קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול שומה בגין חריגה מסמכות: 1. נימוקי הערעור הערעור הנוכחי הוגש על ידי המערערת על שומת עיסקאות אשר הוצאה לה לתקופה שבין 2007 ל- 2008. בערעור נאמר כי המשיב החליט לשום את המערערת כעוסק, חרף העובדה כי המערערת ערערה על החלטת המשיב לשנות את סיווגה ממלכ"ר לעוסק במסגרת ע"ש 1068/08 (להלן: "הערעור הראשון"). בערעור נאמר כי ביום 13.5.07 החליט המשיב לשנות את סיווג המערערת ולקבוע כי היא עוסק ולא מלכ"ר וזאת החל מיום 1.1.07. מסמכי שינוי הסיווג והנימוקים צורפו כנספח א' לכתב הערעור. במכתב המשיב באשר לשינוי הסיווג, נאמר כי על המערערת להירשם כעוסק מורשה בגין פעילות בהפעלת עגלות קפה, חנות מתנות ומזנונים אשר מוכרים מוצרים במחירי שוק. המערערת הגישה השגה על החלטה זו. ההשגה נדחתה ביום 18.2.08 ולאור זאת הוגש הערעור הראשון. במהלך חודש דצמבר 2008 הפיק המשיב שומת עיסקאות וטען כי בהתאם להחלטת שינוי הסיווג, הוחלט לחייב את המערערת במע"מ בגין השנים 2007 ו- 2008. המערערת השיגה על ההחלטה וההשגה נדחתה במאי 2009. אולם, ההחלטה לא הגיעה למערערת עד ליום 31.8.09. בהסכמת המשיב הוגש הערעור הנוכחי ביום 1.10.09. במסגרת הערעור שבפניי, חזרה המערערת והסבירה את פעילותה. המערערת ציינה כי התאגדה כאגודה אוטונומית עוד בשנות ה- 60 של המאה הקודמת. מטרות המערערת הן לאגד חברים הנכונים לתת עזרה, סיוע ושירות שאינו רפואי לחולים המאושפזים בבית החולים אסף הרופא. מרבית נימוקי הערעור מתייחסים לעניין שינוי הסיווג וחוזרים למעשה על טיעוניה של המערערת במסגרת הערעור הראשון. בישיבה אשר התקיימה בפניי ביום 25.2.10 הסכימו הצדדים כי שאלת הסיווג תידון במסגרת ע"ש 1068/08, וכי הצדדים יסכמו בפניי בכתב בעניין טענות המערערת באשר לסמכות המשיב להוצאת השומה לאחר הגשת הערעור הראשון, טענה אשר הועלתה על ידי המערערת במסגרת סעיפים 41-49 להודעת הערעור. בישיבת פשרה אשר התקיימה לאחר הגשת הסיכומים, ביום 17.1.11, הודיעה המערערת כי היא עומדת על טענותיה בעניין חוסר הסמכות. 2. טענות המערערת באשר לחוסר הסמכות המערערת טענה כי על פי הוראות סעיף 64 (ג) לחוק מס ערך מוסף תשל"ו - 1975 (להלן:"החוק"), לא היה המשיב רשאי למסור למערערת הודעה בדבר שומת עיסקאות לשנים 2007 ו- 2008, על בסיס הודעת שינוי הסיווג שהיא נשוא הערעור הראשון, בשעה שהערעור הראשון עודנו תלוי ועומד בפני בית משפט. המערערת היפנתה להוראות סעיף 64 (א) לחוק המאפשרות למי שנפגע מהחלטת המנהל, בין היתר על פי סעיף 58 לחוק הדן בשינוי סיווג, לערער בפני בית המשפט המחוזי תוך 30 יום וכן להוראת סעיף 64 (ג) הקובעת כי הגשת ערעור תעכב את ביצועה של החלטת המנהל. המערערת טענה כי משלא קבע בית משפט אחרת היה המשיב מנוע מלפעול בהתאם להחלטה לשנות את סיווג המערערת