קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להארכת צו הקפאת הליכים: חברת אגרקסקו בע"מ, הינה חברה החולשת כיום על כ-40% מן היצוא החקלאי של ישראל. החברה הגיעה לכדי מצב של חדלות פירעון מובהקת, והגישה לבית משפט זה בקשה לצו הקפאת הליכים, בהתאם לסעיף 350 לחוק החברות. בקשת ההקפאה מגוללת סיבות רבות ושונות אשר תרמו, ככל הנראה לקריסה, החל מקשיים חיצוניים וכלה בחשדות לניהול בעייתי. זאת כגון, חכירת אוניות במחיר גבוה אשר הסב הפסדים כבדים, וכן מבנה עסקי בעייתי, כולל טענות להעסקת-יתר של עובדים. הכול, באורח אשר יתכן ויכול היה לעמוד (אף אם במחיר ציבורי וכלכלי גבוה) במצב בו הייתה משווקת בלעדית של תוצרת חקלאית ישראלית לחוץ לארץ, אולם הסתבר כקנה רצוץ בעידן הנוכחי, בו קמו לה מתחרות רבות ושונות, לרבות התאגדויות של חקלאים קטנים יחסית שהחלו משווקים תוצרת באורח עצמאי. כל זאת, בלא לקבוע ממצאים אף בשאלות שעלו "בשולי הדברים" - אך אינן שוליות כלל ועיקר - בעניין אי-סדרים, החלטות תמוהות, רישומים שאינם מייצגים נאמנה את המצב בפועל, ועוד כהנה וכהנה. 1. עניין לנו בחברה, אשר כ-30% ממניותיה מוחזקות במישרין בידי המדינה; 11% בידי חברת תנובה, ורובן המוחלט של יתרת המניות, קרי - למעלה מ-50%, מוחזקים בידי "מועצת הצמחים". מועצת הצמחים, הינה תאגיד סטטוטורי אשר למדינה השפעה רבה (אם לא שליטה) על מהלכיו, לרבות על המינויים בתוכו, וככל הנראה אף נכסיו מוקנים במישרין או בעקיפין למדינה. ייאמר כאן מייד, שחרף העובדה כי כבר לפני מספר שנים, התקבלה במדינה החלטה עקרונית בדבר הפרטה של החברה, הרי שעד היום לא נעשה כמעט דבר. מאידך גיסא, הרי שבמהלך הדיון העלו אי-אלו מהצדדים האשמות כי המדינה מבקשת "להשלים את החסר" על-ידי השלמה דה-פקטו עם התמוטטותה של אגרקסקו, דבר אשר יאפשר את ההפרטה במחיר זול. 2. סקירה מפוכחת של החברה ופעילותה, מלמדת כי אין עסקינן בחברה יצרנית, אשר יוצרת נכסים עצמאיים משלה. עסקינן למעשה ב"חברה מתווכת", אשר תפקידה הינה לקשר בין החקלאיםמחד גיסא, ללקוחות במדינות זרות שונות מאידך גיסא. ככזו, עיקר שוויה ונכסיה מתמצים בפעילות - כולל פרישת קשרים, חוזים ומוניטין בארצות זרות. קיומם של אלו תלוי בהמשך ההתקשרויות השוטפות עם החקלאים והמגדלים מן הצד האחד, ועם הלקוחות והקניינים הזרים מן הצד האחר; די בניתוקו של אחד מצידי "החבל", כדי לגזור על החברה כלייה, לרבות ירידה דרסטית בערך נכסיה. 3. הבקשה להקפאת ההליכים, כפי שפורט בהרחבה בהחלטתי הראשונה (בה נעתרתי ליתן צו הקפאה במעמד צד אחד למספר ימים), הייתה ועודנה בעייתית עד מאד. עסקינן, למעשה בהתנגשות בין שני אינטרסים בסיסיים של דיני הקפאת ההליכים, המושכים כל אחד לכיוון מנוגד. מן הצד האחד, אין ספק כי נוכח גודלה של החברה, מאות העובדים התלויים בה, ואלפי החקלאים והמגדלים אשר אף אם אינם עובדיה, תלויים בה במידה כזו או אחרת לשם יצוא תוצרתם לחו"ל, קם אינטרס ראשון במעלה לאפשר את הבראת החברה. מן הצד