קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בעלות על שטר מטען: לפני המרצת פתיחה שעניינה מחלוקת לגבי זכויות בשטר מטען לגבי משלוח שיובא מהודו. רקע כללי ועובדות מוסכמות : המבקשת, אוריינטל וודסטוק בע"מ (להלן: "אוריינטל") הינה חברה העוסקת בין היתר בייבוא לישראל ובשיווק של רהיטים מהמזרח. בחודש נובמבר 2010 פנתה חברה הודית אשר מייצרת רהיטים (להלן: "החברה ההודית") אל אוריינטל והציעה לה לרכוש מכולה של רהיטים (להלן: "המכולה", "המטען" ו-"הרהיטים" בהתאמה). החברה ההודית הסבירה לאוריינטל כי המטען היה אמור להמכר ולהשלח למשיב מס' 3, מר סלבה לינקובסקי (להלן: "סלבה"), אך הוא הודיע כי הוא לא יוכל לבצע את הרכישה כיון שלא יוכל לשלם עבור הסחורה, עבור הובלתה לארץ ושחרורה מהמכס. כך נשארה החברה ההודית עם הרהיטים שכבר יוצרו, ללא דורש, ולכן הציעה אותם לאוריינטל. אורינטל רכשה את הרהיטים. כאשר הגיעה המכולה לארץ, ביקשה אוריינטל לשחרר את המטען מהמכס אך התברר שהוטל עיקול על שטר המטען מטעם המשיבה מס' 1, אילת גייטפורט נגה (1982) בע"מ (להלן: "גייטפורט"), אשר עוסקת בעמילות מכס. הסיבה להטלת העיקול (להלן: "העיקול") היתה חוב שחייב סלבה לגייטפורט בשל עסקאות קודמות שבוצעו בין גייטפורט לבין סלבה. גייטפורט פתחה כנגד סלבה בהליכי הוצל"פ לגבי חוב זה, בלשכת ההוצל"פ בהרצליה (במסגרת תיק 26-1146-10-8, להלן: "תיק ההוצל"פ) ובין היתר הוטל שם עיקול ברישום על כל נכסיו של סלבה לרבות שטר המטען לגבי הרהיטים שבמכולה. בין לבין, התברר כי חברה נוספת הטילה עיקול על נכסיו של סלבה, והכוונה למשיבה מס' 2, אלישר שרותי מכס ותחבורה בע"מ (להלן: "אלישר"), אשר כנראה אף היא נושה של סלבה. על מנת להעמיד את הדברים על דיוקם, לצורך הבנת המשך הדיון, יובהר כי נתון עובדתי מוסכם נוסף הוא שלמעשה לגבי מטען הרהיטים הונפקו על ידי החברה ההודית שני שטרי מטען. הראשון, לפקודת החברה של סלבה (חברת איסט אנד ווד) - להלן: "שטר המטען לטובת סלבה", והשני, לפקודת אוריינטל - להלן: "שטר המטען לטובת אוריינטל". הבקשה למתן סעד זמני - במקביל להגשת המרצת הפתיחה, הגישה אוריינטל בקשה דחופה לסעד זמני ובה עתרה לקבל לידיה את החזקה ברהיטים. ביום 20/1/2011 ניתנה החלטתו של כב' השופט פרידמן בבקשה למתן סעד זמני. כב' השופט קבע כי יש להעביר את הרהיטים לידי אוריינטל בכפוף להפקדת סכום של 22,000 ₪. הסכום הופקד ביום 25/1/2011 על ידי אוריינטל והרהיטים הועברו לידיה. טענות הצדדים בהמרצת הפתיחה - על רקע האמור מעלה, לא קשה לנחש את עמדות הצדדים. אוריינטל טוענת כי הבעלות על הרהיטים שייכת לה והיא עותרת למתן צו הצהרתי לפיו היא הבעלים של שטר המטען ושל הרהיטים וכי לסלבה אין כל זכות לגביהם. עוד היא מבקשת שינתן צו הצהרתי לפיו העיקול שהוטל על שטר המטען