לעוסק - עד להכרעת בית המשפט בערעור הראשון. בהחלטת המשיב נאמר כי טיעון המערערת בדבר היותה מלכ"ר, אינו משנה את החלטת המנהל להפוך אותה לעוסק. לכן, היה עליה לנהוג בהתאם לאותה החלטה ולדווח על פיה עד להחלטת בית המשפט המחוזי בעניינה. המערערת הוסיפה וטענה כי המשיב פעל באופן מוחלט בניגוד להוראות החוק. לדברי המערערת, ניתן היה לעשות שימוש בזמן היקר אשר נדרש לשם הגשת הערעור לטובת מטרות המערערת לסייע לחולים ולמשפחותיהם. הסכום אותו נדרשת המערערת לשלם על פי השומה בסך של כ-560,000 ₪ הינו סכום גבוה, אשר נדרש לפעילותה היום יומית. 3. תשובת המשיב המשיב טען כי פעל אכן על פי הוראת סעיף 58 לחוק, כאשר שינה את סיווגה של המערערת ממלכ"ר לעוסק וכי הגשת הערעור על ההחלטה מעכבת את ביצועה. אולם, לטענת המשיב עיכוב הביצוע בא לידי ביטוי בכך שהמערערת איננה נדרשת, כל עוד הערעור תלוי ועומד, להוציא חשבוניות ולהגיש דוחות ולבצע פעולות נוספות הנדרשות על פי החוק מכל עוסק. עם זאת, נטען על ידי המשיב כי הוראת סעיף 64 (ג) לחוק איננה פוגעת בסמכותו של המשיב, לערוך למערערת שומת עיסקאות. די, לטענת המשיב, בהפנייה להוראות סעיף 77 (ב) לחוק הקובע כי הסמכות להוציא שומה מוגבלת לחמש שנים מיום לאחר הגשת הדוח אלא בנסיבות פליליות. הגשת ערעור על החלטת הסיווג איננה מאריכה למשיב את תקופת חמש השנים אשר נתונה לו להוציא את השומה. לכן, אין גם בהגשת הערעור כדי לפגוע בסמכות המשיב להוציא שומה בתוך תקופה זו. לא יעלה על הדעת, כי בעקבות הגשתו של הערעור תחלוף תקופת ההתיישנות, באופן שהמשיב לא יהיה רשאי בסוף ההליך לעשות שימוש בסמכות להוציא שומה. הפרשנות אותה מבקשת המערערת לתת לעיכוב הביצוע הקבועה בסעיף 64 לחוק, מביאה לתוצאה אבסורדית על פיה יעמוד המשיב בפני שוקת שבורה ויהיה מנוע מלהוציא שומה, גם במקרה שבו החלטתו על שינוי הסיווג תאושר בבית משפט, אם האישור ינתן בחלוף חמש שנים לאחר שהמערערת הגישה את דוחותיה. יחד עם זאת, במישור הדיוני ניתן ואף רצוי להתלות את הדיון בערעור על ההחלטה הדוחה את ההשגה על שומת העיסקאות - עד להכרעה בשאלת הסיווג. אין לכן מקום לטענה כי המשיב פעל בחוסר סמכות. המשיב סבור כי תוצאות הערעור הנוכחי יקבעו בהתאם להחלטת בית המשפט בע"ש 1068/08. 4. טיעוני הצדדים בסיכומים בסיכומים חזרה המערערת על טיעוניה בעניין הסמכות במסגרת הערעור והיפנתה פעם נוספת לקביעתו של המשיב בהחלטה בהשגה. לדברי המערערת, מגלה המשיב בהחלטה זו את דעתו לפיה הוא נוהג באופן מפורש בניגוד להוראות סעיף 64 לחוק, כאשר הוא מחיל על המערערת חזקה כי היה עליה לנהוג לפי החלטת המשיב בעניין שינוי הסיווג, בעוד שהחוק מורה על חזקה הפוכה, לפיה עד להכרעה בערעור יעוכב ביצועו של החלטת המנהל. המערערת הביאה את הוראות החוק לידיעת המשיב, אשר התעלם מטענותיה וקבע כי היא אינה פועלת