האחר, שיקולים בעלי עוצמה לא פחותה הובילו למעשה לכיוון ההפוך - לא זו בלבד, כי עסקינן בחברה אשר המתינה כמעט עד הרגע האחרון והגיעה לבית המשפט כאשר היא על סיפה של קריסת מערכות. בקשת ההקפאה חושפת תהיות רבות ובעיות מבניות עמוקות וקשות; גרוע מכך - הובהר הבהר-היטב, כי הפעלת החברה תהיה גירעונית באורח מובהק. זאת, כאשר תחילה דובר על סכום העולה על 8 מיליון יורו להפעלה בת כ-60 יום, ועתה מדובר על פחות ממחצית הסכום להפעלה של מחצית התקופה. ללא כל צורך לקבוע מסמרות ונתונים מדויקים בעניין הנוגע בעצם טיבו בתחזיות והשערות, אין ספק כי מדובר בסכום משמעותי ביותר אשר "יבלע" בתקופת ההקפאה, ויבוא על חשבון הנושים. 4. אף אחד מהגורמים הנוגעים בעניין (להוציא "תנובה") לא הסכים תחילה לממן את ההפעלה. כל אחד גלגל את האחריות אל הגורמים האחרים. רק במאוחר מאד, כפי שיובהר בהמשך החלטתי, הסכימו אותם גורמים - ואף זאת בדחילו ורחימו, ולאחר הערות מפורשות ולחץ כבד מצד בית המשפט - ליתן סכומים צנועים בהרבה, הנופלים באורח ניכר ממה שדרוש אפילו להפעלה קצרה. אדגיש; סירוב זה לא נגע אך ורק ל"תרומת בעלים" (קרי, הזרמה לשמה מצד בעלי המניות של החברה - בעיקר המדינה), אלא גם ובעיקר, אף למימון אשר יוחזר במעמד של הוצאות פירוק ראשונות. זאת, חרף הבטחות הנאמן כי החזר זה הינו כמעט וודאי, אף אם יתרחש תרחיש חיובי פחות מזה שהוא צופה. 5. על רקע התנגשות השיקולים האמורה לעיל, נעתרתי לבקשה, עם הגשתה, באורח חלקי בלבד, ונתתי צו הקפאה בן ימים ספורים, עד לדיון היום, אשר במהלכם יוכל הנאמן לבצע פעולות הקשורות בהפעלה מינימלית בלבד. כמו כן, קבעתי דיון דחוף במעמד הצדדים, וזאת מתוך כוונה מוצהרת לנסות ולעמוד על חומרת המצב ולהבהירו (וזאת אף על רקע נתונים ראשוניים שיספק הנאמן, שנכנס ביני לביני לתפקידו). כיוונתי לנסות לשכנע את הצדדים הנוגעים בדבר - הן בעלי השליטה דה-פקטו, והן הנושים המהותיים (ובעיקר הנושים המובטחים, קרי - הבנקים), להזרים מימון, וזאת למצער במעמד של הוצאות פירוק. אלא מאי? חרף המאמצים הרבים שנעשו, לא עלה הדבר אלא באורח חלקי ביותר. טרם אגש לניתוח ולהכרעת הסוגיה המשפטית שבפני לגופה, הרי אין מנוס מלהעיר את הדברים הבאים: צר לי עד למאוד על העובדה, כי אני נאלצת לכתוב החלטה זו. 6. אני מכוונת בראש ובראשונה בדברי אלה לשאלת המימון, ולתמונה העגומה ביותר שהתגלתה לעיני בדיון. במסגרת זו, התדיינו לפני צדדים, אשר כל אחד ואחד מהם עשוי לספוג נזקים כבדים מקריסת החברה, אולם תחת להירתם למטרה המשותפת, גלגלו עיניהם לשמיים, ובחרו לנהל מאבקי כוח, להעלות "טענות עקרוניות", ולנהוג באורח הגובל כמעט באבסורד לשמו; הכול מודעים למצבה של החברה, המדרדר מדי יום; מחד גיסא איש מהם אינו רוצה בקריסת החברה, או כך לפחות הודיע בבית המשפט. מאידך גיסא איש אינו רוצה לתרום מאומה, ומבקש לגלגל את "תפוח האדמה הלוהט" אל הצדדים האחרים. כל זאת, כאשר - אחזור ואזכיר - אין מדובר אף לא בתרומה של ממש, אלא בהעמדת מימון - אשראי - הלוואה - במעמד של הוצאות פירוק. זאת כאשר אין ולא יכול להיות ספק, כי הנזק שיגרם לכל אחד מאותם צדדים, היה ולא יועמד מימון והחברה תדרדר לפירוק והפסקת פעילות כעסק חי, יעלה עשרות מונים על אותה חשיפה מוגבלת. צדדים אלו - ובעניין זה, עסקינן ראשית במדינה על שלוחותיה שונות, בשני הנושים המובטחים הגדולים של החברה - בנק לאומי ובנק הפועלים, ובמידה רבה אף במגדלים החברים בארגון מגדלי הירקות; כל אחד מהם, בתורו, הקפיד להעלות טענות מטענות שונות, ולהסביר ארוכות מדוע הצדדים האחרים, אך לא הוא, נדרשים לשאת בעלות התפעול. הגדיל עשות בא-כוחם של המגדלים. תחילה תהה בדבר עוצמת האינטרס של מרשיו בהישרדות החברה (תוך שהוא מערבב, באורח שגוי לחלוטין, בין הסכום המועט יחסית של חובות עבר, לבין השאלה החשובה יותר של אינטרסים לבר-נשייתיים הנוגעים להתקשרות ולפעילות בעונת היצוא הקרובה). הוא אף בחר לעזוב את המשך הדיון בלא ליטול רשות מבית המשפט, תוך שהוא מוסר בכך מעין-הצהרה כי "את שלי אמרתי ואין לי מה להוסיף". אינני יכולה שלא לומר, כי זו התנהגות שאינה הולמת פרקליט המכבד עצמו, להשאיר את מרשו בלתי מיוצג,ולעזוב את הדיון בטרם הסתיים. אתייחס לכך מאוחר יותר בהחלטתי זו. התנהלות מעין זו, אומר כבר כעת, מעלה תמיהה רבתי - וזאת בעיקר כאשר אין עסקינן באלטרואיזם, אלא בצדדים אשר לכל אחד מהם אינטרס ממשי בהישרדות החברה. דרך זו של ניהול מאבק כוחות ביניהם ועמידה סרבנית על המקח, אינה ראויה. הם דומים - אם לשאול את הביטוי בו השתמשתי במקרה אחר - לאותה חבורת מלחים המלהטטים בלפידים בתוך מחסן התחמושת של ספינה; או שמא, הודפים את הלפיד הבוער מאיש לרעהו, ועוצמים עיניהם באפשרות כי במוקדם או במאוחר, יישמט וייפול על אחת מחביות אבק השריפה. 7. התמיהה הראשונה והמרכזית בעניין זה, נוגעת להתנהלותה של המדינה. התנהלות אשר לטעמי, נפל בה יותר מטעם לפגם - שלא לומר ליקוי מאורות לשמו. ראשית ייאמר; המדינה הינה למעשה בעל המניות המרכזי, אשר מחזיק חלק מן המניות במישרין, וחלק באמצעות התאגיד הסטטוטורי של מועצת הצמחים. אין לי אלא להתפלא, בעניין זה, על הדרך בה ניסתה המדינה לנסות ולהסתתר מאחורי אותו תאגיד, כאילו עסקינן בגוף אחר ונפרד לגמרי. זאת כאמור, חרף העובדה כי בידיה השליטה על רוב המינויים בתאגיד, ובמידה רבה, נכסיו מוקנים לה. במלוא הכבוד הראוי, אין לי אלא להביע פליאה על הדרך בה מנסה המדינה להסתתר מאחורי " שרשור סטטוטורי" וטוענת "אין זו אני", באורח הגובל בהיתממות לשמה. אין לי אלא לתהות, בעניין זה, עד כמה שונה התנהלות זו באורח מהותי מאותו חייב הטוען כי "אינו יודע היכן מניותיו", מאחר והסתיר אותן ב"שרשור מסובך", כאשר אין הוא יודע ואין הוא מתערב בשאלה, היכן וכיצד רשם הנאמן שהסמיך הוא עצמו את אותן מניות. בלא צורך להרחיב מילים על אי-האמון שרחש בית המשפט לסוג טיעון זה ולסנקציה שהושתה - ובדין - על אותו חייב, הרי התנהלותה של המדינה, במידה מסויימת, בפרשה שבפני תמוהה וחמורה אף