האם מותר לבנות סוכה בחצר בית משותף ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בניית סוכה בבית משותף: רקע 1. התובעים מבקשים להצהיר, כי הם רשאים לבנות סוכה בימי חג הסוכות על הגג או בחצר הבניין בו הם מתגוררים כדיירים מוגנים. התובעים הם דיירים מוגנים בדירה בבניין שברח' נחמני 64, פינת דרך מנחם בגין 27 תל אביב, הידוע כגוש 6941 חלקה 118 (להלן בהתאמה: "המושכר" או "הדירה" ו"הבניין"), מכוח הסכם שכירות מוגנת מיום 28/8/2007 (להלן: "הסכם השכירות"). הנתבע 1 הינו הבעלים הרשום של הבניין. הנתבעת 2 הינה חברה המנהלת את הבניין ולטובתה רשומה הערת אזהרה. הנתבעת 3 (להלן: "הגב' וינברג") הינה מנהלת בנתבעת 2 ומנהלת את הבניין בפועל. מטעמי נוחות, תהיה ההתייחסות בפסק הדין לכלל הנתבעים כבעלי הזכויות בבניין. 2. בחג סוכות תשס"ט (שנת 2008) הקימו התובעים סוכה על גג הבניין. בחג הסוכות תש"ע (שנת 2009) ביקשו התובעים לשוב ולהקים סוכה על גג הבניין, אלא שהגב' וינברג הודיעה להם כי בעלי הבית אינם מתירים זאת ונעלה את כניסת הגג במנעול. בהמשך, הודיעה הגב' וינברג כי בעלי הבית יתירו בניית סוכה רק בחצר. בין הצדדים התנהלה תכתובת, אשר בסופה הקימו התובעים סוכה בחצר. לאחר החג, קיבלו התובעים מכתב מבעלי הבית בו נאמר להם, כי הסוכה בחצר הפריעה לדיירים וגרמה נזקים לענפי העצים ולכן לא יתירו להם בניית סוכה אף לא בחצר הבניין. משנדחו פניות נוספות של התובעים לבניית סוכה, הם הגישו את התובענה הנוכחית ובמסגרתה עתרו לסעד זמני. 3. לאחר שהתנהל דיון והוגשו סכומים ניתנה ביום 20.9.10 החלטה בסעד הזמני, לפיה ניתן צו מניעה המונע מהנתבעים לנקוט פעולות המונעות מהתובעים להקים סוכה בחצר הבניין. (להלן: "ההחלטה בסעד הזמני"). במסגרת הדיון בתיק העיקרי הסתמכו הצדדים על התצהירים שהוגשו על ידם במסגרת הדיון בסעד הזמני. המצהירים נחקרו על תצהיריהם, ובהמשך הוגשו סיכומים בכתב, במסגרתם חזרו הצדדים והפנו לטיעוניהם כפי שהועלו במסגרת הדיון בסעד הזמני, תוך הוספת טיעונים וחידודם. המחלוקת 4. התובעים הינם אנשים שומרי מצוות המבקשים לקיים את מצוות חג הסוכות - בניית סוכה. התובעים טוענים, כי לא הוכח כל מטרד עקב בניית הסוכה בחג הסוכות האחרון ומדגישים, כי התנהלות הנתבעים לא נובעת מצורך כלשהו אלא ממידת סדום. בשים לב להחלטה בסעד הזמני, אשר איפשרה הקמת סוכה בחצר הבניין, מפנים התובעים אל טיעוניהם כפי שהועלו בהליך הזמני, ומקדישים את עיקר סיכומיהם לתנאי הקמת הסוכה, כאשר הם מעדיפים להקימה על גג הבניין ומבקשים שלא להגביל את מיקומה ושטחה. 5. הנתבעים מתנגדים להקמת סוכה על הגג או בחצר הבניין. לטענתם, כל שטח בבניין שאיננו מצויין בהסכם השכירות, הוא בבעלותם הפרטית. הנתבעים אינם מתירים לתובעים שימוש זה או אחר ברכושם הפרטי, מאחר שלשיטתם, השימוש הנדרש על ידי התובעים מהווה פגיעה מהותית ברכושם ואף מהווה מטרד ליתר הדיירים. לטענת הנתבעים, אין התובעים רשאים לדרוש זכות כלשהי ברכושם הבלעדי של הנתבעים, רק מפני שנוח להם לבנות את הסוכה על הגג או בחצר הבניין. הנתבעים חוזרים ומדגישים, כי לתובעים הושכרו זכויות במושכר בלבד ואין להם כל זכות בחלקים הנוספים שבבניין. לשיטת הנתבעים, אין לתובעים כל זכות לבקש