כנדרש. המערערת היפנתה לבש"א 6801/95 ובש"א 4826/95 הליליס בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, , שם נקבע כי סעיף 64 (ג) לחוק מורה על חזקה ראשונית לפיה הגשת הערעור תעכב את ביצוע החלטת המנהל. כמו כן, היפנתה המערערת לספרו של פוטשבוצקי מס ערך מוסף. המערערת טענה כי משלא קבע בית המשפט בערעור הראשון אחרת, על המשיב להמשיך ולראות במערערת מלכ"ר עד להכרעה בערעור הראשון. יש לכן לבטל את החלטת המשיב לשום את המערערת ואת השומה שבאה בעקבותיה. בסיכומי המשיב נאמר כי עמדת המערערת לעניין פרשנות הביטוי "עיכוב ביצוע החלטת המנהל" כפי שנקבע בסעיף 64 לחוק שגויה לחלוטין ואין היא מתיישבת עם השכל הישר ועם הוראות החוק. שינוי הסיווג על ידי המנהל ממלכ"ר לעוסק מטיל על המערערת חובות שונות ובין היתר להוציא חשבונית עיסקה, תשלום מע"מ בגין העיסקאות והגשת דוחות תקופתיים בשל עיסקאות ושומות. עיכוב ביצוע החלטת המנהל עקב הגשת ערעור על שינוי סיווג המערערת, משמעו שהמערערת אינה נושאת בחובות המוטלים עליה מכח שינוי הסיווג - עד להחלטת בית המשפט בערעור שהגישה. עם זאת, אין בהגשת הערעור למנוע הוצאת שומות על פי סעיף 77 לחוק. נימוקי המשיב חזרו למעשה על האמור בכתב התשובה כפי שפורט לעיל. עוד נטען כי אין מקום לטענת המערערת על פיה הגשת הערעור גרמה לה נזק, שהרי נימוקי הערעור על שומת העיסקאות זהים לחלוטין לאלה שנכללים בערעור על ההחלטה לשנות את סיווגה. אין המערערת חולקת על חישובי השומה אלא על שינוי הסיווג בלבד. המערערת היפנתה לע"ש 779/95 מור שושן נ' מנהל מס ערך מוסף, , שם שונה סיווגה של המערערת מעוסק למלכ"ר. במקביל נדרשה המערערת להחזיר מס תשומות אשר נוכה על ידה. באותו עניין לא ביטל בית משפט את שומת התשומות אשר הוצאה בשנת 92', למרות שינוי הסיווג אשר נעשה בשנת 94'. בית משפט קבע כי אין בשינוי הסיווג להביא לביטול שומת תשומות אשר הוצאה כדין, בטרם באה ההחלטה בדבר שינוי הסיווג לעולם. המשיב לא קבע דעה פוזיטיבית לפיה המערערת לא ניהלה את ספריה כדין, מאחר שדיווחה כמלכ"ר ולא כעוסק. השומה שנערכה היא שומת עיסקאות המשקפת את המס שעל המערערת לשלם, לאור טענת המשיב כי המערערת ביצעה עיסקה. לחלופין, נטען כי יש להחיל את הלכת הבטלות היחסית מאחר ולא נגרם למערערת נזק. הגשת הערעור מעכבת את תשלום המס ולעומת זאת עלול להיגרם למשיב נזק אם יידחה הערעור על ההחלטה לשינוי הסיווג ותחלוף תקופת ההתיישנות. בסיכומי תשובה מטעם המערערת, נאמר כי אין כל מקום למסקנה אותה מבקש המשיב להשיג מפסק דין מור שושן. זאת לאור העובדה כי המסכת העובדתית וסדר הפעולות אשר ביצע המשיב בפרשת מור שושן שונה לחלוטין מהמקרה הנוכחי. שם הוצאה שומת תשומות טרם שינוי הסיווג ורק לאחר שנתיים, בהסתמך על אותה מסכת עובדתית, שונה הסיווג. באשר לעניין הליליס החליט המשיב שם