אינו תקף ובטל מעיקרו. בנוסף, ביקשה אוריינטל לחייב את גייטפורט בנזקים שנגרמו לה בגין הטלת העיקול שלא כדין. גייטפורט טוענת כי העיקול הוטל כדין, על שטר המטען לטובת סלבה, וכי הטלת העיקול גוברת על העסקה שהיתה - אם היתה - בין אוריינטל לבין החברה ההודית. אלישר התנגדה למתן הסעד הזמני, אך לא הביעה עמדתה לגבי הסעד העיקרי. ביום בו נקבעה ההמרצה לשמיעה בפני, הודיע ב"כ של אוריינטל בשם אלישר כי היא מסכימה למתן הסעד ההצהרתי המבוקש וכי יש בין הצדדים מחלוקת לעניין ההוצאות. סלבה לא התייצב להליכים ולא הוכחה המצאה לגביו של הזימון לדיון שהתנהל בפני. יחד עם זאת, הוכח כי הוא זומן כדין לדיונים שהתנהלו בפני כב' השופט פרידמן, כי הוא לא התייצב לדיונים שם ולא הגיש כתב תשובה להמרצת הפתיחה. בפני התקיים דיון אשר במהלכו העידו מר שלמה כהן מטעם אוריינטל (להלן: "כהן") ומר אמנון נפתלי מטעם גייטפורט (להלן: "נפתלי"). כמו כן, הוגשו מסמכים מטעם הצדדים. דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את הראיות ואת טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין ההמרצה להתקבל, למעט לעניין הפיצוי בגין הנזקים הנטענים - וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. מקדמית - יש להבחין בין טענות שיש לגייטפורט לגבי המטען עצמו לבין טענות שיש לה לגבי שטר המטען. בחלק מהטיעונים של הצדדים נעשתה הפרדה בין שני הנושאים, ובחלק - לא. יש כמובן שוני בין הטענה לפיה העיקול "תפס" את שטר המטען, כלומר את המסמך עצמו, ומהי המשמעות של הדברים, לבין הטענה לפיה העיקול "תפס" את הנכסים של סלבה ובכללם את הרהיטים. הדברים שונים, אם כי האחד משליך על השני, ואתחיל דווקא בהתייחסות לשאלת הבעלות ברהיטים עצמם. מי הבעלים של הרהיטים ? שוכנעתי - ובוודאי שמעבר לרף ההוכחה האזרחי - שאוריינטל קנתה את הרהיטים מהחברה ההודית כנגד 12,500 $ ארה"ב וכי סלבה לא קנה אותם ולא שילם תמורתם. לגבי עסקת המכר שבוצעה עם אוריינטל - אני מתבססת על הראיות הבאות : ראשית, עדותו של כהן לגבי הפניה שקיבל מהחברה ההודית, לגבי המו"מ שהתנהל ולגבי העסקה שהוסכמה (עמ' 13 שורות 21-31) - עדות שהיתה מהימנה ולא נסתרה. שנית, יש לתת משקל ראייתי משמעותי לחלופת תשדורות הדואר האלקטרוני שהוצגה לעיוני בין החברה ההודית לבין אוריינטל, אשר אף ממנה ניתן ללמוד על כך שסלבה ביקש לבטל את העסקה עמו כיון שלא יוכל לשאת בתשלומים הכרוכים בביצועה וכי החברה ההודית פנתה לאוריינטל בבקשה שתסייע לה "במצוקתה", לאור כך שהרהיטים כבר נמצאים במכולה בנמל או על האוניה. מהמסמכים ניתן להתחקות אחר שלבי המו"מ לגבי המחיר וניתן להווכח כי הושגה הסכמה לגבי תנאי התשלום והעסקה הושלמה. לגבי כך שסלבה לא השלים את עסקת המכר מצדו ולא שילם תמורת הרהיטים - אני מפנה שוב לאותן