מהם חזקה לשימוש בחלק מהנכס שנמצא בבעלותם הפרטית של הנתבעים, מה עוד שגג הבניין מושכר לדייר אחר. לטענת הנתבעים, הואיל והבניין אינו רשום כבית משותף, הרי כל שטח, שאינו מצויין בהסכם השכירות, הינו בבעלותם הפרטית. הנתבעים טוענים, כי להבדיל מבית משותף בו לכלל הדיירים יש זכויות ברכוש המשותף, הבניין הינו בבעלות פרטית, כאשר כל שוכר נכנס בנעלי הבעלים רק בחלק המושכר בהסכם השכירות ולא מעבר לכך. הנתבעים מוסיפים ומדגישים, כי כאשר הסכם השכירות אינו מציין במפורש כי חצר או גג הם חלק מהמושכר, הרי הדבר מלמד על הפרדה בין המושכר ליתר חלקי הבניין. הנתבעים מוסיפים ומביעים את עמדתם לפיה, לצורך הכרעה במחלוקת בין הצדדים, אין להיזקק למגילת העצמאות ואף לא למקורות המשפט העברי. בנוסף, מלינים הנתבעים על שהתובעים צירפו לסיכומיהם פסקי דין, המתייחסים להליכים משפטיים בהם היו מעורבים הנתבעים וזאת בלא שפסקי דין אלה צורפו כראיות. דיון ומסקנות 6. השאלה העומדת לדיון היא, האם ניתן לכפות על הנתבעים, בהיותם בעלי הזכויות בגג ובחצר הבניין, להתיר לתובעים, המחזיקים כדיירים מוגנים בדירה בבניין, לבנות סוכה על הגג או בחצר הבניין. לאחר שבחנתי את החומר שבפני ונתתי דעתי למכלול טיעוני הצדדים, הריני קובעת כי התשובה לשאלה זו הינה חיובית וכי יש לקבל את התובענה. 7. בטרם אכנס לעובי הקורה, אדרש למחלוקת העובדתית, היחידה למעשה, והיא טענת הנתבעים לפיה הקמת הסוכה מהווה מטרד . הנתבעים אינם מתגוררים בבניין, וטענתם למטרד הנגרם מהקמת הסוכה נסמכת על הצהרתם כי הם דואגים לאינטרס של הדיירים האחרים בבניין. טענה זו של התובעים נטענה על דרך הסתם ולא הובאה כל ראיה ממשית לביסוסה. לא הוגש כל תצהיר לא מטעם הדיירים בבניין ואף לא מטעמה של הגב' וינברג המתייחס להקמת הסוכה בשנה האחרונה (שנת 2010), סוכה אשר נבנתה בעקבות ההחלטה בסעד הזמני . אמנם, לגבי שנת 2009 צרפו הנתבעים מכתב של בני הזוג זילברמן, אלא שהאחרונים לא הגישו תצהיר ולא הגיעו להעיד, כך שאין ליתן למכתב זה משקל ראייתי. משלא הגיעו בני הזוג זילברמן להעיד, ולא ניתן הסבר למחדל זה, החזקה היא כי עדותם היתה לחובת הנתבעים (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ, נ' טלקאר חברה בע"מ, ). לא היתה כל מניעה מצד הנתבעים להגיש תצהיר המתייחס לבניית הסוכה בשנה האחרונה וההנחה היא, כי אם אכן היתה הסוכה גורמת מטרד של ממש, היה מוגש תצהיר בענין זה. הימנעות הנתבעים מלהגיש תצהיר בו יפורטו המטרדים שגרמה סוכתם של הנתבעים, עומד לחובתם ומתיישב יותר עם המסקנה כי הסוכה לא היוותה מטרד. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בשים לב לכך שהגב' וינברג אישרה כי ביקרה בסוכה שהקימו התובעים וצילמה אותה. בחקירתה הנגדית נשאלה הגב' וינברג: "ש. אני מבין שהשנה השכנים לא התלוננו ת. השנה השכנים התלוננו על רעש גם כן, אם כי היה פחות מאשר בשנת 2009. ש. מה שמות השכנים שהתלוננו ת. אני מעדיפה שלא להגיד. זה בכל אופן שכנים, שלא יתנכלו.". (עמ' 34, שורות 20-23 לפרוטוקול). הדעת נותנת, כי אילו היתה הגב' וינברג מתרשמת כי אכן גורמת הסוכה למטרד, לא היתה נמנעת מלהגיש תצהיר מפורט ועדכני בענין זה. מחדלה מלהגיש תצהיר שכזה מלמד כי הסוכה לא היוותה כל מטרד. מן המקובץ עולה, כי טענת הנתבעים לפיה הסוכה גורמת למטרד, נטענה בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי. שוכנעתי, וכך אני קובעת, כי הקמת הסוכה אינה גורמת כל מטרד לנתבעים או לדיירי הבניין. 