קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בעלות על מניות הרשומות אצל רשם החברות: 1. לפניי בקשה שהגישה חברת סטופי (להלן - סטופי או המבקשת) להצהיר כי היא בעלת המניות בחברת ניסים סגרון בע"מ (להלן - חברת סגרון), וכן לקבל צו עשה המורה על השבת כל המניות של חברת סגרון לרשותה, כשהן נקיות וחופשיות מכל חוב ושיעבוד. רקע עובדתי קצר 2. ביום 21.12.06 נחתם בין המבקשת לחברת חפציבה דיור הסכם פרידה (להלן - ההסכם או הסכם הפרידה, נספח 2 לסיכומי המבקשת). הצדדים חלוקים על פרשנותן של מספר הוראות בהסכם זה, אולם אין מחלוקת כי אחת מתכליותיו העיקריות היתה להסדיר את מכירת מניותיה של המבקשת בחברת סגרון לחברת חפציבה דיור, תמורת סכום של 4,792,871 דולר. כמו כן נקבע בהסכם הפרידה כי המבקשת תעמיד לחברת סגרון הלוואת בעלים רוכשת בסכום של 9,225,800 ש"ח, וכן כי המבקשת תרכוש תשע דירות מגורים בפרויקטים של חפציבה דיור תמורת סכום של 8,360,000 ₪. ב-21.12.06, לאחר החתימה על הסכם הפרידה ובהתאם להוראותיו, העבירה חפציבה דיור למבקשת 29 המחאות דחויות, שזמן פירעונה של האחרונה מביניהן הוא 31.5.09, בתמורה למניות. במקביל הועברו באותו מועד מניות חברת סגרון מהמבקשת אל חפציבה דיור. אין מחלוקת כי סכום התמורה עבור המניות, שאמור היה להיות משולם ב-29 תשלומים דחויים, לא נפרע במלואו, בין השאר כתוצאה מקריסתה של קבוצת חברות חפציבה (הכוללת את חפציבה דיור) ביום 5.8.07. אך עוד לפני קריסתה של קבוצת חפציבה, חזרו חלק מההמחאות הדחויות שהועברו למבקשת, ואחרות ניתנו במקומן. בימים 15.7.07 ו-22.7.07 הגיש מר סגרון חלק מההמחאות, שנרשמו על שמו, לביצוע בהוצאה לפועל. בסמוך למועדים אלו נפגש מר סגרון עם מר בועז יונה, בעל השליטה בקבוצת חפציבה, והשניים הסכימו כי יועברו למר סגרון סכום של מיליון ₪, ובמקביל הוא יפסיק את הליכי ההוצאה לפועל. סכום זה אכן הועבר למר סגרון והליכי ההוצאה לפועל הופסקו על ידו. עוד יש לציין כי לטענת המבקשת (טענה עליה חלוקים המשיבים), היא שלחה לחפציבה דיור הודעת ביטול של הסכם הפרידה, בתאריך כלשהו במחצית השנייה של חודש זה (יולי 2007). ב-5.8.07 קרסה כאמור קבוצת חפציבה. השאלה העיקרית העומדת במחלוקת בין הצדדים בתיק זה היא האם מניות חברת סגרון שהועברו ביום 21.12.06, הועברו להחזקתה של חפציבה דיור או לבעלותה. טענות המבקשת 3. המבקשת טוענת כי העברת הבעלות במניות חברת סגרון, ממנה אל חפציבה דיור, לא הושלמה, שכן חפציבה דיור לא שילמה את התמורה המלאה עבור המניות כפי שנקבעה בהסכם הפרידה. הוראותיו המפורשות של הסכם הפרידה, ההיגיון העסקי, עדותו של מר סגרון ביחס לכוונת הצדדים וכן הלכות שנקבעו בפסיקה, מובילים כולם למסקנה כי העברת הבעלות לא הושלמה במועד החתימה על ההסכם (ועל כן לא הושלמה כלל). לחילופין טוענת המבקשת כי היא ביטלה את הסכם הפרידה כדין לפני קריסתה של חברת חפציבה, ועל כן קמה לה זכות להשבה בעין של המניות וזכות מעין קניינית (שביושר) במניות, הקודמת לזכויותיהם של נושים אחרים. 4. המבקשת טוענת כי בהתאם להוראות ההסכם, העברת המניות כפופה לפירעון ההמחאות, ובהיעדר תמורה אין תוקף להעברה. המבקשת מפנה לסעיפים 4.1, 7.4, 5.24 ו-8.1 להסכם, מהם עולה כי הבעלות במניות נשמרה בידיה עד לתשלום התמורה המלאה עבורן. יש לדחות את טענת המנהל המיוחד לפיה כוונת הצדדים היתה להעביר את הבעלות במניות גם ללא תשלום מלוא התמורה, שהרי מדובר בטענה עובדתית שאינה נתמכת בתצהיר, בעוד שגרסתו של מר סגרון בנוגע לכוונת הצדדים להסכם לא נסתרה. המבקשת מפנה אל מסמכים שהוחלפו בין חפציבה דיור לבין בנק לאומי בנוגע לקבלת הלוואה לצורך רכישת המניות, מהם עולה כי גם חפציבה דיור סברה בזמן אמת כי רכישת המניות לא הושלמה במועד החתימה. מבחינה כלכלית לא היה לחפציבה דיור סיבה לקבל הלוואות אלו, אלא אם ידעה כי הבעלות במניות טרם הועברה אליה, שכן מדובר בהלוואה בתנאים נחותים מהתשלומים שנתנה המבקשת. אין הגיון עסקי בהעברת המניות בתמורה לסכום של 4.79 מיליון דולר, מבלי שנקבע כי הבעלות במניות עוברת רק עם פירעון מלוא התמורה. המבקשת מפנה למכתב מיולי 2007 בו נכתב כי כוונת הצדדים היתה שעד שלא מועברת התמורה, לא פוקע הסכם בעלי המניות. עוד מפנה המבקשת לסעיפים 6.8 ו-6.9 להסכם שלפיהם חפציבה דיור לא תוכל לנקוט בפעולות הנוגעות לאיזו מהזכויות שבמניות עד לביטול הערבויות האישיות של מר סגרון. לטענתה, מדובר בתנאי מצטבר, ולא בתנאי חלופי לתנאי שלפיו על חפציבה דיור להשלים את פירעון התמורה. 5. המבקשת טוענת כי בפסק הדין בפרשת קידוחי הצפון (רע"א 1690/00 מ.