קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בעלות בלעדית על כספים בחשבון משותף" הצגת המחלוקת 1. המשיב 1 (להלן - המשיב) נשוי לבתו של המבקש, בת שבע. ביום 12.11.06 פתחו המבקש והמשיב חשבון בנק משותף אצל המשיב 2 (להלן - הבנק) בסניף חזון איש בני ברק (להלן - החשבון/החשבון המשותף). למשיב היו אצל הבנק חשבונות בנק נוספים (להלן - החשבונות הנוספים). בחודש יולי 2007 הצטברה בחשבונות הנוספים יתרה שלילית בסך של למעלה מ-900 אלף ₪. הבנק קיזז מחצית מהיתרה שעמדה אז בחשבון המשותף, סך של כ- 228 אלף ₪, על חשבון החוב שבחשבונות הנוספים. יצוין, כי לאחר מכן משך המבקש את המחצית שנותרה והחשבון נסגר. 2. המבקש טוען, כי למרות שהחשבון נפתח כחשבון משותף, הבעלות בחשבון היא שלו בלבד. לטענתו, מקור הכספים שהופקדו בחשבון היא התמורה שהתקבלה ממכירת דירה שהיתה שייכת לו. כספים אלה הופקדו בחשבון משותף קודם שהיה למבקש ולמשיב בבנק פועלי אגודת ישראל (להלן - פאג"י). לדבריו, פתיחת החשבון המשותף עם המשיב נעשתה בעצת הרב הראשי של רמת השרון, הרב אדלשטיין, משום שהמשיב הוא איש עסקים הבקי בניהול חשבונות בנק, השקעת כספים במניות/פקדונות וכדו', וכך יוכל לפעול המשיב בחשבון לשמירת ערכם של הכספים שהופקדו. בשלב מאוחר יותר, הועברו הכספים מפאג"י לבנק, באותה מתכונת של חשבון משותף, משום שהמשיב היה לקוח מועדף בבנק, וכך יוכל להנות מעמלות מופחתות בביצוע פעולות בחשבון. המבקש טען, כי העלה את טענותיו אלה בפני מנהל הסניף, לאחר קבלת ההתראה על כוונת הקיזוז ולפני ביצוע הקיזוז, אך הבנק לא שעה לבקשתו להימנע מהקיזוז. ביצוע הקיזוז של מחצית מהיתרה הקיימת בחשבון נעשתה, אפוא, שלא כדין. כך טענת המבקש. בעקבות כל אלה הגיש המבקש תובענה זו, במסגרתה מתבקש סעד הצהרתי, לפיו, הוא היה הבעלים הבלעדי בחשבון והכספים שהיו מופקדים בהם היו שלו בלבד. כן מתבקש בית המשפט להורות לבנק לגלות מה היה הסכום המדויק בחשבון, לפני פעולת הקיזוז. 3. הבנק דוחה את כל טענות המבקש. לדבריו, מדובר היה בחשבון משותף לכל דבר, ולפיכך הוא היה זכאי לקזז את מחצית היתרה הקיימת בחשבון, חלקו של המשיב, כנגד יתרת חובו בחשבונות המשותפים. הבנק מפנה לכך, שגם בפאג"י נוהל החשבון כחשבון משותף. לטענת הבנק, כדי שהמשיב יוכל לבצע פעולות בחשבון, די היה להעניק לו יפוי כח, ולא נדרש היה לצרפו כשותף בחשבון. עוד טוען הבנק, כי המשיב הציג לו מצג, כי הבעלות בחשבון המשותף הינה משותפת, ועל סמך מצג זה ניתן לו אשראי מתאים. לטענת הבנק, המדובר במחלוקת פנים-משפחתית, ולחילופין, בקנוניה משותפת, שנועדה להציג את המשיב כבעלים משותפים בחשבון לצורך קבלת אשראי. 