8. משנדחתה טענה זו של הנתבעים, נותר לדון בלב המחלוקת. כאמור, הבניין בו מתגוררים התובעים כדיירים מוגנים הוא בניין בבעלות פרטית. הנחת המוצא היא כי זכות הקניין הוכרה כזכות יסוד (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) ודומה, כי מיותר להכביר מילים באשר לחשיבותה. יחד עם זאת, זכות זו אינה עומדת בחלל ריק, ואין די בה כשלעצמה, כדי להביא לדחיית התובענה. 9. על פי הסכם השכירות המושכר כולל דירה בקומה שנייה. בסעיף 2 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ו-1972 (להלן: "החוק") נקבע, כי החוק חל על שכירות של בניין או של חלק מבניין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות. משמעות הדברים היא, כי חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות ייחשבו כחלק מהשכירות המוגנת, אם נזכרו בהסכם השכירות, ואף אם לא נזכרו במפורש בהסכם - בבחינת "טפל ההולך אחר העיקר" (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה 2, עמ' 317). יתרה מכך, ההלכה הפסוקה מורה: "משהשכיר בעל הבית את הבית כולו לדיירים, הוא השכיר להם כל מה שמשמש את הבית ונלווה אליו, גם אם הדבר לא פורש בחוזה השכירות, הדיירים זכאים במשותף לעשות שימוש רגיל ונאות בכל מה שכלול בחוזה השכירות למטרה שלה נועד. לבעל הבית עצמו לא נותר מאומה מן החזקה ומזכות השימוש בהם. כדי לשמור לעצמו זכות כזאת עליו להתנות על כך במפורש בחוזה השכירות או להראות כי מתוך הוראות החוזה בכללותו ומתוך כל הנסיבות האחרות מתגלה כוונת הצדדים להשאיר בידי המשכיר זכות מסוימת מהזכויות הנ"ל בנכס או במה שהולך יחד אתו. בלעדי זאת לא נותר מאומה מזכויות אלה בידי בעל הבית". (ע"א 398/63 ליבוביץ ואח' נ' כץ, פד"י י"ח(1) 390, להלן: "הלכת ליבוביץ"). ראוי להדגיש, כי הלכת ליבוביץ, הגם שנקבעה בשנות השישים של המאה שעברה, לא נס ליחה והיא מצוטטת בפסקי דין רבים במהלך השנים (ראו לדוגמא: ע"א (ת"א) 1613/97 מדד בנימין נגד מנהל מקרקעי ישראל, , ע"א (ת"א) 1881/04 זהבה וייס נגד רות לוי) . משמעותה של הלכת ליבוביץ היא, כי חוזה השכירות אינו חזות הכל וגם אם החוזה אינו מציין כי חצר הינה חלק מהמושכר המוגן, ניתן לראותה ככזו מקום בו החצר דרושה לשימוש נוח במושכר "והולכת יחד עימו" באופן רגיל. 10. בענייננו, אינני קובעת, כי גג הבניין או חצר הבניין מהווים חלק מהמושכר שכן התובעים אינם טוענים זאת ואף לא טוענים לזכות שימוש ייחודית בשטחים אלה. יחד עם זאת, העובדה כי שטחים אלה (הגג והחצר) אינם חלק מהמושכר, עדיין איננה שוללת את זכות התובעים לעשות בהם שימוש רגיל ונאות. בסוגיה זו נקבע: "אדם השוכר נכס, או חלק הימנו, גם רוכש לעצמו ממילא בגבולות המקובל והסביר, זכות שימוש בקיר החיצוני של המושכר, אם חוזה השכירות אינו קובע אחרת... ייתכן, כפי שטוען בא כוח המערערת, שהתקנת האנטנה אינה כה חיונית לדייר כמו התקנת הגז שנדונה בבית משפט זה ב-ע"א 354/61 [3], הנ"ל. ייתכן שיותר קל לאדם "להסתדר" בלי