קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להבהרת פסק דין בעניין שכר טרחה: ביום כב אב תשע"א (22 באוגוסט 2011), ניתן על ידי פסק דין הקובע את חבותן של הנתבעות ברשלנות רפואית, ממנה נגרמו נזקיו של התובע. בנוסף על תשלום הפיצויים, חויבו הנתבעות, במסגרת פסק הדין הנ"ל, גם בתשלום שכר טרחת עורך דינו של התובע, בסך של 20% מן הסכום הכולל בו חויבו כלפי התובע. בפיסקה הדנה בתשלום שכר טרחת עורך הדין, לא צוין אם הוא כולל או לא כולל מע"מ. ביום 15.9.11, הגיש ב"כ התובע, עו"ד גיורא רואי, בקשה להבהרה או לתיקון טעות סופר בפסק הדין. בבקשתו, עתר התובע לתיקון פסק הדין באופן שבפיסקה 616 לפסק הדין (המהווה חלק מהפסיקתא), לשכר טרחתו של עורך הדין של התובע, יתווסף מע"מ, בשיעור הקבוע בחוק, דהיינו: שכר הטרחה הכולל יעמוד על שיעור של 23.2% מסכום הפיצויים (ולא 20% כפי שנכתב). ב"כ התובע סבור, כי חלה השמטה בעניין זה, וכי כוונתו הראשונית והאמיתית של פסק הדין הייתה, כי לשכר הטרחה הקבוע בפסק הדין יתווסף מס ערך מוסף. התובע סמך דבריו על פרשנות שנתן לתקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, לפיה בכללי לשכת עורכי הדין נקבע כי הגדרת שכר הטרחה כוללת בתוכה את מרכיב המע"מ, ופרשנותה של תקנה 512(ג) אמורה לעלות בקנה אחד עם הוראה זו. מכיוון שכך הדרך היחידה לקיים בד בבד את הוראות כללי לשכת עורכי הדין, והתקנה האמורה, היא לחשב בסכום הנפסק כשכר טרחה גם את סכום המע"מ, ולהעמיד את הסכום המעודכן ככולל את שני המרכיבים הללו. בסכום המעודכן, יחויב הצד המפסיד. את דבריו, סמך ב"כ התובע, עו"ד רואי, על פסק דין של בית משפט זה, שניתן על ידי כב' השופט יוסף שפירא (ת.א. 9131/07 קן אליעזר נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, שניתן ביום 22.6.11), אשר בו נקבע כי עקב קיומם של כללים ספציפיים בעניין גובה שכר הטרחה, המשולם לעורכי דין, יחושב סכום הפיצוי המושת על הצד המפסיד, בגין שכר טרחת עורך הדין של הצד שכנגד, כשהוא כולל את סכום המע"מ וגובהו יעלה בהתאמה. ב"כ הנתבעות, עורכי הדין אריה ויואב כרמלי, אינם מקבלים את פרשנותו של התובע. לדבריהם, לתקנה יש פרשנות משלה, לפיה, כל עוד שיעור שכר הטרחה שנפסק, לאחר ניכוי המע"מ, גבוה יותר מזה של התעריף המינימאלי המומלץ בכללי לשכת עורכי הדין, הרי שהתקנה עולה בקנה אחד עם כללי הלשכה. עוד טוען ב"כ הנתבעות, כי בתביעות נזיקין, לא קיימת חקיקה המסדירה את סכומי שכר הטרחה המינימאלי, בניגוד לחקיקה המסדירה תחום זה, הקיימת בעניינן של תביעות במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - הפלת"ד), שהוא התחום ממנו נלקח פסק הדין המאוזכר על ידי התובע. בתביעות נזיקין, על כן, אין סתירה בין הוראות תקנה 512(ג) ובין כל הוראת חוק אחרת. בתשובתו של התובע לתגובתן של הנתבעות, הוסיף ואמר כי נכון אמנם כי פסק הדין המסוים שצוטט על ידו בבקשתו עסק בתביעה לפי חוק הפלת"ד אך החלק האמור בנוגע לפרשנות תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין, מתייחס וחל על תביעות נזיקין בכלל, ולא רק על תביעות בגין תאונות דרכים. עוד טען התובע בתשובתו, כי היות והמע"מ מגולגל על התובע, במסגרת הסכם שכר הטרחה בינו ובין עורך הדין מטעמו, הקובע כי שכר טרחת עורך דינו, במקרה של סיום התיק שלא בדרך פשרה יעמוד על 20% בתוספת מע"מ, הרי שהתובע הוא זה הנושא בתשלום סכום המע"מ, ונמצא חסר הסכום שנפסק לו כפיצוי על ידי בית המשפט (סעיף 4-5 לתגובת התובע לתגובת הנתבעות לבקשה להבהרה או לתיקון טעות סופר). בנוסף לאמור לעיל, היסבו הנתבעות את