קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להעברת תביעה לבית הדין לעבודה: 1. בכתב תביעה שהוגש על ידי התובעת התבקשו הסעדים הבאים: צו מניעה קבוע ותשלום סכום שהוערך ב-940,865 ₪. התובעת הינה חברה פרטית העוסקת בליווי וייעוץ בתחום המשכנתאות, הנתבעת 1 אף היא חברה פרטית (להלן: "אפיק"), כאשר, על פי הנטען בכתב התביעה, נתבע 2 (להלן: "ברוכים") וכן אדם בשם שחר אבישי (להלן: "אבישי") הינם בעלי המניות והמייסדים בחברה זו. כפי שעולה מכתב התביעה, ברוכים ואבישי סיפקו לתובעת שירותים שונים כנגד חשבוניות שהנפיקה אפיק לתובעת. עוד נטען כי "שירותי הניהול שסיפקו ברוכים ואבישי, נמנים עם התפקידים הבכירים יותר בחברה כשאבישי אף נשא בתואר סמנכ"ל תפעול, על כל המשתמע מכך, ובפרט בכל הנוגע לנגישותם למידע, ללקוחות, לנתונים סודיים, למשאבי החברה - הפיסיים והאנושיים - ולמערכות, שיטות, כלי עבודה ותוכנות שונות לעיבוד מידע ונתונים". עקב חשדות שהתעוררו אצל התובעת ביחס למתרחש, התנהלה שיחה נוקבת עם אבישי וזה הודה כי עשה שימוש במידע סודי של התובעת "וכי סייע לברוכים בעבודתו עם לקוחות, אשר שיצרו עימם קשר בשעה שסיפקו השניים שירותים לחברה באמצעות אפיק". בעקבות כך נחתם הסכם פשרה בין הצדדים, לפיו התחייבה התובעת שלא לתבוע את אבישי, והלה התחייב שלא להשתמש במידע סודי של התובעת ולהסכים לכל צו זמני שתבקש התובעת נגד הנתבעים. כאמור בכתב התביעה, הוסכם בין מנהלי התובעת לבין אבישי וברוכים כי השניים יקימו חברה משלהם, אשר תהיה בעלת מניות בחברה התובעת, והם יהפכו לנותני שירותים, כנגד חשבוניות. במסגרת הסכם שיתוף פעולה שנחתם בין הצדדים, ביום 10.1.2006, התחייבו אבישי וברוכים להימנע מלהתחרות בעסקי התובעת וכן לשמור על סודיות עסקית ומסחרית בנוגע ללקוחותיה ועסקיה של התובעת. כנטען בכתב התביעה, התעורר לאחרונה חשד אצל התובעת, אשר התאמת בשיחה עם אבישי, כי השניים הקימו "מערכת עסקית מקבילה לפעילות החברה בניגוד להתחייבויותיהם המפורשות, והעניקו שירותים באופן ישיר ללקוחות החברה, כל זאת בסתר, תוך שהם מוסיפים ומנצלים את משאבי החברה, עובדיה, לקוחותיה וספקיה, ובד בבד - מוסיפים ונותנים שירותים לתובעת". הסתבר לתובעת כי הועברו רשימות של לקוחות מאבישי וברוכים, לאחר שברוכים חדל מלספק שירותים לתובעת, וכי אבישי שיתף פעולה עם ברוכים לשם הפקת דוחות שונים, שהם בגדר סוד מסחרי ועסקי של התובעת. בהמשך, החליטו עובדים מרכזיים שונים בחברה התובעת להתפטר מהחברה, דבר שקשור אף הוא להתנהלותם של אבישי וברוכים. כמו כן, "נעלמו" לקוחות פוטנציאליים, דבר שגרם לאובדן רווחים ממשי לחברה, וגם לכך יש קשר להתנהלותם של הנתבעים ושל אבישי. על יסוד הפרת ההסכמים מצידם של הנתבעים והפרת חובותיהם כנושאי משרה בחברה וכבעלי מניותיה, התבקש בית המשפט, בראש ובראשונה, להוציא תחת ידו צווים קבועים, האוסרים על הנתבעים לעשות כל שימוש במידע סודי שהוא קניינה של התובעת, ליצור קשר במישרין ובעקיפין עם לקוחות התובעת, וכן ליצור קשר עם מי מבין עובדי התובעת בהווה ובשנה האחרונה. כמו כן, התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לתובעת, המוערכים בסכום של 940,865 ₪. 