לשנות את הסיווג מעוסק למלכ"ר ובאותה החלטה חייב את המערערת להחזיר את התשומות שנדרשו בניכוי. מכאן עולה, כי המשיב רשאי לשנות סיווג של נישומים ובמקביל להפיק להם שומת תשומות המסתמכות על שינוי הסיווג. אולם, לא ניתן להסיק מפרשה זו כי המשיב רשאי להמשיך ולהפיק שומת תשומות המסתמכות על שינוי הסיווג בהחלטות מאוחרות, כאשר ערעור על החלטת שינוי הסיווג תלוי ועומד בפני בית משפט. באשר לטענת ההתיישנות - נתן המחוקק את דעתו גם לעניין זה, כאשר קבע בסעיף 64 (ג) כי בית המשפט רשאי לקבוע אחרת ולא לעכב את ביצוע החלטת המנהל. אולם, בערעור הראשון בית משפט לא קבע כן. על המשיב היה לבקש מבית משפט במסגרת הליכי הערעור הראשון, לא לעכב את החלטת המנהל ומשלא עשה זאת, אין לו אלא להלין על עצמו. באשר להלכת הבטלות היחסית - הטענה איננה נזכרת בכתב התשובה ועל בית משפט להתעלם ממנה. בכל מקרה, אין ממש בטענה שכן תוצאות החלטת המשיב היו שונות בתכלית לו לא חרג מסמכותו. מדובר בפגם מהותי הנובע מפרשנות שגויה של חוק מע"מ. לא ייגרם נזק כתוצאה מביטול השומות. אולם, אם לא תבוטל ההחלטה ייגרם נזק לציבור הרחב. 5. דיון והחלטה א. הטענה בדבר החריגה מסמכות מקובלת עלי לחלוטין טענתה של המערערת כי בנסיבות המקרה לא היה המשיב מוסמך להוציא את שומת התשומות לשנים 2007 ו- 2008. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 13.5.07 החליט המשיב לשנות את סיווג המערערת מעוסק למלכ"ר בתוקף מ-1.1.07. השגתה של המערערת על החלטת המשיב נדחתה ביום 18.2.08 והערעור הראשון הוגש במרץ 2008. ממועד זה ואילך, עם הגשת הערעור הראשון, חלה הוראת סעיף 64 (ג) הקובעת כי "הגשת ערעור תעכב את ביצועה של החלטת המנהל, זולת אם החליט בית המשפט אחרת". המשיב טען, כאמור, הן בכתב התשובה והן בסיכומים כי משמעות עיכוב הביצוע היא כי כל עוד הערעור תלוי ועומד, אין המערערת נדרשת להוציא חשבוניות ולהגיש דוחות בדרך הנדרשת על פי החוק מכל עוסק. אולם, אין מדובר בעיכוב על הוצאת שומה לפי הוראות סעיף 77 (ב) לחוק. אם נחזור ונעיין בהחלטתו של המשיב, אשר הוציא את ההודעה לעסוק בדבר שומת העיסקאות, נראה כי החלטה זו נוגדת לחלוטין את עמדתו של המשיב עצמו באשר להעדר כל חובה להוצאת חשבוניות ודיווח כעוסק - משעה שהוגש ערעור על שינוי הסיווג שנקבע על ידי המשיב. בהודעת השומה אשר הוצאה בדצמבר 2008, נאמר באופן מפורש כי בהתאם להחלטת המשיב לשינוי הסיווג החל מיום 1.1.07, הוחלט לחייב את המערערת לתקופה שבין 2007 ל- 2008. עוד נאמר, כי בביקורת שנערכה בספרי המערערת לתקופה שבין ינואר 07' ועד אוקטובר 08, נמצא כי המערערת לא כללה בדוחות אשר הוגשו למע"מ את העיסקאות מהכנסות עגלת קפה, קפיטריות, חנות מתנות ומזנונים, אשר הפעילה במסגרת פעילותה העיסקית ולא הוציאה חשבונית בגין הכנסות אלה. עיסקאות אלה חייבות במס בשיעור