יותר. זאת, כאשר מישנה חומרה נובע מכך שהתנהלות זו באה מ"אם כל הרשויות", הפועלת בכספי משלם המיסים ומוטלים עליה (ואף על פקידיה) חובות גבוהות במיוחד של אמון וזהירות. טענתה של המדינה, כי זה לא מכבר הזרימה לאגרקסקו כ-55 מליון ₪, ולכן איננה רואה עצמה מחויבת עתה כבעל מניות ולהזרים כסף לחברה, לא רק שאינה מסייעת לה, אלא אף מעמידה את התנהלותה באור בעייתי וחמור פי כמה. תחילה, מזרימה המדינה סכום עתק לחברה, באורח שנראה בלא פיקוח ובקרה כלשהי - ואם הייתה בקרה, אזי משרואים אנו היכן מצויה החברה חודשים ספורים לאחר מכן, הרי שהדבר חמור אף יותר; לאחר מכן, היא מסרבת להשקיע סכום צנוע בהרבה, ואף כי יש וודאות גבוהה שיוחזר לה, היא עומדת על רגליה האחוריות בסירובה להרים סכום נמוך זה לטובת החברה, על מנת שלא תקרוס סופית. כך נוהגת המדינה, דווקא כאשר החברה נכנסת לפיקוח הדוק של בית המשפט וכונס הנכסים הרשמי(!), היכן ההגיון מאחורי הדברים לא השכלתי להבין, ואף לא קיבלתי תשובה מניחה את הדעת מפי בא-כוח המדינה. נוכח האמור לעיל, קשה עד מאד שלא לתהות, הכיצד הייתה היד "קלה על הארנק", בעת שהועברו הכספים לבעלי מינויים כאלו ואחרים ב"תאגיד סטטוטורי", אשר אין ספק כי מונו לתפקידם אך ורק בשל כישוריהם, ולא משיקולים אחרים ושונים; ומאידך גיסא, אותה יד עצמה "נזכרת" בחובת השמירה על הקופה כאשר מדובר בהליך הבראה בפיקוח בית המשפט, אשר מוסר את המושכות לגורמים אחרים, הנתונים תחת פיקוח קפדני בהרבה. אם לא די בכך, היא מגדילה עשות ומתייחסת לתאגיד סטטוטורי כגוף זר שאינו נוגע לה, וזאת בדרך טיעון שנראית על-פניה תמוהה לא פחות (ושמא אף יותר) מאותן טענות ל"שרשור עיוור" נשוא פש"ר 3000/08 (עניינו של החייב רייפמן) שהוזכר לעיל. 8. עם מלוא הכבוד הראוי, הרי לא כך ראוי לרשות מנהלית כלשהי - קל וחומר למדינה - לנהוג; כל זאת, שלא לדבר על האדישות הכמעט תמוהה לעובדה, כי התעלמות מהקריסה עתה עשויה לחשוף את המדינה לנזקים גבוהים בהרבה בעתיד הקרוב מאד, ואת אלו לא ניתן יהיה להחזיר במסגרת "הוצאות פירוק" או בכלל. כך למשל - קריסתם האפשרית של חקלאים, אשר לאור ניסיון העבר תגמר בהזרמת תמיכות ניכרות מהקופה הציבורית; נזק כלכלי כללי כבד שיגרם לענפי יצוא חשובים; פנייתם על עובדי החברה (בשלב ראשון), ושמא של נפגעים וקורסים נוספים ב"מעגל הרחב" (בשלב השני), אל קופת המוסד לביטוח לאומי, ועוד. יתכן שאף תשלום דמי אבטלה. נוכח האמור לעיל, הרי אין לי אלא להצר כי המדינה פועלת, במידה רבה, כנגד האינטרסים שלה עצמה, מטעמים אשר לא הובהרו כלל ועיקר בעת הדיון. 9. אין לי אלא לתהות האם טעה הנאמן כאשר קבל על התנהלותם של פקידים אשר מתעלמים במפגיע מן התמונה הכללית, ועושים איש כחפצו. לא בכדי העיר אחד מפרקליטי הנושים, במסגרת הדיון שנערך היום, כי אף בעל מניות אחר, זולת המדינה, לא היה מהין להתנהל באורח כזה במצב בו החברה שתחת ניהולו ואחזקתו הייתה מגיעה למצב כזה. נהפוך הוא; ברוב-רובן של הקפאות ההליכים, מתבקשים בעלי המניות להשיא תרומה של ממש מנכסיהם האישיים; ואילו כאן, מסרבת המדינה אף להזרים מימון במעמד של הוצאות פירוק!!!!. אני מודה ומתוודה כי לא שמעתי כל הסבר הגיוני לסיבות שיניחו את הדעת. על כן אף לא ירדתי לסוף גישתה זו של המדינה, ולדרך התנהלותה. 