ש קידוחי הצפון בע"מ נ' ורד גוילי - מפרקת זמנית, פ"ד נז(4) 385) נקבע כי עסקה המכילה תנית שימור בעלות אינה טעונה רישום שעבוד, וכי גם כאשר הספק מתנה את העברת הבעלות בנכס בתשלום מלא, ללא רישום שעבוד, הנכס אינו עובר למסת הנכסים הניתנים למימוש על ידי הנושים השונים. בהתאם להלכה זו, כל עוד הספק לא קיבל את מלוא דמי המכר בעד הסחורה, הוא זכאי ליטול את רכושו מידי החברה בעת פירוק. המבקשת מוסיפה כי המקור לתוקפה של תנית שימור בעלות יכול להילמד מדוקטרינות שונות ובכללן דוקטרינת הנאמנות. המבקשת טוענת כי בהסכם הפרידה היתה תנית נאמנות משתמעת לפיה החזקת חפציבה דיור במניות הינה בנאמנות עבור המבקשת, עד לפירעון המלא של התמורה. הנאמנות אינה מחייבת רישום ויכולה להיעשות גם בעל פה, והיא מקנה לנאמן את כל זכויותיו של בעל המניה, ועל כן אין לתמוה על כך שלאחר הסכם הפרידה היא לא זומנה לאסיפות החברה או מינתה דירקטורים. המבקשת מוסיפה כי עד להגשתה של בקשה זו, זכויותיה במניות לא נדונו לגופן, ועל כן טענתה בדבר הנאמנות לא עלתה קודם לכן. 6. לחילופין טוענת המבקשת כי ביום 15.7.07 או בסמוך לכך, ובכל מקרה טרם קריסתה של חפציבה דיור, היא שלחה הודעת ביטול להסכם הפרידה, וזאת לאחר שההמחאות שהועברו לה מחפציבה דיור עבור המניות לא כובדו. בעניין זה מפנה המבקשת לתרשומת ההפקדות של עשר ההמחאות שקיבלה מחפציבה דיור, ולכך שחמש מהן חזרו, בזו אחר זו. ההמחאות שהיו אמורות להיות משולמות בינואר 2007 שולמו רק בחודש מרץ ובאופן חלקי, וכי גם לאחר הגשת ההמחאות להוצאה לפועל שולמו מתוכן רק מיליון ₪, מתוך סכום כולל של 1,122,538 ₪ שהיו אמורים להיות משולמים עד אותה עת. הודעת הביטול נשלחה לפני הקריסה, כפי שהצהיר מר סגרון, שעדותו בעניין זה לא נסתרה. הודעת הביטול צורפה לכתב התביעה שהוגש שלושה שבועות לאחר שליחתה, דבר המעיד על נכונותה. המבקשת מציינת כי קיימת חזקה שלפיה דבר דואר שנשלח הגיע ליעדו. 7. המבקשת טוענת כי יש לדחות את טענת המנהל המיוחד לפיה צד שבחר בתרופת האכיפה יכול לבחור בברירת הביטול רק לאחר שנתן תחילה ארכה סבירה לתיקון ההפרה. לטענתה, במועד משלוח הודעת הביטול, לא חלה עליה חובה להעניק ארכה לתיקון ההפרה, שכן חפציבה דיור הפרה את ההסכם הפרה יסודית משעה שלא שילמה את התמורה המוסכמת. המבקשת העניקה לחפציבה דיור ארכה משמעותית בכך שפנתה אליה החל מחודש ינואר 2007 בדרישה להחליף את ההמחאות, אך זו לא תיקנה את ההפרה ולכן נשלח מכתב הביטול. הפקדת ההמחאות בהוצאה לפועל אינה מהווה אכיפה, אלא ביצוע המחאות שעבר זמנן. לחילופין טוענת המבקשת כי גם אם הפקדת ההמחאות לביצוע מהווה אכיפה, יש להבדיל בינה לבין מר סגרון, משום שההמחאות הוסבו לפקודתו האישית והוגשו על ידו להוצאה לפועל, בעוד שהיא עצמה מעולם לא נקטה בהליכי הוצאה לפועל. טענת המשיבים לפיה יש להמתין בין אכיפה לביטול הינה מרחיקת לכת ואין לה תימוכין בפסיקה או בהגיון המשפטי. כמו כן טוענת המבקשת כי לחפציבה דיור ממילא לא היתה אפשרות לתקן את ההפרה, נוכח מצבה הכספי באותם ימים. 8. משבוטל ההסכם כדין זכאית המבקשת להשבת המניות, כבר מהמועד שקדם לקריסת חפציבה דיור. זכות ההשבה היא זכות מעין קניינית הגוברת על זכויות נושים מאוחרות יותר. יש לדחות את טענת המנהל המיוחד לפיה זכות ההשבה היא זכות אובליגטורית בלבד, ומפנה לפסיקה שניתנה בעניין זה. לא היתה העברת זכויות בנכס והפירוק הזמני של חפציבה דיור מאוחר להפרה ואף לביטול, בניגוד לפרשות אליהן היפנה המנהל המיוחד, ובמקרה זה אין כל מניעה להשיב את המניות בעין. 9. המבקשת טוענת כי יש לדחות את טענות המנהל המיוחד לפיהן יש להתנות את דרישת ההשבה בשעבוד לטובת חפציבה דיור על מניות חברת סגרון בחברת גלובל. במקרה זה אין כל שיעבוד, והשאלה היא רק אם קיים חוב נדחה. גם אם קיים סכום כזה או אחר שחפציבה דיור שילמה במקום חברת סגרון, הרי מדובר בחוב אובליגטורי שמקוזז כנגד הנזקים שגרה חפציבה דיור לחברת סגרון. בנוסף לכך מבקשת סטופי לדחות את טענת המנהל המיוחד לפיה לא נגרמו למר סגרון נזקי עתק. לטענתה, יש לבחון את הנזקים במועד ערב קריסתה של קבוצת חפציבה, ומבחינה זו עולה כי לקבוצת סגרון נגרמו נזקים בסכומים של 32.6 מיליון ₪. 10. סטופי מבקשת לדחות את טענות המנהל המיוחד שלפיהן ביטול ההסכם מנוגד לתביעה שהגישה חברת נספיר (שגם היא חלק מקבוצת סגרון) נגד חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ (שהיא חלק מקבוצת חפציבה). אותה עסקה אינה חלק מהסכם הפרידה, ועל כן ביטולו של הסכם הפרידה אינו משפיע עליה כהוא זה. בסעיף הרלוונטי בהסכם הפרידה חסרים תנאים מהותיים הנדרשים לצורך עסקת מקרקעין ובכלל זאת לא מצוינים בו פרטי הדירות (גוש וחלקה), מחיר כל יחידת דיור, מספר החדרים, מועד המסירה וכו'. בביטול הסכם הפרידה אין כדי לגרוע מזכויותיה של חברת נספיר ברכישת הדירות, וגם אם יבוטל הסכם הפרידה כולו, יוחזרו מניות חברת סגרון, יוחזרו התשלומים החלקיים שהתקבלו בגין המניות וכן תבוטל ההתחייבות לרכישת דירות שבהסכם הפרידה, אך רכישת הדירות שנעשתה בעסקאות נפרדות בין חברות אחרות תעמוד בתוקפה. המבקשת מפנה בעניין זה אל הודעת הביטול ששלחה, ממנה עולה כי היא מתייחסת רק למכירת המניות ולא להסכמים הנפרדים לרכישת הדירות. במועד שליחתה של הודעת הביטול כבר נרכשו הדירות על ידי נספיר ושולם בגינן מס רכישה. הסעיפים הנוגעים לרכישת הדירות ממילא מהווים חלק הניתן להפרדה מהסכם הפרידה, בהתאם לסעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ועל כן ניתן לבטל את העברת המניות ולהותיר את רכישת הדירות על כנה. טענות המשיבים 11. המשיבים - המנהל המיוחד, חברת אלקטרה והבנק הבינלאומי, מבקשים לדחות את הבקשה. המשיבים טוענים כי על פי הדין, הזכות הקניינית במניות עוברת עם רישום הבעלות בהן במרשם המניות, ובמקרה זה אין חולק כי הבעלות נרשמה על שם חפציבה דיור כבר ביום 21.12.06. הסכם הפרידה אינו כולל תנית שימור בעלות ואינו יוצר יחסי נאמנות ביחס למניות. הצדדים להסכם נהגו במניות ככאלו שהועברו לידי חפציבה דיור לכל דבר ועניין, ולהעברתן אף ניתנה פומביות המחייבת צדדים שלישיים. יש לדחות את טענת המבקשת לפיה היא זכאית להשבה בעין של המניות, משום שזכות ההשבה היא אובליגטורית בלבד ולכל היותר מהווה חיוב בר תביעה שניתן להגיש בגינו תביעת חוב. עדותו של ניסים סגרון היתה רצופת סתירות, והוא התקשה לספק הסברים משכנעים. 