קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לבטל פסק בוררות: זוהי בקשה לבטל את פסק הבוררות שניתן ביום 13.5.10 (להלן:- "פסק הבוררות") על ידי הבורר. רקע המבקשים והמשיב החליטו להקים במשותף מיזם לרכישת קרקעות מתושבים מקומיים באזור יהודה ושומרון כדי למוכרן ברווח לצדדים שלישיים. לצורך כך חתמו הצדדים ביום 13.9.09 על הסכם שותפות (להלן:- "הסכם השותפות"), הכולל פסקת בוררות בסעיף 12 שלו. זמן מה לאחר מכן, בעקבות חילוקי דעות שנתגלעו בין המבקשים לבין המשיב, החליטו הצדדים לפנות להליך בוררות, בהתאם לאמור בסעיף 12 להסכם השותפות, וביום 27.10.09 חתמו הצדדים על הסכם הבוררות (להלן: "הסכם הבוררות"), בו הסכימו למנות את הבורר הנ"ל להכריע בכל המחלוקות והסכסוכים ביניהם. הליך הבוררות נתקיים לפני הבורר, וביום 13.5.10 ניתן פסק הבוררות, שבמסגרתו הכריע בשאלת ההשבה המגיעה, לאחר שהצדדים הסכימו על ביטול הסכם השותפות. הבורר קבע במסגרת פסק הבוררות את אופן השבת הכספים שהשקיעו הצדדים בשותפות. משניתן פסק הבוררות שתוצאתו לא הניחה את דעתם של המבקשים, הם הגישו ביום 14.9.10 בקשה לביטולו. טענות הצדדים, ודיון והכרעה המבקשים מתבססים בבקשתם לביטול פסק הבוררות על העילות הנקובות בסעיפים 24(1), 24(3), 24(8) ו-24(10) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 (להלן:- "החוק"). לאחר עיון בכתבי הטענות ובסיכומים שהגישו באי-כח הצדדים ולאחר שמיעת העדויות, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות הבקשה לביטול פסק הבוררות ויש לאשרו, כפי שאפרט להלן. מוסד הבוררות נועד לאפשר לצדדים להכריע במחלוקות שנתעוררו ביניהם בהליך מהיר והוגן המושתת רובו ככולו על הסכמת הצדדים ורצונם. הבוררות נסמכת על קיומו של הסכם בוררות ומתנהלת על פיו (בכפוף לחוק הבוררות), ומכוחו נמסר להכרעת הבורר סכסוך שנתגלע בין הצדדים או שעלול להתגלע ביניהם בעתיד. הצדדים הם אלה אשר יוצקים תוכן להסכם הבוררות, וקובעים את אופן ניהולה, גבולותיה, תוצאותיה והשלכותיה, הכל בהתאם לדין. בשל האופי המיוחד של מוסד זה, והנופך ההסכמי החזק המאפיין אותו, נמנעים בתי המשפט, ככלל, מלהתערב בתוצאות הליכי הבוררות אלא במקרים שבהם נגרם עיוות דין משמעותי כלפי בעלי הדין. התערבות שיפוטית שכזו בפסק בוררות תיעשה אם כן במשורה, באופן מוגבל ורק במקרים בהם מתקיימות עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק (ע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי (לא פורסם, 22.9.03) . כאמור, מעלים המבקשים מספר טענות בגינן יש לבטל, לשיטתם, את פסק הבוררות. אדון כעת בטענות אלו אחת לאחת. סעיף 24(1) לחוק סעיף 24(1) לחוק קובע כי בית המשפט יהא רשאי לבטל פסק בוררות אם לא היה הסכם בוררות בר-תוקף בין הצדדים. המבקשים העלו בבקשתם טענה כי פסק הבוררות כלל אינו מחייב, שכן הצדדים ראו בו אך מעין הליך גישור. על טענה זו לא חזרו המבקשים בסיכומיהם ומשכך אניח כי היא נזנחה (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 310 (מהדורה עשירית, 2009). למעלה מן הנדרש אציין כי טענתם זו של המבקשים אינה עולה בקנה אחד עם דברי המבקש 2 בעדותו (להלן:- "המבקש"), שבה הודה כי הוא חושב שנאמר לו שפסק הבוררות מחייב (עמ' 5 שורות שורות 27-28 לפרוטוקול), ואף לא עם התנהלותם של המבקשים במהלך הבוררות, שבמסגרתה ביצעו הם החלטה שנתן הבורר בבקשה לצו ביניים, אותה הם צירפו כנספח א לסיכומיהם. בעניין זה רק אציין כי המבקשים אמנם צירפו נספח זה רק במסגרת סיכומיהם, אולם המשיב לא התנגד לצירופו. סעיף 24(10) לחוק סעיף זה מאפשר ביטול פסק בוררות כאשר: "קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". המבקשים טוענים כי הם גילו בדיעבד שהבורר היה מצוי בניגוד עניינים במהלך הליך הבוררות שכן הוא ייצג את המשיב בהליכים שונים בעת שהתנהלה הבוררות, ואף היה שותפו העסקי, לרבות בעניינים הנוגעים לבוררות עצמה. המשיב כופר בטענות אלו וטוען כי לצדדים היה ידוע עוד בטרם החל הליך הבוררות כי הבורר ייצג בעבר בעניינים שונים הן את המבקשים, הן את המשיב, וכי הטרוניה נגד הבורר על כך שהוא מייצג או ייצג בעבר את המשיב בעסקת מקרקעין כלשהי, וכן הטענה כי למעשה הוא שותפו העסקי של המשיב, הן חסרות כל בסיס והצדקה במקרה זה, והן נטענו בעלמא. המבקשים לא פרטו בבקשתם ובתצהיריהם מהו בדיוק אותו ניגוד עניינים - ולא פרטו במה בדיוק מדובר. הצדדים אינם חלוקים על כך שקיימת היכרות מוקדמת ביניהם לבין הבורר, ואף המבקשת 1 (להלן:- "המבקשת") עצמה ציינה כי היא "מכירה אותו כחבר" (עמ' 11 שורה 23 לפרוטוקול). לנוכח טיבם של היחסים בין הצדדים לבין הבורר חתמו הצדדים על מסמך שאותו העבירו לבורר במועד החתימה על הסכם הבוררות (להלן:- "המסמך", נספא א' לתצהיר המשיב), ובו נאמר בסעיף 2: "אנו מבקשים כי תשמש כבורר למרות שידוע לנו כי הינך משמש ושימשת בעבר כב"כ של רפאל כהן [המשיב] וחברות בשליטתו וכי ערכת מספר עסקאות מקרקעין עם הגב' זמירה רחמים [המבקשת]". (ההדגשה שלי - ה"ג) מסמך זה צורף כאמור לתצהירו של המשיב, ויש בו כדי להצביע על כך כי טיבם של היחסים שבין הבורר לבין המשיב היה ידוע למבקשים בטרם נערכה הבוררות, וכי אף על פי כן, ואפשר שדווקא בשל היכרות וקשרי כל אחד מהם בעבר עימו, הם ביקשו ממנו שישמש בורר בסכסוך שנתגלע ביניהם. הבורר אף ציין בסעיף א.4 לפסק הבוררות כי: "הח"מ הבהיר והדגיש בפני הצדדים, כי הוא ייצג ומייצג את מר כהן (להלן: "רפי") [המשיב] בתיקים שונים במשרדו וכי אף היה מעורב בעסקאות מקרקעין עם חב' תנופה ומנהליה ה"ה יואל גבאי וזמירה רחמים [המבקשים]." יש לציין כי לנוכח האמור בסעיף 2 למסמך ולנוכח דברי המבקש עצמו (עמ' 8 שורות 12-13 לפרוטוקול) , תמוהה מאוד בעיני אמירת המבקש בסעיף 5 לתצהירו כי המבקשים לא היו מודעים במהלך הבוררות לטיבה של מערכת היחסים בין המשיב לבורר, וכי הם הופתעו מהאמור בסעיף א.4 לפסק הבוררות. המבקשים אמנם מעלים בסיכומיהם