תשדורות דוא"ל שם מסבירה החברה ההודית שהעסקה עמו לא יצאה אל הפועל ולמעשה בוטלה על ידו. בנוסף, אציין כי לטעמי הנטל בהקשר זה רובץ על שכמה של גייטפורט, דהיינו שעליה היה לספק ראיות לגבי כך שסלבה כן שילם כנגד הרהיטים, כלומר שהם הפכו לחלק מרכושו עובר למועד הטלת העיקול. על גייטפורט היה להוכיח שהעיקול "תפס" את המטען - ולא רק שהיא לא הוכיחה זאת, אלא שהתברר שבעת הטלת העיקול גייטפורט כבר ידעה שהבעלות בשטר המטען ובמטען עצמו הועברה לאוריינטל. כאן אפנה לתצהיר שצורף בתמיכה לבקשה העיקול שהגישה גייטפורט בתיק ההוצל"פ (תצהיר של גב' אורנה מזרחי מטעם גייטפורט), שם טענה הגב' מזרחי כי הבעלות במטען ובשטר המטען כבר עברה לאוריינטל (סעיף 10, עמ' 2 פסקה שלישית). משמע, שכאשר ביקשה גייטפורט את העיקול היא כבר ידעה שהרהיטים בהם עסקינן נמכרו לאוריינטל והם כבר לא מהווים חלק מנכסיו של סלבה, ברי העיקול. לו היתה רוצה גייטפורט להוכיח כי המכירה לאוריינטל היתה למעשה חלק מקנוניה שנועדה להבריח את נכסיו של סלבה (מזימה לה שותפים אוריינטל, סלבה והחברה ההודית) היה עליה להציג ראיות טובות במיוחד בהקשר זה, והיא לא הציגה ולו אחת, ואזכיר כי בתצהיר של מזרחי היא טוענת שסלבה הוא זה שמנסה להעביר את הרהיטים לאוריינטל, על מנת להבריח אותם מנושיו - אך בהליך שלפני הוכח שאין כל יסוד לתיאורית הקשר עליה ביססה מזרחי את תצהירה. לא הוכח שיש או שהיה אי פעם קשר בין סלבה לבין אוריינטל, ובוודאי שלא לגבי המטען בו עסקינן, וכי מי שניהל את עסקיו מול אוריינטל היתה רק החברה ההודית, שפנתה אל אוריינטל ב"תחינה" שתרכוש ממנה את הסחורה, שנותרה ללא רוכש ודורש. עוד אזכיר כי סלבה עצמו לא טרח להביע עמדתו לגבי המרצה זו, ומן הסתם יש להסיק מכך שאין לו טענות לגבי בעלותו במטען. מכאן, שהמסקנה היא שאוריינטל רכשה את הרהיטים, כנגד תשלום תמורה בסך 12,500 $ ארה"ב, בתום לב במהלך עסקיה הרגיל. לגבי סלבה - הוכח שהוא רצה לרכוש אותם אך לא שילם בגינם והעסקה איתו לא בוצעה. האם יש משמעות למועד התשלום מצד אוריינטל ביחס למועד הטלת העיקול ? למרות מסקנתי החד משמעית לפיה הבעלות במטען הינה של אוריינטל ומעולם לא היתה של סלבה, אתייחס לטענת גייטפורט לפיה העסקה עם אוריינטל לא הושלמה עד אשר שולמה התמורה בגין הרהיטים וכי כיון שהתמורה שולמה לאחר העיקול - הרי שהעיקול "גובר". גייטפורט מתבססת בהקשר זה על הנתון העובדתי - שאין לגביו חולק - לפיו אוריינטל שילמה לחברה ההודית את התמורה בסך 12,500 $ רק כאשר המכולה הגיעה לארץ (ביום 17/12/2010 - בהתאם למוצג ת/3 ועדות כהן בעמ' 14 שורה 2) ועל הנתון לפיו העיקול הוטל שבוע לפני כן, ביום 12/12/2010 (וראו את ההודעה לגבי צו העיקול שניתן בתיק ההצל"פ). האם התשלום בפועל הוא מועד העברת הבעלות במטען לידי אוריינטל והאם יש