12. חברת אלקטרה מפנה לסעיף 176 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, הקובע כי בעל מניה בחברה פרטית הוא מי שרשום ככזה במרשם בעלי המניות. לטענתה, אין חולק על כך כי במועד מתן צו הפירוק לחפציבה דיור, מניות חברת סגרון היו רשומות על שמה, ומההודעה על העברת המניות בחברת סגרון עולה כי רישום העברת הבעלות בוצע כבר ביום 21.12.06. אלקטרה טוענת כי גם לפי חוק המכר, תשכ"ח-1968, הבעלות במיטלטלין עוברת לקונה עם העמדת הממכר לחזקתו ולשליטתו, ובמקרה זה אין חולק כי המניות הועברו לשליטת חפציבה דיור עם החתימה על הסכם הפרידה. לפיכך טוענת אלקטרה כי גם אם טענותיה של המבקשת בנוגע לפרשנות הסכם הפרידה נכונות, אין בכך כדי להועיל לה, שכן מדובר במישור החוזי בלבד, בעוד שבמישור הקנייני הזכות עברה לחפציבה דיור עם רישומה במרשם המניות והעברתן של המניות לחזקתה ושליטתה של חפציבה דיור. 13. המשיבים מוסיפים וטוענים כי יש לדחות את טענת המבקשת לפיה הסכם הפרידה כולל תנית שימור בעלות. שכן, לשונו הברורה של ההסכם אינה כוללת תניה כזו, שחייבת להיות מפורשת ושאת דבר קיומה לא ניתן להסיק במשתמע. בעניין זה מפנה המנהל המיוחד לפסיקה שניתנה בעניינם של מוכרים באשראי, שלפיה על המוכר להבטיח את זכויותיו בצורה מפורשת וברורה, בין אם בדרך של תנית שמירת בעלות או בכל דרך אחרת. הסעיפים אליהם הפנתה המבקשת אמנם מצביעים על חובה של חפציבה דיור לשלם את התמורה המוסכמת, אך אין בהם אזכור כלשהו של תנית שימור בעלות. ההלכה הפסוקה קובעת כי כאשר לשון ההסכם ברורה אין צורך להיזקק לעדויות חיצוניות בנוגע לכוונת הצדדים, ובמקרה זה עולה מלשון ההסכם דווקא המסקנה ההפוכה, שלפיה כוונתם היתה להעביר את הבעלות במניות לחפציבה דיור עם רישומן במרשם בעלי המניות. כך למשל מפנה המנהל המיוחד לסעיפים 4 ו-7.1 להסכם, המורים כי העברת המניות תתבצע במועד החתימה. המשיבים מוסיפים כי בהיעדר תנית שימור בעלות מפורשת, הנטל המוטל על המבקש להוכיחה גבוה יותר, ועליו להראות כי שמר את השליטה בממכר בפועל. במקרה זה המבקשת לא שמרה על אמצעי שליטה ופיקוח כלשהם, וכי גם מר סגרון אישר בעדותו כי למבקשת לא היתה שליטה כלשהי על הנעשה בחברות מאז החתימה על הסכם הפרידה. התנהגות זו של הצדדים מעידה גם על אומד דעתם. אלקטרה מוסיפה כי מסמכי בקשת ההלוואה אליה הפנתה המבקשת, נוגעים לרכישת מניות חברת גלובל מידי חברת סגרון, ולא לעסקה נשוא הבקשה שלפנינו. המנהל המיוחד טוען שיש לדחות את גרסת המבקשת (כפי שעלתה בעדותו של מר סגרון) לפיה שטר העברת הבעלות הוחזק בנאמנות על ידי חפציבה דיור, שכן לטענתו, המבקשת לא מחתה ולא טענה דבר בזמן אמת, למרות שנודע לה כי חפציבה דיור נוהגת במניות מנהג בעלים. 14. המשיבים מבקשים לדחות את טענת המבקשת בנוגע להפקדת המניות בנאמנות. לטענתם, גם בעניין זה לשון ההסכם ברורה ואין בה זכר ליחסי נאמנות כלשהם. כאשר הצדדים להסכם ביקשו לקבוע יחסי נאמנות ביחס לחפץ מסוים, הם עיגנו זאת באופן מפורש בהסכם, ועל כן ברור כי אם היו מעוניים לעשות כן בהקשר העיקרי של המניות עצמן, היו מציינים זאת במפורש בהסכם הפרידה. לא התקיימו סממנים המעידים על יחסי נאמנות, כגון הסדרת מנגנוני ניהול חשבונות וכו', וכי גם הסעיפים המטילים מגבלות על חפציבה דיור עד שמר סגרון ישוחרר מערבויותיו האישיות, תומכים במסקנה כי לצדדים לא היתה כוונה להפקיד את המניות בנאמנות. חברת אלקטרה מוסיפה כי גם אם אמנם היו בין הצדדים יחסי נאמנות, הרי שאין בכך כדי להועיל למבקשת, שכן לפי סעיף 5 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, כוחם של יחסי נאמנות יפה רק כלפי מי שידע או היה עליו לדעת על הנאמנות, ואילו במקרה זה לא הנושים ולא המנהל המיוחד ידעו או יכלו לדעת על קיום הנאמנות. 15. בנוגע לטענתה החלופית של המבקשת בדבר ביטול ההסכם, המנהל המיוחד טוען כי המבקשת לא הוכיחה ששלחה הודעת ביטול קודם לקריסתה של חפציבה דיור, וכי לא נמסר על ידה מתי נשלח המכתב ובאיזו דרך. המבקשת לא העידה את הגורם שלטענתה שלח את המכתב - עו"ד בנישו, והתמיכה היחידה שנתנה לגרסתה זו היא בצורה עדות מפי השמועה של מר סגרון, שגם בה לא נמסר מידע מדויק בנוגע למועד שליחת המכתב. המנהל מוסיף כי עד לסוף חודש אפריל 2007 קיבל מר סגרון את כל הסכומים שחפציבה דיור היתה חייבת לו באותה עת, וכי הוא כלל לא ניסה להפקיד את ההמחאות שניתנו לו עד לחודש מרץ 2007, ומכאן שאי פירעונם אינו מהווה הפרה של ההסכם. אשר להמחאות שניתנו בין החודשים מאי ליולי 2007, המנהל טוען כי ניתנו למבקשת חמש המחאות על סכומים שונים, ולא ניתן לדעת מי מהן וכמה מהן קשורות להסכם הפרידה. 