4. המשיב תומך בעמדתו ובתביעתו של המבקש. הוא מאשר, כי מקורם של הכספים שהיו מופקדים קודם לכן בפאג"י ולאחר מכן בבנק הוא התמורה שהתקבלה ממכירת דירה של המבקש. הוא מאשר, שפתיחת החשבון המשותף נעשתה על מנת שיוכל לפעול בחשבון לשם שמירת ערכם של הכספים, משום בקיאותו ונסיונו. לדבריו, הוא לא ביצע כל פעולות בחשבון, מלבד הפעולות הקשורות בהפקדה לפקדונות, רכישת ומכירת ני"ע, וכיו"ב. המשיב דוחה את טענת הבנק בדבר המצג הנטען, ולדבריו הוא לא ביקש קבלת אשראי נוסף על סמך פתיחת החשבון המשותף. דיון 5. שאלת הבעלות על חשבון הבנק היא ביסודה שאלה עובדתית (ע"א 3906/91 הלפרין נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) (2009)). חזקה על כספים המצויים בחשבון משותף, שהם שייכים לשני בעלי החשבון, בחלקים שווים. את כוונת השיתוף אין צורך להוכיח בראיות חיצוניות, אלא הטוען לבעלות מלאה בחשבון משותף - עליו הראיה (ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו(5) 661). השאלה בעניננו היא איפוא: האם הצליח המבקש, הטוען לבעלות מלאה בחשבון המשותף, להוכיח את טענתו? העדויות והראיות שהוצגו אינן נותנות מענה מוחלט לכאן או לכאן, אך סבורני כי במבחן הטיית מאזן ההסתברות הכף נוטה לטובתו של המבקש. 6. נתון חשוב להכרעה הנדרשת הוא מקורם של הכספים המופקדים, שכן ההנחה היא, שהבעלות המשותפת באותם כספים נובעת מכך שכל השותפים תרמו לצמיחתם (הנחה זו אינה קיימת בין בני זוג, לגביהם השיתוף נוסד על מסד שונה). בעניננו הוכח, כי הסכום הראשון והעיקרי מבחינת גודלו שהופקד בחשבון בפאג"י, מקורו בתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה שהיתה שייכת למבקש. לשם כך צורף הסכם מכירת הדירה מיום 21.2.05 (נספח ב' לתובענה) ומסמך ההפקדה לחשבון פאג"י מיום 22.2.05 על סך 327,525 ₪ (נספח ד'), שווה ערך בשקלים לסך של 75,000 דולר (טבלת השער היציג הרלבנטי צורפה כנספח ג'), הסכום הראשון שהתקבל ממכירת הדירה. יצוין, כי בהסכם נקבע סכום של 67,500 דולר כסכום ראשון, אך המבקש הסביר בתצהירו (סעיפים 11-12), כי בפועל נרשם בהסכם סכום נמוך יותר, "משיקולי מס של הרוכשים". מכל מקום, המבקש לא נחקר בנקודה זו. 7. על פי דברי המבקש (סעיף 16 לתצהירו), גם יתרת התמורה הופקדה בחשבון, ומעבר לכך בוצעו בחשבון רק רכישות של פקדונות מסוגים שונים. ואכן, מעיון בדפי חשבון פאג"י שצורפו (נספח ו') ניתן לראות הפקדות נוספות, בסכומים קטנים יותר, שניתן לייחסם ליתרת התמורה שהתקבלה או לפעילות בפקדונות או בניירות ערך. כיוון שגם הבנק מודה (סעיף 3 בכתב התשובה) שמקורם של הכספים שהופקדו בחשבון אצלו הוא בחשבון שהתנהל בפאג"י, הרי שניתן לקבוע כי מקורם של הכספים בחשבון הבנק הנדון הוא מהתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה שהיתה שייכת למבקש. 8. ב"כ הבנק לא טרח כלל לחקור את המבקש בדבר גירסתו למקורם של הכספים המופקדים, ולמעשה לא הכחיש במפורש גירסה זו, אלא טען שהכספים היו מיועדים מלכתחילה לבתו, כיוון שהדירה שנמכרה, בקרית ספר, נרכשה על ידו כדי שתשמש למגורי בתו וחתנו, המשיב. ואכן, המבקש אישר בחקירתו (עמ' 2), כי הדירה יועדה לשמש למגורי בתו, אך מכיוון שבתו וחתנו לא רצו להתגורר שם, הוא החליט למוכרה ולהשתמש בכספי המכירה (עמ' 4). כך אישר גם המשיב בעדותו (עמ' 28-29). 