בכך כדי לחייב את קבלת עמדתה של גייטפורט ? לטעמי התשובה בשלילה מחמת כמה טעמים. ראשית, לא הוכחו תנאי העסקה בין החברה ההודית לבין אוריינטל במובן של מועד העברת הבעלות. ישנן - כידוע - עסקאות של שילוח בין לאומי של טובין בהן הבעלות עוברת לנשגר בעת העמסת הסחורה על כלי השייט, ישנן עסקאות בהן הבעלות עוברת לאחר מסירת מסמכים מסויימים, ישנן עסקאות בהן הבעלות עוברת רק לאחר התשלום למשגר, ישנן אחרות בהן הבעלות עוברת לאחר התשלום לבנק אשר העמיד אשראי ועוד וריאציות שונות. אמנם הוגשו מסמכים חלקיים בהקשר זה - אך אף צד לא טען במפורש ולא הוכיח חד משמעית מה היה סוג העסקה בהיבט של מועד העברת הבעלות. מעיון בתכתובות הדוא"ל שבין החברה ההודית לבין אוריינטל יתכן בהחלט שהבעלות לגבי הרהיטים - מבחינת החברה ההודית (שהיא היחידה שיכולה להעביר את הבעלות למי שתחפוץ) - עברה כבר בסוף נובמבר 2010. שנית, אם מועד התשלום בפועל תמורת המטען הוא המחייב - הרי שסלבה מעולם לא שילם ואוריינטל כן שילמה והבעלות מעולם לא עברו לסלבה אלא רק לאוריינטל. מכאן שאם גייטפורט טוענת שהעיקול "תפס" את נכסיו של סלבה ושהרהיטים מהווים בעצמם חלק מהנכסים - אזי שדין הטענה להדחות מפאת הקונסטרוקציה המשפטית של גייטפורט עצמה. לכן, מהמקובץ עד כה עולה שעמדתי היא שהרהיטים שייכים לאוריינטל. האם העיקול "תפס" את שטר המטען ומהי משמעות הדברים ? נאמר כבר בפתיח כי יש לבחון אף את טענת גייטפורט לפיה העיקול מתייחס לשטר המטען, כי שטר המטען מהווה מסמך קנייני המגלם את הזכות של האוחז בו לקבל את המטען הרלבנטי וכי כיון שקיים שטר מטען לטובת סלבה - הרי שהיא זכאית לקבל את המטען מכח אותו שטר מטען. כאן, אזכיר שוב כי מוסכם שהונפקו על ידי החברה ההודית שני שטרי מטען "סותרים". בשלב הראשוני, כאשר היתה כוונה לשלוח את המטען לסלבה - הנפיקה החברה המשלחת, ניו גלובל, שפעלה בשם החברה ההודית, שטר מטען לטובת החברה של סלבה. על גבי שטר מטען זה (אשר תצלום היימנו צורף כנספח מש/2 לתשובת גייטפורט) מופיע התאריך 19/11/2010, החברה של סלבה מופיעה בשדה "TO NOTIFY", כלומר כמי שיש צורך להודיע לו על הגעת המטען לארץ, שם הנשגר "TO ORDER" ושמה של גייטפורט מופיע תחת הכותרת: "FOR DELIVERY PLEASE APPLY TO". בנוסף, קיים שטר מטען לטובת אוריינטל, אשר אף אותו הנפיקה ניו גלובל בשם החברה ההודית, ואשר אף הוא נושא תאריך 19/11/2010, ואשר בו אוריינטל מופיעה בשדה "TO NOTIFY", שם הנשגר "TO ORDER" ושמה של גייטפורט תחת אותה כותרת (וראו כי שטר המטען המקורי הוצג במהלך הדיון לתיק המוצגים). גייטפורט טוענת כי יש להעניק מעמד "בכורה" לשטן המטען הראשון בזמן וכי לא ניתן היה להנפיק שטר מטען שני לטובת אוריינטל היות ולא ניתן לשנות את שטר המטען הראשון או להוציא שטר מטען אחר, מאוחר, לטובת