קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט: 1. בפניי בקשה לביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. התובעת היא חברה ישראלית המייצרת ומשווקת מוצרי קוסמטיקה ומוצרים תרפויתיים המבוססים על מלחים ומינרלים של ים המלח. הנתבע הוא אזרח ישראלי המתגורר מזה 10 שנים או יותר בלאס וגאס שבמדינת נבאדה, ארה"ב. הנתבע הוא הבעלים והמנכ"ל של חברה אמריקאית בשם RST Inc.. התובעת טוענת בתביעתה כי בשנת 2000 פנה אליה הנתבע במטרה לרכוש ממנה מוצרים, תחת "מותגים פרטיים". הנתבע ביקש מהתובעת לייצר עבורו מוצרים שונים, ולשווקם בעגלות ברחבי ארה"ב ומדינות אחרות, באמצעות חברות שבבעלות הנתבע או שהוא בקשרים עסקיים עימן. בסופו של משא ומתן הגיעו הצדדים להסכמה לגבי המוצרים שיישלחו ומחיריהם. הוסכם כי התובעת תמכור לנתבע את מוצריה, ותשנע אותם לארה"ב, שם הם יימכרו תחת מותגיו הפרטיים של הנתבע SEA SPA SKIN CARE. ואכן, החל משנת 2000 ייצרה התובעת עבור הנתבע מוצרי קוסמטיקה שונים תחת מותגים שונים שבחר הנתבע, וייצאה את המוצרים למקומות שונים בעולם, לרבות לחברת RST שהנתבע טען שהוא הבעלים שלה. בהמשך כתב התביעה נטען כי הנתבע לא שילם לתובעת את מלוא התמורה עבור המוצרים, וכי חובו לתובעת הלך ותפח במשך השנים, תוך שהוא נותן לתובעת לכל אורך הדרך הבטחות ומצגי שווא בע"פ ובכתב כי בכוונתו לסלק חובו לתובעת. התביעה הוגשה בגין החוב נכון ליום 25/3/10, העומד, לפי כרטסת התובעת, על סך של 682,996.50 דולר. בנוסף, דורשת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום סך 220,000 דולר, שהוא לטענתה שווי המלאי שהוכן עבור הנתבע, לאור מצגיו והבטחותיו, ואשר נותר כאבן שאין לה הופכין במחסני התובעת. עד כאן - תמצית הטענות בכתב התביעה. 2. הנתבע הוא, כאמור, תושב העיר לאס וגאס שבארה"ב, והתובעת הגישה אפוא בקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, לפי תקנה 500 לתקסד"א, ובקשתה נענתה (החלטתי מיום 8/12/10). עתה מונחת בפניי בקשתו של הנתבע לביטול היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. 3. הדיון בבקשה לביטול היתר ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט כמוהו כדיון בבקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום, כלומר, על ביהמ"ש לבחון מחדש ומלכתחילה את השאלה האם יש מקום ליתן היתר המצאה מחוץ לתחום, כאילו לא ניתן ההיתר מעיקרו (ת.א. (ת"א) 1741/84 קרויזניק נ' ניטרוקסיד, לא פורסם ). עילות התביעה 4. השאלה הראשונה היא האם לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבע. ההלכה בענין זה היא "כי על בית המשפט להשתכנע שמתעוררת "שאלה רצינית" שיש לדון בה... מטרת בחינה זו היא לוודא כי התובענה אינה טורדנית או תובענת סרק. זהו סטנדרט נמוך יותר מ"תביעה הראויה לטיעון" (דברי כב' השופט א' גרוניס בע"א 9725/04 אשבורן נ' CAE Electronics Ltd) . טענת קיומו של חוזה עם הנתבע 5. התובעת מבססת תביעתה על מספר עילות חלופיות. ראשית, לטענתה, ההתקשרות החוזית נעשתה בינה לבין הנתבע, אישית, ועל כן קיימת יריבות, וקמה לה נגד הנתבע באופן אישי עילת תביעה של הפרת חוזה (אי תשלום מלוא התמורה המגיעה בגין המוצרים שסופקו). כך טענה התובעת בכתב התביעה (סע' 6 - 12) וכן בתצהיר מנהלה, שניתן בתמיכה לבקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט (סע' 9 - 15). מנכ"ל התובעת אף נחקר על טענתו זו, ולא חזר בו ממנה (פרו' עמ' 6 - 8). מנגד, כל שטען הנתבע בענין זה, בבקשתו לביטול היתר ההמצאה, הוא, שאין יריבות בין הצדדים, ולא קמה לתובעת כל עילה נגדו, אך לא פירט טענותיו, ולא צירף תצהיר לתמיכה בבקשתו. 