת, או שהוא עשוי להיות מושא לטענות בדבר פרשנות כזו או אחרת שיש לייחס לו. אין משמעות הדבר כי לא ניתן לעולם לכוף על נתבע לבצע פסק דין שניתן נגדו רק בשל כך שהוא מוצא לנכון להעלות טענות בדבר פרשנות הטקסט באמצעותו מורה לו פסק הדין לנהוג כך או אחרת. כמובן שאם קיימת מחלוקת פרשנית כנה ואמיתית יש מקום לבררה, טרם הפעלת פקודת בזיון בית משפט (להלן: "הפקודה"). יתרה מכך; נוכח כוחה של הפקודה והסנקציות שניתן להפעיל מכוחה, במקרה של ספק בדבר קיומה של מחלוקת פרשנית, על ספק זה לפעול לטובת הנתבע כנגדו ניתן פסק הדין. אולם, גם לאחר שהעמדתי לנגד עיניי דברים אלה, ובכלל את ההלכה הפסוקה בנוגע לזהירות שיש לנקוט בשימוש בהפעלת הסנקציות הקבועות בפקודה, אינני מוצא לנכון לקבל את טענות הנתבע, שכן לא יכול להיות ספק בדבר הפרשנות של סעיף 1(ב) לפסק הדין. סעיף 1(א) לפסק הדין חייב את הנתבע למסור לתובעת תדפיס מלא ורציף של דפי חשבון הנאמנות בו הופקדו כספי התובעת. סעיף 1(ב) לפסק הדין נועד בבירור לאפשר עקיבה אחרי אותם כספים ככל שהועברו לחשבונות אחרים "אשר גם הם אליהם הועברו כספים", כאמור בסעיף. אציין כי ככל שעשוי היה לעלות ספק ספיקא לעניין זה, הרי שעיון בסעיף 1(ד) לפסק הדין משלים את התמונה ואינו מותיר מקום לספקות כלשהם שכן הוא מחייב את הנתבע להמציא לתובעת "אישורים בדבר כספים שנמשכו מחשבון הנאמנות...". ודוק; "כספים שנמשכו", מבלי לסייג לאן נמשכו. מסעיף זה בפסק הדין ברור כי הנתבע חייב להמציא לתובעת אסמכתאות בדבר כל משיכה של כספים מחשבון הנאמנות, וממילא גם בדבר העברות הכספים האמורים, בין אם הכספים הועברו לחשבון קיים ובין לחשבון שאך נפתח, בין אם לחשבון נאמנות ובין אם לחשבון אחר, בין אם לחשבונות הפרטיים של התובע ובין אם לחשבונות של אחרים, בין אם נוהלו בסניף בו נוהל חשבון הנאמנות ובין אם בסניפים אחרים. תוצאת שילוב הסעיפים 1(ב) ו- 1(ד) לפסק הדין הינה כי על הנתבע להמציא אישורים בדבר כל משיכת כספים שנעשתה מחשבון הנאמנות וכי ככל שהכספים עברו לחשבון שיש בידי הנתבע להמציא תדפיסים לגביו - עליו לעשות כן. מבלי להכריע בדבר אפשרות זו, אציין כי אילו היה הנתבע מצהיר באופן ברור וחד משמעי כי כל הכספים שהועברו מחשבון הנאמנות לחשבונות אחרים בסניף הועברו לחשבונות בנק פרטיים שלו, ייתכן וניתן היה לפטור אותו מהצורך להמציא תדפיסים מפורטים של החשבונות אליהם הועברו הכספים. ייתכן ובמצב דברים זה ניתן היה לומר כי אין זה משנה מה אירע עם אותם כספים לאחר שהנתבע העבירם אליו. אולם, כל עוד הנתבע מקפיד לשמור על עמימות, באופן שאינו מאפשר לדעת אפילו לאלו חשבונות הועברו הכספים (סעיף 1(ד) לפסק הדין) - הרי שאין סיבה לפטור אותו מלמלא אחר הוראות סעיף 1(ב) לפסק הדין באופן מלא. באשר לסעיף 1(ג) לפסק הדין - סעיף זה חייב את הנתבע להמציא לתובעת "אישורים על סכומי הכספים שהתקבלו אצל הנתבע עבור התובעת בנאמנות מעזבון בעלה המנוח, ושהופקדו ו/או אמורים היו להיות מופקדים לחשבון הנאמנות". הנתבע לא המציא אף מסמך ואף אישור העונה על הדרישה. מסיבה שאינה ברורה, בתצהירו הפנה הנתבע בהקשר של סעיף 1(ב) לפסק הדין אל חשבוניות מס/קבלות שהוצאו על ידיו לתובעת, בגין תשלומים שלטענתו היה זכאי להם כשכר טרחה. זאת, אף שאין כל קשר בין חשבוניות אלה לבין הסכומים שנתקבלו מהעיזבון. בתגובה לתשובה שינה טעמו וטען כי הכספים שהתקבלו הועברו לחשבון הנאמנות במישרין ולכן יש בתדפיסי הנאמנות שצירף כדי להוות "אישור מפורט וממצה