מלא ואינן פטורות, שכן פעילות זו אינה קשורה לפעילות המלכ"רית. לאור זאת חוייבה המערערת במס עיסקאות. מכאן עולה בבירור כי ההחלטה לשום את המערערת לפי מיטב השפיטה, מספר חודשים לאחר שהוגש הערעור על החלטת המשיב בדבר שינוי הסיווג ממלכ"ר לעוסק, מתבססת במפורש על אי ביצוע פעולות הנדרשות מעוסק, כגון הוצאת חשבוניות ודיווח במסגרת הגדרה כעוסק - שהן אותן פעולות לגביהן אישר המשיב כי הן מעוכבות על פי הוראת סעיף 64 (ג) עם הגשת הערעור על שינוי הסיווג. אינני רואה כל מקום לטענת המשיב, על פיה ניתן ללמוד על סמכותו של המשיב להמשיך ולהוציא שומת תשומות גם אם הוגש ערעור על ההחלטה לשינוי הסיווג אשר תלוי ועומד, על יסוד פסק דין מור שושן ופסק דין הליליס. בעניין מור שושן נרשמה המערערת כעוסק במע"מ בשנת 88'. בשנת 92' הוצאה למערערת שומת תשומות במסגרתה חוייבה להשיב את החזרי מס השומות אשר קיבלה בגין מימון מבנה בבני-ברק, שכלל בין היתר בתי כנסת, ישיבות וכוללים. לאור אופי המלכ"רי של המבנה מצא המנהל לנכון לחייב את המערערת במלוא התשומות שנוכו. באוקטובר 94' החליט המשיב לשנות את סיווג המערערת מעוסק למלכ"ר. בית המשפט קבע כי יש ליתן תוקף לשומת מס התשומות , אשר חייבה את המערערת להחזיר את המס שנוכה. בית המשפט הבהיר, כי מסקנה זו אינה נגזרת מעצם השינוי של סיווג המערערת מעוסק למלכ"ר אשר התייחס לשלב מאוחר יותר, אלא עניינה במתן תוקף לשומת תשומות אשר הוצאה בזמן שהמערערת סווגה עדין בגדר עוסק. "הבסיס לשומת התשומות לא ניזון משינוי הסיווג שטרם בא אז לעולם, אלא מקיום מסקנה כי מס התשומות נוכה מבלי שהתקיימו תנאי החוק לכך ושלא במסגרת שימוש לצורך עיסקה החייבת במס, ולכן דינו של הניכוי להתבטל." בית המשפט אף המשיך והסביר כי הבסיס המשפטי לשתי הפעולות - שינוי הסיווג והוצאת שומת תשומות על פי סעיף 41 לחוק עומד כל אחד בפני עצמו. שומת התשומות שהוצאה בשנת 92' פניה לעבר ושינוי הסיווג שנעשה בשנת 94' פניו לעתיד. אין בו כדי להביא לביטול של שומת התשומות שהוצאה כדין, בטרם באה ההחלטה בדבר שינוי הסיווג לעולם. מקרה זה שונה כמובן מהמקרה שבפניי, בו שונה הסיווג, הוגש ערעור ובעוד הערעור על עצם שינוי הסיווג תלוי ועומד - הוצאה שומה המתבססת על אותם נימוקים בעניין שינוי הסיווג, תוך כדי שהמשיב מחיל על המערערת חובות המוטלים על עוסק. זאת בעוד שההחלטה בדבר שינוי הסיווג טרם אושרה במסגרת פסק דין הדן בערעור והוראת סעיף 64 (ג) חלה. אין גם כל מקום לראות בפסק דין הליליס אסמכתא, שכן באותו מקרה החליט המשיב לשנות את סיווג המערערת מעוסק למלכ"ר ובאותה החלטה חייב את המערערת להחזיר תשומות שנדרשו בניכוי. משהוגש ערעור על החלטה זו, מעוכבים שני חלקי ההחלטה על פי הוראות סעיף 64(ג). עם זאת, אין ללמוד מעניין זה כי משעה שלא נכללה במסגרת ההחלטה בעניין הסיווג החלטה על