16. המשיבים טוענים כי גם אם נניח כי המבקשת שלחה הודעת ביטול, הרי שהיא לא היתה זכאית לעשות כן, משום שלא ניתן להפעיל את סעד הביטול במקביל לסעד האכיפה, ולכל הפחות יש להעניק למפר ארכה לתיקון ההפרה. לטענתם, המבקשת נקטה כבר בסעד אכיפה, בכך שהגישה להוצאה לפועל את ההמחאות שקיבלה מחפציבה דיור ולא כובדו, ועל כן היא אינה יכולה לבטל את הסכם הפרידה בדיעבד, לאחר שלא עלה בידה לקבל את סעד האכיפה. מסקנה זו נכונה עוד יותר בנסיבות הנוכחיות, שעה שהמבקשת ממשיכה לבקש את סעד האכיפה גם כיום, כפי שעולה מהתובענה שהגישו המבקשת וחברת האחות שלה נספיר, לקבל את הדירות המוזכרות בהסכם הפרידה. המנהל המיוחד מפנה בעניין זה לעדותו של מר סגרון שלפיה הוא עצר את הליכי ההוצאה לפועל לאחר שקיבל מחפציבה דיור כמיליון ₪ בהעברה בנקאית, ולפיכך המבקשת לא היתה רשאית בנסיבות אלו (שבהן נותרה יתרה קטנה יחסית לתשלום) להודיע על ביטול ההסכם, וכי הודעת ביטול בנסיבות מעין אלו הינה חסרת תום לב. 17. המשיבים טוענים כי זכות ההשבה הינה זכות אובליגטורית בלבד, ועל כן הטוען לקיומה רשאי לכל היותר להגיש תביעת חוב בגינה, היות שמדובר בחוב בר תביעה. זאת, במיוחד בנסיבות של חדלות פירעון, שאז הפיכתה של זכות ההשבה לקניינית משמעה פגיעה חמורה בעקרון השוויון. 18. המנהל המיוחד טוען כי גם אם יידחו כל טענות המשיבים, יש להתנות את ההשבה בשני תנאים: ראשית, כי ההשבה תהיה הדדית, ושנית, כי המבקשת תרשום שעבוד לטובת בועז יונה והחברות הרלוונטיות מקבוצת חפציבה על מניותיה בחבר גלובל, להבטחת חובתה של חברת סגרון להשיב לחפציבה את סכום הפדיון. בנוסף טוען המנהל כי יש להשיב את שווי המניות, תוך התעלמות מהעלייה שחלה בשוויין. דיון והכרעה 19. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את המסמכים שבתיק ואת המצב המשפטי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, כי הבעלות במניות חברת סגרון עברה לידי חפציבה דיור כבר במועד החתימה על הסכם הפרידה, וכי הסכם זה אינו מכיל תנית שימור בעלות או תנית נאמנות. בנוסף לכך הגעתי למסקנה כי המבקשת לא הוכיחה שביטלה את ההסכם לפני קריסתה של חפציבה דיור. 20. חברת סגרון, שמניותיה עומדות במוקד בקשה זו, הינה חברה פרטית. סעיף 176 לחוק החברות קובע: " 176. בעל מניה בחברה פרטית הוא מי שרשום ככזה במרשם בעלי המניות, או מי שאוחז בשטר מניה". למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי המניות הועברו לחפציבה דיור ביום 21.12.06, הוא מועד החתימה, והמחלוקת נוגעת רק לשאלה אם הזכות שהועברה היא זכות הבעלות או זכות החזקה. נוכח ההוראה המפורשת בחוק החברות לעיל, ברי כי רישום של המניות במרשם בעלי המניות של החברה קובע את זכות הבעלות במניות ולפיכך, אם יעלה בידיהם של המשיבים להוכיח כי רישום מעין זה נעשה במרשם המניות של החברה, יהיה בכך כדי לקבוע כי הזכות הקניינית במניות הועברה. טענתה של המבקשת בעניין זה היתה כי המשיבים לא הציגו את מרשם בעלי המניות של חברת סגרון. אולם, למרות שהמשיבים לא הציגו מרשם זה, הם היפנו אל "הודעה על העברת מניות בחברה פרטית" ששלחה חברת סגרון אל רשם החברות (נספח ג' לתגובה מטעם המנהל המיוחד מיום 23.5.11), שלפיה הועברו ביום 21.12.06 מאה מניות רגילות בנות 1 ₪ כל אחת, מהמבקשת אל חברת חפציבה דיור. בנוסף לכך היפנו המשיבים אל תדפיס מרשם החברות בנוגע לחברת סגרון (נספח 3 לתגובת חברת אלקטרה מיום 23.3.11), שגם בו מצוין כי חפציבה דיור מחזיקה ב-100 מניות רגילות של חברת סגרון בנות שקל אחד כל אחת. די בכך כדי להוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת, כי הרישום לטובת חפציבה דיור נעשה גם במרשם המניות של חברת סגרון. מסמכים אלו אליהם היפנו המשיבים - ההודעה על העברת המניות ששלחה חברת סגרון והתדפיס מרשם החברות בנוגע לחברה זו - מהווים ראיה ברורה לאמור במרשם החברה עצמו. העיקרון בו נאחזת המבקשת בעניין זה, שלפיו האמור במרשם החברות הוא דקלרטיבי בלבד, אינו מעלה או מוריד, שכן גם אם הרישום אצל רשם החברות כשלעצמו אינו יכול להקנות זכות קניינית במניות, ברי כי בהיותו תעודה ציבורית או רשומה מוסדית הוא מהווה ראיה קבילה ובעלת משקל לעניין הרישום במרשם החברה (לעניין זה ראו ע"א 7443/08 רייכטר-גכט נ' בית חלקה 39 בגוש 6204 בע"מ, פיסקה 5 (30.8.11)). יתרה מכך, בהודעה על העברת המניות הצהיר מר סגרון עצמו, בהיותו מנהל חברת סגרון (וגם בעל השליטה במבקשת) כי: "העברת המניות נרשמה במרשם בעלי המניות המתנהל בחברה לפי סעיף 130 לחוק וכי הפרטים בהודעה הנם נכונים ושלמים". למעשה יש בחתימתו של מר סגרון על הודעה זו כדי להעיד גם על אומד דעתה של המבקשת (שמומש בפועל) להעביר את הבעלות במניות כבר במועד החתימה, ולא רק במועד תשלום מלוא התמורה. לאור האמור יש לקבוע כי הבעלות הקניינית במניות הועברה עוד במועד החתימה, ביום 21.12.06, לידי חפציבה דיור. 21. נוכח מסקנה אחרונה זו, אין למעשה הכרח להידרש לטענות הצדדים בנוגע לפרשנות הנכונה של סעיפי ההסכם, שכן גם אם יאמר כי המבקשת צודקת בטענותיה אלו וההסכם אכן קובע שהמניות יועברו רק עם תשלום מלא התמורה, אין בכך כדי להועיל לה, שכן מדובר בטענה במישור החוזי, בעוד שבמישור הקנייני