קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול רכישת זכויות חכירה בנכס של המינהל: פתח דבר: בפני תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויות התובעת בגוש 13063, ברח' ירושלים צפת (להלן: "הנכס"). בית המשפט נתבקש להצהיר כי מכירת הזכויות בנכס, על ידי המשיבה 3, למשיבים 1 ו-2, נעשתה בהעדר סמכות ונתבססה על נתוני שמאות שגויים. לפיכך, מתבקש בית המשפט להורות על השבת הנכס לתובעת להורות לשלם לזכותה פיצוי כספי. רקע עובדתי: 1. תובעת הינה בעלת זכויות החכירה בנכס הידוע כגוש 13063 חלקה 25 בשטח של 395 מ"ר. 2. הנתבעים 1 ו- 2- הקונים, רכשו את הנכס בהליכי מכירה בגין משכנתא שלא שולמה, בלשכת ההוצאה לפועל. זכויות החכירה בנכס הידוע כגוש 13063 ומהווה חלק מחלקה 25 בשטח של 167.8 מ"ר (להלן: "הנכס"). הנתבע 3 - בנק לאומי לישראל (להלן: "הבנק") אשר לטובתו שועבד הנכס הגיש בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע שטר משכון, בעקבות כך שהנתבע לא שילם חוב המשכנתא לבנק. הנתבע 4 מנהל על פי דין את מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל (להלן: "המינהל"), בפנקסיו רשום הנכס. הנתבעת 5 הינה החברה המשכנת, אשר בנתה את הנכס וניהלה אותו (להלן: "החברה המשכנת"). הנתבע 6, אחיו של מנהל הנתבעת 5 וגיסה של התובעת והיה בעל זכות חכירה בנכס, אותה שיעבד לטובת הבנק, באמצעות שטר משכון, לשם הבטחת הלוואה שקיבל. המחלוקת בתובענה זו נסובה סביב שתי יחידות אשר מצויות במבנה שנבנה על ידי החברה המשכנת בגוש 13063 חלקה 25. האחת, הוגדרה כיחידה 91/1 בשטח של 395 מ"ר (להלן: "יחידה 91/1"), והשנייה, הוגדרה כיחידה א/91/1 בשטח של 167.8 מ"ר (להלן: "יחידה א/91/1"). 3. בחברה המשכנת פעלו יחד כשותפים גם הנתבע 6 וגם מנהל הנתבעת 5, בעלה של התובעת, שהינם אחים. ביום 1.1.95, הועברה אל המינהל הפניה מהחברה המשכנת, כדי שיחתם חוזה חכירה עם התובעת ביחס ליחידה 91/1. בהסתמך על הפניה זו נחתם עמה ביום 20.2.95 חוזה חכירה עם התובעת, מבלי שפורטו בו מרכיבי היחידה (מחסן, גלריה, מבוא ושטחי שירות). באותו היום (1.1.95) הועברה למינהל הפניה נוספת מהחברה המשכנת, לשם חתימה על חוזה חכירה עם ישראל פינקלשטיין, גיסה של התובעת ואחיו של צד ג'1, ביחס ליחידה א/91/1 (להלן: "ישראל פינקלשטיין"). בהסתמך על הפניה זו נחתם עם ישראל פינקלשטיין הסכם חכירה ביחס ליחידה א/91/1, המהווה גלריה בקומת המרתף וחלק מקומת הכניסה, בשטח של 167.8 מ"ר. 4. ביום 4.6.98 שיעבד ישראל פינקלשטיין, זכויותיו בנכס לטובת הבנק, על פי שטר משכון אשר נחתם על ידו ונרשם ברשם המשכונות, לשם הבטחת תשלומם של כל הסכומים אשר מגיעים או שיגיעו ממנו לבנק. לבקשת ישראל פינקלשטיין מסר המינהל, עוד ביום 28.5.98, התחייבות לרישום משכנתא לטובת הבנק על זכויותיו בנכס. ביום 12.8.99 החל הבנק בהליכים לביצוע שטר המשכון בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, במסגרתם מונה כונס נכסים על מנת לממש את הנכס. במסגרת הליכים אלה נחתם ביום 12.3.02 הסכם למכירת הנכס הממושכן על פיו רכשו הנתבעים 1 ו-2 את הנכס. מכירה זו קיבלה אישור ראש ההוצל"פ. 5. ביום 25.4.02, הגישה התובעת בקשה לביטול המכירה, בטענה כי זכויות החכירה בנכס הממושכן שייכות לה. עוד טענה התובעת, כי במסגרת ההסכם על פיו נמכר הנכס לקונים ניתן להם שטח החורג מזה ששועבד לנתבע 3, במסגרת שטר המשכון. ביום 12.5.02 דחה ראש ההוצאה לפועל את הבקשה וקבע, כי על פי כל המסמכים שהוצגו בפניו, זכויות החכירה של התובעת אינן כוללות את הנכס הממושכן. ביום 4.6.02 הגיש ישראל פינקלשטיין, נתבע מס' 6 כאן, לראש ההוצאה לפועל בקשה לשינוי החלטתו בדבר אישור המכר. בקשה זו נתבססה על הטענה אשר הועלתה קודם לכן ע"י התובעת, לפיה חלק מן הנכס שנמכר לקונים איננו כלול בשטר המשכון. ביום 11.7.02 דחה ראש ההוצאה לפועל את הבקשה, מאותם נימוקים שפורטו בהחלטתו הראשונה מיום 12.05.02. ביום 5.9.02 הגיש ישראל פינקלשטיין לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, אולם זו נדחתה. ביהמ"ש (כב' השופט י' כהן) קבע כי טענתו של ישראל פינקלשטיין לפיה חלק מן השטח שנמכר לקונים, לא נכלל בזכויות החכירה שהיו שייכות לו, אינה הגיונית, מאחר שהכניסה לנכס הנמכר אפשרית רק דרך אותו שטח. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון, אשר נדחתה אף היא. 6. ביום 3.10.02 הגישה התובעת לביהמ"ש השלום בצפת תביעה לסילוק ידם של הקונים מהשטח שלטענתה כלל לא שועבד לטובת הנתבע 3, אולם תביעתה נדחתה. 