2. הן במסגרת כתב ההגנה והן בבקשה נפרדת, נטען על ידי הנתבעים כי הסמכות העניינית לדון בתובענה מוקנית לבית הדין האזורי לעבודה, שכן בין התובעת לבין ברוכים חלו יחסי עובד - מעביד. ככל שמדובר בעילת התביעה לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), היינו כי הנתבעים ביצעו גזל של סוד מסחרי, הרי שאף כאן נקבעה בחוק עוולות מסחריות סמכות ייחודית לבית הדין האזורי לעבודה, בתובענה שבין עובד למעבידו. נטען בהקשר זה כי ברוכים החל לעבוד אצל התובעת בחודש מאי 2005, תחילה כעובד מכירות ובהמשך התקדם לתפקיד מנהל המכירות אצל התובעת. הסכם ההעסקה בין התובעת לבין ברוכים לא בוטל ולא פקע מעולם, עד אשר החליטה התובעת לפטרו ביום 1.7.2010, ואף שולמו לברוכים פיצויי פיטורין חלקיים. התובעת בתגובתה לטענה זו, ציינה כי נתבעת 1 לא היתה מעולם עובדת של התובעת והיא אינה מחזיקה במניותיה. אשר לברוכים, הוא אכן החל את דרכו כעובד, אך בהמשך הוא עבר לשמש כספק שירותים, בהיותו מחזיק במניות הנתבעת 1, ובעקיפין באמצעותה הוא מחזיק גם במניות התובעת. הטענה המרכזית שבפי התובעת הינה כי עילת התביעה אינה נובעת כלל מיחסי עובד-מעביד, שכן ההפרות שבוצעו על ידי ברוכים נעשו, מבחינה כרונולוגית, בתקופה בה לא היה ברוכים שכיר של התובעת, אלא לאחר שניתקו יחסי עובד-מעביד ביניהם. באותה תקופה היה ברוכים בגדר ספק שירותים ולא היה עובד של החברה, ועל כן אין כל סיבה להעברת הדיון לבית הדין האזורי לעבודה. זאת ועוד, הפרת ההסכם המיוחסת לברוכים אינה נוגעת להסכם ההעסקה של ברוכים אלא להסכם משקיעים בחברה התובעת. עילות התביעה נוגעות להפרת חובותיהם של הנתבעים כנושאי משרה וכבעלי מניות בתובעת, והסעדים המבוקשים נוגעים, רובם ככולם, למעמדם האמור של הנתבעים. התשתית ההסכמית 3. בין התובעת לבין ברוכים נחתם, ביום 6.6.05, הסכם העסקה ובמסגרתו הוסכם על העסקתו של ברוכים כעובד החברה בתפקיד יועץ משכנתאות. בסעיף 5 להסכם נאמר כי לאחר תקופת ניסיון בת שלושה חודשים, אשר תחל ביום 6.6.05, ימשיך לחול ההסכם לתקופה בלתי מוגבלת, עד לסיום ההתקשרות על ידי אחד מהצדדים. עוד נקבע באותו סעיף, כי במהלך תקופת ההסכם יוכל כל צד לסיים את ההתקשרות ביניהם, לאחר מתן הודעה בכתב לצד השני, בהתראה של 30 יום מראש. להסכם צורף נספח הנושא את הכותרת "כתב התחייבות - סודיות", ובמסגרתו התחייב ברוכים לשמור על סודותיה העסקיים של החברה, ושלא לחשוף כל מידע חסוי שהגיע לרשותו במהלך תקופת העסקתו, אלא באישור החברה מראש ובכתב. כמו כן, התחייב ברוכים כי עם סיום הסכם ההעסקה, יוחזרו לחברה כל המסמכים השייכים לה וכן מידע אחר, שניתן להשיבו לרשות החברה. ביום 10.1.06 נחתם הסכם חדש בין החברה התובעת וגורמים נוספים מטעמה לבין ברוכים ואבישי. בהקדמה להסכם נאמר, בין היתר: "והואיל וביום חתימת הסכם זה, שחר וליאור הם עובדי החברה: שחר כמנהל מחלקת משכנתאות וליאור כמנהל הפרויקטים, והחברה מעוניינת