10. התמיהה השניה, נוגעת להתנהלותם של הבנקים, אשר קשה שלא לתהות נוכח החלטתם הכמעט משותפת לאמץ מדיניות נוקשה של סירוב למימון ההקפאה, אף לא במצב של הבטחה, לפיה השקעה זו תוחזר להם. אכן, הבנקים אינם מחליפים את המדינה, והינם גופים עסקיים שאינם נדרשים לפעול באלטרואיזם. אלא מאי? נקל עד מאד לראות, כי הבנקים - בלהיטותם "להפגין שרירים" מול המדינה והגורמים האחרים, מהמרים במידה רבה על האינטרסים שלהם עצמם. דבר זה נכון בעיקר נוכח העובדה, כי חלק ניכר מהחובות לטובתם מובטחים בשעבודים צפים, אשר אינם שעבוד ספציפי, התופס נכס ספציפי בעל ערך קבוע באורח יחסי, אלא שעבוד שכל ערכו תלוי באורח ישיר בשווי החברה ככזו. להזכירם; במקרה הנוכחי עסקינן בחברה אשר אינה חברה יצרנית או בעלת קניין משמעותי, שערכו לא יושפע ממצבה ויוותר גבוה גם במצב של "מכר ברזלים"; עסקינן בחברה אשר במהותה היא גורם מנהל ומתווך בין החקלאים לקניינים בחוץ לארץ, ואשר עיקר ערכה קשור בקשר ישיר בפעילותה כ"עסק חי", כולל קשריה, ארגונה במדינות היעד, החוזים בהם היא מחזיקה, ועוד כהנה וכהנה. אין כל צורך להכביר מילים, כי אם תקלע החברה לפירוק ופעילותה תפסק, הרי ששוויים של רבים מנכסים אלו עשוי להתאפס - וביחד עימם, גם יכולת הבנקים לגבות את חובם באמצעות השעבודים (או בכלל). זאת ועוד; הקלעות לפירוק תחשוף ותכפיף את הפעילות והנכסים לדינים רבים ושונים של מדינות זרות, אשר עשויים לראות בצו הפירוק עילה להפסקת חוזים, חילוט כספים, זכויות וכיוצא באלו. זאת, כאשר יכולתו של בית המשפט הישראלי של פירוק להגן על החברה מול צעדים אלו במדינות זרות, הינה אפסית. נוכח האמור לעיל, הרי התנהלות הבנקים, ו"הטעמים העקרוניים" שהעלו מדוע על האחרים (ולא הם) לסייע במימון, הינה - במקרה הטוב - הימור מסוכן בכספם שלהם ובכספי לקוחותיהם. זאת, מטעמים אשר לכל היותר נועדו לשפר עמדות. סיכון זה שנוטלים הבנקים על עצמם גובר עוד יותר, נוכח העובדה כי אם קיוו - אף אם לא במפורש - כי קריסת הקפאת ההליכים תוביל לצו כינוס אשר ימסור לידיהם את ניהול החברה ונכסיה, הרי שיתכן מאד ותקוותם תכזב: בנסיבות חריגות ומיוחדות אלו, בהן מעורב אינטרס ציבורי כללי משמעותי, הרי לא זו בלבד כי הדבר עשוי להשפיע אף על מידת "ההגנה ההולמת" שייתן בית המשפט לשעבודי הבנקים (ושמא, היקפה אף עשוי להיות מושפע מתום-ליבם שלהם עצמם), אלא אף במצב בו תכשל ההקפאה, יתכן אף יתכן כי יהיה מקום למנות מפרק אשר ייצג את האינטרס הכללי (אף אם חלוקת דיבידנדים על-ידו, אם וככל שתעשה, תהיה כפופה למעמד הבנקים בסולם דיני הקדימה). 