הבעלות במניות כבר הועברה. לפיכך פתוחה לפני המבקשת הדרך לבקש סעד הצהרתי בדבר שינוי הרישום (על בסיס הוראות ההסכם), אולם כל עוד הרישום במרשם לטובת חפציבה דיור עומד בעינו (וכאמור, המשיבים הוכיחו כי זה המצב), יש לדחות את טענתה לפיה הבעלות לא הועברה. עם זאת נראה כי יש לדחות גם את טענתה החוזית של המבקשת בנוגע לפרשנות סעיפי ההסכם. המבקשת הפנתה למספר סעיפים בהסכם הפרידה התומכים לטענתה בפרשנותה שלפיה העברת הבעלות במניות הותנתה בתשלום של מלוא התמורה. אולם בסעיפים אלו (4.1, 5.24 ו-8.1), ההתייחסות היא רק ל"תשלום התמורה", ואין אזכור לחובה להשלים את מלוא התשלום ולפרוע את כל ההמחאות. יתרה מכך, בסעיף 7.2 להסכם הפרידה, הנוגע לפעולות שעל הצדדים לנקוט במועד החתימה, נכתב כי הרוכשת (חפציבה דיור) תעביר למוכרת (המבקשת), את תמורת המניות הנמכרות ב-29 המחאות שקליות דחויות. מכאן עולה, כי עצם העברתן של ההמחאות הדחויות לידי המבקשת (ולא פירעונן) מהווה מילוי התנאי הנדרש לצורך העברת הבעלות. לפיכך נראה כי לצורך קבלת הבעלות במניות, עמדה חפציבה דיור בחובתה על פי ההסכם מרגע שהעבירה לידי המבקשת את ההמחאות הדחויות, וכבר מאותו מועד ניתן היה להעביר את המניות על שמה של חפציבה דיור, כפי שאכן נעשה. בעניין זה יש להזכיר גם את סעיף 7.1 להסכם הפרידה, העוסק גם הוא (כמו סעיף 7.2 שהוזכר לעיל) בפעולות שתעשינה במועד החתימה, ובו נקבע כי המבקשת תחתום על שטר העברת המניות הנמכרות לחפציבה דיור, וכן תחתום על דיווח מתאים לרשם החברות. כפי שראינו לעיל, דיווח מעין זה אכן נשלח לרשם החברות על ידי חברת סגרון ביום החתימה על ההסכם (21.12.06), ולפיכך העברת הבעלות בוצעה על פי הוראות ההסכם, ולא בניגוד להן. 22. המבקשת הטילה בעניין זה את יהבה על סעיף 7.4 סיפא להסכם, הקובע: "יודגש כי העברת ההמחאות הדחויות כמפורט בסעיף 7.2 לעיל וחתימת הסכמי המכר כמופרט בסעיף 7.4 זה לעיל תיחשבנה לענין הסכם זה תשלום התמורה בכפוף לפרעון ההמחאות ומסירת החזקה בדירות הנמכרות למוכרת או למי מטעמה או לרוכשי הדירות הנמכרות (כהגדרתם בס"ק זה לעיל) (לפי העניין)". (ההדגשה הוספה). סעיף מסורבל זה הוא הסעיף היחיד בהסכם המזכיר את "פירעון ההמחאות" כתנאי הכרחי לצורך קביעה כי התמורה שולמה. אולם, למרות אזכור זה והקישור לסעיף 7.2, לא ניתן לפרש את הסעיף כתנאי להעברת הבעלות במניות כבר במועד החתימה. ראשית, פרשנות כזו אינה עולה בקנה אחד עם הוראותיו הנוספות של ההסכם. כך למשל, סעיפים 8.1 ו-8.2 קובעים כי הסכם הניהול והסכם בעלי המניות יפקעו במועד החתימה, בכפוף לתשלום התמורה. פרשנות לפיה תשלום התמורה מתרחש רק במועד פירעונן של כל ההמחאות, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם סעיפים אלו, בהם מוזכר במפורש מועד החתימה כמועד הקובע, שכן מועד פירעונה של ההמחאה האחרונה הוא כשנתיים וחצי לאחר מועד החתימה. למעשה, יש בפרשנות המוצעת על ידי המבקשת כדי לייתר לחלוטין סעיפים אלו, דבר שכמובן אינו מתקבל על הדעת. שנית, וכפי שיפורט בהמשך, הצדדים לא קבעו בהסכם מנגנון שיאפשר את החזקת הבעלות במניות בידי חפציבה דיור, תוך הותרת הבעלות בידי המבקשת. ניתן להניח, כי אם הכוונה היתה להותיר את הבעלות במניות בידי המבקשת עד לפירעון כל ההמחאות, תוך העברת ההחזקה בהן לידי חפציבה דיור, הם היו מסכימים על דוקטרינה משפטית כלשהי, כגון נאמנות או תנית שימור בעלות, שיש בה לאפשר מהלך מעין זה. לפיכך, מעצם העובדה שהצדדים לא עשו כן (כפי שיפורט בהמשך), מתחזקת המסקנה כי אין לפרש את הסעיף בדרך המוצעת על ידי המבקשת. שלישית, התנהגות הצדדים בפועל, שכללה את העברת מניות חברת סגרון לבעלות חפציבה דיור כבר במועד החתימה על ידי מר סגרון עצמו (כאמור לעיל), כמו גם מנהג הבעלים שנהגה חפציבה דיור בחברת סגרון, ממועד החתימה על הסכם הפרידה, תוך כדי כך שמר סגרון ואנשיו מפסיקים לחלוטין את מעורבותם בניהול החברה, מעידים גם הם כי הפרשנות המוצעת על ידי המבקשת אינה יכולה להתקבל. לעומת זאת, הפרשנות המוצעת על ידי המנהל המיוחד לסעיף זה נראית משכנעת יותר ויש לקבלה. לפי פרשנות מוצעת זו, סעיף 7.4 סיפא נועד להבהיר כי תשלום התמורה יושלם רק עם פירעונן של כל ההמחאות, וכי רק באותו שלב ניתן יהיה לקבוע כי חפציבה דיור עמדה בכל התחייבויותיה החוזיות והעסקה הושלמה. לאור האמור יש לדחות את טענת המבקשת בעניין זה ולקבוע כי גם סעיף 7.4 סיפא אינו מתנה את העברת הבעלות במניות בפירעונן של כל ההמחאות. 23. המשיבים היפנו אל סעיפים 6.8 ו-6.9 להסכם הפרידה כתומכים בפרשנותם המוצעת. בסעיפים אלו נקבע כי גם לאחר החתימה על ההסכם, חפציבה דיור לא תוכל לנקוט באחת מהפעולות המנויות בסעיף ביחס למניות (מכירה, העברה, משכון, שיעבוד וכו'), וזאת עד לביטול ערבויותיו האישיות של מר סגרון. המשיבים טוענים כי אין כל משמעות לסעיף אלא אם הבעלות במניות הועברה כבר לחפציבה דיור. המבקשת לעומת זאת טוענת כי מדובר בהוראה שבאה להוסיף על הוראות ההסכם האחרות שלפיהן הבעלות במניות תעבור רק עם תשלום מלוא התמורה, וכי הכוונה בסעיפים אלו היתה רק למצב שבו חפציבה דיור תבצע פירעון מוקדם של התמורה. מבין שתי הפרשנויות, נראית לי יותר זו של המשיבים. כאשר הסכם הפרידה קובע מנגנון של תשלום 29 המחאות דחויות, שזמן פירעונה של האחרונה שבהן הוא 31.5.09, כלומר למעלה משנתיים וחצי מיום החתימה על ההסכם, האפשרות כי יבוצע פירעון מוקדם של כל התמורה היא לכל הפחות יוצאת דופן. לפיכך, היה ניתן לצפות כי בסעיפים הנדונים תוזכר כי הם נוגעים רק למצב (החריג) של תשלום פירעון מוקדם. מאחר ולא נכתב בסעיפים דבר לעניין זה, קל יותר להניח כי הם אינם נוגעים לסיטואציה של מעבר עתידי של הבעלות במניות, אלא למצב שבו הבעלות במניות כבר עברה לידי חפציבה דיור. לפיכך נראה כי גם סעיפים אלו תומכים בגרסה הפרשנית של המשיבים. 