להמשיך ולהעסיק את שחר ואת ליאור על פי מעמדם, תפקידם ותנאיהם ביום חתימת הסכם זה וההסכמות האמורות מעוגנות בהסכם עבודה המצורף להסכם זה". ההסכם מתייחס גם לחברה, אשר הוקמה על ידי ברוכים ואבישי והם בעליה, בחלקים שווים (היא נתבעת 1), אפיק, המוגדרת "משקיע". על פי ההסכם, תקצה החברה התובעת למשקיע 8.33 מניות רגילות של החברה, המהוות לאחר ההקצאה 4% מהון המניות המונפק של החברה, וזאת תמורת סכום בשקלים, שהוא שווה ערך ל-40,000 דולר. בהסכם הוצגו אופציות נוספות הנוגעות למשקיע, שאין צורך לפרטן. מבחינתם של ברוכים ואבישי, נקבע מפורשות כי הם ממשיכים להיות עובדי החברה התובעת ותנאי המשך העסקתם הוגדרו בהסכם. באותו הסכם מופיע סעיף שעניינו "אי תחרות", ובמסגרתו התחייבו ברוכים ואבישי "שלא לעסוק, במישרין או בעקיפין, בפיתוח, שיווק או הפצה של מוצרים זהים, או דומים למוצרי החברה". כמו כן, התחייבו השניים שלא לעמוד בקשרים עסקיים עם לקוחות החברה, בעניינים שהם בגדר עיסוקה של התובעת, וכל זאת כל עוד הינם מחזיקים בהון מניותיה של החברה, ובמהלך תקופה של 12 חודשים העוקבים למועד בו הפסיקו להחזיק בהון מניות החברה. אין חולק כי ביום 1.7.10 הודיע מר עמית קמינסקי, מנכ"ל קבוצת AMG, על סיום עבודתו של ברוכים בחברה, דבר שעל פי ההסכמים נכנס לתוקף ביום 1.8.10. על פי תכתובת בדואר אלקטרוני בין ברוכים לבין מר קמינסקי, עולה כי התנהלו ביניהם חילופי דברים בנוגע לפיצויי הפיטורין המגיעים לברוכים, ותשלומים נוספים שהובטחו לו במסגרת ההסכמים. המסקנה הנובעת מהאמור לעיל הינה כי, לפחות עד ליום 1.8.10, היו יחסי עובד-מעביד בין החברה התובעת לבין ברוכים, ודומה כי הדבר אינו שנוי במחלוקת ממשית. המסגרת הנורמטיבית 4. ההוראה הרלבנטית לענייננו מצויה בסעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק", או "חוק בית הדין לעבודה") הקובע לאמור: "(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; (1א) בתובענה שעילתה במו"מ לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה, כאמור, לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי - קבלתו; . . ." כפי שהובהר בספרם של מנחם גולדברג ונחום פינברג דיני עבודה (מהדורה 51, כרך ג', 2010) מטרת סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, הינה: "לרכז בידי בית הדין לעבודה באופן ייחודי, בין השאר, את הסמכויות, הנוגעות ליחסי העבודה האינדיווידואליים והקיבוציים וכן את נושא הבטחון הסוציאלי במובנו הרחב של המונח. ריכוז הסמכויות, כאמור, פירושו הפקעת סמכויות אלה ממערכת בתי המשפט האזרחיים. בשים לב לכך, קו הפרשנות של בית הדין לעבודה בפסקי דין רבים היה מאז ומתמיד כי יש לפרש את מסגרת הסמכות שלו באופן דווקני, כאשר שאלת הסמכות מועלית אף על ידי בית הדין עצמו, גם כאשר הצדדים לא העלו אותה." בפסק הדין המנחה ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' נחום ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (להלן: "פס"ד פי.או.