7. ביום 16.2.04 הגישה התובעת תובענה זו, על דרך המרצת פתיחה נגד הנתבע 3, הקונים - נתבעים 1 ו- 2 והמינהל - נתבע 4, בה עתרה לסעד הצהרתי לפיו זכויות החכירה בנכס הממושכן שייכות לה ומכירתם לקונים נעשתה של כדין. הנתבע 3, הגיש מטעמו בקשה לסילוק התובענה על הסף, בטענה כי הסוגיות אשר הועלו במסגרת תובענה זו, נדונו לגופן ונדחו אחת לאחת ע"י מספר ערכאות שיפוטיות, באופן המקים השתק עילה. בהחלטתי נדחתה הבקשה. קבעתי, כי החלטת ראש ההוצאה לפועל הייתה מנהלית ולא שיפוטית, ומשכך, החלטותיו אינן יכולות להוות מעשה בית דין. עוד קבעתי, כי מאחר שלתובעת לא ניתנה הזדמנות מלאה והוגנת לטעון טיעוניה ולהביא ראיותיה, כפי שהיה הדבר אילו חלו על הדיון בפני ראש ההוצאה לפועל סדרי הדין הנוהגים בהליך שיפוטי בפני ביהמ"ש, לכן אין זה ראוי כי ההכרעות שניתנו שם יחסמו את דרכה לערכאות. עוד נקבע, כי העובדה שאותן שאלות נדונו לגופן לאחר מכן גם בפני ביהמ"ש המחוזי אינה מביאה לשינוי במהות ההכרעה ובדרכיה, מאחר שהדבר נעשה במסגרת בחינה של ערכאת הערעור את החלטת ראש ההוצאה לפועל. על החלטתי זו, הגיש הנתבע 3 ערעור לביהמ"ש העליון, אך ערעורו נדחה. 8. ביום 18.09.07 בהסכמת הצדדים, מונה מר אמנון בצלאלי, כמומחה מטעם ביהמ"ש לבחינת החתימה אשר נחתמה על הפניית החברה המשכנת למינהל לשם חתימת חוזה חכירה ביחס לנכס, עם הנתבע 6 - ישראל פינקלשטיין. מר אמנון בצלאלי קבע כי החתימה שמופיעה על גב ההפניה, איננה חתימתו של מר מנחם פינקלשטיין- מנהל הנתבעת 5. הצדדים הסכימו לקבל את חוות דעתו של מר בצלאלי, בלא חקירתו. מכאן שאין מחלוקת בין הצדדים כי חתימתו של מנחם פינקלשטיין על גבי ההפניה למינהל זוייפה. 9. ביום 16.09.08 מונה, בהסכמת הצדדים, מר דוד טיגרמן, כמומחה מטעם ביהמ"ש, כדי לחוות דעה בשאלה מה היה מצב הנכסים (נשוא הדיון), חלוקתם, בעת ביצוע העסקאות השונות. ממצאי חוות הדעת שערך המהנדס והשמאי- מר דוד טיגרמן: על פי חוות דעתו, נמסרו לידיו שני תשריטים, ובהם שתי גרסאות המפרטות את היחידות נשוא ההתדיינות כאן (התשריט הוכן לצורך רישום בית משותף). גרסה אחת לפיה האולם על כל מרכיביו מהווה יחידה אחת. גרסה שנייה לפיה האולם מחולק ל-2 יחידות נפרדות מסומנות 1 ו- 1'. הגרסה השנייה שבתשריט יוצרת עיוותים בשימוש של יחידה 1', שכן הכניסה אליה כרוכה במעבר דרך הצמדה א' של יחידה 1. חוזי החכירה שנערכו עם מינהל מקרקעי ישראל ביחס לשטחי האולם, נערכו לפי הגרסה השנייה של התשריט (כולל מגבלות השימוש הקיימות בתשריטים אלו). ביחס לזכויות ביחידה 1' ניתנה ע"י מינהל מקרקעי ישראל ביום 28.5.98 התחייבות לרישום משכנתא. יחידה 1' נמכרה בהליך של כינוס נכסים ע"י כונס הנכסים יעקב ריבנוביץ בהסתמך על שומה של שמאי המקרקעין מרדכי זייד מיום 7.9.01. השמאי זייד אשר לא מצא תשריטים בתיק המינהל אותו בדק, שגה בזיהוי הנכס וייחס שטח של 16 מ"ר בקומת הקרקע של הבניין אשר שימש כניסה בפועל ליחידה 1, כחלק מהממכר, בעוד למעשה הוא מהווה הצמדה ליחידה 1 שבבניין. עיקר טענות התובעת: 1. הנכס אינו רשום במרשם המקרקעין, אלא ברישומי החברה המשכת ובתיקי המינהל. לפיכך אין להחיל את סעיף 10 לחוק המקרקעין, ו/או לפרשו בצמצום (הפנה רע"א 2267/95 היועמ"ש במשרד האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, ). לפיכך, אין מקום לאמץ את תקנת השוק במקרה זה (הפנה: ע"א 842/79 נס נ' גולדה, ). 2. המינהל לא הצליח להציג ראיה כלשהי כגון מפה, תשריט אסמכתא, או כל מסמך אחר, ממנו ניתן ללמוד על מקור זכויות התובעת, מועד רישומן, היקפן ושטחן. מכאן אנו למדים כי הבדיקות שנערכו לפני הממכר לנתבעים 1 ו-2, ובהסתמך על רישומים שאינם יכולים להוות רישומים המבססים עילה עפ"י דיני תקנת השוק. 3. על הנתבעים 1 ו-2, הנטל לבדוק ברישומי המינהל ובתשריטים הרלוונטיים, האם הזכויות שרכשו באשר לנכס, רשומות על שם אדם אחר. בדיקה פשוטה הייתה מעלה כי התובעת רשומה זה מכבר כבעלת זכות החכירה בנכס נשוא התביעה. לכן, לא עמדו בחובת תום הלב הנדרשת. 4. התנהגותם, התנהלותם ופעולותיהם של הנתבעים 1 ו-2, נגועות בחוסר תום לב קיצוני אלא גם באי ניקיון כפיים מהותי. הנתבעים ידעו אודות זכויותיה של התובעת בנכס, משום שניהלו עימה משא ומתן לצורך השכרת הנכס, אשר הגיע עד לכדי עריכת טיוטת הסכם שכירות. התובעת הודיעה לנתבע 1 במכתבה מיום 27.12.01, כי תינתן לו, במסגרת הסכם שכירות, האפשרות להחזיק רק בחלק מהמושכר ולא בחצרים (כל זאת כ-4 חודשים לפני חתימת ההסכם למכירת הנכס). 5. דרישת תום הלב בסעיף 10, כוללת בחובה תום לב סובייקטיבי ואובייקטיבי. בנכס הרשום בחברה משכנת, כמו במקרה זה, מוטלת על הבנק חובה כפולה ומוכפלת לבחון היטב את הזכויות בנכס, על מנת לעמוד בדרישת תום הלב האובייקטיבית. בדיקה בסיסית בנכס עצמו הייתה מגלה, כי הנכס ששועבד אינו הנכס שנמכר במסגרת כינוס הנכסים. נציגי הבנק והשמאים שביקרו במקום, הבחינו בכך שמדובר בחלק מנכס, המהווה כניסה לנכס וכי הפיצול אינו כחוק. חרף זאת, אפשר הבנק את המשכון. משכך, לא עמד הבנק בדרישת תום הלב הסובייקטיבי. 