6. עם זאת, הנתבע צירף לבקשתו כתבי טענות מהתדיינות אחרת, שהתנהלה בין הצדדים בבית משפט במדינת נבאדה, ארה"ב. מתברר כי, מספר חודשים לאחר הגשת התביעה שבפניי, הגישה חברת RST, בבית משפט בנבאדה, תביעה נגד התובעת ונגד מנהלה מר שגב. התובעת הגישה, בביהמ"ש בנבאדה, המרצה למחיקת תביעת RST על הסף, מטעמים אלה: (א) אין לביהמ"ש בנבאדה סמכות שיפוט ביחס לתובעת, הואיל ואין לתובעת מינימום של זיקות (minimal contacts) למדינת נבאדה, (ב) סעיף שיפוט, הקיים בהסכם שבין הצדדים, ובו נקבע כי סמכות השיפוט הבלעדית בכל הנוגע להסכם זה תהיה לבתיהמ"ש בישראל, (ג) אי המצאה כדין של כתב התביעה לידי התובעת. החשוב לענייננו הוא, שהתובעת, באותה המרצה שהגישה בנבאדה, טענה במפורש כי ההסכם בין הצדדים הוא בין התובעת לבין חברת RST, וזאת בניגוד בולט לטענתה בתביעה הנוכחית, כי ההסכם היה בין התובעת לבין הנתבע באופן אישי. יתירה מזו, התובעת, בהמרצה הנ"ל, הוסיפה וטענה אף זאת, שהיא הגישה בישראל תביעה אישית נגד הנתבע - במקום נגד RST - מפני שרצתה לשים ידה, בדרך של עיקול, על דירתו של הנתבע בנתניה. טוען הנתבע כי התובעת מנועה מלהעלות טענות סותרות בהליכים שונים (השתק שיפוטי), וכן הוא טוען כי יש להתייחס בחומרה לכך שהתובעת, בבקשתה להיתר המצאה, שהיא בקשה הנדונה במעמד צד אחד, לא גילתה לביהמ"ש את העובדות הללו. 7. תגובת התובעת לטענה זו היא, שהנתבע הוא המעלים עובדות מביהמ"ש, היינו, הוא לא סיפר לביהמ"ש (כאן), כי ביהמ"ש בנבאדה קיבל את ההמרצה שהגישה התובעת למחיקת התביעה נגדה, על יסוד הנימוק של חוסר סמכות שיפוט למדינת נבאדה ביחס לתובעת, ומחק את התביעה נגדה. 8. אכן, בתביעה בפניי טוענת התובעת כי ההתקשרות החוזית היתה עם הנתבע באופן אישי. ואילו בביהמ"ש בנבאדה טענה התובעת כי התובעת ו- RST כרתו חוזה, שלפיו התובעת תייצר ותשנע מוצרי קוסמטיקה ל- RST, ו- RST תשלם לתובעת עם קבלת הטובין (ראה נספח א' לבקשה לביטול היתר ההמצאה, שם, בעמ' 4, למטה). "אכן, מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים, ניתן להחיל לגביו את כלל ההשתק השיפוטי, המונע ממנו מלהתכחש למה שטען במועד מוקדם יותר" (רע"א 11946/04 לובינסקי נ' נצר אחזקות). אמנם נקבע כי - "אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הינו הצלחה בהליך הקודם.... כלומר, תנאי הוא שבעל הדין שכלפיו נטען ההשתק השיפוטי זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני..." (רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים פד"י נט (6) 625, בעמ' 633). אולם בביהמ"ש העליון נשמעה גם הדעה לפיה אפשר שהשתק שיפוטי יחול, גם אם לא נתקבלה הטענה בהליך הראשון (ר' דעת כב' השופט גרוניס וכב' השופט רובינשטיין בפרשת בית ששון הנ"ל, וכן בע"א 9984/04 חקשורי נ' בובליל, , ובע"א 9287/07 דנוך נ' נגר), , ולמעשה המצב המשפטי כיום הוא, שטרם הוכרעה השאלה האם יש לאמץ במשפטנו את "כלל ההצלחה הקודמת", הנהוג במשפט האמריקאי (דברי כב' השופט גרוניס בפרשת חקשורי הנ"ל, בפיסקה 12). 