טענות חמורות עד כדי תרמית בדבר קשר עסקי הקיים כביכול בין המשיב לבין הבורר גם בנוגע לנושא הבוררות, אולם הם לא הציגו לפני ולו ראייה אחת שיש בה כדי לתמוך בטענותיהם אלו. המבקש נשאל על כך במהלך עדותו ולא סיפק מידע שיש בו כדי לבסס הטענה. כל שציין הוא שהתקיימו בין המשיב לבורר חילופי דברים כלליים בנושאי עסקאות נדל"ן, וכי המשיב אמר לו במועדים שונים, אף בטרם החלה הבוררות, כי הבורר מייצג אותו בעסקי נדל"ן (עמ' 8 שורות 4-17 לפרוטוקול). בעניין זה יש לחזור ולתמוה, אם אמנם ידע המבקש על קיומו של ניגוד עניינים כה מובהק של הבורר בטרם החלה הבוררות, מדוע הסכים למנותו כבורר בסכסוך. ובנוסף, אמירה זו של המבקש עומדת בסתירה לדבריו בסעיף 5 לתצהירו, שלפיהם המבקשים הופתעו מהאמור בסעיף א.4 לפסק הבוררות ולא היו מודעים במהלך הבוררות לטיבה של מערכת היחסים בין המשיב לבורר. יש לציין שבניגוד לדבריו של המבקש, המבקשת דווקא הסכימה בעדותה לכך שלא זיהתה סיבה למשוא פנים של הבורר כלפי מי מהצדדים (עמ' 10 שורות 20-21 לפרוטוקול). סעיף 30 לחוק עוסק באחריות הבורר, וקובע כי בורר חייב לנהוג כלפי בעל-דין בנאמנות. אכן, הוראה זו מקימה את חובתו הבסיסית של בורר לנהוג כלפי הצדדים בהגינות, ובתוך כך גם מטילה עליו את החובה להימנע מלפעול בניגוד עניינים או בדרך שתקים חשש ממשי למשוא פנים (רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל (לא פורסם, 5.12.10) , סמדר אוטולנגי, בוררות נוהל ודין, כרך א' 443 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) להלן:- "אוטולנגי"). הימצאותו של בורר בניגוד עניינים במהלך הבוררות עלולה לפגוע בכללי הצדק הטבעי ומהווה עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(10), הקובע כי בית המשפט רשאי לבטל פסק בוררות אם "קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". בעניין זה, בשל חשיבות מראית פני הצדק, די בכך שקיים חשש מניגוד אינטרסים גם אם בפועל לא הוכחה השפעה על הבורר, כדי לבטל את פסק הבוררות, בשל חשיבות מראית פני הצדק. עם זאת, כאשר ניגוד אינטרסים אפשרי התגלה תוך כדי הבוררות, והבורר הציף הנושא שעה שהפנה את תשומת לב הצדדים לכך ולמרות זאת הצדדים לא הסתייגו או גילו התנגדות להמשך הבוררות על-ידי אותו בורר - לא יישמעו הם לאחר מכן בטענה הקשורה באותו עניין (אוטולנגי, 1105). לפיכך, דין טענה זו להידחות. סעיף 24(3) לחוק סעיף זה מאפשר ביטול פסק בוררות אם: "הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם-הבוררות". המבקשים טוענים כי הבורר חרג מהסמכות שניתנה לו בהסכם הבוררות בשני היבטים: האחד - בכך שהתעלם מהוראות המצויות בהסכם השותפות אשר נועדו להסדיר את הליכי פירוק השותפות. השני - נוגע לכך שהבורר דן גם בנושאים שלטענת המבקשים קדמו להסכם השותפות ומשכך מצוים הם מחוץ למסגרת הדיונית. לטענת המשיב הבורר לא חרג מסמכותו והעסקאות שבהן דן היו חלק בלתי נפרד מהבסיס לשותפות, כפי שקבעו הצדדים