6. מר טיגרמן, המומחה מטעם ביהמ"ש, קבע כי השמאי מטעם הבנק שגה כאשר התייחס לחלקים המקבילים במפלס הקרקע כחלק מהממכר (עמ' 9 לחוות הדעת, פסקה 7). 7. אין מקום להחיל במקרה זה את סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח-1968 הואיל ונפלו פגמים חמורים בהליך המכירה והקונים ידעו, עובר לקבלת האישור, כי בעסקת המכר נפלו פגמים. לפיכך, ועל אף אישור המכירה בידי ראש ההוצאה לפועל, יש לבטלה. עיקר טענות הנתבעים 1 ו-2: 1. טענת התובעת לזיוף ההפניה הנוספת, אין בה כדי לסייע לה הואיל וטענה זו התיישנה, יש לדחותה גם בשל השיהוי הרב בהעלאתה. 2. יש לדחות את התובענה בהעדר עילה הואיל וטענות התובעת בכתב התביעה מעלות עילה לתביעה כספית ולא לסעד הצהרתי. הנתבעים רכשו את הנכס בתמורה ובתום לב באמצעות לשכת ההוצל"פ, ועל כן אין מקום לבטל את מכירת הנכס. 3. טענות התובעת נבחנו הן ע"י ראש ההוצל"פ והן ע"י ערכאות שיפוטיות ונדחו, הדבר מהווה מעשה בית דין וחוסם את התובעת בתביעה זו. 4. שטח הכניסה לנכס מצוי במפלס רחוב ירושלים והינו בבעלותם הבלעדית בהיותו חלק מהנכס שרכשו. לחלק הנכס של הנתבעים כניסה נפרדת מזו של התובעת. לחלק אשר בבעלות התובעת כניסה נפרדת מהחזית המזרחית של הבניין. חלק זה (המהווה חלק מאולם שמחות) מושכר לצד שלישי, דבר אשר מוכיח כי לתובעת גישה חופשית לחלק ששייך לה. 5. מומחה מטעם ביהמ"ש, מר טיגרמן, אישר בחוות דעתו כי שמאי הבנק צדק בקביעתו לפיה הנכס המשועבד הינו בשטח של 167 מטר (היינו, כולל 16 מ' בקומת הכניסה). 6. חרף העובדה, כי הנכס שרכשו הנתבעים אינו בגדר מקרקעין מוסדרים, הרי שיש להחיל על רכישתם את אותם העקרונות הקבועים בסעיף 10 לחוק המקרקעין, הואיל ומקום רישום המקרקעין הינו עניין פורמאלי בלבד (ראה: ה"פ 432/04 רזן נ' שקדי, ). 7. הנתבעים פעלו בתום לב מלא לאורך כל הדרך, ואין מקום לחלוק על כך, בפרט מאחר ורכשו את הנכס באמצעות באמצעות לשכת ההוצל"פ, אשר מהווה ערכאה שיפוטית שיש ליתן בה אמון. עיקר טענות הנתבע 3: 1. זכויות התובעת אינן קשורות לזכויות ישראל פינקלשטיין בנכס הממושכן. עסקינן בשני נכסים נפרדים ושונים - האחד, נכס מקרקעין בשטח של 167.8 מ"ר ברח' ירושלים 91/א/1 בצפת, הידוע כיחידה מס' 1/א', והשני, נכס מקרקעין בשטח של 395 מ"ר ברח' ירושלים 91/1 הידוע כיחידה מס' 1. ביחס לכל אחד מנכסים אלה הוצאו הפניות שונות למינהל מאת החברה המשכנת, נחתמו הסכמי חכירה שונים עם המינהל ובהתאם לכך נפתחו תיקי מינהל שונים. 2. הסכם החכירה הלכאורי (נספח "ב" לתצהיר התובעת) ואישור הזכויות מיום 25.04.02 (נספח "ד" לתצהיר התובעת) עליהם מבססת התובעת טענתה כי לנכס שבבעלותה הוצמדו הגלריה בשטח של 149 מ"ר והמבואה בשטח של 67 מ"ר, אינם משקפים את זכויותיה האמיתיות של התובעת בנכס, כפי שהיו רשומות במינהל במועד משכון זכויותיו של ישראל פינקלשטיין בנכס לטובת הבנק. כונס הנכסים מסר בתצהירו, כי הסכם החכירה המקורי והאמיתי אשר נחתם בין התובעת למינהל-אותו הסכם חכירה אשר היה בתוקף במועד משכון זכויותיו של ישראל פינקלשטיין לבנק, הינו הסכם החכירה שנחתם ביום 20.02.95, בהתאם למכתב ההפניה שניתן לתובעת ע"י החברה המשכנת. בהתאם להסכם זה נרשמה התובעת כבעלת זכויות בנכס המסומן בתשריט כיחידה מס' 1 בשטח של 395 מ"ר בלבד, ללא הצמדות של שטחים נוספים. מכאן ברור כי חוות דעתו של השמאי נחום פרמינגר ומסקנתו לפיה, הנכס הממושכן הינו חלק מהשטח שהוצמד לאולם האירועים מוטעית מעיקרא. חוות דעתו זו מסתמכת ומתבססת על "חוזה חכירה לכאורי" שנערך בשנת 2002, ואינו תואם כלל את זכויות התובעת בנכס, כפי שמצוינות בחוזה החכירה המקורי משנת 95'. 3. טענת התובעת כי החברה המשכנת לא מסרה לישראל פינקלשטיין הפניה למינהל לשם חתימה על חוזה חכירה וכי מעולם לא נחתמה על ידה הפניה כלשהי לאחר מלבד התובעת, הינה מחוסרת כל בסיס, כפי שעולה מתצהיר כונס הנכסים, בו הצהיר כי מהמסמכים שהיו בפניו עולה, כי עוד ביום 1.1.95 הוציאה החברה המשכנת שתי הפניות נפרדות המיועדות להעברת הזכויות במינהל. 4. טענת התובעת כי אין זהות בין הנכס שהזכויות בו שייכות לישראל פינקלשטיין ובין הנכס שמושכן לטובת הבנק, הינה מחוסרת כל בסיס. שטר המשכון מלמדינו, כי תיאור הנכס הממושכן זהה לחלוטין לתיאור הנכס שבהסכם החכירה אשר נחתם עוד בשנת 95' בין ישראל פינקלשטיין לבין המינהל. 