קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להארכת מועד ביצוע של צו הריסה מנהלי: בפני בקשה מטעם הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום [להלן: "המבקשת"], להארכת מועד לביצועו של צו הריסה מנהלי, כמו גם להטלת הוצאות ביצוע הצו על המשיבה, חברת ריף הדולפינים באילת בע"מ [להלן: "החברה"]. במקורו, נחתם צו ההריסה המנהלי ביום 15.8.07 על ידי יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום ועניינו מזח ששטחו כ- 375 מ"ר בנוי עץ, מתכת ופלסטיק, ואשר מחובר לרשת, כמו גם רשת ששטחה כ- 3,750 מ"ר בנויה מפלסטיק, כאשר הרשת והמזח מעוגנים לקרקעית הים מזרחית לחוף הדולפינים באילת [להלן בהתאמה: "צו ההריסה" ו- "המבנה"]. בקשה שהוגשה על ידי החברה לבית המשפט, לביטול צו ההריסה המנהלי [ב"ש 9256/07] נדחתה, אולם בהחלטתו קבע בית המשפט [כב' השופט אקסלרד], תנאי לביצוע הצו והוא שביצוע הצו או כל שלב ממנו יהיה מותנה באישור בכתב, עובר לביצוע ההריסה, מאת רשות הטבע והגנים הלאומיים [להלן: "רשטג"ל"] ולפיו ההריסה וכל שלב במהלכה לא יפגע בערכי טבע, לרבות הדולפינים, ולא יביא לאפשרות בריחתם של הדולפינים לים הפתוח. במסגרת הליך הערעור בו נקטה החברה, הורה בית המשפט המחוזי [בהחלטתו מיום 31.1.2010 במסגרת ע"פ 5634/08; להלן: "פסק הדין"] למשיבה 1 לבצע באופן מיידי את שהוסכם בין הצדדים, והוא שנקודות העיגון הקרקעיות של המבנה החדש יונחו באותו מיקום בו הונחו נקודות העיגון של הרשת הישנה ובכך יישמר התוואי הקרקעי של המבנה החדש. עוד הורה בית המשפט המחוזי כי נקודת ההתחלה של החלק הצפוני של המבנה החדש תוזז לכיוון דרום ותוחזר למקום שממנו החלה הרשת הישנה, בקצה הצפוני ביותר של ריף הדולפינים [עמ' 13 לפסק הדין]. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהגם שכוונת החברה היתה ליצור שיטת עיגון טובה יותר לרשת ואף להיטיב עם האלמוגים שנצמדו עם השנים לרשת הישנה, עדיין פעילותה של החברה להקמת המבנה החדש, באופן חד צדדי, ללא תיאום עם הגורמים המוסמכים וללא קבלת היתר כדין, תוך העמדת המבקשת ורשטג"ל בפני עובדה מוגמרת, אינה הדרך הראויה ואין להשלים עימה. מנגד, עמד בית המשפט המחוזי על כך שעמידתה של המבקשת על ביצוע צו ההריסה והשבת המצב לקדמותו, במיוחד נוכח מצב הרשת הישנה אז [בינואר 2010] אינה מידתית ועלולה לגרום לפגיעה נוספת באלמוגים הגדלים על הרשת הישנה ובאוכלוסיית הדולפינים, וכי הפגיעה הצפויה מביצועו של צו ההריסה לאלתר עולה לאין שיעור על הפגיעה שארעה בעת הקמת המבנה החדש. נוכח זאת, אישר בית המשפט המחוזי את צו ההריסה, ובכפוף להנחיותיו כאמור לעיל, הורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי למשך 6 חודשים, במהלכם הורה לחברה לפעול לקבלת היתר בניה כדין. בבקשה שלפניי כיום, נטען על ידי המבקשת, כי החברה לא ביצעה את שהוטל עליה במסגרת