9. לענייננו, מכל מקום, שאלה זו אינה חשובה, שכן, התובעת אכן הצליחה בהליך הקודם (בנבאדה), אותו הליך שבו טענה מפורשות כי ההסכם היה בינה לבין RST, ועל כן נראה כי קם השתק שיפוטי, המונע ממנה להעלות כיום, בתביעה שבפניי, את הטענה כי ההסכם היה עם הנתבע באופן אישי. 10. גם בהנחה שלא מתקיים השתק שיפוטי במקרה דנן, הרי העובדות הן: (א) התובעת טענה, בהליכים המשפטיים בנבאדה, כי ההתקשרות החוזית היתה עם RST. (ב) התובעת אף צירפה (שם) את החוזה בכתב, מיום 18/9/02, ממנו עולה בבירור כי ההתקשרות היא עם .RST (עותק החוזה שהוצג בפניי איננו חתום, אך ב"כ התובעת בטיעוניו, עמ' 11, טען כי זוהי טיוטת חוזה שנשלחה ע"י ב"כ הנתבע אל התובעת, ונחתמה ע"י התובעת). (ג) התובעת אף טענה (שם) כי התביעה שבפניי הוגשה נגד הנתבע אישית - במקום נגד RST - כדי שניתן יהיה לעקל את דירתו בנתניה. (ד) התובעת טרחה להסתיר את כל העובדות הללו (א' - ג') מידיעת בית המשפט, בבקשתה להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט, שהיא בקשה המתבררת במעמד צד אחד. 11. מהטעמים שציינתי בפיסקאות 9, 10 לעיל, אני סבור כי לא עלה בידי התובעת להראות "עילת תביעה טובה" (תקנה 501), אפילו לא ברמת ההוכחה הנמוכה של "שאלה רצינית שיש לדון בה", וזאת ככל שהדברים נוגעים לעילה המבוססת על הטענה כי היתה התקשרות חוזית עם הנתבע באופן אישי. וגם אם נותר ספק בענין זה, הרי ספק בענין זה פועל לטובת הנתבע (י' זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהד' 7, 1995, בעמ' 241, ע"א 837/87 הוידה נ' הינדי פד"י מד (4) 545, בעמ' 550). טענת התחייבות אישית של הנתבע לסילוק החוב 12. אולם התובעת בתביעתה העלתה עילות תביעה נוספות. עילת התביעה העיקרית בעיניי מבוססת על הבטחות אישיות, חוזרות ונשנות, של הנתבע, לסילוק החוב, הבטחות שניתנו על ידו בכתב, בהודעות דוא"ל ששיגר אל התובעת, ואשר צורפו, ואף צוטטו, בתביעה ובבקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט. אתן רק דוגמאות אחדות: ציטוט מנספח ז' לבקשה (דוא"ל של הנתבע אל התובעת, מיום 6/11/07) "You know me and we have a long history together. What I owe will be paid in full. YOU HAVE MY WORD ON THIS" (כך במקור). ציטוט מנספח י"ב לבקשה (דוא"ל של הנתבע אל התובעת, מיום 16/2/08) "I know I owe you a large amount for 2007 ….. I can promise you that all money owed to you WILL BE PAID TO THE LAST PENNY. It is the same Ronen you know" 13. ניתן לראות אמירות אלה (ואחרות, שלא ציטטתי) כהבטחות או התחייבויות אישיות של הנתבע לסילוק החוב. ועפ"כ, לו רצה הנתבע לטעון ולשכנע כי כוונתו היתה אחרת, היה עליו להיכבד וליתן תצהיר, להסביר מדוע אין (לדעתו) לראות באמירות אלה משום התחייבות אישית לתשלום, ולהיחקר על כך בבית המשפט. אולם הנתבע לא נתן תצהיר, ולא הופיע בעצמו לדיון בביהמ"ש, וממילא לא עלה בידו לשכנע כי כוונתו באמירות הללו היתה אחרת. דעתי היא אפוא כי עלה בידי התובעת לשכנע - בהקשר של העילה המבוססת על התחייבויות אישיות של הנתבע לתשלום החוב - כי מתעוררת שאלה רצינית שיש לדון בה, וכי התובענה איננה טורדנית ואיננה תובענת סרק. טענת הרמת מסך 14. עילת תביעה נוספת, הנזכרת בתביעה