5. טענת התובעת כי הבנק מכר לנתבעים 1 ו-2 זכויות "עודפות"-שטח הכניסה לגלריה אשר למעשה הוא בבעלותה, הינה חסרת יסוד. הסכם החכירה המקורי שנחתם בין התובעת למינהל, ובהתאם לו נרשמה התובעת כבעלת זכויות של נכס המסומן כדירה מס' 1 בשטח של 395 מ"ר בלבד ללא הצמדות של שטחים נוספים כלשהם, על כן שטח הכניסה לגלריה אינו כלול בנכס שבבעלותם. 6. אשר לטענת התובעת לפיה כתוצאה ממכירת הנכס הממושכן לנתבעים 1 ו- 2, נוצר מצב בו, כביכול, אין כל אפשרות גישה לאולם אשר בבעלותה, ולכן אין באפשרותה להפעילו טענה זו משוללת. לנכס שנמצא בבעלות התובעת קיימת כניסה נפרדת מהחזית המזרחית של הבניין דרך גרם מדרגות בצידו המזרחי של הבניין (כך גם עולה מחוות דעתו של פרמינגר). לכן גם טענת התובעת לפיה נמנע ממנה לעשות שימוש כלשהו בנכס, הינה משוללת כל יסוד. כעולה מתצהיר כונס הנכסים, וכפי שעולה מפורשות מחוות דעתו של פרמינגר, התובעת עשתה שימוש באולם שבבעלותה. 7. השמאי טיגרמן הודה שחוות דעתו מבוססת על התשריטים שה"ה פינקלשטיין מסר לו ולא על המסמכים שהיו בתיק המינהל בזמן אמת ( עמ' 19 ש' 24- 26). השמאי טיגרמן העדיף, את שתי הגרסאות על פי אותם תשריטים, על חוזי החכירה שהיו מצויים בתיק המינהל, ואשר על יסודם ניתן ע"י המינהל אישור על מצב הזכויות בנכס, וכן התחייבות לרישום משכנתא. מסמכים אלה מטעם המינהל שימשו יסוד להכנת חוות הדעת של השמאי זייד בטרם המכירה. השמאי טיגרמן ביקר בנכס פעם אחת בשנת 2009, לא היה בידיו כל מידע על מצבו של הנכס בשנות התשעים. טיגרמן אף הודה בחקירתו ביחס לשמאי זייד כי "השמאי בעיקרון פעל נכון" וכי "השמאי צדק שהוא הסתמך על כך שהנכס המשועבד מהמינהל הוא בסך 167 מ"ר" (עמ' 22 ש' 4- 8). די באלה כדי לבטל הסתמכותו של טיגרמן על אותם שני תשריטים עלומים. 8. הלכה היא כי הליך מכר שאושר יבוטל רק במקרים חריגים ונדירים ביותר. קל וחומר במקרה זה בו אושר המכר לפני שנים רבות. הנתבעים 1 ו-2 רכשו את הנכס כדין עפ"י החלטות חלוטות. 9. לחילופין נטען, כי אף אם היו מתגלים פגמים מהותיים במכירת הנכס, הרי זכויותיהם הקנייניות של הבנק ושל הרוכשים- הנתבעים 1 ו-2, גוברות על זכות התובעת. הבנק שהיה בעל המשכון בנכס וכך גם הרוכשים הבאים מטעמו, מתגברים על הטענה כי נפל פגם בקניין לאחר שנתקיימו נסיבות המצמיחות את כללי "תקנת השוק" כפי שנקבע בספרה של נינה זלצמן ועופר גרוסקופף. ניתן להקיש הן מההוראה הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר והן מסעיף 12 לחוק המיטלטלין, כי הכלל הוא שהראשון בזמן עדיף, אלא אם כן, הזכאי המאוחר עמד בשלושה תנאים בסיסיים: תום לב, תמורה ושכלול הקניין. בענייננו, דרישת השכלול מתקיימת שכן הבנק רשם את השעבוד במרשם המשכונות, בכך השתכללה זכותו הקניינית. אשר לדרישת תום הלב, גם זו מתקיימת, שכן הבנק ערך בדיקות בדבר מצב הזכויות בנכס כמתחייב. אשר ליסוד התמורה- הבנק נתן הלוואה לפינקלשטיין, בגינה נרשם השעבוד. מכאן, כי בתחרות בין צד ג'- התובעת, לבין הבנק אשר רכש שעבוד בשלב מאוחר יותר והרוכשים (הנתבעים 1 ו-2), שרכשו את הנכס במסגרת הליך הכינוס שאושר ע"י ראש ההוצאה לפועל, זכויותיהם של הבנק והנתבעים 1 ו-2 גוברות, בהיותם האחרונים בזמן שהשלימו את שכלול העסקה בעודם בתום לב ובתמורה. 10. עוד נטען, כי הבנק הסתמך על רישומי המינהל ועל המידע המצוי שם, ואין לזקוף זאת לחובתו או לחובת הרוכשים. לפיכך ברור, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח תביעתה הקניינית, ולפיכך יש להורות על דחיית התביעה. עיקר טענות הנתבע 4: 1. נתבע 4 (להלן ייקרא "המינהל"), הצטרף לכל טענות הבנק - נתבע 3 בסיכומיו, למעט טענות ספציפיות שנטענו כלפיו בכתבי הטענות. 2. שתי היחידות נשוא התובענה רשומות בספרי המינהל ומזוהות האחת - יחידה 91/1 בשטח 395 מ"ר, והשניה יחידה א/1/ 91 בשטח של 167 מ"ר. ניהול הזכויות בנכס כולו לרבות עריכת תשריטים, נעשה על ידי החברה המשכנת אשר מפנה את בעלי הזכויות למנהל, לצורך חתימת הסכמי חכירה. החברה המשכנת הינה גוף מאכלס ובאחריותה להפנות חוכרים למינהל, לנהל ולרשום זכויות החוכרים בלשכת רישום המקרקעין ולבצע את כל הפעולות לשם כך, כולל רישום בית משותף. 3. זכויות החכירה ביחידה 91/1 רשומה אצל המנהל על שם התובעת על פי הפניה של החברה המשכנת מיום 1/1/95, הסכם חכירה נחתם על בסיס הפניה זו ביום 20/2/95, בלא שפורטו בו כל מרכיביו (נספח ב' לתצהיר המינהל). זכות החכירה ביחידה א/1/ 91, נרשמה במינהל על שם נתבע 6, על פי פניה של החברה המשכנת מיום 1/1/95, על פיה נחתם עימו הסכם חכירה (נספח ד' לתצהיר המינהל). בתיק המינהל הפניות נוספות ביחס ליחידות אחרות בבניין. ביחס לכל יחידה נפתח תיק מינהל נפרד. 4. במינהל שני תיקים נפרדים ושונים ביחס לשני הנכסים שבמחלוקת. לא נפל כל פגם באופן בו טיפל המינהל בהפניות החברה המשכנת. גם באשר לטענה כי חתימתו של מנחם פינקלשטיין על גבי הפניה נוספת זו זויפה, איננה רלוונטית כלפי המינהל, שכן גם אם היא נכונה עובדתית לא היה למינהל כל אפשרות בזמן אמת לחשוד בכך או לדעת זאת. בפרט לאור העובדה שהחברה המשכנת בענייננו הינה שותפות רשומה של שני האחים ישראל ומנחם פינקלשטיין (ראה מש/3 לתצהיר הבנק) ושניהם מורשי חתימה. 