טלוויזיה, מאשר בלי גז בישול. אך לאחר שהוקמה טלוויזיה בישראל, נהפך הדבר שירות פופולרי, שחלק נכבד מהציבור נהנה ממנו. הפגיעה בזכות המערערת היא אפסית, ולמעשה אין המשיב מסיג את גבולה אלא באופן טכני. מטעם זה הייתי דוחה את הערעור, ומחייב את המערערת לשלם למשיב סך 1,000 לירות כהוצאות הערעור (כולל)". (ע"א 782/70 רדומילסקי נ' פרידמן, פד"י כ"ה (2) 523). באופן דומה, נקבע, כי דיירת ששכרה קומת קרקע לצורכי אחסנה, זכאית להשתמש בחצר למעבר ולצורך פריקה וטעינה. וכך נקבע: "הגם שחצר הבניין אינה מהווה חלק מהמושכר, ברי לכל כי המושכר כולל את כל מה שדרוש לשימוש בו למטרת השכירות, ובכלל זה מעבר למושכר וממנו, לצורכי פריקה וטעינה. לעניין זה, מקובלת עלי עמדת מנהל הנתבעת מר גל כי לא ניתן לעשות שימוש רגיל ונוח במושכר בלעדי מעבר בשטח החצר ... אין זאת, כי בעצם השכרת קומת הקרקע לאחסנה, זכאית הנתבעת לעשות שימוש רגיל ונאות בכל מה שכלול בהסכם השכירות - למטרה שלשמה היא הושכרה". (ת.א. (ת"א) 12095/06 ריטרסקי נ' הדיה בע"מ, ). הנה כי כן, על פי הפסיקה, השוכר נכס או חלק ממנו, רוכש לעצמו ממילא, בגבולות המקובל והסביר, זכויות שימוש גם בחלקים אחרים שלא הוגדרו בחוזה השכירות בגדר "המושכר". יישום האמור בענייננו מעלה, כי קמה לתובעים, כשוכרים מוגנים בבניין, הזכות לעשות שימוש רגיל ונאות גם בשטחים הנלווים לדירתם. בנסיבות העניין, יש לראות את גג הבניין ואת החצר כשטחים הנלווים לדירת התובעים, ועל כן זכאים הם לעשות בשטחים אלה שימוש רגיל ונאות. הקמת סוכה למשך ימים ספורים, הינה בגדר "שימוש רגיל ונאות" בשטחי הגג והחצר. שוכנעתי בדבר נחיצותה של סוכה לתובעים, בהיותם שומרי מצוות, בעוד שאין ספק בעיני כי הפגיעה בזכות הנתבעים, אם בכלל, הינה מזערית עד אפסית ואיננה עולה כדי פגיעה בזכות הקניין. לאור האמור, ונוכח הקביעה כי הסוכה איננה מהווה מטרד, אזי אין למנוע מהתובעים שימוש בשטח הגג והחצר לצורך הקמת סוכה. 11. הנתבעים שבים ומדגישים כי הגג והחצר אינם בגדר "רכוש משותף" . טענה זו אין בה כדי לסייע להם. מאחר שמדובר בשטחים אשר נועדו לשימושם של כל דיירי הבניין, אזי יש להתיר לתובעים, בהיותם דיירי הבניין, לעשות בשטחים אלה שימוש רגיל וסביר ובלבד שלא ימנעו שימוש זה מן הדיירים האחרים. למסקנה זו ניתן להגיע בדרך של היקש מזכותו של שותף יחיד לעשות שימוש במקרקעין משותפים, כשלעניין זה קובע סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין תשכ"ט- 1969, כי באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים, להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר. עיון בעקרונות שהתוו בפסיקה המתייחסת לסעיף זה מעלה, כי על השימוש במקרקעין המשותפים לענות על שני תנאים מצטברים: שימוש רגיל וסביר לפי תנאי המקום והזמן. אי מניעת שימוש דומה מאחרים. (ע"א 549/73 וינטרס נ' זמורה ואח', ). בניית סוכה, אשר מטיבה ומטבעה הינה ארעית ודאי שנכנסת בגדר "שימוש סביר" בהתאם לתנאי המקום והזמן ואין בה כדי לשלול זכות דומה גם מיתר הדיירים, כך שתנאי הסעיף מתקיימים במלואם. 