ובבקשה, היא, כי יש להרים את מסך ההתאגדות של חברת RST לפי סעיף 6(א)(1) לחוק החברות, או (כך נטען) לחייבו אישית כדירקטור או נושא משרה מכח סעיף 54 לחוק החברות. בענין זה טוען ב"כ הנתבע, ואני מקבל טענתו, כי סעיף 6 מאפשר לביהמ"ש לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, ו"חברה", לענין זה - כהגדרתה בסעיף 1 לחוק החברות, היינו, רק חברה ישראלית, ולא חברת חוץ. (והוא הדין לענין סע' 54 לחוק). אפנה בענין זה לתנ"ג (מרכז) 19646-04-10 וילסון נ' אימאג'סט אינטרנשיונל אן. וי., שם קבע כב' השופט י' שינמן (בהקשר אחר) "שתכלית המחוקק היא כי חוק החברות יחול אך ורק על חברה ישראלית, היא כאמור חברה שהתאגדה בישראל, ולמעט הסעיפים הספציפיים החלים על חברת חוץ והמפרטים זאת במפורש". ובהמשך: "סעיפים 194 - 203 לחוק החברות עוסקים בתביעה נגזרת. סעיפים אלה, כמרבית סעיפי חוק החברות, אינם חלים על חברת חוץ. הבדיקה היא פשוטה - מקום בו התכוון המחוקק כי יחול סעיף חוק גם על חברת חוץ, הוא ציין זאת במפורש". וכן: "החלת חוק החברות על חברת חוץ מנוגדת לעמדת המחוקק הברורה העולה מנוסח לשון החוק ומתכלית החקיקה העולה מהפרוטוקול. כאמור, המבחן הוא מבחן טכני של מקום ההתאגדות". לסיכום נקודה זו, בית משפט בישראל אינו רשאי, מכח סעיף 6 לחוק החברות, להרים את מסך ההתאגדות של חברה זרה (כדוגמת RST, בענייננו). על כן, הבקשה להמצאה מחוץ לתחום השיפוט נדחית גם בהקשר לעילת תביעה זו. עילות ההמצאה 15. לעיל העמדתי את עילת התביעה בתיק זה רק על המסמכים (הודעות דוא"ל) הנחזים להיות התחייבויות אישיות של הנתבע לסילוק החוב. עילות ההמצאה בתקנה 500(4) ו- 500(5) עוסקות בתביעה לאכיפת חוזה, או תביעה על הפרת חוזה, אולם לטעמי אין כל הבדל לענין זה בין חוזה לבין התחייבות. גם תביעה לאכיפת התחייבות או תביעה בגין הפרת התחייבות נכללות בגידרן של תקנות אלה (אם מתקיימים תנאי התקנה). (השווה: ע"א 182/82 ג'ינג'ט נ' בנק ברקליס אינטרנשיונל פד"י לט (3) 785, שם דובר בכתב אשראי דוקומנטרי, שהוא התחייבות חד צדדית לתשלום, וביהמ"ש התיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט על יסוד תקנה 500(4)(א)). ההתחייבויות של הנתבע לתשלום ניתן לראותן כהתחייבויות שנעשו בישראל, משום שהודעות הדוא"ל של הנתבע נתקבלו אצל התובעת במשרדיה בישראל, ורק בשלב הזה מתגבשת ההתחייבות. ניתן לומר שבכך מתקיימת תקנה 500(4)(א). כמו כן, התביעה היא בגין הפרת התחייבויות (נטענות) של הנתבע, התחייבויות שמקום הקיום שלהן - תשלום החוב - הוא בישראל, בחשבונות הבנק של התובעת בישראל. ממילא, גם מקום ההפרה - אי תשלום החוב - הוא בישראל. בכך מתקיימת תקנה 500(5). ומאותו טעם, שמקום התשלום הוא בישראל, מתקיימת גם תקנה 500(7), קרי, מעשה או מחדל - אי התשלום - שנעשו בישראל. יש להעיר כי הנתבע כלל לא חלק על התקיימותן, במקרה דנן, של עילות להמצאה מחוץ לתחום השיפוט. בבקשתו לביטול היתר ההמצאה טען רק באופן כללי וסתמי (וללא תצהיר) כי לא נתקיימה כל חלופה מחלופות תקנה 500, וכן כי בימ"ש זה איננו הפורום הנאות, אך לא ביאר ולא נתן כל נימוק לטענתו, ובסיכומיו לא חזר על טענה זו וזנח אותה כליל. ברור אפוא לחלוטין כי התובעת הצליחה לשכנע בקיומן של מספר עילות להמצאה מחוץ לתחום, וזאת לפחות ברמה של "תביעה הראויה לטיעון". הפורום