גורם אחר. מכאן, שעמדתה היא שרק שטר המטען "הראשון" בתוקף, והוא מגלם את זכותו של סלבה לקבל את המטען. אינני יכולה לקבל טענה זו. ההלכה הינה, כמובן, כי שטר מטען מלמד על זכויות קנייניות ומגלם את היכולת לקבל לידי האוחז בו את המטען - לאחר שחרורו בנמל. יחד עם זאת, ניתן לבטל שטר מטען, ניתן להסב אותו וניתן היה - בסיטואציה דכאן - להחליף את שטר המטען לטובת סלבה עם שטר המטען לטובת אוריינטל (והראיה היא שהמשלחת, ניו גלובל, הסכימה לקבל את השטר ה"מתוקן", הנושא אותו תאריך, לרבות בשל העובדה שהנשגר הינו ממילא "TO ORDER". אם גייטפורט הסתמכה על שטר המטען הראשוני ואם נגרמו לה הפסדים עקב כך שלא הודיעו לה שיצא שטר מטען שני - היא היתה יכולה לדרוש את הפסדיה מסלבה ואולי אף מהחברה ההודית או מכל גורם אחר, אך אין בכך כדי לגרוע ממסקנתיע לגבי תוקפו של השטר השני לטובת אוריינטל. בנוסף, אם גייטפורט טוענת שיש לייחס משקל מכריע לשאלת ההחזקה הפיזית בשטר המטען המקורי (בהיותו מסמך קנייני) אזי לחובתה של גייטפורט יש לזקוף את העובדה שהיא לא הוכיחה שבידיה היה אי פעם שטר מטען מקורי ואילו בידי אוריינטל קיים שטר שכזה (ולמעשה היו שלושה שטרות שכאלו - באמצעותם בסופו של יום שוחרר המטען לידי אוריינטל). זאת ועוד. כהן אישר שאת שטר המטען הוא קיבל לידיו לאחר התשלום (עמ' 15 שורה 2 וראו כי ממסמך ת/2 עולה כי לאחר התשלום קיבל אוריינטל שני (2) שטרי מטען מקוריים והעתק אחד נוסף של שטר המטען). אם כך הוא הדבר - אזי שסלבה מעולם לא קיבל לידיו את שטר המטען ובוודאי שלא ניתן היה לעקל את השטר עצמו, בבחינת עיקול של המסמך חפצא. בהקשר זה עוד אוסיף כי אני זוקפת לחובת גייטפורט את העובדה שנפתלי בחקירתו טען שכאשר גייטפורט ביקשה שיוטל העיקול במסגרת תיק ההוצל"פ היא לא ידעה על זכויותיה הנטענות הסותרות של אוריינטל ולא ידעה שיצא שטר מטען אוחר סותר לטובת אוריינטל (חקירתו הנגדית בעמ' 16 שורות 24-30). דא עקא, שכבר צוין לעיל שהגב' אורנה מזרחי, בשם גייטפורט, טענה בתצהיר התמיכה בבקשה להטלת העיקול שהיא יודעת שאוריינטל טוענת לזכויות, כי הזכויות הועברו לאוריינטל ועוד צירפה לתצהירה העתק של שטר המטען לטובת אוריינטל. נפתלי התבקש להתייחס לכך שהוא הכחיש את ידיעת גייטפורט לגבי נושא זה למרות שמזרחי הצהירה לגביו, והשיב: "אני לא יודע איך אורנה קיבלה את העתק שטר המטען שלכם" (שם, שורה 30). התשובה אינה מספקת, עם כל הכבוד - במיוחד שעה שהנושא כבר עלה בדיון בפני כב' השופט פרידמן ובא לידי ביטוי אף בהחלטתו, ובמיוחד שעה שגייטפורט מייחסת חשיבות עליונה לקיומם של שני שטרי המטען. סיכום - לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את ההמרצה במובן שניתן צו הצהרתי לפיו הבעלות במטען הרהיטים שהיה במכולה אשר מספרה 8341575 ZCSU הינה של