פסק הדין ולא השיבה את הגדר לתוואי הישן כפי שנצטוותה. לפיכך, כך נטען, החלה המבקשת להיערך לביצוע צו ההריסה בעצמה, בתיאום עם רשטג"ל, ונערכו ישיבות רבות לרבות שהתקבלו הנחיות רשטג"ל לביצוע ההריסה באופן שיבטיח שמירה על ערכי הטבע המוגנים [נספח ה' לתצהיר שצורף לבקשה]. המבקשת ציינה בבקשתה כי למרות שבית המשפט המחוזי אישר ביצוע צו ההריסה [במגבלות רשטג"ל], הרי שרשטג"ל התנתה ביצוע צו ההריסה בכך שהמבקשת תבנה בעצמה גידור חדש בחלק הימי של המתחם המוחזק ומנוהל על ידי החברה. זאת, כך טענה המבקשת, נובע מהימנעותה של החברה לבצע את צו ההריסה ואת הוראת רשטג"ל בעצמה. לטענת המבקשת, עלויות ביצוע הצו לרבות העתקת הרשת הנדרשת, מגיעות כדי מליון ש"ח. המשיבה 1 התנגדה לבקשה, וטענה טענות קשות כנגד התנהלותה של המבקשת. בין היתר נטען כי הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מההריסה, לערכי הטבע המוגנים, הוא נזק רב ביותר. נטען עוד כי המבקשת, בעצמה, מתכוונת לבצע בניה מקיפה בלא היתר בניה, וזאת במסגרת ביצוע צו ההריסה. עוד נטען, כי קיימת תוכנית מפורטת [מס' 115/101/02/2] אשר המבקשת כלל לא הזכירה בבקשתה, ולפיה יתכן והמבנה יאושר במתכונתו הנוכחית. המשיבה 1 מתנגדת לסעד הכספי-הצהרתי, בטענה שאין זה ההליך הנכון. בדיון שהתקיים בפניי ביום 24.10.2010, אישר ב"כ המבקשת כי החלטת כב' השופטת אבניאלי באשר להזזת הרשת למיקומה בתוואי הישן, קויימה, וזאת גם על פי דו"ח של רשטג"ל. ב"כ רשטג"ל אישר מצידו כי רשטג"ל היתה "מאחרי הקלעים" במובן זה שאם יאושר הצו, תהיה זו רשטג"ל שתלווה את ביצועו. לטענתו, הדולפינים הינם ערכי טבע מוגנים והחברה מחזיקה אותם על פי היתר מרשטג"ל. לטענת ב"כ רשטג"ל, אין לאפשר שחרור ערכי הטבע המוגנים לים הפתוח, ועל כן, אם תידרש המבקשת לבצע את הצו העצמה, תישקל האפשרות להעברת הדולפינים אל מחוץ לתחומי ישראל. לטענת ב"כ רשטג"ל, הרשת הוזזה למקומה המקורי וכיום אין פגיעה בערכי טבע מוגנים הנמצאים על הרשת ובקרקעית הים, אך אם יהרסו את הרשת, תהיה פגיעה בערכי טבע מוגנים נוספים, שהם שוניות האלמוגים הגדולות שהתיישבו על גבי הרשת וכך גם התקנת עיגונים על קרקעית הים עלולה לפגוע בערכי הטבע המוגנים. לפיכך, טענה ב"כ רשטג"ל כי - "אם היום יהרסו את כל הרשת גם כשלא יהיו דולפינים, בוודאי שזה יהרוס מושבות גדולות שהתפתחו... החזרת הרשת למקומה הנוכחי, מבחינת האינטרס הצר שלי המטרה הושגה. אם הרשת תיפול כיום לקרקעית יהיה נזק, שכן במקום יש מושבות גדולות... מבחינת מניעת נזקים לערכי טבע, אנו מעדיפים שהגדר תישאר במיקומה הנוכחי." יצויין, כי המבקשת עותרת להשבת הרשת למיקום השונה מהמיקום הנוכחי, מיקום אשר תואר על ידי ב"כ המבקשת כ"קו הצפה קודם". ב"כ המבקשת הבהיר בדיון כי בכוונת המבקשת לבצע את צו ההריסה באחת משתי האפשרויות: 1. פינוי הדולפינים לחו"ל, והריסה מוחלטת של הרשת ואמצעי ההצפה וביצוע הצו במלואו; או - 2. פירוק מתקן ההצפה הקיים היום והחזרה של מתקן ההצפה כדוגמת זה שהיה בעבר, שזה צינור פלסטיק [במקום לוחות העץ כיום - א.