לעניין זה". מדובר בטענה אשר דינה להידחות. ראשית, במישור הלשון הכתובה; שכן סעיף 1(ג) לפסק הדין חייב את הנתבע להמציא אישורים בגין הכספים שהתקבלו מן העיזבון, בנוסף לסעיף 1(א) לפסק הדין שחייב את הנתבע להמציא את תדפיסי חשבון הנאמנות. שנית, מבלי צורך להידרש כלל לטענתו של הנתבע כי הכספים לא נתקבלו אצלו כמנהל עזבון, ברי אין ספק כי הכספים התקבלו מתוך עזבון, וכי הנתבע שימש כמנהל העזבון. בתיק העזבון אמורים היו להימצא דוחות כספיים שהיה צורך להגישם על פי דין, פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה, תכתובות עם מנהלת העזבון הנוספת, תדפיסי חשבונות בנק בהם נשמרו כספי העזבון וכן מסמכים אחרים אשר עשויים להיכלל בסעיף 1(ג) לפסק הדין. כאמור, הנתבע לא המציא אף לא מסמך אחד אשר יהווה אסמכתא בדבר הסכומים שהיו אמורים להתקבל מהעיזבון. הנתבע לא מילא אחר הוראות סעיף 1(ג) לפסק הדין. באשר לסעיף 1(ד) לפסק הדין - הנתבע לא המציא אישורים בדבר כספים רבים שנמשכו מחשבון הנאמנות, למעט משיכה אחת בסך 25,000 ₪ לגביה צירף אסמכתא (הסכם פשרה שצורף כנספח "ז" לתצהירו). ראה גם הדברים שנאמרו לעיל בגדרי ההתיחסות לסעיף 1(ב) לפסק הדין. באשר לסעיף 1(ה) לפסק הדין - סעיף זה חייב את הנתבע להמציא העתק מכל הסכמי שכר הטרחה שנערכו בינו ובין התובעת ונחתמו על ידה. בהנחיות שניתנו בסעיף 8 להחלטתי הראשונה קבעתי כי "מקום שבו נקבע בפסק הדין כי יצורפו כל המסמכים מסוג מסויים, יתייחס לכך הנתבע בתצהירו ויצהיר במפורש כי המסמכים המצורפים והמפורטים בתצהירו הינם כל המסמכים מאותו סוג". למרות הנחיה מפורשת זו, ובניגוד אליה, נאמר על ידי הנתבע בתצהירו כי לתצהירו מצורפים עותקים מכל הסכמי שכר הטרחה שאותרו על ידו. תוספת זו, המאפשרת המשך שמירה על עמימות, אינה במקומה. באשר לסעיף 1(ו) לפסק הדין - סעיף זה חייב את הנתבע להמציא "פירוט ביחס לכל אחד מהסכמי שכר הטרחה, מהו חוב שכר הטרחה שלא שולם ו/או קוזז כנגד כספי הנאמנות". הנתבע הפנה בתצהירו למכתבו מיום 1.2.07 (להלן: "המכתב"). בלשון המעטה ניתן לומר כי בהפניה זו אין די. ראשית, היה על הנתבע ליתן פירוט מלא בתצהירו ולא על דרך הפנייה. שנית, לעצם העניין - יש ממש בטענות ב"כ התובעת כי במכתב האמור מתייחס הנתבע, בפירוט חלקי, ל-7 תיקים בלבד, בעוד שלתצהירו צירף הנתבע 19 הסכמי שכר טרחה. המכתב אף אינו כולל פירוט בנוגע לסכומים שקוזזו לפי הטענה מכספי הנאמנות. על הנתבע ליתן פירוט מלא, בתצהיר, העונה על הדרישות בסעיף 1(ו) לפסק הדין, תוך שהוא מאפשר זיהוי במדוייק של הסכם שכר הטרחה הרלבנטי אליו מתייחס כל פירוט. נמצא: גם הוראת סעיף 1(ו) לפסק הדין לא קויימה. באשר לסעיף 1(ז) לפסק הדין - בניגוד להוראת סעיף 1(ז) לפסק הדין, הנתבע לא המציא פירוט של שעות העבודה בהן חוייבה התובעת בכל אחד מהתיקים ופירוט בגין אלו פעולות הושקעו שעות העבודה. גם לעניין זה הסתפק הנתבע בהפניה אל מכתבו מיום 1.2.07. גם לעניין זה אין די במכתב. גם לעניין זה היה על הנתבע ליתן פירוט מלא בתצהיר ולא באמצעות הפניה. גם לעניין זה יש ממש בטענות ב"כ התובעת: המכתב מתייחס ל-7 תיקים בלבד. רק בנוגע ל-5 מן התיקים הללו צויין במכתב מספר שעות העבודה. לתצהיר צורפו כאמור 19 הסכמי שכר טרחה. יתרה מכך; גם בנוגע לאותם תיקים שלגביהם צויין מספר השעות, לא ניתן כל פירוט בגין אלו פעולות הושקעו שעות העבודה, כדרישת פסק הדין (על מנת לסבר את האוזן - באחד מחמישה תיקים אלה צויין במכתב כי הושקעו 447 שעות