11. התמיהה השלישית אשר אינה פחותה בהרבה מקודמותיה, נוגעת לארגון המגדלים ולעמדות אשר אימץ במהלך הדיון. אין צורך לחזור ולפרט את העובדה כי אחד הנזקים הכבדים ביותר, במקרה של קריסה, צפוי לאותם מגדלים אשר משווקים את תוצרתם דרך החברה. בניגוד לניסיונו של בא-כוח המגדלים להבנות מטיעון הנוגע למיעוט יחסי של חובות עבר כלפי המגדלים, הרי שעיקר הנזק נוגע לאינטרסים לבר-נשייתיים הקשורים בעונת היצוא הקרבה לשיאה, ובכל הנוגע ליציבות וקשרים עתידיים. אכן, אין ספק כי חקלאים יכולים אף יכולים לנטוש את אגרקסקו ולהתקשר עם מייצא חלופי - אולם מהלך שכזה לא נעשה מהיום למחר, או באמצע "העונה הבוערת" של היצוא, ודורש זמן והשקעה; זאת, כאשר ספק אם קריסה מיידית של המייצא עימו הם קשורים כעת תותיר בידם את הזמן להתארגנות שכזו. אי לכך, תמוהות מאד רמיזותיו של בא-כוח המגדלים (בטרם עשה דין לעצמו ועזב את הדיון באמצעו בלא ליטול רשות, כאמור, בבחינת "אין לי עוד מה להגיד"), כי ספק אם למרשיו אינטרס בקיום החברה והותרתה כעסק חי; נהפוך הוא. 12. נוכח כל האמור לעיל, והדרך בה התנהלו כל הצדדים המעורבים, אין לי אלא לתמוה - עד כמה ראוי וצריך דווקא בית המשפט לדאוג לאינטרסים של הצדדים יותר מאשר הם עצמם דואגים לו. הרי, חלק נכבד מהאינטרס להציל את החברה מקריסה אינו נובע אך ורק מפעילותה, אלא קודם כל מהשאיפה לבלום את "אפקט הדומינו" של הקריסה, ומניעת התפשטותו אל "המעגל השני" של החקלאים והספקים. אין ספק, כי במצב זה, לא הייתה החלטה קלה ונוחה יותר מאשר להרים ידיים, להפסיק לאלתר את הקפאת ההליכים ולשלח את כל הצדדים איש לנזקו. מאידך גיסא, הרי שהקריסה תפגע בגורמים נוספים ושונים; כמו כן, הרי שאין לשכוח את האינטרס הציבורי, כמו גם את העובדה כי מאחורי כמה מן הגופים אשר מתנהלים באורח כה מצער ואפילו מקומם, עומד ציבור אשר ידו אינה בהכרח במעל. כך למשל, ספק גדול אם ניתן להאשים חקלאים - חלקם אנשי עמל וחסרי ידע משפטי - בהתנהלות הארגון אשר אמור לייצגם, או שמא התנהלות הפקידים ובעלי המשרות אשר מינו המדינה ושאר מושכים בחוטים. 13. זאת ועוד; בסופו של דבר, כאמור, בלחץ לא מבוטל, בלשון זהירה, של בית המשפט, התרצו חלק מהצדדים - המדינה והבנקים (וזאת בנוסף לחברת תנובה, אשר כבר מראשית הפרשיה הביעה נכונות לתרום באורח יחסי לחלקה במניות החברה) להעביר סכומים מסוימים, אף אם נמוכים בהרבה ממה שהתבקש בתחילה. כמו כן, מן הראוי לציין לטובה את התנהלות העובדים, אשר הסכימו לתרום אף הם להפעלה, על-ידי הסכמה לדחות את תשלום שכרם עבור השבועיים הבאים של ההפעלה, ולהפוך את הסכום דנן לחלק מן ההחזר שישולם כהוצאות פירוק. 14. נוכח האמור לעיל, הרי ראוי לנסות להוסיף ולנהל את החברה כעסק-חי (ולו ברמה המינימלית האפשרית), כדי לאפשר את מכירתה המהירה, כל עוד ניתן להפיק ממנה ערך משמעותי עבור הנושים. אמנם, יכול ותעלה הטענה שאינה מופרכת על-פניה, כי יש טעם לפגם בכך כי נכס כזה של המדינה נמכר בהליך בזק לגורמים פרטיים, אשר במצבו הנוכחי עשויים לרוכשו במחיר זול עד מאד. אלא, שאף אם ברירה זו אינה מן המשופרות, הרי שברירה אחרת - איין, מלבד