בקשה להעברת דיון לבית הדין לעבודה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להעברת דיון לבית הדין לעבודה: לפני בקשה לסילוק תביעה הסף, ולחילופין - להעברתה לבין הדין האיזורי לעבודה (להלן: "הבקשה"). התביעה דנן הוגשה ע"י המשיבה, כנגד המבקשת, בטענה שזו ביצעה שורה של מעשים פסולים ומחדלים, במהלך התקופה בה הועסקה על ידי המשיבה, כמנהלת בית דיור מוגן אשר המשיבה היא בעליו. הבקשה : המבקשת טוענת כי התביעה דנן הוגשה כמענה לתביעה אשר הגישה היא עצמה, כנגד המשיבה, בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. כתב התביעה דנן, טוענת המבקשת, הוגש בהעדר סמכות עניינית, שכן מדובר בסכסוך הנובע מיחסי עבודה, והתביעה כוללת עילות המצויות בסמכותו הייחודית של הבית הדין לעבודה. המבקשת מפנה לסעיף 3 בכתב התביעה, בו ציינה המשיבה כי המבקשת עבדה כמנהלת בדיור המוגן וכי התביעה נובעת מעבודתה שם. כן מציינת המשיבה את קיום השימוע טרם פיטורי המבקשת. כן מפנה המבקשת לסעיף 28.7 לכתבה התביעה, בו תובעת המשיבה סך של 100,000 ₪ בגין פגיעה בשמה הטוב של המשיבה. עילה זו, טוענת המבקשת, מוקנית לסמכותו הבלעדית והייחודית של בית הדין האזורי לעבודה, כאשר מדובר ביחסי עבודה. המבקשת טוענת כי בעקבות הוספת הוראת סעיף 24(א)(1ד) לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 (להלן: "סעיף 24(א1)"), לבית הדין האזורי תהא סמכות ייחודית לדון בתובענה של מעביד נגד עובד בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע. בהקשר זה מפנה המבקשת לת.א. (מחוזי מרכז) 8370-02-10, בו קבע בית המשפט כי קיימת הצדקה להרחבת פרשנותם של המונחים עובד ומעביד, באופן שיכללו עובד לשעבר ומעביד לשעבר, כאשר המדובר בעילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, בהנחה שהתביעה קשורה ביחסי עבודה. יתר עילות התביעה, טוענת המבקשת, עוסקות בטענות לכאורה הנובעות מתפקודה של המבקשת במשיבה, ואף הן, ראויות להתברר בבית הדין האזורי לעבודה. כן טוענת המבקשת, כי קיימת הצדקה עניינית להעביר את ההליך לערכאה המוסמכת, על מנת לחסוך מן הצדדים מאמץ והוצאות, מאחר והשאלות המשפטיות והעובדות הרלוונטיות דומות וככל הנראה יהא המדובר באותם עדים ומסמכים. התגובה : המשיבה מאזכרת את ההלכה, הקובעת כי סעד של סילוק תובענה על הסף הינו סעד קיצוני, אשר השימוש בו ייעשה במשורה. המשיבה טוענת, כי התביעה דנן הוגשה שבוע קודם להגשת התביעה על ידי המבקשת בבית הדין האזורי לעבודה, ולא כמשתמע מהבקשה. המשיבה סבורה, כי הסמכות העניינית לדון בתובענה זו נתונה באופן בלעדי לבית המשפט הנכבד, ולא לבית הדין לעבודה, וזאת לאור העובדה שאין המדובר בעילות תביעה שמקורן ביחסי עובד - מעביד, אלא במעשים ובמחדלים נזיקיים. באשר להוראות סעיף 24(א1) טוענת המשיבה, כי תביעתה אינה כוללת עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. כן טוענת המשיבה בהקשרו של סעיף זה, כי הסעיף מחריג מפורשות תובענות שעילתן בפקודת הנזיקין וקובע שבתביעות שעילתן בפקודה זו, אין לבית הדין האיזורי לעבודה סמכות ייחודית. המשיבה מוסיפה כי לכלל זה, בדבר הוצאות עילות שמקורן בפקודת הנזיקין מגדר סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, קיים חריג בסעיף 24(א1), אשר קובע רשימה סגורה של עוולות בפקודת הנזיקין, אשר לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהן, ועילת התביעה דנן אינן משתייכות לרשימה זו. המשיבה טוענת כי בית הדין לעבודה מעניק פרשנות מצמצמת להוראות החוק הנוגעות לסמכותו, מהטעם שמדובר בערכאה מיוחדת, בעלת סמכויות ייחודיות. המשיבה מאזכרת את ההלכה הפסוקה הקובעת כי סמכותו של בית הדין לעבודה מוגבלת לתובענות שמתמלא בהן המבחן הכפול של זהות הצדדים (עובד או מעביד או חליפיהם) ושמהות העילה (יחסי עובד - מעביד), וכי סמכותו של בית משפט זה נקבעת על פי מהותו של הסעד המבוקש ולא על פי זהות הצדדים. המשיבה מפרטת את עילות התביעה בתביעתה: רשלנות. גזל. עשיית עושר ולא במשפט. מרמה. הפרת חובת אמונים ונאמנות. המשיבה מצטטת מפסקה הדין בת.