24. המבקשת טוענת כי כוונתם של הצדדים להסכם להעביר את הבעלות במניות רק עם תשלום מלוא התמורה, נלמדת גם מנסיבות חיצוניות להסכם, ומפנה לעדותו של מר סגרון (עמ' 37 לפרוטוקול). דין הטענה להידחות. ראשית, בתיקון 2 לחוק החוזים (סעיף 25(א)) נקבע כי מקום בו אומד דעתם של הצדדים עולה בבירור מלשון החוזה, אין צורך לפנות אל ראיות חיצוניות לחוזה. במקרה שלפנינו, כאמור לעיל, לשון הסכם הפרידה היא אכן ברורה, ונובע ממנה כי העברת הבעלות במניות צריכה להתבצע עם קבלת ההמחאות, ולא עם תשלום מלא התמורה (כלומר עם פירעונן של כל ההמחאות). אולם, גם אם מניחים לטובת המבקשת כי יש לפנות אל ראיות חיצוניות להסכם, יש להעדיף את הראיות המעידות על כוונת הצדדים בזמן אמת, על פני ראיות מאוחרות יותר. לפיכך, עדותו של מר סגרון במסגרת בקשה זו, הינה ראיה מאוחרת, המושפעת מהאינטרס הברור שיש לו לקבל בחזרה לרשות המבקשת (החברה שבבעלותו) את המניות, וזאת לאחר קריסתה של חברת חפציבה דיור והפיכתה לחדלת פירעון. בזמן אמת לעומת זאת, סבר גם מר סגרון עצמו כי יש להעביר את הבעלות עם החתימה על ההסכם, כפי שעולה מההודעה שהעבירה חברת ניסים סגרון אל רשם החברות (נספח ג' לתגובת המנהל המיוחד מיום 23.5.11 לעיל), בה הצהיר מר סגרון כי המניות נרשמו על שם חפציבה דיור במרשם המניות של חברת סגרון (עניין שכאמור מקנה לחפציבה דיור את זכות הבעלות במניות), למרות שבאותו מועד הוא רק קיבל לידיו את ההמחאות הדחויות ולא יכל להגיש אותן לפירעון. הודעה זו ניתנה כאמור בהיותו של מר סגרון מנהלה של חברת ניסים סגרון, וחתימתו מתנוססת עליה. בנסיבות אלו, ברי כי יש להעניק עדיפות לכוונתו של מר סגרון (המעידה כמובן על כוונתה של המבקשת, שהוא בעל השליטה בה), על פני עדותו במסגרת הבקשה, שהיא מאוחרת יותר ומונעת מאינטרס כספי ברור. 25. המבקשת הפנתה אל מסמכים שכתבה חפציבה דיור אל בנק לאומי המעידים לטענתה על כוונתה שלא להשלים את מכירת המניות למבקשת במועד החתימה על ההסכם (נספחים 3 ו-4 לסיכומים). דין הטענה להידחות. ראשית, מסמכים אלו נוגעים להשלמת רכישתה של חברת חפציבה גלובל (שחברת ניסים סגרון בע"מ, שמניותיה נרכשו במסגרת הסכם הפרידה, החזיקה בה 36.19%) ולא במניותיה של חברת ניסים סגרון בע"מ, שהן נשוא הסכם הפרידה. שנית, וחשוב מכך, מדובר לכל היותר בבקשת מימון מהבנק עבור השלמת הרכישה, ולא ניתן ללמוד ממנה דבר בנוגע לכוונתה של חפציבה דיור במסגרת הסכם הפרידה. אפשרות קבלת המימון עבור השלמת העסקה אינה סותרת את הוראותיו המפורשות של הסכם הפרידה שלפיהן המניות וההמחאות הדחויות יועברו במועד החתימה. מאחר ומדובר בהמחאות דחויות, ניתן פשוט להניח כי חפציבה דיור חיפשה גורם בנקאי שיוכל להעמיד לרשותה הלוואה שתממן אותן לכשיגיע מועד פירעונן, ואין מקום להסיק מעצם השימוש במילים "מימון השלמת רכישת מניות" כי חפציבה דיור לא קיבלה כבר את הבעלות במניות. אין מניעה לבקש מימון לעסקה שכבר הושלמה, ומדובר למעשה בצעד שנעשה מדי יום ביומו. לפיכך אין מקום לומר כי ממסמכים אלו משתמע כי אומד דעתה של חפציבה דיור היה שלא להעביר את הבעלות במניות במועד החתימה. 26. יש לדחות גם את טענת המבקשת לפיה אין הגיון כלכלי לפרשנות שמציעים המשיבים, משום שמדובר בעסקה בסכום גבוה ביותר, כך שלא ניתן להעלות על הדעת כי היא תבוצע ללא הותרת המניות בבעלותה טרם קבלת מלוא התשלום. יש לזכור כי במועד החתימה על ההסכם, היתה חברת חפציבה דיור ידועה כאחת מחברות הבנייה הגדולות והחזקות ביותר בישראל, ולכן ניתן להניח כי מר סגרון והמבקשת לא העלו על דעתם כי היא תיכנס למצב של חדלות פירעון. לפיכך, קבלת ההמחאות הדחויות במקביל להעברת הבעלות במניות במועד החתימה, היה בה כדי להפיס את דעתם, ואין מקום לומר כי מדובר בעסקה (ובפרשנות) שאינה מתיישבת עם ההיגיון המסחרי והעסקי. 