התפוררות וקריסה מוחלטת של החברה, אשר תביא לכך כי לא ניתן יהיה להפיק ממנה מאומה עבור נושיה, עובדיה והחקלאים הקשורים עימה. זאת ועוד; די בעיון חטוף בתמונת המצב של הדרך בו התנהלה החברה עד-כה, בכדי להבהיר את הקשר הישיר בינה לבין הקריסה, וכי הדברים אינם יכולים להמשך עוד; קל וחומר לאחר שסך של 55 מיליון ₪ שהוזרם זה לא מכבר - ככל הנראה בלא פיקוח או תוכנית מסודרת - נבלע, "ולא נודע כי בא אל קרבו". ייאמר עוד; אף אם נקבע כי לחברה לכשעצמה אין זכות קיום מובטחת, הרי שאף הפסקת פעילותה ופיזור נכסיה וזכויותיה, ראוי שיעשה בדרך מדורגת ותחת פיקוח, ולו באורח אשר יאפשר לחקלאים הקשורים בה, תקופת התארגנות ראויה שתאפשר להם לבחון את השוק ולהתקשר עם מייצא אחר. כך או אחרת, הרי שהשילוב בין אינטרסים אלו לבין הנכונות המסוימת שהובעה, במאוחר, להזרים סכומים מסוימים לצורך הפעלה קצרה, מביא אכן לתוצאה לפיה יש להיעתר באורח מסויג לבקשה, ולאפשר הפעלה מסוימת, כולל ניסיונות למכור את החברה כדי להפיק דיבידנד עבור הנושים, ולשמר את מסגרת היצוא עבור החקלאים שעודם קשורים עם אגרקסקו. זאת ואף זאת; האינטרס הציבורי אינו מתמצה, בנסיבות המקרה, אך ורק בפתרון החלקי Ex-post של ההפעלה ותשלום חלק יחסי של החובות, אלא דורש באורח חד-משמעי חקירה מעמיקה וממצה של נסיבות הקריסה, לרבות א. דרכי הניהול והשימוש בכספים, ב. טיב ההחלטות שהתקבלו והמינויים שנעשו, ג. להיכן נעלמו ונבלעו הסכומים שהושקעו בחברה בעבר ד. רישומים המעלים תמיהות, ה. חשדות נוספים, חלקם לכאורה חמורים אף יותר. ו. שאר הנסיבות שהובילו לקריסה נוכח האמור לעיל, אחזור ואדגיש את אשר אמרתי אף בעל-פה במהלך הדיון. נסיבות המקרה מובילות למסקנה ראשונה במעלה: עריכת חקירות מקיפות, ובמידת הצורך אף מיצוי הדין עם מי שימצא אחראי לפעולות שלא כדין, הינן אינטרס ראשון במעלה, שאינו נופל בחשיבותו מן האינטרס לשמר את החברה כעסק חי - והחלטתי ניתנת, חד משמעית בכפוף לכך. הפעולות בעניין זה יחלו כמעט במקביל לפעולות הנוכחיות. לא אוכל שלא להוסיף גם זאת; סברתי שהאינטרס הראשון במעלה להציל את החברה הוא בעיקר של המדינה ולאחריה ארגון המגדלים הבנקים והעובדים, ולא של בית המשפט. גם לאחר שתם הדיון, שהתמשך שעות ארוכות, תוך שבלחץ בית המשפט אמנם "הזיזו הצדדים כל פעם מעט יותר את כוחותיהם", התחוור לי שכנראה לא כך הם פני הדברים. כפי שאמרתי כל הגופים מהם היה מצופה שיראו בהצלת החברה צורך אמיתי ודחוף, קפצו ידם. התבטאתי כבר לעיל ואמרתי הם גלגלו עיניהם לשמיים, משל אמרו "לא אני אלא הוא צריך לשלם". כאמור צר לי על כך עד למאד, במיוחד כיון שמדובר במדינה, שיש לה חלק גדול בחברה והיא רואה את "מעשה ידיה טובעים בים" ואינה חשה להצילם. 15. אי לכך, אני נעתרת לבקשה ומאריכה את צו הקפאת ההליכים עד ל-20.7.11 בשעה 0900, שאז יערך דיון נוסף בבית המשפט במעמד הנאמן, ב"כ כונס הנכסים, באת-כוח העובדים וכל שאר נציגי הצדדים והנושים (ושמא, יואילו אף ארגוני המגדלים להסמיך את בא-כוחם, עו"ד דינאי, שיואיל להישאר עד תום הדיון או עד אשר ישוחרר על ידי בית המשפט, להציג עמדה כדבעי בזו הפעם). 