א. (י-ם) 927/94 רשות הנמלים נ' בנק דיסקונט ועופר הרשטיק (טרם פורסם), , אשר קובעי כי כאשר מדובר במעשים של עובד, המהווים הפרה של חובת אמון ושמירת נהלים מכוח דיני החוזים, ובמקביל אותם מעשים מהווים עוולה בנזיקין, רשאי המעביד לבחור איזו מהעילות יתבע את העובד - על יסוד העילה החוזית, בבית הדין לעבודה, או על יסוד העילה הנזיקית, בבית המשפט. התשובה : המבקשת טוענת, כי טענת המשיבה כי לא הגישה תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, עומדת בסתירה לסעיף 28.7 לכתב התביעה, בו היא תובעת 100,000 ₪ בגין פגיעה בשמה הטוב. המבקשת סוברת כי התביעה דנן, והתיק המתנהל בבית הדין האיזורי לעבודה מדובר באותם צדדים, המיוצגים על ידי אותם באי כוח, וסביר להניח כי יתייצבו להעיד אותם עדים, יוצגו אותן ראיות. משכך, מדובר בנסיבות בהן מוטב ויתבררו התיקים יחדיו. דיון והכרעה : סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, דן בסמכות בית-דין אזורי וקובע: "(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ... (1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 62 ,31, 29 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה; ... (1ד) תובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו,או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 ... ". סמכות בית הדין האיזורי לעבודה מותנית בשני תנאים - האחד כי בין בעלי הדין יתקיימו יחסי עובד מעביד (או שיחסים אלו היו בעבר או עתידים להתקיים) והשני כי עילת התביעה תהא ביחסי עבודה (ראו: בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד ס(3) 176 ( 2005), 184). בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד ולפיכך כל שנותר לברר הוא האם עילת התביעה הינה ביחסי עבודה. אמנם, צודקת המשיבה בטענתה כי הכלל הוא כי יש לפרש את הוראות החוק המעניקות סמכות לבית הדין לעבודה על דרך הצמצום (ראו ע"א 64/72 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' מואב, פ"ד כז(1) 260 (1973), בע' 264, בג"ץ 578/80 ג'מיל אחמד גנאים נ' עבד-אל לטיף מואסי, פ"ד לה(2) 29 (1980), בע' 39). אולם, חרף טענה זו, הרי שכתב התביעה המונח בפני, מכיל הן עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, והן עניינים המסורים לסמכותו של בית משפט זה. מדובר במערכת עובדתית אחת אשר מקימה עילות אחדות. פיצול הדיון כך שכל עילה תידון בערכאה אחרת, תוך שמיעת הראיות פעמיים, רק על מנת שכל ערכאה תכריע הכרעות נפרדות, אינה תוצאה ראויה ורצויה. אמנם חלקן של העילות נובעות מפקודת הנזיקין, אך כל מערכת היחסים הנוגעת לענין היא מערכת יחסים של עובד ומעביד, ובסופו של דבר, יידרש בית המשפט להכרעה נורמטיבית בדבר נורמות ההתנהגות אשר נדרשו מהמבקשת. משכך, העובדה שחלק מהמחלוקת עתיד להיות מתואר במונחים של דיני הנזיקין, אינה יכולה "להכשיר" את בירור מכלול המחלוקת בבית משפט זה ואני סבורה כי המקום הראוי לניהול ההתדיינות בין הצדדים, אף לאור העובדה כי בין הצדדים כבר מתנהלת שם תביעה, הינו בית הדין האיזורי לעבודה. סיכום מן המקובץ עולה כי דין הבקשה להתקבל. התביעה תועבר לדיון בבית הדין האיזורי בתל אביב. המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בגין בקשה זו בסך של 1,500 ₪. דיוןהעברת דיוןבית הדין לעבודה