במפורש בהסכם השותפות. אכן, הבורר אינו רשאי לחרוג מהמסגרת ההסכמית אותה קבעו הצדדים לבירור המחלוקות ביניהם (אוטולנגי 1011), אולם לא השתכנעתי כי במקרה דנן הבורר אמנם חרג מסמכותו. מלשון הפתיח להסכם הבוררות עולה כי הצדדים הסמיכו את הבורר לדון בכל הסכסוכים ביניהם הקשורים להסכם השותפות. כן הוסכם שהבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר, ואף צוין בסעיף 7 להסכם כי הבורר "לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט". בעניין זה נקבע כי בורר שהופטר מהדין המהותי לא ייחשב כחורג מסמכותו, אם פסיקתו לא תהיה מוצדקת מבחינת הדין המהותי, שלפיו צריך היה להגיע למסקנה שונה (ע"א 584/72 ציפלוביץ נ' קפלן, פ"ד כז (2) 705 (1973)). המשיבים טוענים כי סעיף 15 להסכם השותפות קובע מנגנון לפירוק השותפות, אולם הבורר לא פעל על פיו כשקבע את חובות ההשבה ההדדיות שבין הצדדים הנובעות מביטול ההסכם, ובכך חרג מסמכותו. יש לדחות טענה זו, ולו מן הטעם שהצדדים לא הגבילו את הבורר במסגרת הסכם הבוררות להכריע בסכסוך רק בהתאם לאמור בהסכם השותפות (ואף לא הגבילו אותו בדין המהותי), כשלעניין זה יש להפנות גם לנימוקו של הבורר באשר לסיבה שבחר שלא לפעול על פי סעיף זה: "אכן סעיף 15 להסכם קובע דרך לסיום השותפות ואולם, בחינת השותפות ונכסיה ומשך הזמן הקצר בה פעלה, מביא[ה] למסקנה כי לא ניתן לחלק נכסים בעין הואיל ואף לא אחת מהעסקאות נשוא הסכם השותפות ו/או עיסקה אחרת לא הבשילה עד כדי יכולת לממשה." הנה כי כן, הבורר התייחס לעניין זה ונימק את החלטתו, וממילא גם אילו היה מדובר בטעות בפסק הבוררות הרי שאין בקיומה של טעות לכשעצמה כדי להוות חריגה מסמכות. מי שיש לו סמכות, אינו חורג מסמכותו רק משום שטעה בהפעלתה (רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' שטאנג, פ"ד מה(5) 511 (1991)) איני מקבלת אף את טענת המבקשים כי הבורר חרג מסמכותו בכך שהכריע בסוגיות שאינן קשורות כביכול להסכם השותפות. המבקשים מתייחסים להסכם הבנות שנערך בין הצדדים ביום 19.8.09, כחודשיים בטרם נערך הסכם השותפות, ונגע למספר קרקעות (להלן:- "הסכם ההבנות"). כפי שציין בצדק הבורר בפסק הבוררות, הצדדים קבעו במפורש בסעיף 4.8 להסכם השותפות שערכו כי הסכם השותפות חל גם על העסקאות שנערכו במסגרת הסכם ההבנות, והם עשו כן באלו המילים: "מוסכם על הצדדים כי עסקי השותפות כוללים את כל העסקאות במקרקעין המפורטים בנספח ב' הרצ"ב ואשר נרשם על ידם במסגרת הסכם ההבנות שנחתם ביניהם ביום 19.08.2009 ואשר העתקו רצ"ב כנספח ג' להסכם זה." לפיכך, נראה שהכרעתו של הבורר בסכסוך הנוגע להסכם ההבנות לא חרגה מהמסגרת הדיונית שקבעו הצדדים, כשהסמיכו אותו בהסכם הבוררות לדון בכל הסכסוכים ביניהם הקשורים להסכם השותפות. סעיף 24(8) לחוק הטענה האחרונה שמעלים המבקשים מעוגנת בסעיף 24(8) לחוק והיא כי פסק הבוררות ניתן לאחר שחלק המועד שנקבע לנתינתו. המשיב מודה שאכן היה עיכוב קל במתן פסק הבוררות, אולם