16. לעניין הפעלה זו, מן הראוי להדגיש את הנקודות הבאות: א. ראשית: על הצדדים המעורבים לממש בלא שיהוי כלשהו את הסכמתם להעביר כספים בשיעור שעלה בתום הדיון, קרי: המדינה תעביר סך של 500,000 יורו. הבנקים יעבירו סך של 500,000 יורו, כל אחד מהם לפי חלקו היחסי בנשיה. תנובה תעביר סך של 350,000 יורו. העובדים יתרמו להפעלה כפי שהוסכם, על-ידי המשך עבודה בתקופה שנקבעה, כאשר סך תרומה עקיפה זו מוערך בערך ב-400,000 יורו. כל הסכומים דלעיל יחשבו כהוצאות פירוק ראשונות לצורך החזר, אם וכאשר יתקבלו כספים בקופה ממכירת החברה ופעילותה, או בכל דרך אחרת. עם זאת, אין באמור לעיל כדי ליתר את ההערות והביקורת נשוא החלטתי זו, וטוב יעשו הן הבנקים והן ובעיקר המדינה, אם ישקלו היטב בדעתם את האמור לעיל. ב. שנית: נוכח האמור לעיל, על הנאמן לערוך הפעלה בעלויות מינימליות אפשריות, כולל צעדים מידיים (ולמרבה הצער, אף קשים) של התייעלות - לרבות לעניין עובדים שאינם נחוצים לצורך אותה הפעלת "שלד", הפטרות מהירה מנכסים מכבידים, וכיוצא באלו. ג. שלישית: בשלב זה, חל על הנאמן איסור מוחלט לשלם חובות עבר כלשהם למגדלים, וודאי בלא בקשה ספציפית ואישור מיוחד ומפורש של בית משפט זה. כמו כן, חל על המגדלים איסור מוחלט לנקוט סעד עצמי כלשהו, לרבות בגין טענות שימור בעלות או קונסיגנציה. אומר אף זאת; טענה של שימור בעלות, אם וככל שתעלה, עשויה להיתקל מניה וביי במכשול משפטי קשה, נוכח העובדה כי קשה עד מאד לטעון לשימור בעלות אמיתי על סחורה מתכלה שכבר נמכרה, ותמורתה התערבבה בשאר כספי החברה. כמו כן, אחזור ואעיר, כי אני רואה בחומרה רבה את התנהלות ארגון המגדלים ובא-כוחו. אף אם, כפי שאני מקווה, אין הדבר מייצג את כל או רוב הפרטים החברים בו, בעת הדיון. הדבר עשוי, ואינני נוקטת בעמדה כלשהי בענין, לבוא לכלל תוצאה בעתיד, על פי המשך השתלשלות הדברים. ד. ניתנת הרשות לנאמן לפרסם מיידית, וללא כל דיחוי, מודעה להציע הצעות לרכישת החברה, בכל הדרכים שימצא לנכון, על מנת להחיש את התהליך וולקצר את משך קבלת ההצעות. ה. היה ותתקבל הצעה ממשקיע פוטנציאלי כלשהו בלוויית הצעה להזרים כסף להפעלת החברה, על הנאמן להביאה לאישורו של ביהמ"ש באורח מיידי וללא כל דיחוי. אולם זאת יעשה הנאמן בכפוף לשתי הגבלות: האחת: יובהר לאותו מציע כי אין בהזרמה של הכסף כדי לתת לו יתרון כלשהו בעת ההתמחרות על רכישת החברה. השנייה: אם לא יזכה בהתמחרות, אזי כספו יוחזר לו באופן מיידי ולא יאוחר מחמישה ימים מקביעת הזוכה בהתמחרות על ידי בית המשפט. השלישית: הנאמן לא יעשה שימוש בסכומי הכסף אלא במידת הצורך. להבהיר, הנאמן לא ייטול כספים שלא למטרה מסוימת, אך כדי שיהיו מונחים בקופתו. במילים אחרות הכספים יינטלו על פי הצורך המיידי והתקדמות ההפעלה. דבר מתן הצו יפורסם בשני עיתונים יומיים אחד מהם כלכלי. הקפאת הליכיםצווים