5. לאחר שמונה כונס הנכסים ביחס ליחידה א/1/ 91, התבקש המינהל על ידי החברה המשכנת לעדכן את מרכיבי היחידה 91/1 על ידי הוספת גלריה ומחסן מבוא לשטח ושרותים, ובהתאם לכך נחתם עם התובע הסכם חכירה מעודכן אשר הינו נעדר תאריך, על אף שבהסכם שצורף כנספח א' - 1 לכתב התביעה צויין תאריך בכתב יד 20/2/95. להדגיש, כי בשונה מתאריך זה מופיע על הסכם החכירה שבתיק המינהל, בתחתית העמוד מודפס תאריך 6/1/02, שהינו התאריך שבו נחתם ההסכם המעודכן על ידי המינהל. 6. על אף שהנתבעים - הרוכשים, נרשמו בתיק המינהל כחוכרים ביחס ליחידה א/1/ 91 כבר בשנת 18/4/02, לא נשמעה כל טענה מטעם התובע בדבר הקצאה כפולה כביכול. 7. כל טענה שיש לתובעת בדבר הקצאה כפולה עליה להפנות כלפי האחראית לה - החברה המשכנת. יש לדחות התובענה. עיקרי טענות הנתבע 5 - צד שלישי מס' 1: 1. נתבע מס' 5 (להלן: "מנחם פינקלשטיין"), לא חתם מעולם על טופס ההפניה למ"מ - נספח ב (1) לכתב ההגנה מטעם המינהל (להלן: "טופס ההפניה הנוסף"), אלא שחתימתו על מסמך זה זוייפה - כך על פי חוות דעת המומחה שמונה על ידי בית המשפט. מכאן שמנחם פינקלשטיין לא היה מעורב בעריכתו. 2. על פי חוות הדעת של המהנדס פרמינגר, קיימת חפיפה בין שני חוזי החכירה, כך שהמינהל החכיר חלקים מהנכס לשני אנשים שונים. לנכס שהוכחר על ידי המינהל לישראל פינקלשטיין - הנתבע 6, לא קיימת כניסה עצמאית מהרחוב - כך גם על פי חוות הדעת של השמאי מטעם הבנק זייד מיום 2/7/98. מכאן שהקונים - הנתבעים 1 ו- 2, פלשו לחלק הנכס של התובעת אשר מאפשר כניסה נפרדת. כך גם עולה מחוות הדעת של המהנדס אשר מונה מטעם בית המשפט - טיגרמן, המאשר כי חוזי החכירה סותרים זה את זה. 3. מנחם פינקלשטיין שהיה הקבלן שבנה את הבנין ומכר לתובעת אולם ומטבח וכן חדר קירור, חדר הלבשה, ושירותים בשטח כולל של 395 מ"ר, ובנוסף לכך הוצמדו שטחים הכוללים כניסה בשטח של 66.5 מ"ר, חדר חשמל בשטח של 7.5 מ"ר, יציע שירותים בשטח של 149.2 מ"ר וחמסן בשטח של 18.6 מ"ר, כמפורט בהסכם המכר. על פי ההפניה הנוספת, אשר חתימתו עליה זוייפה, נמכר היציע והמחסן בשטח כולל של 167.8 מ"ר, כפי שעלה מנספח ב - 2 לכתב הגנת המינהל, המכיל את שטח היציע 149.2 מ"ר והמחסן 18.6 מ"ר, שטח זה שייך לתובעת למרות זאת המינהל החכיר אותו לישראל - הנתבע 6. 4. חוזי החכירה עם המינהל מפנים לתרשימים אשר לא צורפו לחוזים ואינם תיקי המינהל. 5. הגנת סעיף 34 א' לחוק המכר תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק המכר") איננה נטולת סייגים. סייגים אלה נקבעו בפסיקה. שם נקבע, כי ידיעת הקונה על פגמים המהותיים שנפלו בעסקת המכר, מהווה עילה לביטול העסקה. הואיל ועסקת המכר בין הבנק לנתבעים 1 ו- 2, טרם נרשמה ובשל כך הם נעדרים זכויות קנייניות (כטענת הבנק). לפיכך חל בעניינם סעיף 10 לחוק המקרקעין. גם על פי גישה זו עסקת המכר ניתנת לביטול אם נעשתה בחוסר תום לב של הרוכשים. 6. חוסר תום לב הרוכשים מתבטא בכך שהם ידעו כי אין כניסה נפרדת לנכס שנמכר להם אלא, דרך השטח שבבעלות התובעת. ודעתם זו מבוססת על כך שהם שכרו את המרתף כולו על כל חלקיו לרבות היציע שבמחלוקת. בפרט כאשר קיבלו מהתובעת אישור להיכנס למושכר ולצאת מנו במהלך תקופת השכירות (מכתב התובעת מיום 27/2/01 שצורף לכתב התביעה). מכאן שאינם יכולים לחסות בהגנת סעיף 34 א' לחוק המכר. 7. הבנק הממשכן הסתמך על אישור הזכויות שמסר המינהל ביחס לנכס אלא שבטופס אישור הזכויות של ממ"י נכתב, כי המידע שבמסמך זה אינו מתייחס לרישומים שאינם מתנהלים במינהל, לרבות בחברה המשכנת, ומתייחס אך ורק לאלה הרשומות בתיק המינהל (צורף לסיכומים וסומן מש/1). על אותו אישור הסתמכו גם הרוכשים. השמאי זייד כתב בחוות דעתו, כי המינהל הפנה אותו לחברה המשכנת, לפיכך היה על מי שמבקש למכור נכס לפנות לחברה המשכנת. זאת לא עשו הבנק והרוכשים, אילו היה מי מהמעורבים במכר טורח לפנות למנחם פינקלשטיין שהינו מנהל החברה המשכנת, היתה נחסכת הטעות. אלא שכל העוסקים במלאכה העדיפו "לעצום עיניים". לפיכך יש להשיב הנכס הנמכר לתובעת ולבטל המכר. טענות הנתבע 6 הנתבע 6, לא ראה לנכון להגיש את סיכום טיעוניו על אף ארכות רבות שניתנו לו. סיכומי הנתבע 5/ צד שלישי הוגשו כבר ביום 1/2/11, סיכומי המינהל - נתבע 4/המודיע