טוען כי הדבר נבע מסיבות מוצדקות, שהאחריות לכך חלה, בין היתר, על המבקשים בשל התנהלותם, שעה שלא שילמו לבורר את שכר טרחתו, וגרמו בכך לעיכוב ביצוע החלטת ביניים שנתן, וכן בשל היקף חומר הראיות שהוגש במסגרת הבוררות. המשיב מציין כי מכל מקום אין בעיכוב הקל לבדו כדי לבטל את פסק הבוררות. סעיף 8 להסכם הבוררות עוסק במועד מתן פסק הבוררות וקובע כי: "על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חדשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל דין, הכל לפי המוקדם יותר, אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חודשים נוספים ואולם יהיה חייב לנמק את החלטתו." אמנם פסק הבוררות ניתן כששה וחצי חודשים לאחר מועד תחילת הבוררות ולפיכך ניתן לאחר שעברה התקופה המנויה בהסכם הבוררות, אולם אין בכך כדי להצדיק את ביטול פסק הבוררות. סעיף 26(ג) לחוק עוסק בנושא זה וקובע כי "לא תישמע טענה של בעל-דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועד, אלא אם שמר לעצמו, בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו". על התכלית שביסוד סעיף זה עמד כב' השופט תיאודור אור ברע"א 2650/95 מרכז עיון חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' מרדכי כידון, פ"ד נ(5) 466 (1997)): "ההיגיון והטעם שבהוראת סעיף 26(ג) ברורים. אין זה ראוי לעודד התנהגות אופורטוניסטית של צדדים להליך הבוררות. אין לאפשר מצב דברים בו אחד הצדדים, הסבור כי במתן פסק הבורר חל איחור המאפשר את ביטולו, יישב בחוסר מעש וימתין לנתינת הפסק, בסוברו כי אם יינתן הפסק לטובתו, יחריש וימלא פיו מים, אך אם תוכרע הבוררות לרעתו, יוכל למהר ולהעלות את טענת הפסול לפני בית-משפט..." (בעניין זה ראו גם אוטולנגי, 1082). במקרה דנן, לא הודיעו המבקשים לבורר בהודעה בכתב כנדרש בחוק כי מועד מתן פסק הבוררות חלף, ומשכך מנועים הם מלהעלות טענה זו לאחר מתן פסק הבוררות, ובשעה שתוצאתה כבר נתוודעה להם. למעלה מן הנדרש אתייחס לשני היבטים נוספים בנושא זה. ראשית, גם אם היו המבקשים עומדים בדרישת ההודעה בכתב הרי שבית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול פסק בוררות על אף קיומה של אחת העילות המנויות בחוק אם הוא סבור שלא נגרם עיוות דין (סעיף 26(א) לחוק). במקרה דנא, המבקשים כלל לא טענו לנזק שנגרם להם כתוצאה מהעיכוב הזניח במתן פסק הבוררות. ושנית, המבקשים הודו בכך כי התעכבו במועד תשלום שכרו של הבורר ולא שילמו גם במהלך הליך זה (עמ' 8 שורות 26-27, עמ' 12 שורות 9-11 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, רשאי היה הבורר לעכב את מתן פסק הבוררות עד להשלמת החוב הכספי (סעיף 33(א) לחוק). לפיכך, גם טענה זו נדחית. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית. אני מאשרת את פסק הבוררות שניתן על ידי עו"ד גבי דור ונותנת לו תוקף של פסק דין. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. יישוב סכסוכיםבוררות