12. גם בחינת יחסי הצדדים מן הפן החוזי, מחזקת את עמדת התובעים. אמנם, הסכם השכירות אינו כולל זכות מפורשת לבניית סוכה, אך גם אינו שולל זכות כזו. על פי עקרונות הלכת ליבוביץ ובשים לב לכלל של "פרשנות הסכם כנגד מנסחו", אזי בהיעדר תניה בהסכם השכירות השוללת מהתובעים זכות שימוש בשטחים הנלווים למושכר, יש להתיר להם שימוש רגיל ונאות בשטחים אלה. בחינת אומד דעת הצדדים בעת ההתקשרות בחוזה השכירות, אף היא יש בה כדי להטות את הכף לטובת התובעים. מאחר שלא ניתן להתעלם מחזותם החיצונית של התובעים המלמדת על אורח חייהם כאנשים שומרי מצוות, ניתן לייחס לגב' וינברג ידיעה בדבר כוונת התובעים לבנות סוכה בחג הסוכות. נוכח שתיקתה של הגב' וינברג והיעדר הצהרה מפורשת בדבר איסור המונע בניית סוכה, היו התובעים רשאים להניח כי בעלי הבית לא ימנעו מהם לבנות סוכה בשטחי הבניין המיועדים לשימוש כלל הדיירים. לא מן הנמנע, כי אילו הודיעה הגב' וינברג מראש כי תאסור על התובעים לבנות סוכה, לא היו הם מתקשרים בעסקת השכירות המוגנת, אשר מטבעה, הינה ארוכת טווח. בהקשר זה ראוי לציין, כי מעדותו של מר פודמסקי (עת/3) אשר לא נסתרה והינה מקובלת עלי, עולה, כי במשך עשרות שנים (בתקופה שקדמה לניהול הבניין ע"י הגב' וינברג), התירו בעלי הבניין לדיירים לבנות בחצר סוכה גדולה אשר שימשה את הדיירים במהלך חג הסוכות, מדי שנה בשנה. יתר על כן, על פי הסכם השכירות מחויבים התובעים לשלם עבור אחזקת שטחים שנועדו לכל דיירי הבית. (סעיפים 5.ד.3, 10 ו-12 להסכם השכירות). עצם חיוב התובעים להשתתף בתשלום עבור שטחים המשמשים את כלל הדיירים, מלמד כי יש גם להם, כדיירים, זכות לעשות שימוש בשטחים אלה. 13. מן המקובץ עולה, כי מוקנית לתובעים הזכות לבנות סוכה בשטחים שנועדו לשימוש כלל דיירי הבניין, בלא שיש בכך משום פגיעה בזכות הקניין של הנתבעים. 14. אף אם יש בבניית הסוכה משום פגיעה בזכות הקניין של הנתבעים, עדיין, יש מקום לכפות עליהם לאפשר את בניית הסוכה, בין היתר מכוח העיקרון השולל שימוש לרעה בזכות הקניין ומכוח עיקרון תום הלב, כמפורט להלן. קולמוסין רבים נשברו בסוגיית "שימוש לרעה בזכות הקניין". סוגיה זו נדונה באריכות ברע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון. (להלן: "פרשת רוקר"). בפרשת רוקר הביע כב' השופט אנגלרד את עמדתו לפיה: "התפיסה כי הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין היא ביטוי לעיקרון הרחב יותר של תום הלב... משפיעה בהכרח גם על פרשנותו של סעיף 14, אשר מורה בזו הלשון: "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר". יש הגורסים כי המטרה הבלעדית של ההוראה היא למנוע מעשה, המותר כשלעצמו, אם כל תכליתו נעוצה במניע פסול... ויש הגורסים כי מטרת ההוראה היא להביא לידי איזון ראוי בין התועלת המופקת מהפעלת הבעלות ובין הנזק הנגרם על ידה". (פרשת רוקר, עמ' 222). כב' השופט אנגלרד מוסיף: "...