תשומת הלב לטעות סופר (אמיתית) שאכן נפלה בפסקה 598(א) לפסק הדין, שם נכתב בטעות הסכום 893,931 ₪, במקום הסכום 803,931 ₪, המצוין בפסקה 459 לפסק הדין, אשר אליה היפנה פסק הדין. בהתאמה מבוקש תיקון הסכום גם בסיכום הכולל של סכומי הפיצויים. הסכומים המתוקנים לחיוב הנתבעות, עומדים על 2,067,929 ₪ (במקום 2,157,929 ₪). התובע, הסכים לתיקון טעות סופר זו. אשר על כן, טרם אפנה לבירור המחלוקת שבין הצדדים אני מורה על תיקון טעות הסופר האמורה, באופן שתתוקן פיסקה 598(א), ובהתאמה, פיסקה 613 לפסק הדין (הסכום הכולל לחיוב), כאמור למעלה. סיכומו של עניין, המחלוקת היחידה שבפניי, נסובה על השאלה האם יש להוסיף לסכום הפסוק כשכר טרחת עורך הדין של התובע, גם את סכום המע"מ שיהיה על עורך הדין לשלם או שמא, המע"מ כבר נכלל בחישוב אותם 20% שנפסקו כשכר טרחת עורך הדין, ומתוך אחוזים אלו יהיה על עורך הדין לנכות את סכום המע"מ (ולהסתפק בסכום נמוך יותר כשכר טרחתו). בצורה ממוקדת יותר, ניתן לומר כי השאלה למעשה היא מי יישא בסכום המע"מ, האם התובע בעצמו (המחויב, במסגרת הסכם שכר הטרחה שלו עם עורך הדין, לתשלום המע"מ המשולם בגין שכר הטרחה), או שמא הצד שכנגד, עליו הושת, במסגרת פסק הדין, נשיאת 20% משכר טרחת עורך הדין של התובע. תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תוקנה ביום 18.11.10, ובנוסחה הנוכחי, היא קובעת כי לא יתווסף לסכום שכר הטרחה שנפסק, כל סכום נוסך השווה ערך לסכום המע"מ שעל עורך הדין לנכות.  אבחן את הוראת תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, טרם התיקון, ולאחריו; בנוסחה הראשוני, קבעה התקנה בפירוש כי על הסכום הפסוק, יוסף, אלא אם כן נקבע אחרת, סכום המע"מ אותו יש לשלם בגין הסכום הפסוק. לשון התקנה, בנוסחה הישן, אינו מותיר מקום לספק בעניין זה, והינו כדלקמן: "פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), יווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף שמשולם עליו, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת. לעניין תקנות אלה, דינו של סכום שהוסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק". גם נוסחה של תקנה 512(ג) לאחר התיקון האמור, אינו מותיר מקום לספק: "פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), לא ייפסק ולא ייווסף לסכום שנקבע, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף הנגזר מן הסכום שנקבע". יש מי שיאמר כי דווקא תיקון התקנה הוא התואם את החלטות ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, לפיהן, שכר הטרחה הפסוק ע"י בימ"ש בפס"ד הוא, באופן ברור ומוחלט, רכושו של בעל הדין (ראה החלטה מס' 36/04 של ועדת האתיקה, פורסמה בגיליון מס' 16 של הבטאון "אתיקה מקצועית" (דצמבר 2005)). לדעתי הדבר אמור, בין היתר, מפני שעורכי הדין אינם יושבים וממתינים, לפי רוב, לפסיקתו של בית המשפט בעניין שכר טרחתם, וחותמים את הסכם שכר הטרחה עוד טרם מתן השירותים המשפטיים. בנסיבות אלו, הלקוח מחויב בשכר טרחה קבוע ומסוים מכח החוזה שבינו ובין עורך דינו (כפי שאירע אף בעניין שלפניי), וקביעת שכר הטרחה בפסק הדין, לכשעצמה, אינה מעלה ואינה מורידה מהסכומים שעליו לשלם בהתאם להסכם שבינו ובין עורך דינו. אכן, שכר הטרחה הפסוק אינו, בהכרח, שכר הטרחה הנקבע כמגיע לעורך הדין של הצד הזוכה, אלא השתתפות המוטלת על הצד שכנגד בשכר טרחתו של עורך הדין. אולם, מטרת שכר טרחת עו"ד הינה להעמיד את הזוכה בדין באותו מצב כפי שהיה ראוי שיהיה, אילו לא היה ההליך המשפטי. במילים אחרות: מן הראוי לחתור לכך ששכר טרחת עו"ד שפוסק בית המשפט, יכסה במלואו את עלות שכר טרחת עו"ד שמשלם הלקוח לעורך דינו, כדי שאותו לקוח לא יהיה נפסד כלל ועיקר.  