הוגשו כבר ביום 17/1/11, סיכומי בנק לאומי נתבע מס' 3 הוגשו עוד הרבה קודם לכן. משלא הוגשו סיכומי הנתבע 6, פנתה עו"ד קטי חן מלשכתי אל עוה"ד אקשטיין טלפונית ביום 7/2/11 לברר מדוע לא הוגשו הסיכומים. בתשובתו של עוה"ד אקשטיין נטען, כי לא נתקבלו אצלו סיכומי הצדדים אשר הוגשו חודשים רבים קודם לכן (סיכומי התובעת וסיכומי הנתבעים 1 ו- 2). לפיכך, נשלחו אליו כבר באותו יום בפקסמיליה כל הסיכומים וניתנה לו ארכה להגשת סיכומיו לפחות למשך 30 יום. אלא שסיכומים אלה לא הוגשו. על כן התקשרה מזכירות בית המשפט למשרדו לבירור מדוע, בתשובה הודיע, כי בשל כך שעבר משרד יגיש סיכומיו בתוך שבוע. למרות זאת סיכומים אלה לא הוגשו, לפיכך ניתנה החלטתי ביום 13/3/11, לפיה במידה וסיכומיו לא יוגשו עד ליום 20/3/11, ייראה כמוותר על סיכומיו (ראה החלטתי מיום 13/3/11). סיכומיו לא הוגשו ולפנים משורת הדין נתבקשה המזכירות לשוב ולברר מדוע, ובתשובה טען שיגישם בתוך שבוע ימים. סיכומים אלה לא הוגשו עד עצם היום הזה. לא ניתן להמשיך ולהמתין לסיכומים תקופה כה ארוכה, שהרי יש בכך משום זלזול בהחלטות בית המשפט וכן משום גרימת עינוי דין לצדדים. לפיכך אני רואה את הנתבע 6 כמי שמוותר על סיכומיו. דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את המסמכים שהוצגו בפני, וכתבי הטענות ושקילת טענות הצדדים בסיכומיהם, לרבות בחינה מעמיקה של חוות דעת השמאי שמונה מטעם בית המשפט (מר דוד טיגרמן), דעתי היא כי דין התביעה להידחות, מהנימוקים להלן. להלן אבחן את טענות התובעת ביחס לנתבעים השונים: א. הנתבעים 1 ו-2 וכן טענות התובעת כלפי נתבעת 4 כולל טענות הנתבע 5: טענת התובעת לפיה לא יחול במקרה זה סעיף 10 לחוק המקרקעין בשל כך שהנכס אינו רשום במרשם המקרקעין אלא, אצל המינהל והחברה המשכנת, דינה להידחות. סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כדלקמן: "מי שרוכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא נכון". סעיף 1 לחוק המקרקעין קובע כך: "בחוק זה, "רישום" - רישום בפנקסי המקרקעין המתנהלים לפי חוק זה או התקנות על פיו". מכאן ראוי לאמר, כי רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין הינו תנאי לתחולה לתקנת השוק במקרקעין על פי סעיף 10 הנ"ל. מכאן עלינו לבחון מה משמעותו המשפטית של הרישום במינהל מקרקעי ישראל? בע"א 954/93 חממה חג'בי נ' ברכה בן יונה, פ"ד נ(1), 417, 420- 421, אמר כב' השופט צבי טל את דעתו בעניין זה, ואלה דבריו: אני מבקש להעיר, שאין הדעת נוחה מן המצב החוקי, שזכות במקרקעין הרשומה בפנקסי מינהל מקרקעי ישראל אינה נחשבת כרשומה לעניין סעיף 7 בחוק המקרקעין. מן המפורסמות שרבבות אלפי ישראל אין דירותיהם רשומות אלא במינהל, וגם כל הדיספוזיציות בהן אינן רשומות אלא שם. במצב המשפטי הקיים, נוצרת אי-ודאות בדבר זכויותיהם של רוכשי דירות כאלה, מחמת חובותיהם של המוכרים או פשיטת-רגלם או פירוקם. כך נוצר מצב אנומלי, שזכויות לא רשומות במקרקעין נדונו כ"מיטלטלין", לפי סעיף 13(א) לחוק המיטלטלין, תשל"א- .1971והרי כל עיקרו של סעיף 7האמור לא בא אלא כדי להסיר ספקות ואי-ודאות. נראה לי שמן הראוי כי הרשות המחוקקת תיתן דעתה על המצב ותשקול שמא מן הראוי להתקין שרישום במינהל כמוהו כרישום בלשכת רישום המקרקעין, וזאת כאשר לא ניתן לרשום את הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. סוף סוף המינהל הוא גוף סטטוטורי המופקד על ניהול מקרקעי המדינה שרישומיו מהימנים, ועל פיהם מתנהלים בעלי הזכויות. מתן תוקף חוקי לרישומים אלה רק יועיל ליציבות ולוודאות הכלכלית". אין לי אלא להצטרף בכל הכבוד והענווה לדברים מאלפים אלה של כב' השופט צבי טל. מן המפורסמות הוא, כי מרבית המקרקעין במדינה הינם מקרקעי מינהל ורשומים בספרי המינהל ו/או חברות המשכנות, ולא במרשם המקרקעין. על כן ראוי הוא, כי הרשות המחוקקת תבצע תיקון לחוק המקרקעין ותקבע כי רישום במינהל מקרקעי ישראל כמוהו כרישום בלשכת רישום במקרקעין ועל ידי כך יהיה הרישום במינהל תקין וראוי ויתנהל כרישום כדין. ב. צודקת התובעת בטענתה לפיה, על מנת להחיל את תקנת השוק במקרקעין, הרישום הנדרש הינו רישום בפנקסי המקרקעין. אלא שבענייננו, יש ליתן משקל רב לכך שהנתבעים 1 ו-2 רכשו את הנכס בהליכי מכירה שנתבצעו על ידי לשכת ההוצאה לפועל, המהווה רשות עפ"י דין. סעיף 34א לחוק המכר, התשכ"ח-1968, קובע כך: "נמכר נכס על ידי בית-משפט, לשכת הוצאה לפועל או רשות אחרת על פי דין, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס, חוץ מזכות שלפי תנאי המכירה אינה מתבטלת ומזכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי". בענייננו ברור כי הנתבעים 1 ו-2 ו - 