עבודה). נמצא: גם הוראת סעיף 1(ז) לפסק הדין לא קוימה. סיכום ביניים - מן המקובץ עולה כי הנתבע לא מילא אחר חיובים רבים בהם חוייב על פי פסק הדין. יודגש כי ככל שהיו לנתבע הסתייגויות מסעיף זה או אחר, היה עליו להעלותן בעת הרלבנטית בדיון בנוגע לביטול פסק הדין. לאחר שהנתבע נטל על עצמו, בהסכמה מלאה, את ביצוע חלק זה של פסק הדין וב"תמורה" לכך זכה בביטול חלקו הכספי של פסק הדין, אין הוא יכול להישמע בטענה כלשהי כנגד החיובים שהוטלו עליו. יצויין כי אינני מוצא ממש בטענות הנתבע בתגובתו לתשובה, טענות שאתייחס אל מקצתן בתמצית: - השימוש בהוראות הפקודה בענייננו איננו עונשי. מטרתו להביא לביצוע פסק הדין ותו לא. - לא מדובר בשלב דיוני "מקדמי ביותר" כנטען על ידי הנתבע. אין מקום לטענה כי התצהיר שחוייב להגיש "אינו יכול להוות תחליף לתצהירי עדות ראשית", ואף המילים "מסע דיג" כלל אינן במקומן. אף שאין ספק כי כל המסמכים המבוקשים על ידי התובעת הם רלבנטיים להתדיינות הכספית וברור כי גם אלמלא ניתן פסק הדין היה הנתבע מחוייב לגלותם במסגרת הליכים מקדמיים, אין מדובר בענייננו בהליכים מקדמיים או בדרישות לגילוי מסמכים במסגרת הליכים מעין אלה. מדובר בשלב מתקדם ביותר בדיון - למעשה שלב סופי, לאחר שכבר ניתן פסק דין ולאחר שפסק דין זה הינו חלוט. - התובעת לא "הזדרזה" להגיש בקשה לפי הפקודה. התובעת עשתה כן לא מעט חודשים לאחר שהנתבע נמנע במפגיע מלמלא אחר הוראות פסק הדין. מאחר ופסק הדין אינו כספי אלא מכיל חיובים שעל הנתבע לבצעם, אין בידי התובעת דרך אחרת לפעול בה. - הנתבע אינו יכול להיבנות מן הטענה לפיה "סבר לתומו כי קיים את פסק הדין" (רע"א 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 348 (1999), אליו הוא מפנה). ראשית, מאחר וישנם סעיפים בפסק הדין אשר לא זכו להתייחסות עניינית כלשהי בתצהירו ולא צורף בעניינם ולו מסמך אחד. שנית, שכן בסעיף 8 להחלטה הראשונה בו ניתנו ההנחיות לעניין התצהיר שעל הנתבע להגיש נאמר בצורה הברורה ביותר: "תדפיסי חשבון בנק הן של חשבון הנאמנות והן של חשבונות הבנק אליהם הועברו כספים מחשבון הנאמנות, יצורפו במלואם בסדר רציף ועוקב". ברור, לכן, כי הנתבע לא יכול היה לסבור בתום לב כי מילא אחר ההוראות. ככלל, אשר לתום ליבו של הנתבע בכל הנוגע למילוי אחר הוראות פסק הדין אסתפק בציון העובדה הבאה: בדיון שהתקיים ביום 22.12.10 הצהיר הנתבע לפרוטוקול כי מילא אחר כל הדרישות בפסק הדין וכי צירף לכתב התביעה שכנגד אשר הגיש נגד התובעת את כל המסמכים שהיה עליו לצרף, לרבות כל תדפיסי חשבון הנאמנות. דא עקא, התדפיסים שצורפו אותה עת כללו מספר מצומצם של דפים, ואף שלא היו מסודרים בסדר כלשהו ניתן היה להבחין כי חסרים בהם עמודים רבים, באופן המציג תמונה חלקית בלבד. והנה, עדיין לא נדמו הדי הצהרתו זו באולם בית המשפט, וכבר למחרת היום, לאחר שחוייב בקנס יומי מצטבר לפי הפקודה, מגיש הנתבע תצהיר, אליו הוא מצרף את מלוא דפי חשבון הנאמנות, כפי שהיה עליו לעשות לכתחילה (סעיף 1(א) לפסק הדין). דומני כי הדברים מדברים בעד עצמם. סוף דבר: הבקשה לביטול ההחלטה השניה - נדחית. ההחלטה השניה נותרת על כנה. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות בקשה זו בסכום של 2,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 14 ימים מהיום. חיובו של הנתבע בקנס יומי מצטבר עד אשר ימלא אחר הוראות פסק הדין - נותר על כנו. תזכורת פנימית ליום 28.2.11 לצורך בדיקת התיק. ביזיון בית המשפטקנס