9. משפטית, טענת הבנק היא, שהכספים שהופקדו בחשבון היו אמנם של המבקש, אך הם ניתנו במתנה למשיב, באמצעות פתיחת החשבון המשותף. ואמנם, ניתן להעניק על ידי מתנה לאלתר זכות למחצית של יתרת חשבון בנקאי (ע"א 398/80 שחר נ' שור, פ"ד לו(2) 281), אולם, אין די בעצם פתיחתו של חשבון בנק משותף להוכחת שיתוף בחשבון, אלא יש צורך בהוכחת כוונה ברורה וחד משמעית להענקת מתנה לאלתר (תיק עזבונות (מחוזי ת"א) 5964/88 עזבון המנוחה שרשבסקי ז"ל נ' שפירא, פ"מ תשנ"ג(1) 501). סבורני, שבעניננו, לא הוכחה באופן ברור וחד משמעי כוונה כזו. ראשית, אם כוונתו ורצונו של המבקש היו להעניק למשיב ולבתו את כספי תמורת הדירה, מדוע לא נתנם להם לגמרי ומדוע הוא נותר שותף בחשבון? שנית, מדוע בתו לא צורפה לחשבון, לבדה או ביחד עם בעלה, המשיב? 10. ועוד בהקשר למקורם של הכספים המופקדים. לכל הפחות מאז פתיחת החשבון אצל הבנק, בחודש נובמבר 2006, ועד לקיזוז שנעשה בחודש יולי 2007, כל המסמכים והראיות בדבר התנהלות החשבון היו בידי הבנק, והם יכלו להראות כי מקורם של הכספים שהופקדו בחשבון במשך תקופה זו, לכל הפחות, הוא גם ממקורותיו של המשיב ולא רק ממקורות המבקש. הבנק לא הראה ואף לא טען זאת, כנראה משום שהמשיב לא הפקיד מאומה ממקורותיו באותו חשבון. 11. נתון רלבנטי נוסף, שעשוי להצביע על הבעלות האמיתית בחשבון, הוא השימוש שעשו השותפים בחשבון בכספים המופקדים בו. המבקש והמשיב שבו וטענו, כי לא נעשה כל שימוש באותם כספים, מלבד פעולות בפקדונות ובני"ע שנועדו לשמירת ערכם. גם כאן ניתן לומר, כי לכל הפחות באשר לתקופה, בה נוהל החשבון אצל הבנק, כל הנתונים והראיות היו בידיו, והבנק יכל להראות, כי המשיב משך כספים בעצמו ולשימושו מהחשבון. לא הובאה כל ראיה בענין זה. 12. הנימוק שסיפק המבקש לצירופו של המשיב לחשבון המשותף שנפתח נשמע, כשלעצמו, סביר. המשיב ניהל אולם אירועים פעיל וחשבונו בבנק היה בהיקף של מאות אלפי ₪ (נספחים א-ד לתצהירו המשלים של מנהל הסניף, יהודה זילברשטיין). כאיש עסקים הוא היה בקיא ומנוסה בניהול חשבון בנק, מכירת ני"ע וכדו'. צירופו של המשיב לחשבון איפשר ביצוע הפעולות הנדרשות בצורה פשוטה ונוחה. ואמנם, כטענת הבנק, ניתן היה להשיג מטרה זו גם באמצעות מתן יפוי כח, אך המבקש העיד (עמ' 6), כי לא ידע על אפשרות כזו. יפים לכך הדברים שנכתבו בספרו של ריקרדו בן אוליאל דיני בנקאות (חלק כללי), עמ' 182: "לא תמיד כל השותפים מכניסים כסף לחשבון, יתכן כי הפיקדון כולו שייך לבעל חשבון אחד, המתכוון לצרף שותף אחר אך ורק לצורך ניהול החשבון. דבר זה נעשה בהסכמת השותפים המחליטים, כי השותף השני ינהל את החשבון לטובתו ולנוחותו של בעל הפיקדון. ניתן להשיג מטרה זו אם בעל הכסף יפתח בשמו חשבון ליחיד ויתן יפוי כח לצד השני לצורך אותה מטרה, אך נסיבות שונות, וביניהם הרצון לגלות אמון מיוחד כלפי השותף, משפיעות על בעל הכסף לפתוח חשבון משותף מסוג זה". 