3, סמכו ידיהם גם על ההפניה מאת החברה המשכנת למינהל, לפיה ישראל פינקלשטיין הינו בעל זכות חכירה בנכס, וכן על רישומם של חוזי החכירה במינהל, לפיהם ישראל פינקלשטיין הינו הבעלים של שטח בסך 167.8 מ"ר, ואילו התובעת הינה הבעלים של שטח בסך 395 מ"ר. מכאן ברור, כי הנתבעים פעלו בתום לב שעה שרכשו את הנכס על פי הליכי מכירה ולאחר קבלת חוות דעת שמאית, בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה. הנתבעים 1 ו-2 שילמו את מלוא התמורה עבור הנכס, נהגו בתום לב ולא יכולים היו לדעת כי ההפניה מאת החברה המשכנת למינהל זויפה, ואין לזקוף זאת לחובתם. באשר לתום הלב של רוכש כזה, נקבע בע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' סונדרס, פ"ד נו(6) 832 נקבע כי: "המבחן לתום-הלב הוא סובייקטיבי...כלומר, תום-הלב נבחן על-פי ידיעותיו בפועל של הרוכש, ולא על-פי מה שהיה צריך לדעת לפי המבחן החיצוני של האדם הסביר". (ראה גם מיגל דויטש קניין, כרך א', תשנ"ז-1997, בעמ' 127). אין כל ספק בחשיבותה המכרעת של ההגנה על קונה אשר פעל בתום לב, כאשר ביקש לרכוש זכויות בממכר. הגנה זו על הקונה, משרתת שיקולים שבמדיניות משפטית, לפיהם יש לעודד קונים פוטנציאליים להשתתף במכירות פומביות במסגרת הליכי מכירה בדרך של הוצאה לפועל. עמד על כך ביהמ"ש העליון בע"א 555/71 אמסטרדמר נ' מוסקוביץ, פ"ד כו(1) 793, 800: "מטרת חוק ההוצאה-לפועל, תשכ"ז-1967, והתקנות שהותקנו לפיו היא - להחיש ולפשט את הליכי ההוצאה-לפועל. סחבת בהליכים אלה מעודדת אי-קיום התחייבויות ופוגעת ללא צדק בנושים... טובת החייבים שנכסיהם מוצעים למכירה פומבית דורשת, שמציעים רבים ישתתפו במכירה, כדי שיציעו מחירים שאינם נופלים מהשווי של הנכס. דבר זה לא יושג, אלא אם המציע יידע, שתוך זמן קצר יוברר, אם הוא זכה בנכס, והוא לא יהיה צפוי לאחר מכן לסכנה, שהמכירה תבוטל". בענייננו אין מקום לקבל הטענה כאילו פעלו הנתבעים שלא בתום לב רק בשל כך שלא פנו לספרי המינהל לבחון עניין הרישום. דומה כי די בכך שסמכו ידיהם על ההפניה של החברה המשכנת ועל אישוריהם של הרשויות, כפי שאלה נמסרו במהלך הליכי המכירה בהוצאה לפועל, וכן אישור המוציא לפועל. כן יש לדחות טענת התובעת והנתבע 5, כי הנתבעים 1 ו- 2, ידעו על כך שהכניסה לנכס שרכשו איננה שייכת להם אלא, לתובעת באשר טענה זו כלל לא הוכחה. יודגש, כי בעוד התובעת טענה כי נוהל בינה לבין הנתבעים 1 ו- 2, מו"מ לשם רכישת הנכס אשר הגיע עד כדי טיוטת הסכם, הרי שהנתבע 5 - בעלה, טען כי הנכס הושכר לנתבעים שנים הרבה ומכאן ידיעתם. לפיכך, יש לקבוע כי הנתבעים 1 ו- 2, לא ידעו על טענת התובעת, כי הכניסה לנכס שייכת לה ואיננה חלק מהמכר. לאור האמור, לא מצאתי מקום לבטל את עסקת המכר בין הנתבעים לבין כונס הנכסים, אשר אושרה ע"י ראש ההוצל"פ כדין. הזכויות בנכס נשוא הדיון. נרכשו על ידי הנתבעים כדין ושייכות להם, ואין לתובעת עילת תביעה כלשהי נגד הנתבעים. ג. טענות התובעת כנגד הנתבע 3 (הבנק): התובעת טוענת, כי בנכס הרשום בחברה משכנת, כמו במקרה זה, הייתה מוטלת חובה כפולה ומיוחדת על הבנק, לבחון היטב את רישום הזכויות בנכס, על מנת לעמוד בדרישת תום הלב האובייקטיבית. בדיקה בסיסית ופשוטה בנכס עצמו הייתה מוכיחה, כי הנכס ששועבד, אינו הנכס שנמכר במסגרת כינוס הנכסים. טענה זו דינה להידחות, הואיל ומסקנתי היא כי הבנק פעל כדין במסגרת תפקידו ובתום לב. בענייננו, פעל הבנק בתום לב בעת מימוש שטר המשכנתא. משכון זכויותיו של ישראל פינקלשטיין בנכס, ומכירתם לנתבעים 1 ו-2, נעשו על סמך המסמכים שסיפק המינהל - היינו, המסמכים שהיו ברשות המינהל, לרבות אישורי זכויות מהמינהל והתחייבות לרישום משכנתא אשר ניתנה לטובת הבנק על ידי המינהל, ביחס לזכויותיו של ישראל פינקלשטיין בנכס הממושכן. גם שמאי הבנק הסתמך על הרישומים במינהל ובהתאם לכך ערך שומה לנכס, לאחר שביקר במקום ובחן את הנכס גופו, כמפורט בחוות הדעת שהגיש ואשר על פיה פעל הבנק. לפיכך, ברור, כי הליך שעבוד זכויותיו של ישראל פינקלשטיין בנכס והן מכירתן נעשו בהסתמך על אישורי המינהל ומצגיו, אשר לא היה כל מקום לפקפק בהם. על חשיבות רישומים אלה ומהותם עמדתי כבר בפרק הקודם. הבנק לא ידע ולא יכול היה לדעת כי ההפניה למינהל זויפה. משכך, אין לראות בהסתמכותו על מצגי המינהל, משום חוסר תום לב מצידו. הסתמכות הבנק נעשתה על סמך מסמכים תקינים ותקפים המתנהלים כדין ופתוחים לציבור הרחב אשר גם הוא נסמך על הרישומים במינהל כנכונים ומשקפים נכונה את הזכויות. עוד יאמר, בניגוד לטענת התובעת, כי השמאי מטעם הבנק ביקר בנכס ופירט בחוות דעתו את כל אשר מצא בו. כך גם בסעיף 3 לחוות דעתו ציין: "בעת ביקור במשרדי ממ"י ביום 22.8.01, נראה