ב.ג]. לטענת ב"כ המבקשת, לאפשרות השנייה אין צורך בהיתר כיוון שמדובר בהשבת המצב לקדמותו. לאחר ששמעתי הצדדים בדיון, ביקשו הצדדים שהות לנסות ולהגיע להבנות ביניהם. בית המשפט קצב להם לוח זמנים, אולם הובהר כי כל הסכמה חייבת לכלול גם הסכמה של רשטג"ל. הצדדים ביקשו ארכות שונות, אולם בסופו של דבר הודיעה המבקשת, ביום 2.6.2011 כי הצדדים לא הצליחו להגיע להבנות ביניהם, לרבות לא בשאלה העובדתית האם הרשת הוזזה למיקום שנקבע בפסק הדין של כב' השופטת אבניאלי. לפיכך, ביקשה המבקשת ליתן החלטה בבקשתה דנן. המשיבה שלחה תגובה מטעמה, במסגרתה חזרה על עמדותיה העקרוניות, ובכלל זה שביצוע הצו יפגע בערכי הטבע המוגנים. על תגובה זו, השיבו המבקשת ורשטג"ל במסמך משותף, במסגרתו נטען כי - "המבקשת מתואמת בעמדתה עם המשיבה 2 [רשטג"ל - א.ב.ג.] ביחס לאופן ביצוע הצו... [ו]סוכם כי יש לבצע את צו ההריסה המנהלי תוך שמירה על ערכי הטבע המוגנים המצויים במתחם לרבות הדולפינים, וכי הצו יבוצע בתיאום ופיקוח של רט"ג, לרבות הנחיות מתאימות מטעמה למשיבה 1 לאחר ביצוע הצו לנקוט פעולות שידרשו לשם שמירה על ערכי הטבע המוגנים במתחם." הדיון תכליתו של צו הריסה מנהלי הוא סילוק בניה בלתי חוקית מעל פני השטח "על אתר וכדי למנוע קביעת עובדות" [ר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה; ראו גם רע"פ 1288/04 נימר נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים. לפיכך, משניתן צו הריסה כדין, נודעת חשיבות מרובה לביצועו במסגרת המועד הקבוע לביצוע [רע"פ 6034/99 לימור כהן נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה]. תכליתו ומהותו של צו הריסה מנהלי מחייבים ביצועו בהקדם. משכך גם קבע המחוקק, בסעיף 238א(ט) לחוק את תקופת הזמן לביצועו של צו הריסה מנהלי, כתקופה קצובה של 30 יום. תכליתה של הוראה זו שבסעיף 238א(ט) לחוק, המגבילה את תוקפו של צו ההריסה המנהלי לתקופה קצובה של 30 ימים, נגזרת מהתכלית הכללית שלשמה התיר המחוקק לרשות המנהלית לעשות שימוש בצווי הריסה מסוג זה, ולא הסתפק באפשרות להורות על צווי הריסה שיפוטיים, והיא - לאפשר תגובה על-אתר, תגובת-בזק, על מעשה של הפרת החוק בתחום הבנייה [ראו רע"פ 6637/06 בשארה מי סלים נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) ]. אמנם, שהמחוקק נתן בידו של בית המשפט את הסמכות להאריך את תקופת ביצועו של צו ההריסה המנהלי, מעבר ל- 30 הימים [סעיף 238א(ט) לחוק], אולם הדעת מחייבת כי ארכה שכזו, ככל ארכה, צריכה להיעשות במשורה ולא כדבר שבשגרה. במסגרת השיקולים האם להאריך את המועד לביצוע צו הריסה מינהלי, אף לאחר חלוף התקופה שנקבעה בחוק או על ידי בית המשפט, יש לבחון