27. משנקבע כאמור כי הוראות ההסכם מורות על העברה של הבעלות במניות כבר במועד החתימה, יש לדחות גם את טענותיה הנוספות של המבקשת בכל הנוגע לתנית שימור בעלות ולהחזקה של המניות בנאמנות על ידי חפציבה דיור. כאמור לעיל, הוראות ההסכם המפורשות קובעות שהבעלות במניות עוברת כבר במועד החתימה, ולכן הוראה המחריגה עקרון זה ומותירה את הבעלות בידיה של המבקשת, צריכה להיות ברורה ומפורשת. למרות זאת, הסכם הפרידה אינו מכיל הוראה, ולו מרומזת או משתמעת, שממנה ניתן להסיק על קיומה של תנית בעלות או נאמנות. למעשה, טענותיה של המבקשת בעניין זה מתבססות יותר על ההנחה כי יש לקרוא לתוך ההסכם תניות כאלו, על מנת להסביר באיזה אופן החזיקה חפציבה דיור את הנאמנות, מאחר ואין מחלוקת כי המניות היו בחזקתה. אולם משעה שמקבלים את הפרשנות, המבוססת היטב בהוראות ההסכם, שלפיה ההסכם קבע העברה של הבעלות כבר במועד החתימה, אין קושי להסביר מדוע החזיקה חפציבה דיור במניות, שהרי אלו כבר היו בבעלותה. המבקשת אמנם צודקת בטענתה העקרונית שלפיה תניות בעלות ונאמנות יכולות להיות מוסכמות גם בעל פה ואין צורך להעלותן על הכתב (בדומה לכל הסכמה אחרת), וגם כי אין חובה על המוכר לרשום משכון על הממכר כדי שתנית הבעלות תכובד (בהתאם לפסק הדין בפרשת קידוחי הצפון), אולם ברי שלא די בכך ויש צורך להראות כי היתה הסכמה על שימור בעלות או נאמנות, בין בעל פה ובין בכתב, דבר שלא נעשה על ידי המבקשת. המבקשת לא הצביעה על סעיף כלשהו בהסכם שיכולה להשתמע ממנו הסכמה כזו, ואף לא הפנתה לעדותו של מר סגרון בעניין זה. לא למותר לציין כי מקום בו קיים הסכם מפורט בכתב בין הצדדים, הנטל להוכיח קיומה של הסכמה בעל פה, שלא בא זכרה בהסכם, הוא קשה עוד יותר, ואין ספק כי המבקשת לא עמדה בו. עוד יש להזכיר בעניין זה את סעיף 11.2 להסכם, שלפיו תנאי ההסכם כוללים במלואם את המותנה והמוסכם בין הצדדים וגוברים על כל ההסכמות שקדמו לחתימה על ההסכם, בין אם נערכו בכתב או בעל פה. לאור האמור יש לדחות גם את טענותיהן אלו של המבקשת. 28. טענתה החלופית של המבקשת היא כי שלחה הודעה לחפציבה דיור על ביטול הסכם הפרידה, עוד ביום 15.7.07, או בסמוך לכך. דין הטענה להידחות. מכתב ביטול שכתב בא כוחה הקודם של המבקשת, עו"ד בנישו (נספח 2 לבקשה) אמנם נושא עליו את התאריך 15.7.07, אך המבקשת לא הוכיחה כי הוא אכן נשלח. עניין זה מקבל משנה תוקף, משום שלטענת חפציבה דיור היא לא קיבלה מכתב כזה (לעומת מכתבים אחרים ששלחה המבקשת והגיעו אליה, כגון המכתב ששלח עו"ד בנישו לכאורה באותו יום, נספח א/15 לתיק המוצגים, שעוד ידובר בו בהמשך). המבקשת לא הציגה אישור בדבר שליחתו של המכתב, ואף לא ציינה כיצד שליחה זו בוצעה - האם בדואר, בדואר רשום, באמצעות הפקסימיליה או במשלוח אישי. גם על המכתב עצמו לא נכתב דבר לעניין תאריך או אמצעי המשלוח. יתרה מכך, המבקשת לא הביאה לעדות את מנסח המכתב (עו"ד בנישו), שלטענתה שלח אותו, ולמעשה הוכחתה היחידה לעניין שליחתו היא עדותו של מר סגרון, שמהווה עדות שמיעה בהקשר זה, שכן גם לגרסתו הוא לא האדם ששלח את המכתב, אלא עו"ד בנישו. יש לציין כי מר סגרון בעדותו לא ידע לומר כיצד ומתי נשלח המכתב, אם בכלל: "ש. הודעת הביטול חתומה על ידי עו"ד ג'ררד בנישו. אתה מצהיר שסטופי שלחה את ההודעה הזאת, איך אתה יודע? ת. לפי המכתב של עורך-הדין. ביקשתי שיעשה את זה, עשה את זה. ש. איך אתה יודע שהוא עשה את זה? יכול להיות שעו"ד בנישו שכח, שם את זה במגירה. יש לך עוד ידיעה שיכולה לחזק את זה מלבד זה שקיים מסמך? ת. ביקשתי את זה מעו"ד בנישו שיעשה והוא עשה. ש. הוא אמר לך שהוא שלח? ת. הוא אמר לי שהוא מסר את הביטול, שהוא טיפל בזה. ש. אין לך שום עדות או ראיה או משהו אחר שיכול להראות שהדבר הזה נשלח והגיע? ת. לא." (עמ' 20 לפרוטוקול הדיון). עוד יש לציין בהקשר זה, כי באותו מכתב נוסף שנשלח על ידי עו"ד בנישו ביום 15.7.07, וכן התקבל אצל חפציבה דיור, לא מוזכר ולו במילה נושא ביטולו של ההסכם. למעשה, מכתב זה, בו מתריע עו"ד בנישו בפני כוונתה של חפציבה דיור למכור את המניות לחברת אלקטרה, מבוסס כל כולו על הוראות ההסכם (כלומר על פרשנותה של המבקשת להוראות אלו). ניסוח של שני מכתבים לכאורה באותו יום, שאחד מהם תובע סעד בהתאם להסכם, בעוד השני מודיע על ביטול ההסכם, הוא לכל הפחות מעורר תמיהה. יתרה מכך, המכתב בעניין אלקטרה מאזכר את הדיווח של חברת אלקטרה לבורסה, שנעשה ב-29.7.07, ומכאן שלא יכול היה להיכתב במועד מוקדם יותר. מאחר ומכתב זה לא מזכיר את עניין הביטול ואף מסתמך על הוראות ההסכם, ניתן להניח כי מכתב הביטול לא נכתב (ולא נשלח) לפני ה-29.7.07, כך שהתאריך הרשום אליו אינו משקף מועד אמיתי. יש בסתירות אלו כדי לחזק את המסקנה כי אין מדובר במכתב אותנטי שנשלח על ידי המבקשת. בשולי הדברים יש לדחות את טענת המבקשת שלפיה לא ניתן להסתמך על המכתב בעניין אלקטרה, משום שהוגש שלא באמצעות עורכו. ההסתמכות בעניין זה אינה על תוכנו של המכתב, כלומר על אמיתותם של הדברים שנכתבו בו, אלא על עצם שליחתו, קבלתו, ועצם המילים הרשומות בו (בניגוד לאמיתות תוכנן). תמיכה נוספת לכך שמכתב הביטול לא נשלח, ניתן למצוא בעדותו של מר סגרון, בנוגע לפגישתו עם בועז יונה, שמועדה המדויק אינו ידוע, אך אין מחלוקת כי התקיימה לאחר פתיחת תיקי ההוצאה לפועל על ידי המבקשת (בימים 15.7.07 ו-22.7.07) ולא מאוחר ל-23.7.07, שאז העביר יונה למר סגרון את התשלום בסכום של מיליון ₪. מר סגרון העיד כי סוגית הביטול כלל לא עלתה בשיחה בינו לבין מר יונה (עמ' 23 לפרוטוקול הדיון). ניתן להניח, כי במידה והודעת הביטול אכן היתה נשלחת לחפציבה דיור עד לתאריכים אלו, היא היתה תופסת חלק מרכזי בשיחה בין מר סגרון ומר יונה, שהרי מדובר במהלך דרמטי של ביטול חד צדדי של ההסכם כולו. עצם העובדה כי הנושא לא עלה בשיחה, מחזקת את המסקנה כי המכתב כלל לא נשלח ולא הגיע לידיעת חפציבה דיור, לפחות עד למועד זה. המבקשת טוענת כי לכתב התביעה שהגישה בתיק אזרחי 9393/07 