כי נמצאו צילומי תיקי מינהל ללא תשריטים". חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מר טיגרמן: למעלה מן הדרוש, יאמר, כי מר טיגרמן ביקר בנכס עצמו וכן במשרדי העירייה, שנים מספר לאחר ביצוע המכירה בלשכת ההוצאה לפועל, ועוד שנים לאחר עריכת הסכם המשכנתא ועריכת חוות דעת המומחה מטעם הבנק. לפיכך, לא ניתן לדעת אילו מסמכים היו בנמצא בעת שמומחה הבנק ערך ביקור במקום. התובעת לא הביאה ראיות כלשהן המצביעות על כך ששמאי הבנק התעלם בשומתו ממסמכים שהיו קיימים באותה העת במשרדי המינהל או בעירייה או בכל מקום אחר. עוד אציין, כי מר טיגרמן בחקירתו בביהמ"ש נשאל האם חוות דעתו היתה שונה אם לא היו מונחים בפניו התשריטים, וכך השיב: "חוות דעתי בנויה על התשריטים". מכאן אתה למד ברורות, כי חוות דעתו היתה שונה אילו לא היו מונחים בפניו תשריטים אלה שאין איש יודע אמיתותם. לעניין זה נוסיף ונאמר, כי מר טיגרמן, בהגינותו, במהלך חקירתו הנגדית אישר כי חוות דעתו נתבססה על שני תשריטים אלה אשר נמסרו לו מטעם צד מעוניין (כמפורט בחוות הדעת). עוד אישר מר טיגרמן בחקירתו בפניי, כי תשריטים אלה, עליהם סמך את חוות דעתו, לא עברו ביקורת של גורם מוסמך כלשהו, גם לא מטעם המינהל, וכי תשריטים אלה אינם חתומים על ידי רשות כלשהי. (ראה עמ' 19-20 לפרוטוקול). עוד ציין מר טיגרמן, בהגינותו, בחוות דעתו בסעיף 4, כי התשריטים הוכנו על נייר שקוף, כתוב בדיו לשרטוט והניתן לשכפול בהעתקת אור. בנוסף נזכיר ונציין כי התשריטים נמסרו למר טיגרמן על ידי בנה של התובעת - האחד, והשני על ידי בעלה של התובעת, הרי שהם שניהם צדדים מעוניינים בהליך משפטי זה. עובדה זו, כשלעצמה, מעוררת שאלה בדבר האוטנתיות של תשריטים אלה. שאלות אלה והעובדה כי תשריטים אלה היו מצוים בידי בני משפחתה של התובעת, מסבירים גם מדוע לא נמצאו בתיקי העירייה המתאימים, והן לא נמצאו בתיקי המינהל, שעה שערך שמאי הבנק את חוות דעתו וביקר במקום. כאשר למדנו כי עיקר חוות דעתו של מר טיגרמן נתבססה על אותם תשריטים בלתי מהימנים, והואיל ולפי דבריו בחקירתו בפניי הוא סמך את עיקר חוות דעתו על תשריטים אלה, הרי שנשמטה למעשה הקרקע מתחת לחוות דעתו, בכל הקשור לתשריטים. מכל מקום אינני יכולה לסמוך על חוות דעתו, אלא על אשר ראה בפועל במקום הימצא הנכס בעת ביקורו שם. בפני שמאי הבנק לא היו תשריטים אלה, ולכן לא ניתן ולא ראוי ליתן משקל לחוות דעתו של מר טיגרמן, אשר ברור כי היא מתבססת על תשריטים אלה וכי ייתכן מאוד כי חוות דעתו היתה שונה לחלוטין באם רק הייתה ניתנת בתקופה שבה ניתנה חוות דעתו של שמאי הבנק, שאז לא היו תשריטים בנמצא. כמו כן, כפי שעולה מחוות דעתו של מר טיגרמן ומעדותו בפני, התשריטים עליהם סמך חוות דעתו לא עברו ביקורת של גורם מוסמך, גם לא של המינהל, וכן אינם חתומים ע"י רשות כלשהי (ראה עמ' 19- 20 לפרוטוקול). מר טיגרמן אף ציין בחוות דעתו (סעיף 4) כי התשריטים הוכנו ע"י נייר שקוף, כתוב בדיו לשרטוט וניתן לשכפול בהעתקות אור. העובדה כי התשריטים הועברו לידי מר טיגרמן, האחד ע"י בנה של התובעת, והשני ע"י בעלה של התובעת, מעוררים לאור הנסיבות, חשש באשר לאוטנטיות שלהם. מכל האמור, הרי שלא עלה בידי התובעת לבסס עילת תביעה כלשהי כנגד הבנק, ותביעתה כנגדו נדחית. מה גם שאין בטענותיה של התובעת כנגד הבנק כדי לשנות ממסקנתי כי הנכס נמכר כדין ומצמיח הגנת סעיף 34א לחוק המכר, כך שכל טענה נגד הבנק יכולה להיות טענה כספית בגין התרשלות, אשר כזו לא הוכחה בראיות שהובאו בפני. טענות התובעת כנגד הנתבע 4- מינהל מקרקעי ישראל: התובעת טוענת כי המינהל ביצע הקצאה כפולה, כאשר החכיר חלק מהנכס שהוחכר לה גם לנתבע 6, ובכך התרשל. המינהל טוען, כי פעל כדין, על פי הפניה של החברה המשכנת. ביחס לנכסים אלה נפתחו שני תיקים ונחתמו הסכמי חכירה שונים. לטענה, כי היה על המינהל לבדוק האם החתימה זוייפה, נאמר כי אין כל מקום לקבוע שהמינהל צריך היה לבדוק האם החתימה אוטנטית שמא לאו, בפרט כאשר מדובר בשותפות של שני אחים ישראל ומנחם פינקלשטיין אשר לשניהם זכות חתימה מחייבת. כפי שעולה אף ממסמכי השותפות אשר צורפו לסיכומי הבנק. מכל מקום שאלה זו אין בה כדי לשנות מן המסקנה כי המכר בוצע כדין וכי הוא ראוי להגנת סעיף 34 לחוק המכר. סיכום: הפועל היוצא של כל אשר נקבע מעלה, כי דין התביעה להידחות. כתוצאה מדחיית התובענה ברור, כי ההודעה לצדדי ג' 1 ו- 2, אין לה עוד כל בסיס והיא נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבעים כדלהלן: לנתבעים 1 ו- 2 יחד, סך של 7,000 ₪, ולנתבע 3 סך של 7,000 ₪, ולנתבע 4 סך של 7,000 ₪. אינני מחייבת התובעת בהוצאות הנתבעים 5 ו- 6, בנסיבות. ביטול עסקה (מקרקעין)חכירה