על זכות הצד הזוכה במשפט לקבלת מלוא ההוצאות שהוציא, בדרך של חיוב הצד שכנגד בתשלום שכ"ט עו"ד "ריאלי", כתבתי במפורט בהחלטתי בבש"א 1692/05 עובד מזרחי נ' אליהו חסיד (2006), שם הבאתי את טעמי ההלכה והשוואה למשפט העברי. גישתי זו אומצה הן בבית המשפט המחוזי (ראה: ארבע החלטות של השופט אהרון פרקש, מבית משפט זה: ת.א. 5263/03 שיכון עובדים בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (2006); ת.א. 6276/04 מינהל מקרקעי ישראל נ' אזורים בנין (1965) בע"מ (2006); ת.א. 6275/04 מינהל מקרקעי ישראל נ' לוי יהודה (2006); ה"פ 6341/07 משה אהרוני נ' האפוטרופוס הכללי (2010)), והן בערכאות נמוכות יותר (ראה: תמ"ש 24360/04 ש.מ. נ' א.מ. (2006) (השופט צבי ויצמן, מבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא); ת.א. 55872/05 פרטנר תקשורת בע"מ נ' א.ב.ד. פתרונות ממוחשבים בע"מ (2006), (השופטת נועה גרוסמן מבית משפט השלום בתל-אביב); ת.א. 5163/07 עו"ד פרינץ אהוד נ' קרליבסקי תנחום גרשון (2007) (השופטת מרים ליפשיץ פריבס מבית המשפט השלום בירושלים)), אשר איזכרו את החלטתי הנ"ל, ופעלו על פי הקווים שהותוו בה. בתיקים אחרים, נוהג אני לבקש מן הצדדים כי ידווחו מהו שכר הטרחה המוסכם ביניהם לבין לקוחותיהם, וזאת ברוח הנחיית נשיא בית המשפט העליון, השופט בדימוס, אהרן ברק, שפורסמה בפ"ד נא(1), עמ' 1. כך נהגתי גם לאחרונה (ראה: פיסקה 200 ואילך להחלטתי מאתמול בת.א. 3485/09 תום קפלן נ' קבוצת פי סי אי בע"מ (2011)). מאחר, ובתיק זה קיבלתי את הסכם שכר טרחת עו"ד שנערך בין התובע לבין עורך דינו, ושם מוזכר כי שכר הטרחה הוא 20% מסכום הפיצוי, בתוספת מע"מ, כדי לקיים את העיקרון שקבעתי בפרשת מזרחי הנ"ל, הגעתי למסקנה כי צודק ב"כ התובע, וכי צריך לתקן את פסק הדין, בדרך שתעניק לתובע את מלוא סכום שכר טרחת עורך הדין שעליו לשלם לעורך דינו על פי ההסכם הנ"ל. ניתן להגיע לתוצאה זו בדרך של תיקון פסק הדין, בכך שיתווסף לסך 20%, המע"מ כדין, כפי שנהג בית משפט זה שנים רבות. אולם, יש המפרשים את תקנה 512(ג) הנ"ל, באופן שאם ייאמר כך במפורש, יהווה הדבר עילה לערעור (ראה, למשל, את דברי השופט עוזי פוגלמן ברע"א 3577/11 אלון החזקות בריבוע הכחול - ישראל בע"מ נ' נציגות הבית המשותף בשדרות זהר טל 34, הרצליה (2011), בפיסקה 6). לעומת זאת, כאשר המצב בלתי ברור או כאשר יש ספק למה התכוון השופט, אמר בית המשפט העליון כי יש לפנות לאותה ערכאה לצורך הבהרה (ראה בג"צ 3125/11 ראובן איבטון (קטין) נ' בית הדין הארצי לעבודה (פיסקה 3 להחלטת השופטת עדנה ארבל, שלדבריה הסכימו השופטת מרים נאור והשופט אליקים רובינשטיין). ואכן, כך עשה ב"כ התובע, ואני נענה לבקשתו, ומבהיר כי במקום 20%, שכ"ט עורך הדין יעמוד על 23.2% מסכום הפיצויים. לפיכך, התוצאה הסופית של הבקשה, התשובה והתגובה, היא זו: א. יתוקנו הסכומים הנקובים בפיסקה 598(א), ובפיסקה 613 לפסק הדין, כך שהסכום הנקוב בפיסקה 598(א) יעמוד על 803,931 ₪ ואילו הסכום הנקוב בפיסקה 613 לפסק הדין יתוקן ויעמוד על 2,067,929 ₪. ב. בפיסקה 616 של פסק הדין, במקום "20%" ייכתב "23.2%". כל יתר הוראות פסק הדין יעמדו בעינן, ובכלל כך גם סכומי הפיצויים שעל הנתבעות לשאת בהן. הנתבעות יישאו בהוצאות ב"כ התובע בבקשה זו, בשכ"ט כולל של 5,800 ₪ (במקרה זה, כללתי את המע"מ "בפנים", שכן שכר הטרחה הראוי, לפי הבנתי, הוא 5,000 ₪ בתוספת מע"מ). בקשת הבהרהשכר טרחה