אוריינטל ולפיו למשיבים (גייטפורט, אלישר ו/או סלבה) אין כל זכויות במטען ו/או ברהיטים. בהתאם, ניתן אף צו הצהרתי לפיו העיקול שהוטל על שטר המטען מטעם גייטפורט - בטל ואינו תקף, ככל שהוא מתייחס למטען ולרהיטים הנ"ל. לגבי הבקשה לחייב את גייטפורט בנזקים שנגרמו לאוריינטל עקב צו העיקול - הרי שהבקשה נדחית. אפנה לכך שבדיון ביום 8/5/2011 טען ב"כ של אוריינטל כי הוא מבקש לשמור על האופציה לפצל סעדים או על האופציה לבקש ולתקן את כתב התביעה ולהוסיף סעד כספי. החלטתי לגבי נושא זה היתה שבקשה לתיקון כתב התביעה תוגש עד יום 10/6/2011, ככל שיש כוונה להוסיף סעד כספי - אך בקשה לתיקון שכזו מעולם לא הוגשה. היות ועסקינן בנזקים שהתגבשו (ככל שהיו) עובר למועד שחרור הרהיטים, היות והרהיטים שוחררו לכל המאוחר בפברואר 2011 - הרי שניתן היה לכמת אותם במועד בו התקיים הדיון, במאי 2011, ולכן הוריתי להגיש כתב תביעה מתוקן - ככל שאוריינטל היתה מעוניית לדרוש סעד כספי. כיון שהיא לא עשתה כן - היא אינה יכולה לבקש שינתן סעד לגבי הוצאות שכאלו במסגרת ההמרצה, מה גם שלא הוכחו ההוצאות וההפסדים הנטענים. לגבי הוצאות המשפט - כב' השופט פרידמן קבע כי ההוצאות בכל הנוגע לדיון בבקשה למתן סעד זמני יהיו בסך 3,000 ₪ (כולל) בהתאם לתוצאה בהליך העיקרי. בהליך הזמני המשיבות שהתייצבו לדיון והביעו את התנגדותן למתן הסעד היו גייטפורט ואלישר. לכך על גייטפורט ואלישר לשלם לאוריינטל הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ (כולל) כל אחת. לגבי ההוצאות הכרוכות בהליך העיקרי - הן תהאנה בסך נוסף של 7,000 ₪ (כולל) - וסכום זה ישולם לאוריינטל על ידי גייטפורט בלבד (ויובהר כי סכום זה כולל שכ"ט עו"ד, מע"מ לגביו ואת החזר אגרת בהמ"ש ששולמה). הערה לאחר סיום - כפי שהודעתי לצדדים ביום 9/10/2011, הרי שביום 6/10/2011 נשלחה לעיוני החלטתה של כב' השופטת פנינה לוקיץ' מבהמ"ש השלום בקריות בת.א. 11598-10-11 . בתיק דשם הוגשה תביעה מטעם גב' לאה נהרי כנגד אוריינטל. בין היתר, ביקשה הגב' נהרי במסגרת אותו תיק שינתן לטובתה צו עיקול זמני לגבי כספים שהפקידה אוריינטל בקופת בהמ"ש במסגרת התיק דכאן ולגבי כספים שיפסקו לטובת אוריינטל בתיק דכאן - ככל שיפסקו. בהחלטת כב' השופטת לוקיץ' נקבע כי על מזכירות בהמ"ש בחיפה להמנע מלהעביר לידי אוריינטל את הכספים שהיא הפקידה בתיק זה (ואזכיר כי אוריינטל אכן הפקידה 22,000 ₪ בקופת בהמ"ש כנגד שחרור המטען לידיה - ביום 25/1/2011 בהתאם להחלטת כב' השופט פרידמן). אשר על כן, על המזכירות לפעול בהתאם - ולא לשחרר לידי אוריינטל את הסכום שהופקד עד קבלת החלטה אחרת. אבקש מהמזכירות לשלוח מיידית העתק של פסק דין זה לבהמ"ש השלום בקריות ולבקש כי הוא יועבר לידיעת כב' השופטת לוקיץ'. שטר מטעןבעלותמשפט ימי - דיני ימאותשטר