לשם מציאת מקור למניעת שימוש לרעה בזכות, אין לנו בעצם, צורך לרעות בשדות זרים. במסורת המשפט היהודי מצא רעיון זה ביטוי מובהק בעיקרון המפורסם הקובע כי: "כופין על מידת סדום" (בבלי כתובות קג א, עירובין מט א, בבא בתרא יב ב, נט א, קסח א)." (פרשת רוקר, עמ' 225). לאחר ניתוח ממצה של הכלל "כופין על מידת סדום" אומר כב' השופט אנגלרד: "מן הראוי כי המשפט היהודי ישמש מקור השראה בפרשנותה של הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין... במשפטנו יש מהלכים לדוקטרינה של שימוש לרעה בזכות במקרקעין ובמסגרתה גם לעיקרון שכופין על מידת סדום". (פרשת רוקר, עמ' 227). המונח "מידת סדום" מוצא ביטויו במשנה, במסכת אבות, פרק ה' משנה יג', שם נאמר: "ארבע מידות באדם: האומר: שלי שלי ושלך שלך- זו מידה בינונית. ויש אומרים: זו מידת סדום". פירושו של הכלל "כופין על מידת סדום" הוא: כופים על אדם שלא ינהג כאנשי סדום, אשר מנעו הנאה מהזולת גם כאשר לא הוחסר מהם דבר (ראו דברי כב' השופט אנגלרד בפרשת רוקר, עמ' 225-228). ובמילים אחרות: ניתן למנוע מאדם לעשות שימוש בזכות המוקנית לו, אם הוא מנסה למנוע מאחרים להנות מאותה זכות, שעה שלו עצמו לא נגרם נזק מכך. במרכזן של הסוגיות התלמודיות העוסקות בכלל "כופין על מידת סדום", עומד המצב העובדתי - שהפך בעצמו לעיקרון משפטי - של "זה נהנה וזה לא חסר" (בבלי, בבא קמא כ ע"ב). תפיסת המשפט העברי היא, כי כאשר אדם מונע מן הזולת הנאה, בלי שהנאה זו גורעת במאומה מנכסיו שלו, התנהגותו היא בבחינת מידת סדום, והמשפט יכפה עליו לחדול ממנה. על פי המשפט העברי, קיימת אפשרות לשלול זכות קניינית באמצעות שימוש בכלל של "כופין על מידת סדום", אלא שיש לבחון כל מקרה לגופו, תוך מתן משקל למניע שביסוד ההקפדה ותוך התייחסות לשאלה, אם אי ההקפדה על הזכות תהווה חסרון ממשי לבעלים. ככל שקיים חסרון ממשי לבעלים, ההקפדה על הזכות, תוכר כלגיטימית. (ת.א 12578/08 אס. בי. איי גרופ אל אל סי נ' גטר נמרוד, , אושר בע"א 4286-03-10). יישום העיקרון "כופין על מידת סדום", מאפשר לכפות על הנתבעים להתיר לתובעים הקמת סוכה בחג הסוכות, שכן אין בהקמת הסוכה כדי לגרום חסרון ממשי לנתבעים. בנסיבות אלה, הקפדת הנתבעים על זכותם הקניינית, איננה לגיטימית וניתן לדרוש מהם שלא לעמוד על זכותם. 15. כב' השופט טירקל, המצמצם במידה רבה את הפרשנות המרחיבה לסעיף 14 לחוק המקרקעין, מנה את השיקולים העיקריים אשר ראוי שינחו את בית המשפט בבואו להגביל את זכות הקניין מכוח עיקרון תום הלב, ואלה השיקולים הנמנים על ידו: "השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה... השיקול השני הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה. השיקול השלישי - משני בחשיבותו לקודמיו - הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. השיקול הרביעי הוא התנהגותם של בעלי הדין". (פרשת רוקר, עמ' 242). רשימת השיקולים שהתווה כב' השופט טירקל, מקובלת גם על כב' הנשיא ברק (פרשת רוקר, עמ' 281). משמעות הדברים היא, כי הגם שזכותם של הנתבעים הינה זכות קניינית, העומדת בראש מדרג הזכויות, הרי כל יתר השיקולים מצדיקים פגיעה מידתית בזכותם הקניינית. מדובר בהקמת סוכה למשך ימים ספורים, אשר יש בה כדי לפגוע, אם בכלל, פגיעה מינורית ביותר בזכות הנתבעים, אשר כלל אינם מתגוררים בבניין. מנגד, בהיות התובעים שומרי מצוות המעוניינים לקיים את מצוות חג הסוכות, עוצמת הפגיעה בהם ושלילת האפשרות להקמת סוכה, חמורה לאין ערוך. 16. כב' הנשיא ברק מעביר את מרכז הכובד מדיון בסעיף 14 לחוק המקרקעין אל דיון בעיקרון תום הלב, תוך הבהרה כי השימוש בזכויות על פי חוק המקרקעין צריך להיעשות מתוך הגינות. כב' הנשיא ברק מנתח