את כל נסיבות העניין, ולאזן בין האינטרס הציבורי שבאכיפת דיני התכנון והבנייה ומניעת קביעת עובדה מוגמרת שתפגע במרקם התכנוני, לבין האינטרס האישי של מי שהגיש את הבקשה לביטול הצו. במסגרת השיקולים הרלבנטיים יש להתחשב גם בהתנהגות הבעלים של הנכס או המחזיק בו, כמו גם בתקלות סבירות וצפויות בעניין הוצאתו לפועל של הצו, שנגרמו בתוך המנגנון הפנימי של הרשות [רע"פ 351/05 איוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה [פורסם במאגרים] . שיקולים טכניים של יכולת הרשות המנהלית להוציא את צו ההריסה המנהלי אל הפועל, הינם שיקולים רלבנטיים בהחלט, אולם הדעת אינה סובלת מצב שבו למי שניתנה הסמכות לחתום על ביצוע צו הריסה מנהלי, לא יהיה הכוח להוציאו אל הפועל בזמן קצר. העיקרון המנהלי מחייב שהרשות לא תוציא צווים כשאין בידה את הכוח לאוכפם, שכן הדבר גורם לזילות צווי ההריסה. שומה על הרשות המנהלית המבקשת להוציא את הצו, להתארגן במועד לביצועו ולא להנפיק את הצו קודם שתדע כי ביכולתה להוציאו אל הפועל. שכן, כאמור, תכליתו של צו ההריסה המנהלי מחייב כי ביצועו יהיה בסמוך להוצאתו. במקרה שלפנינו, נמצא כי היקף הפרוייקט הנדרש מהמבקשת, על מנת למלא אחר הנחיות רשטג"ל, כפי שנצטוותה על ידי בית המשפט המחוזי, מחייב הליך מנהלי של מכרז כמו גם הליכי תכנון וביצוע מורכבים, אשר מטבע הדברים יבוצעו על ידי גורמים מקצועיים עימם תתקשר המבקשת במכרז. קיים קושי מסויים בכך שבית המשפט נדרש כיום להאריך תוקפו של צו הריסה מנהלי שניתן לפני כשלוש שנים. במיוחד כאשר מאז מתן צו ההריסה, התיישבו מושבות שלמות של אלמוגים על גבי המבנה המיועד להריסה, כך שכל יום שחולף מגדיל את הסיכון לפגיעה בערכי הטבע המוגנים, אם תבוצע ההריסה. שיקול נוסף עניינו השיהוי שנקטה המבקשת בעצמה בהגשת הבקשה לארכה. יש לזכור כי לפי פסק הדין ניתנה למבקשת שהות לבצע את ההריסה החל מיום 31.7.2010, והבקשה בעניינינו הוגשה ביום 22.8.2010, דהיינו בחלוף שלושה שבועות ממועד כניסת צו ההריסה לתוקף. אני מקבל את הטענה לפיה ההליכים המשפטיים שנקטה החברה כנגד צו ההריסה (הבקשה לביטול הצו והליך הערעור) גרמו להתמשכות ההליך, ואני מוכן לקבל את טענת המבקשת לפיה החברה יצרה כלפיה מצג שהיא מתכוונת לבצע את צו ההריסה בעצמה. יחד עם זאת, כיוון שההריסה היתה צריכה להתבצע בפיקוח ולפי הנחיות רשטג"ל, היתה צריכה המבקשת להיות מודעת לכך שהחברה לא מתכוונת לבצע את ההריסה, כיוון שלא הציגה תוכנית לאישור רשטג"ל, במשך כל התקופה האמורה. אמנם, שבקשה להארכת המועד היתה צריכה להיות מוגשת קודם לכן, הרי שהאיחור בהגשת הבקשה הינו רק שיקול נוסף בהכרעה, ואין הוא שיקול בלבדי. על בית המשפט לשקול שיקול זה במגוון השיקולים, ולהעמידו גם כנגד שיקולים נוספים, לרבות האינטרס הציבורי שבביצוע צו ההריסה. כבר נפסק, כי שיהוי לבדו אינו יוצר מניעות כאשר מדובר בפעולות של גורמי אכיפת החוק [ראו רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הועדה המחוזית, פ"ד נו(3) 595]. למול האינטרס הציבורי שבקיום צו ההריסה המנהלי, ואי הותרת הבניה הלא חוקית על כנה, עומדים גם האינטרסים של הפרט. ה"פרט" בהקשר זה הינו החברה, אך בעיקר לטעמי אותם ערכי טבע מוגנים, אשר רשטג"ל הינה להם לפה. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי מושבות האלמוגים שהתיישבו על גבי המבנה (בעיקר על גבי הרשת) הינן ערכי טבע מוגנים. בוודאי שהחברה לא חלקה על כך, ואף המבקשת, ורשטג"ל, אשר הגישו הודעה משותפת ביום 29.6.2011, אישרו כי יש לבצע את צו ההריסה תוך שמירה על ערכי הטבע המוגנים המצויים במתחם ריף הדולפינים וכי הצו יבוצע בתיאום ובפיקוח של רשטג"ל, לרבות תוך מתן הנחיות מתאימות. כך גם מורה חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1998 [להלן: "חוק הגנים הלאומיים"], לפיו אין לבצע כל פעולה שיש בה כדי לפגוע בערכי טבע מוגנים אלא באישור ועל פי הנחיות רשטג"ל. סבורני, כי בצד הרצון להילחם מלחמת חורמה בתופעת הבניה הלא חוקית, ובצד הרצון להתייצב ולומר לחברה כי שגתה עת פעלה קודם לקבלת היתרים, שומה על בית המשפט לשקול גם את קיומם של ערכי הטבע המוגנים ואת פוטנציאל הפגיעה בהם, שכפי שנטען על ידי רשטג"ל - מדובר בפגיעה כמעט וודאית והרסנית. דחיית הבקשה דנן, ולו מן הטעם שערכי הטבע המוגנים עלולים להיפגע אם תתקבל הבקשה, משמעותה מתן פרס לחברה, שלה עניין כלכלי במתחם, ואשר למעשה הציבה את מוסדות התכנון ואת רשטג"ל בפני עובדה מוגמרת. בהקשר זה, לא ברור לי מדוע לא עושה רשטג"ל שימוש בסמכויותיה לפי חוק הגנים הלאומיים, שדומה שהן רחבות אף יותר מאלו של יו"ר הועדה המחוזית ובכוחן להתמודד היטב עם הבניה הבלתי חוקית. אילו סבורה רשטג"ל, כדעת המבקשת עצמה, שיש לפעול לאלתר להשבת המצב לקדמותו, מצויות לה סמכויות רבות שהיא יכולה לעשות בהן שימוש, החל מסמכויותיה לעניין רישיון העסק, המשך בהנחיות להגבלת פעילות או עיצומים נוספים הקבועים בחוק הגנים הלאומיים, שיש בהם כדי להניע את החברה להשיב את המצב לקדמותו. הנה כי כן, לפנינו שתי זרועות מדינה שונות, ולהן לכאורה מטרה משותפת אחת, אלא שהן בוחרות לעשות שימוש במנגנון מסויים, שיש בו כדי לפגוע בערכי הטבע המוגנים. שומה על המדינה לפעול כנגד הבניה הלא חוקית שנעשתה. השאלה מהי הדרך הנכונה בהקשר המיוחד שלפנינו - ראוי לה, לדעתי, שהיתה נבחנת שנית. ודוק: אין לנו עניין בבניה של בניין, שהפגיעה הנובעת מהריסתו, קשה ככל שתהיה - הינה הפיכה. מדובר בערכי טבע מוגנים שהפגיעה בהם עלולה להיות בלתי הפיכה, ומדובר בפגיעה משמעותית עד כדי הכחדה של חלק נרחב מהחי במקום, אשר מצא מושבו על גבי הרשת. חי זה, שפיו מלא מים [תרתי משמע], שומה על בית המשפט להיות לו לפה ומגן. קביעותיי אלו, שאין בהן כל חדש, נדרשות על מנת