13. הבנק טוען, כי ניתן אשראי מוגדל למשיב על סמך פתיחת החשבון המשותף, והמסמכים שצורפו לתצהירו המשלים של זילברשטיין תומכים לכאורה בכך. כן מפנה הבנק בהקשר זה להצהרה שמסר המשיב בדבר בעלותו בחשבון זה (נספח ד' לתצהיר המשלים). דברים אלה, יש בכוחם, אולי, כדי להוות תשתית לתביעה כלשהי נגד המשיב בדבר מצג שווא, הטעיה וכיו"ב, אך אין בהם כדי לפעול לרעתו של המבקש, כיוון שלא נטען, ובודאי שלא הוכח, שהמבקש היה שותף או אפילו מודע באופן כלשהו למצג הנטען או להסתמכות הנטענת. בהקשר זה, יצוין גם, כי הבנק לא שעבד את החשבון המשותף, או אפילו את מחצית החשבון השייכת למשיב (לגירסת הבנק), לטובת פרעון חובות המשיב בחשבונות הנוספים. אילו היה נעשה כן, הדבר היה מובא לידיעתו של המבקש. הימנעותו של הבנק משימוש בכלי זה עשויה להצביע גם על כך שהבנק היה מודע לקושי בהטלת שעבוד כזה על החשבון הנדון, לאור זכויותיו של המבקש בו. 14. כאן המקום להוסיף, שתמיכתו של המשיב בעמדתו ובטענותיו של המבקש, יש בה משום תוספת אמון בגירסת המבקש, דווקא משום שהיא מנוגדת לאינטרס שלו (של המשיב). שהרי, בעצם פעולת הקיזוז הוקטן חובו של המשיב לבנק, ואם תתקבל תביעת המבקש עשוי המשיב להיתבע לפרעון הסכום שקוזז. 15. סיכומו של דבר אני סבור, שלמרות הקשיים שניצבו בפני המבקש להוכחת גירסתו בדבר בעלותו הבלעדית בחשבון ובכספים שהיו בו, המבקש הצליח להטות את כף מאזן ההסתברות לטובת גירסתו, וניתן, לכן, לקבוע כי המבקש היה לבדו הבעלים של החשבון המשותף. 16. יש ממש גם בדרישתו הנוספת של המבקש מהבנק להציג אסמכתא בדבר היתרה שהיתה קיימת בחשבון, קודם לקיזוז שנעשה. זאת משום, שעל פי גירסת המבקש (סעיפים 25-26) לתצהירו), שלא נסתרה על ידי הבנק, תחילה קיזז הבנק את מלוא היתרה שהיתה קיימת ורק לאחר מספר ימים הוא החזיר לחשבון סכום שנטען שהוא מחצית מאותה יתרה. המשיב בתשובתו (סעיף 5) טען כי קוזזה מחצית היתרה, אך לא ציין מה היתה היתרה ומה המחצית וכן לא צירף אסמכתא מתאימה. 17. למרות התוצאה האמורה, אינני סבור שיש לפסוק לטובת המבקש הוצאות. לא הוכח שהבנק ביצע את פעולת הקיזוז בזדון, למרות שהיה מודע לכך שהבעלות בחשבון היא של המבקש בלבד. המבקש יכול היה להודיע על כך בפשטות לבנק, והוא היה פועל בהתאם. המבקש העיד (עמ' 5), כי כל שסופר לפקידת הבנק שטיפלה בפתיחת החשבון הוא שרצונם לפתוח חשבון משותף. באותה עדות הוא אישר שגם לבנק פאג"י הוא לא הודיע שהמשיב מצטרף לחשבון רק משיקולי נוחות. משכך, ההנחה היא שהבנק פעל בתום לב בפעולת הקיזוז, ואין עליו לשאת בהוצאות תובענה זו. תוצאה 18. ניתן בזה צו הצהרתי, לפיו המבקש היה לבדו הבעלים של הכספים שהיו מצויים בחשבון הבנק הנדון בתובענה זו, על כל המשתמע מכך. כמו כן אני מחייב את המשיב 2 (הבנק) להמציא למבקש אסמכתא על היתרה שהיתה קיימת בחשבון לפני פעולת הקיזוז הנדונה. אין צו להוצאות. בנקחשבון בנק משותףבעלות