ביום 8.8.07, היא צירפה את מכתב הביטול, דבר המעיד על אמיתותו. אולם יש לציין כי בכתב תביעה זה המבקשת לא טענה כי ההסכם בוטל, אלא דווקא כי יש לבטלו מאחר והתמורה המוסכמת לא שולמה במלואו (ולא משום שניתנה הודעת ביטול). כך למשל טענו המבקשת ומר סגרון, "כי לנוכח הפרתו היסודית של הסכם הפרידה, עומדת להם הזכות לתבוע את הסעד של ביטול ההסכם ..." (סעיף 36 לכתב התביעה) וכן כי זכות ביטול זו מוקנית להם גם לנוכח הפרתו הצפויה והעתידית של ההסכם בעקבות קריסתה של חברת חפציבה (סעיף 37 לכתב התביעה). מכאן עולה כי גם המבקשת לא ראתה בהודעת הביטול ששלחה כהודעה המאפשרת את ביטול ההסכם, ולמעשה היא לא הסתמכה עליה בכתב התביעה. יצוין כי בתביעה נוספת שהגישה המבקשת, ת"א 9395/07, היא לא טענה כי ביטלה את ההסכם, לא התייחסה למכתב הביטול ולא צירפה אותו לכתב התביעה. גם עובדות אלו מחזקות את המסקנה כי מכתב הביטול לא נשלח על ידי המבקשת לחפציבה דיור, במועד שקדם לקריסתה. 29. בנוסף לכך, גם אם נניח לטובת המבקשת כי מכתב הביטול אמנם נשלח (וכאמור, המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח טענה זו), הרי שאין בכך כדי להועיל למבקשת, משום שהנסיבות הנוספות מביאות למסקנה כי היא ממילא חזרה בה ממכתב הביטול, או שלא היה במכתב זה כדי להביא לביטול מיידי של ההסכם. כאמור לעיל, המבקשת לא הציגה גרסה עובדתית ברורה בנוגע למועד שליחתו של מכתב הביטול, דבר המקשה על קביעת השתלשלות העניינים שארעה בפועל. לכאורה קיימות שתי אפשרויות - האחת, שמכתב הביטול נשלח לפני 23.7.07 (מועד הפגישה בין מר סגרון למר יונה, לאחר הגשת ההמחאות להוצאה לפועל), והשנייה, כי נשלח לאחר מועד זה. ניסוחו של מכתב הביטול תומך לכאורה בהשערה כי הוא נוסח לפני הנקיטה בהליכי ההוצאה לפועל, שכן אלו אינם מוזכרים בו, מה גם שהתאריך הרשום עליו הוא 15.7.07. אולם אם אמנם מכתב הביטול נשלח עד ל-23.7.07, כלומר טרם הליכי ההוצאה לפועל, הרי שיש בהליכים אלו כדי להוות חזרה ממנו, שכן לא ניתן להודיע על ביטול ולאחר מכן לתבוע אכיפה (ראו ע"א 557/75 אגקי נ' כהן, פ"ד ל(2) 64, עמ' 71 (1974), וכן גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמ' 523), שהרי לא ניתן לאכוף חוזה שכבר בוטל. למעשה, הגשת ההמחאות שניתנו במסגרת ההסכם לביצוע בהוצאה לפועל ביום 22.7.07, משמעה כי ההסכם לא בוטל על ידי המבקשת קודם למועד זה, וכי גם אם בוטל הרי שהמבקשת חזרה בה בהתנהגותה מביטול זה. 30. אם לעומת זאת נשלח מכתב הביטול לאחר 23.7.07 (וזו למעשה הגרסה שעולה מעדותו של מר סגרון, ראו עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 6-2) כלומר לאחר שננקטו הליכי ההוצאה לפועל ולאחר שהוסכם בין הצדדים על הפסקתם, לא קמה למבקשת זכות לביטול מיידי של ההסכם. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ובעקבות שיחתם של מר סגרון ובועז יונה, קיבלה המבקשת סכום של מיליון ₪, מתוך סכום של 1.2 ₪ שחפציבה דיור היתה חייבת לה, והוסכם על ידה להפסיק את הליכי ההוצאה לפועל. מאחר והמבקשת לא הצביעה על הפרה כלשהי של ההסכם, לא כל שכן הפרה יסודית, שארעה בימים הספורים שבין מועד זה לבין קריסתה של חברת חפציבה (בימים הראשונים של חודש אוגוסט), הרי שלא קמה לה זכות לבטלו, ואם ניתנה על ידה הודעת ביטול במועדים אלו הרי שהיא ניתנה בחוסר תום לב ואין לתת לה תוקף. בנסיבות אלו, בהן המבקשת ומר סגרון הסכימו על הפסקת הליכי ההוצאה לפועל בתמורה לקבלת התשלום בסך מיליון ₪, היה עליהם, לכל הפחות, לתת ארכה לחפציבה דיור טרם מתן הודעת הביטול, שכן לא ארע דבר נוסף שיש בו כד להוות הפרה ולהצדיק את ביטול ההסכם. ההפרות עליהן מבקשת סטופי להסתמך כמצדיקות את הביטול - חזרתן של ההמחאות שלא כובדו - נעשו כולן לפני פגישתו של מר סגרון עם מר יונה, בה הסכימו הצדדים על מתווה חדש. יצוין שוב כי במכתב הביטול עצמו לא צוין דבר באשר לנקיטה בהליכי ההוצאה לפועל, למרות שאם נוסח לאחר יום 22.7.07, ניתן היה לצפות כי אלו יוזכרו בו. 31. בשולי הדברים יש לדחות את טענת המבקשת לפיה הליכי ההוצאה לפועל וההסכמה בין מר סגרון לבועז יונה, לא נעשו בשמה אלא בשמו של מר סגרון כאדם פרטי. ההמחאות שהוגשו לביצוע בהוצאה לפועל אמנם נרשמו על שמו של מר סגרון והוא נרשם כזוכה בתיק ההוצאה לפועל. יחד עם זאת, ברי כי המחאות אלו ניתנו לשם תשלום התמורה שנקבעה בהסכם הפרידה בין המבקשת לבין חפציבה דיור, וגם הסכום של מיליון ₪ שהועבר למר סגרון מחפציבה נועד למטרה זו. המבקשת עצמה אינה חולקת על עובדה זו, כפי שעולה למשל מכתב התביעה שהגישה (ביחד עם מר סגרון) בת"א 9393/07 (ראו סעיפים 27 ו-29 לכתב התביעה), בה היא טוענת כי אין בסכום שהועבר על ידי מר יונה כדי לכסות את תמורת המניות עליה הוסכם בהסכם הפרידה. 32. נוכח המסקנה אליה הגעתי, אין צורך להידרש לטענות נוספות של המשיבים, בנוגע לסיווגה של זכות ההשבה כאובליגטורית או כקניינית (נראה שעניין זה טרם הוכרע בפסיקה, ראו גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 569-568) ובנוגע לשאלה אם ניתן לחלק את הסכם הפרידה לחלקים נפרדים. 33. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. דיני חברותרשם החברותרשםבעלותמניות