הוצאת שומה המסתמכת על שינוי הסיווג, רשאי המשיב להמשיך בשלב מאוחר יותר ולהוציא שומה - למרות העובדה שכבר הוגש ערעור על עצם שינוי הסיווג. באשר לטענת המשיב, על פיה ייתכן ויעמוד בפני שוקת שבורה אם תעוכב האפשרות להוצאת שומה בגדר הוראות סעיף 64 (ג) לחוק והדיון בערעור יסתיים לאחר חמש שנים, מדובר אכן בטענה ראויה וכבדת משקל. אין ספק כי השאלה האם עוסק ישלם את המס הנדרש בהנחה כי בית המשפט ידחה את ערעורו, איננה אמורה להיות תלויה במשך הזמן שבו יארך הליך הערעור. עם זאת, מקובלת עלי גם בעניין זה טענה המערערת כי יכול היה המשיב לבקש מבית משפט, על יסוד טענה זו, להפעיל את סמכותו ולהחליט במסגרת סעיף 64 (ג) אחרת ולא לעכב את עצם הוצאת השומה בגין הגשת הערעור. אולם, זאת לא עשה המשיב והוצאת השומה התעלמה לחלוטין מעיכוב הביצוע בניגוד להוראות החוק. לכן, אין אלא לקבוע כי מדובר בפעולה שנעשתה בחוסר סמכות. ב. תוצאות ההחלטה שניתנה בחוסר סמכות בסיכומי המשיב נטען, כאמור, כי יש להחיל במקרה זה את הלכת הבטלות היחסית. אינני רואה מקום לטענת המערערת בסיכומי התשובה כי על בית משפט להתעלם מטענה זו, אשר נזכרה לראשונה בסיכומי המשיב. בבג"ץ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עירית ירושלים הבהיר המשנה לנשיא השופט אור כי במסגרת ביקורתו של בית המשפט על התקשרות העיריה בהסכם יש להפריד בין שני מישורים - בין עצם הקביעה בדבר קיומם של פגמים, גם אם מדובר בפגמים חמורים של חוסר סמכות, לבין הסעד שיש לקבוע על יסוד פגמים אלה. שיקול הדעת הוא שיקול דעת של בית משפט אשר אמור לשקול בין היתר את חומרת ההפרה, הנזק שנגרם לאדם כתוצאה מההחלטה ומה הסיכוי לתקן את המעוות. (עמ' 308 לפסק הדין תוך הפנייה לבג"ץ 2918/93 עירית קרית גת נ' מדינת ישראל ולבג"ץ 2911/94 בקאי נ' מנכ"ל משרד הפנים ). עוד היפנה בית המשפט לבג"ץ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין בו נקבע "עקרון הבטלות היחסית הוא, בעיקרו, כלי של מדיניות שיפוטית שבידי בית המשפט להפעילו או להימנע מהפעלתו תוך התחשבות בנסיבותיו של המקרה הנתון ובחינת השלכותיהם האפשרויות של ההכרעות החלופיות הבאות בחשבון - הכל במטרה להגיע, במידת האפשר, לתוצאה מעשית העושה צדק יחסי עם כלל הגורמים העלולים להיות מושפעים מההכרעה, ובהם המתדיינים והרשות הנוגעת בדבר". מכאן עולה באופן חד משמעי כי מוטלת על בית המשפט חובה לבחון את תוצאת ההחלטה המנהלית הנגועה, כמו במקרה שבפניי, בחוסר סמכות במטרה להגיע לתוצאה העושה צדק יחסי עם כל הגורמים העשויים להיות מושפעים ממנה. תפקיד זה מוטל על בית משפט בין אם צד מעלה את הטענה באופן מפורש ובין אם לאו. על בית המשפט לחתור לתוצאה מאוזנת שאין עימה פגיעה בלתי נסבלת באינטרסים חשובים של הרשות והציבור, ויש בה כדי לעשות צדק עם הנפגעים הישירים מההחלטה