הנאות 16. כעולה מסעיף 104 לתצהיר מנכ"ל התובעת, שניתן בתמיכה לבקשה להיתר המצאה: התובעת היא חברה ישראלית. מנכ"ל התובעת ובנו, שניהלו את המו"מ עם הנתבע, הם אזרחים ישראליים. הנתבע הוא אזרח ישראלי, תושב ישראל לשעבר. לנתבע נכס מקרקעין בישראל. אמו חיה עד היום בישראל. המו"מ בין הצדדים נערך בשפה העברית. ההתחייבות האישית (הנטענת) של הנתבע היא התחייבות אישית לסילוק חובה של RST, חוב הקיים מכח הסכם שנעשה בישראל בינה לבין התובעת. הסחורה שסופקה, יוצרה ונארזה בישראל, והיא מבוססת על מינרלים המצויים בים המלח. התשלומים הופקדו בחשבונות הבנק של התובעת בישראל. מוצרי התובעת הינם מותג ישראלי הידוע בכל העולם ובשל כך בחרה RST - באמצעות הנתבע, מנהלה - להתקשר עם התובעת בהסכם. אכן נראה כי "מירב הזיקות, שהן העובדות המעידות על הקשר של בעלי הדין ושל הענין נשוא התובענה לכל אחד מן הפורומים האפשריים" (ע"א 9725/04 אשבורן נ' CAE Electronics Ltd בפיסקה 18), , מצביעות על כך שהפורום הנאות לדון בתובענה זו הוא בישראל, ויוזכר, שוב, כי הנתבע לא טען מאומה בענין זה בסיכומיו, ובכך זנח את הטענה (ככל שהיתה) כי ביהמ"ש בישראל איננו הפורום הנאות. סיכום 17. (א) לסיכום, אני דוחה את הבקשה לביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. (ב) מאידך גיסא, יובהר, כי היתר ההמצאה, שניתן במעמד צד אחד על יסוד כל העילות שנטענו בתביעה, מצומצם בזאת להיתר המצאה על יסוד עילת תביעה אחת - ההתחייבויות האישיות (הנטענות) של הנתבע לסילוק החוב. (ג) בשאלת ההוצאות, עלי לחזור על כך שהתובעת חטאה בכך שלא גילתה לביהמ"ש, בבקשתה במעמד צד אחד, דבר קיומו של ההליך המשפטי, המתנהל בארה"ב, והסתירה את העובדה שבאותו הליך משפטי העלתה היא טענות העומדות בסתירה בולטת לטענותיה בתביעה ובבקשה שבפניי. טענות אלה (כי החוזה היה עם RST, וכי התביעה כאן הוגשה נגד הנתבע כדי שניתן יהיה לעקל נכס של הנתבע בישראל), לו באו בפניי בבקשה במעמד צד אחד, ייתכן מאד שהיו מביאות לדחיית הבקשה. ואכן, מהטעמים שמניתי (לרבות הטעם של הסתרת עובדות) ביטלתי את היתר ההמצאה לחו"ל, ככל שהתבסס על טענת קיומו - והפרתו - של חוזה עם הנתבע. חככתי בדעתי האם, מהטעם הנ"ל, ראוי לבטל כליל את היתר ההמצאה לחו"ל. החלטתי בסופו של דבר שלא לעשות כן, משום שעלה בידי התובעת להראות בשלב זה - ולו ברמת ההוכחה הנמוכה של "שאלה רצינית שיש לדון בה" - אפשרות לקיומה של עילת תביעה אחרת - שאיננה קשורה לשאלת זהות הצדדים לחוזה. לענין זה ראוי לצטט את הדברים הבאים, מפרשת ע"א 837/87 הוידה נ' הינדי פד"י מד (4) 545, בעמ' 555: "מכאן, שלכאורה היה מקום למסקנה, כי הסנקציה הנכונה להעלמת עובדה חשובה, בבקשה למתן היתר, היא דחייתה של הבקשה. אולם נוכח התוצאה החמורה שבנקיטת צעד זה, שהוא חינוכי בעיקרו, רואה הייתי ללכת בדרך שאינה מתעלמת אמנם מהעובדה שהוחסרה, אך גם לא מתעלמת מחומרת המעשה. דרך זו, שאינה מביאה לתוצאה הדראסטית המונעת דיון בתובענה נגד אותו נתבע, היא של הטלת הוצאות על התובע, גם אם נדחית בקשת הנתבע לביטול ההיתר, שיהא בהן להביע מוחשית את מורת הרוח המתבקשת מהתנהגות אשר כזאת". (ד) בהתאם, אני מחייב את התובעת בהוצאות הנתבע בסך 7,500₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. משפט בינלאומיהיתר המצאה מחוץ לתחום