לאזן כנגד אינטרס הציבורי שבקיום הצו. אינני מקבל טענת החברה לפיה פעולות ההריסה והשבת המצב לקדמותו טעונות בעצמן היתר בניה. סוגיה זו נבחנה ברע"פ 5584/03 מאיר פינטו ואח' נ' עיריית חיפה ואח' [פורסם במאגרים], , ושם נקבע כי צו הריסה לפי סעיף 238א לחוק נועד להשיב המצב לקדמותו, בין באופן של הריסה ובין בבניה, הכל במידה סבירה. וכלשונו של בית המשפט העליון: "הוראת סעיף 238א נועדה - מראשיתה ומעיקרה - להשבת המצב לקדמתו על-דרך ביטולו ומחיקתו של המעשה הבלתי-חוקי.... פירוש: פעולת הבנייה תיעשה רק לצורך השבת המצב לקדמתו ובהיקף סביר ומידתי. ... לעניינה של בנייה בלתי-חוקית כהוראת סעיף 238א שלחוק התכנון והבנייה, מוסמך הוא יושב-ראש ועדה מקומית לתכנון ולבנייה לצוות בצו הריסה מינהלי על השבת המצב לקדמתו הן בהריסה - כהוראתו המצומצמת של המושג - הן בבנייה." במקרה שלפנינו, כאשר הצו מכוון להשבת המצב לקדמותו, הרי הבניה הדרושה לשם השבת המצב לקדמותו, לרבות אם מדובר ברכיבים נלווים הדרושים לשם החזרת המצב לקדמותו - מותרת היא. אם הכוונה לבניה חדשה, שלא היתה במקור, הרי היא אסורה. טענה נוספת שהועלתה על ידי החברה עניינה בתוכנית שמונחת על שולחנה של המבקשת שנועדה להכשרת הבניה הלא חוקית. לטענת החברה, התוכנית ממתינה לאישורה של המבקשת, מזה זמן רב ואם תאושר "יבוא לציון גואל". ואולם, החברה לא צירפה לכתבי טענותיה ולא הביאה כל אסמכתא מאושרת על ידי גורם מקצועי תכנוני, אשר יהיה בה כדי להצביע על הסיכוי לאישורה של התוכנית הנטענת. בנסיבות אלו, לא אוכל לתת משקל משמעותי לקיומה של תוכנית זו. נוכח התוצאה אליה הגעתי, ממילא יוותר לחברה זמן מסויים להשלים את הליכי התכנון, אם מסלול זה עדיין אפשרי. אציין, כי סוגיה זו נטענה כבר לפני שתי ערכאות קודמות, ועדיין, פרט לאמירה שלפיה קיימת תוכנית הממתינה לאישור - אין ולא כלום. אין בידי לקבל גם טענת החברה כאילו הוצגו מצגים מטעים על ידי המבקשת, בפני בית המשפט המחוזי. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית המשפט המחוזי והשאלה היחידה העומדת על הפרק בשלב זה של ההליך היא האם להאריך את תוקפו של צו ההריסה המנהלי אם לאו. הא ותו לא. הקשיים שצויינו על ידי החברה, במסגרת טענתה זו, לא הוכחשו על ידי רשטג"ל, ועמדתי עליהם לעיל. יחד עם זאת, קשיים בביצוע הצו, כשלעצמם, אין בהם כדי למנוע הארכת תוקפו. יש לזכור כי בית המשפט אינו יכול לקבוע את האופן המקצועי בו יבוצע צו ההריסה, ופרט לקביעת הנחיות כלליות שתכליתן שמירה על ערכי הטבע המוגנים, נותרת מלאכת הביצוע בידי הצדדים על פי החוק. במסגרת בקשתה, עתרה המבקשת לחייב את החברה בהוצאות ביצוע צו ההריסה. סבורני, כי זוהי בעיקר ליבת המחלוקת שבין הצדדים. יחד עם זאת, אינני סבור שמסגרת זו של הדיון היא המסגרת הנכונה להורות כאמור. המבקשת תולה יהבה בהוראות סעיפים 238א(יא) ו- 211(ב) לחוק, והיא