קיימים שני תנאים אשר בהם צריך לעמוד בן של דייר מוגן שנפטר, אשר מבקש לרשת את זכות הדיירות המוגנת בדירת מגורים: התנאי הראשון קובע כי אותו בן התגורר עם המנוח במשך השנתיים אשר קדמו לפטירה. התנאי השני שולל את זכותו של הבן לרשת את זכות הדיירות המוגנת, אם יש לו דירת מגורים אחרת, במועד פטירת המוריש. התנאים הם מצטברים. הרציונל העומד מאחורי הוראת סעיף זה הוא ברור. כאשר בן של הדייר המוגן התגורר אתו במשך זמן ארוך, טרם פטירתו, וכאשר אין לו מקום מגורים אחר - תגבר זכות החזקה שלו על זכותו של הבעלים לקבל בחזרה לידיו את זכות החזקה בדירת המגורים שבבעלותו. מאידך, כאשר אותו בן לא התגורר עם המנוח די זמן או כאשר עומדת לרשותו דירה אחרת למגוריו, אין מקום להמשיך ולמנוע מן הבעלים את האפשרות לממש את זכותו בדירת המגורים ולתפוס בה חזקה. במקרה כזה זכות הקנין גוברת. על רציונאל זה עמד כב' הנשיא ברק בפסק הדין רע"א 1711/98 שפי נ' עזבון שדז'ונסרי בזו הלשון: "ביסוד גישתי זו מונחת ההשקפה כי אין זה ראוי להעמיס על גבו של בעל הבית דור נוסף של דיירים, וכל זאת, במשיכת קולמוס שיפוטית. נראה לי, כי לאור המדיניות המשפטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר מזה, ולאור האיפוק השיפוטי הנדרש בתחום דיני הקניין מזה, אין זה ראוי כי לעת הזו נרחיב באופן כה משמעותי את היקף ההגנה סטטוטורית הניתנת לדיירים על פי חוק הגנת הדייר". על נטל ההוכחה ראו ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (בעמ' 205) כלהלן: "הטוען לזכות של דיירות מוגנת, עליו הנטל להוכיח את כל התנאים המקנים לו זכות כזו בין 'חיוביים' ובין 'שליליים'. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)