באריכות את עיקרון תום הלב, ומבהיר כי מכוח עיקרון זה, השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. "אדם לאדם- לא זאב ולא מלאך, אדם לאדם- אדם". (פרשת רוקר, עמ' 279). לטעמי, עיקרון תום הלב הינו מכשיר רב עוצמה באמצעותו ניתן לכפות נורמות ערכיות שיסודן בעשיית "הישר והטוב", אך בד בבד יש לעשות בו שימוש זהיר ושכלתני. סקירת פסקי הדין בסוגיית תום הלב, מלמדת כי התערבות ביחסים חוזיים, ומקל וחומר שלילת זכויות, תיעשה במשורה ורק כאשר יהיה שילוב בין תועלת לצד אחד, והיעדר חסרון, לצד האחר. לעיתים יצדיק עיקרון תום הלב פגיעה של מה בכך בקניין (רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בתל אביב-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז(1) 45, 50) ולעיתים עשוי עיקרון תום הלב להצדיק פגיעה משמעותית בקניין (רע"א 7112/93 צודלר נ' יוסף, פ"ד מח(5) 550, 562). יישום עיקרון תום הלב בענייננו, מביא למסקנה, כי מאחר שבבניית סוכה יש תועלת ממשית לתובעים, והיעדר כל חסרון לנתבעים, אזי אין להכיר בהקפדת הבעלים על זכותם, כלגיטימית. התובעים הבהירו את חשיבותה של הקמת סוכה מבחינתם ובתשובה לשאלת בית המשפט מה יעשו אם לא יתאפשר להם הדבר, לא היה בפיהם מענה של ממש ומצוקתם ניכרה על פניהם. התרשמתי וכך אני קובעת, כי הנזק שייגרם לתובעים באם לא תינתן להם האפשרות לבנות סוכה, עולה לאין ערוך על הנזק שייגרם, אם ייגרם, לנתבעים אם תוקם סוכה במהלך חג הסוכות, בבניין שבו אין הם מתגוררים. חובת ההגינות, הנגזרת מעיקרון תום הלב, מחייבת את הנתבעים להתחשב בתובעים המבקשים לקיים את מצוות חג הסוכות, וחובה זו מקבלת משנה תוקף נוכח מאזן האינטרסים האמור והיעדר כל פגיעה ממשית בקניין הנתבעים. בנסיבות אלה, יש הצדקה לכפות על הנתבעים להתיר לתובעים להקים סוכה בימי החג. 17. בשולי הדברים יוער, כי ניסיון לאתר פסקי דין אשר ניתנו בארץ בתביעות בין דיירים לבעלי בית בנושא הקמת סוכות העלה חרס. העובדה כי בתי המשפט לא נדרשו לתביעות מסוג זה מלמדת כי נדירים, אם בכלל קיימים, בעלי בית אשר הביעו התנגדות להקמת סוכה בשטחים שבבעלותם. מעניין לציין, כי סוגיה דומה באה לפתחו של בית המשפט העליון בקנדה, אשר נדרש למחלוקת בין דיירים יהודים שביקשו להקים סוכות במרפסות הבניין בו התגוררו, לבין בעלי הבניין שהתנגדו לכך. בית המשפט העליון בקנדה דן בזכות להקמת סוכה כנגזרת מהזכות לחופש הדת והתיר לדיירים להקים סוכות חרף מחאת בעלי הבניין. בפסק הדין נקבע: “64. The respondent in the instant appeal has argued that the rights of the co-owners to peacefully enjoy property and to personal security limit the exercise of the appellants’ religious freedom under the circumstances.  I acknowledge that much can be said about the nature of and interrelationship among the various rights found in the Quebec Charter as raised in this appeal.  But such an analysis is not necessary to dispose of the issues in this case.  