מבקשת למצוא בכך סמכות לבית המשפט להורות, כבר כעת, כי החברה תישא בהוצאות ביצוע הצו, אף אם הצו יבוצע על ידי המבקשת. סבורני, כי המבקשת מקדימה ורותמת את העגלה לפני הסוסים. תכליתו של סעיף 211 לחוק הינה לאפשר קיומה של עילת תביעה כנגד מי שנדרש על ידי בית המשפט לבצע צו הריסה ולא עשה כן. היקש ניתן ללמוד גם מסעיף 205 לחוק המסמיך את בית המשפט להורות לנשפט להרוס מבנה שבנה שלא כחוק ומסמיך את בית המשפט להורות גם למוסדות התכנון ולעשות כן - על חשבונו של אותו נשפט. הוראה דומה לא מצאנו בסעיף 238א לחוק, ולא בכדי, שכן הוראת סעיף 238א עניינה בסמכותה של הרשות המנהלית להורות על צו הריסה מנהלי, וסמכויותיו של בית המשפט בביקורת השיפוטית על ההחלטה המנהלית. יחד עם זאת, רשאי בית המשפט, במסגרת סמכותו הטבועה, להתנות הארכת מועד ביצוע צו הריסה, שהתבקשה מטעם בעליו של המבנה, בחיובו לשאת בהוצאות ההריסה אם לא יבצעה בעצמו. ואולם, בקשה כגון זו צריכה היתה להיות נדונה בהליך המקורי בב"ש 9256/07 בפני כב' השופט אקסלרד. כיום, אין זה המקום לעשות כן, ובוודאי שלא כאשר כלל לא ברור האם ואיך תבוצע ההריסה. בהקשר זה, יש לציין כי קיימת מחלוקת בשאלה מה נעשה עד כה, והאם קוימה החלטת כב' השופטת אבניאלי בפסק הדין [החברה טוענת כי הדברים נעשו, אולם מנגד קיים דו"ח נספח י"א לבקשה, מיום 16.7.2010 הקובע אחרת. קיימת גם הצהרת ב"כ רשטג"ל בדיון מחודש אוקטובר 2010 בה עמד על כך שמבחינתו המטרה העיקרית הושגה, ולסיום הודעתם המשותפת של המבקשת ורשטג"ל מיוני 2011 לפיה הנושא עדיין במחלוקת]. צא ולמד כי אף אם איעתר לבקשת המבקשת, לא יהיה בכך סוף פסוק ויהיה בכך לכל היותר סעד הצהרתי שיהיה טעון בירור משפטי רחב נוסף. מה אם כן הטעם בהצהרה שכזו כבר כיום? יש טעם בטענת המבקשת כי החברה היא שצריכה לשאת בעלויות הרבות, בבחינת "המזיק ישלם", אך עליה לנקוט בהליך נפרד לשם כך, לרבות על ידי הגשת תביעה נפרדת, לאחר שתשלים את ביצוע ההריסה בעצמה, ולאחר שתיתן אפשרות לחברה לעשות כן היא ובכך לחסוך בעלויות הביצוע. יש לדחות גם טענתה הנוספת של החברה לפיה המבקשת כלל לא היתה צד להליכים הקודמים. יו"ר הועדה המחוזית פועל מטעם המבקשת ועומד בראשה והמבקשת היא הצד הנכון לכל הליך משפטי. היא גם זו שהיתה צריכה מלכתחילה להיות משיבה בהליכים הקודמים. ההכרעה ההכרעה בבקשה אינה פשוטה. מן הצד האחד עומד האינטרס הציבורי שבאכיפת חוקי התכנון והבניה ובקיום צווים מנהליים ושיפוטיים. האינטרס הציבורי מחייב גם שלא יצא חוטא נשכר. מנגד, עומד הרצון להבטיח את קיומם ומינימום הפגיעה בערכי הטבע המוגנים. שמירה על ערכי הטבע המוגנים עמדה גם בפני שתי הערכאות שלפניי, במתן החלטותיהם, ואיני רואה מקום לסטות מדרך זו, שראויה היא אף בעיני. הקשיים העומדים לפתחה של הרשות המנהלית בביצוע הצו צריכים היו לעמוד לנגד עיניה קודם שחתמה על צו