הבטלה. לכן, אין מקום לטענת המערערת כי בית משפט אמור להתעלם, במקרה הנוכחי, מהלכת הבטלות היחסית. בשקלול הנסיבות שבפניי, נראה כי יש להגיע למסקנה שאין לבטל את החלטת המשיב לגופה למרות הפגמים שהיא לוקה בה. באשר לחריגה מסמכות - מקובל, אומנם, לומר כי מדובר בפגם חמור. אולם, ייתכן כי במקרים מסויימים מדובר בפגם קל אפילו פגם טכני, אשר לא גרם עוול. ראה לעניין זה רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי וכן ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל . מדובר כאמור בשומה אשר הוצאה על יסוד החלטת המשיב לשנות את סיווגה של המערערת ממלכ"ר לעוסק. המערערת הסכימה בסיכומיה, תוך התייחסות לפסק דין הליליס, כי המשיב רשאי לשנות סיווג של נישומים ובמקביל להפיק להם שומות המסתמכות על שינוי הסיווג. באותו מקרה, משמוגש ערעור על ההחלטה, תעוכב, באופן מיידי הן החלטת המנהל באשר לשינוי הסיווג והן ההחלטה בעניין השומה. המערערת אף מסכימה כי קיימת בפני המשיב הדרך לפנות לבית המשפט ולבקש כי הוצאת השומה לא תעוכב, שכן קיים חשש שלא ניתן יהיה להוציא את השומה אם יידחה הערעור על שינוי הסיווג, לאחר שתעבור תקופה של חמש שנים. מכאן, נראה כי הנזק העיקרי עליו מצביעה המערערת, הוא הצורך להגיש ערעור נפרד על השומה על מנת לעכב את ביצועה. טיעון זה בדבר נזק אשר נגרם כתוצאה מהצורך להגיש את הערעור על מנת לעכב את הליכי השומה, איננו טיעון בדבר עוול של ממש אשר נגרם למערערת. ניתן בכל מקרה לפצות בגין טרחה זו בדרך של חיוב המשיב בהוצאות בגין הצורך להגיש את הערעור. לגופו של עניין, חזר למעשה הערעור רובו ככולו על אותם נימוקים אותם העלתה המערערת בערעור הראשון, בתוספת מספר סעיפים בעניין חוסר הסמכות. האינטרס הציבורי עליו מצביעה המערערת המצדיק לדבריה את ביטול השומה, הוא קביעה מחייבת וחד משמעית של בית המשפט כי גם המשיב כפוף לחוק. אין ספק כי חייבת אכן להיות קביעה חד משמעית, כפי שאכן קבעתי לעיל, על פיה מחוייב המשיב לפעול בדרך הקבועה בסעיף 64 (ג) לחוק, וכי אין כל מקום להתעלם מהוראות אלה ולהוציא שומה - על יסוד נימוקי שינוי הסיווג - משתלוי ועומד ערעור על החלטה זו. אולם, אינטרס ציבורי משמעותי לא פחות הינו מתן אפשרות למשיב לגבות את המס המגיע אם אכן יידחה הערעור ותתקבל קביעתו בעניין שינוי הסיווג. אין אפשרות זו אמורה להיות תלויה באורך התקופה בה יארך ההליך המשפטי. התוצאה מכל האמור לעיל היא - כי למרות הקביעה בדבר הוצאת השומה בחריגה מסמכות - אין מקום לביטולה של השומה לגופה ודינו של הערעור בהקשר זה להידחות. עם זאת, בגין הצורך להגיש את הערעור על מנת לעכב את הליכי הגבייה על פי השומה, יש לחייב את המשיב בהוצאות המערערת בסך 10,000 ₪ בצירוף ריבית הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. מיסיםהשגה על שומה / ביטול שומהשומה