This is because at bottom, and as discussed below, whereas I find the appellants’ rights to freedom of religion significantly impaired, on the facts of this case the impact on the respondent’s rights at issue is, at best, minimal and thus cannot be construed as validly limiting the exercise of the appellants’ religious freedom.” (Syndicat Northcrest v. Amselem, [2004] 2 S.C.R. 551, 2004 SCC 47) והדברים מדברים בעד עצמם. 18. מן המקובץ עולה, כי יש לאפשר לתובעים לקיים את מצוות החג ולהקים סוכה מדי שנה בחג הסוכות. 19. נתתי דעתי לעמדת התובעים המעדיפים לבנות את הסוכה על גג הבניין, אך לא מצאתי מקום להיעתר לבקשתם זו. באשר לגג, העידה הגב' וינברג, כי הגג הושכר לדייר בשכירות חופשית ולתמיכה צירפה חוזי שכירות חופשית משנת 2009 ומשנת 2010 הכוללים את הגג. בעדותה בדיון מיום 27.6.11 חזרה הגב' וינברג והעידה כי הגג מושכר בשכירות חופשית לשוכר הגר בדירת הגג (עמ' 36 לפרוטוקול). בהקשר זה מעלים התובעים טענות קשות כנגד הגב' וינברג אשר מסרבת להתיר להם הקמת סוכה על הגג, אף אם יגיעו להסכמה עם השוכר. התובעים מוסיפים ומלינים על התנהלות הגב' וינברג אשר מאפשרת לאותו שוכר לערוך מסיבות על גג הבניין, אך עומדת בסירובה לאפשר לתובעים להגיע עימו להסכמה באשר להקמת סוכה על הגג. בחקירתה הנגדית נשאלה גב' וינברג לגבי עמדתה באשר להקמת הסוכה על גג הבניין, בכפוף לקבלת הסכמת השוכר: "ש. אם מיכאל והדייר יגיעו להסכמה שהוא יבנה את הסוכה עם מחיצה מעל הכניסה שלו, האם את תסכימי. ת. השוכר החופשי לא יכול להסכים, זה שטח שלי." (עמ' 36 שורות 23-25 לפרוטוקול). ובהמשך: "ש. האם השוכר יכול לבנות סוכה על הגג, את מרשה לו. ת. כן ש. בהנחה שמיכאל ישלם לו מחיר הגון וסביר שיניח את דעתו, יפריע לך אם הוא יבנה או ישתמש בסוכה על הגג. ת. השאלות היפותטיות אני צריכה לחשוב על זה, יש לי עוד בעלים בבניין שאני צריכה להתייעץ איתם. אני אתן תשובה בבוא הזמן." (עמ' 37 שורות 22-25 לפרוטוקול). הגם שניתן להבין את תחושותיהם של התובעים באשר לעמדתה של הגב' וינברג, כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול, אינני רואה לנכון לכפות על הנתבעים לאפשר לתובעים הקמת סוכה על גג הבניין, המושכר בשכירות חופשית. בהבדל מהחצר הפתוחה לכלל דיירי הבניין, הרי גג הבניין מושכר בשכירות חופשית, ועל כן הרשאה לתובעים להקים סוכה על הגג, תהיה מרחיקת לכת ובלתי מאוזנת. לאור האמור, הריני קובעת כי יש להתיר לתובעים הקמת סוכה בחצר הבניין ולא על גג הבניין. 20. לענין התנאים להקמת הסוכה- התובעים מבקשים כי בית המשפט יתיר הקמת סוכה בלא להטיל מגבלות של מיקום הסוכה וגודלה. בהתחשב בשינוי נתוני השטח ובמיוחד בצמחיה הגדלה בחצר הבניין, אינני רואה לנכון לקבוע מסמרות בשאלת מיקומה הספציפי של הסוכה, ובלבד שתוקם, כאמור, בחצר הבניין. יחד עם זאת, בכדי לאזן בין האינטרסים של הצדדים ולמזער פגיעה בנתבעים, יש להגביל את מידותיה של הסוכה, כפי שיקבעו להלן. סוף דבר 21. התובענה מתקבלת. התובעים רשאים להקים סוכה בחצר הבניין, בכל שנה בחג הסוכות. גודלה של הסוכה לא יעלה על כ- 2 מ' X 2 מ'. התובעים רשאים להקים את הסוכה יומיים קודם לחג ועליהם לוודא פירוקה והשבת המצב לקדמותו עד יומיים לאחר החג. הנתבעים יישאו בהוצאות לרבות שכר טרחת עו"ד (כולל הוצאות בהליכי הביניים), בסך 20,000 ₪. בניהבתים משותפים