ההריסה. יחד עם זאת, יש לאפשר לרשות המנהלית לבצע תפקידה, גם כאשר נכנסים גורמים משתנים נוספים למערכת השיקולים, ההתניות והאילוצים. למרות הזמן שחלף, אין לבוא בטענות למבקשת, אשר ניסתה למצות את ההידברות עם המשיבה 1 ולהגיע לפתרון מוסכם. אני סבור כי המבקשת רשאית היתה לסמוך על כך שהמשיבה 1 תבצע את שהוטל עליה בפסק הדין, ובכלל זה גם קידום הליכי התכנון וקבלת ההיתר. משהדברים לא נעשו, היתה רשאית המבקשת לבקש ארכה כדי לקדם את ביצוע ההריסה בעצמה, וזאת בשים לב לקשיים האובייקטיבים שבביצוע הדבר. הזמן שחלף מאז הגשת הבקשה (כמעט שנה), לא נוצל על ידי המשיבה 1 כדי לקדם את הליכי התכנון, ועד היום לא הוצג לי היתר בניה למבנה במיקומו הנוכחי. נקודה זו עומדת לחובת המשיבה 1 דווקא, שככל הנראה מבקשת להסתמך על חלוף הזמן, כמצב המערים קשיים על ביצוע ההריסה [כל יום שחולף נוספים ערכי טבע מוגנים להתיישב על המבנה]. בהקשר זה, אני דוחה את טענת המשיבה 1 במסמך האחרון שהוגש לבית המשפט (ביום 6.7.2011) ולפיו התקופה שהתבקשה על ידי המבקשת צריכה להיחשב החל מינואר 2011, הוא המועד בו מוצה המו"מ בין הצדדים, ללא הצלחה. ההליך טרם הסתיים בינואר 2011, ואילו המשיבה רצתה בכך, היתה מודיעה לבית המשפט על סיום המו"מ ועותרת למתן החלטה בתיק. זאת לא עשתה. בשקלי את האינטרסים העומדים זה לנגד זה, כאמור בהרחבה לעיל, סבורני כי האיזון הראוי הוא במתן ארכה מוגבלת. ההגבלה תהיה לא רק לגבי התקופה, אלא גם לגבי אבני הדרך לביצוע צו ההריסה. בכך יתאפשר ביצוע ההריסה אך ורק תוך שמירה על ערכי הטבע המוגנים, ומאידך תוכל המשיבה 1 לנצל את פרק הזמן המוגבל כדי להשלים את הליכי התכנון ולייתר את ההריסה. בחרתי בדרך המתווה גם את לוח הזמנים לביצוע ההריסה, תוך קביעה מדוייקת של אופן ביצוע ההריסה על ידי רשטג"ל. נוכח האמור, אני קובע כדלקמן: אני מקבל את הבקשה ומאריך את המועד לביצוע צו ההריסה והוא יהיה ניתן לביצוע בהתאם למועדים שיפורטו להלן, ובכפוף לאמור להלן. כל פעולה שתבוצע, תבוצע אך ורק לפי הנחיות ואישור רשטג"ל, על מנת להבטיח פגיעה מינימאלית בערכי הטבע המוגנים. עד ליום 30.9.2011, יערכו המבקשת ורשטג"ל מסמך משותף אשר יכלול הנחיות לביצוע ההריסה. ההנחיות נועדו על מנת להוות בסיס לאופן ביצוע ההריסה והן יועברו עד המועד האמור לידי המשיבה 1 שתהיה רשאית לבצע את ההריסה בעצמה, על פי ההנחיות האמורות בתוך 30 יום מקבלת מסמך ההנחיות. ככל שהמשיבה 1 לא תבצע את ההריסה בהתאם להנחיות, תהיה רשאית המבקשת לבצע את ההריסה בתוך 90 יום מאותו מועד בו הסתיים פרק הזמן שהוקצב למשיבה 1 לביצוע ההריסה, כאמור לעיל. מובהר, כי לא תינתן ארכה נוספת, ועל המבקשת לפעול במקביל לעריכת מכרז או התקשרות עם מבצע ההריסה, בכל דרך חוקית שהיא, על מנת להיערך מבעוד מועד למצב שבו לא תבוצע ההריסה על ידי המשיבה 1. הארכת מועדהריסת מבנהצו הריסהצווים