אס") נקבע כי בניגוד למצב בבתי המשפט האזרחיים "סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה אינה נקנית על פי הסעד, אלא על פי עילת התביעה בחלק מהעניינים, ועל פי עילת התביעה וזהות הצדדים כאחת בחלק מהעניינים" (שם, בעמ' 510). באופן זה, מסמיך סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה את בית הדין האזורי לדון בתביעה בין עובד למעביד, ובלבד שמדובר בתביעה שעילתה ביחסי עובד ומעביד. לפי סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, מוסמך בית דין אזורי לעבודה "לדון בתביעה בין צדדים מסוימים שעילתה בגזל סוד מסחרי כמפורט בסעיף האמור. בסעיפים אלו נקבע במפורש כי הקובע לעניין הסמכות אינו הסעד אלא העילה (ולעיתים גם זהות הצדדים)." (שם, בעמ' 512). המסקנה היא כי זהות הצדדים מהווה יסוד הכרחי לקיום סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה ("לגיטימציה", בלשון המחברים גולדברג ופינברג), אך בכך אין די, אלא שיש להצביע על עילה הנובעת מיחסי עובד-מעביד. בהתייחס למונח "עילה", נאמר בע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ נ' שמחה הוברמן (לא פורסם, , ניתן ביום 9.4.03) כהאי לישנא: "הדיבור 'עילה' נתפרש בפסיקה לעניין סמכותו של בית הדין, כמתייחס לזכויות הנובעות מן היחסים שבין אדם כעובד לבין אדם אחר כמעביד ולזכויות שמקורן במשפט העבודה". הדברים סוכמו בפס"ד פי.או.אס במילים אלה: "... לאור עקרונות הפרשנות הכלליים בענין חלוקת הסמכויות בין בית הדין האזורי לעבודה לבין בתי המשפט האזרחיים, 'עילה' (קרי, עובדות המקימות זכות או חובה בדיני עבודה, בחוזה עבודה או בדין אחר, או מקור הסכסוך - הכל בהתאם לתת הסעיף הרלבנטי) שבסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה תתברר רק בבית הדין לעבודה; 'עילה' כאמור שאינה בסמכות בית הדין לעבודה תתברר רק בבית המשפט האזרחי" (שם, בעמ' 515, וראו גם רע"א 3662/92 בסון נ' טיולי תור שני בע"מ, לא פורסם, , ניתן ביום 21.9.92). ומן הכלל אל הפרט 5. כאמור לעיל, התקיימו יחסי עובד ומעביד בין החברה התובעת לבין ברוכים, לפחות עד ליום 1.8.10. לפיכך, ההפרות המיוחסות לברוכים, במסגרת כתב התביעה, נעשו בתקופה בה היה בסטטוס עובד של החברה התובעת ובמהלך תקופה של שנה נוספת לאחר סיום ההתקשרות, כאמור בהסכמים שפורטו לעיל. בכך בא על סיפוקו התנאי הראשון שעל פיו מוקנית הסמכות הייחודית לבית הדין האזורי לעבודה. השאלה המרכזית, בה יש להכריע היא, האם מדובר בעילה הנובעת מיחסי עובד ומעביד, היינו "מזכויות המוקנות ומחובות המוטלות מהיחסים שבין אחד כעובד והאחר כמעביד, או מזכויות וחובות שמקורן חוק מתחום משפט העבודה" (פרק 38, עמ' 21 בספרם של גולדברג ופינברג). לאחר שבחנתי את הסוגיה, הגעתי למסקנה כי אכן מדובר בעילה הנובעת מיחסי עובד ומעביד שחלו בין החברה התובעת לבין ברוכים. העילה מעוגנת בהוראת סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, שכן על פי כתב התביעה, מדובר, לכאורה, ב"גזל סוד מסחרי", תוך הפרת ההסכמים, בהם התקשרו החברה התובעת ונתבע 2, ברוכים. נראה, אפוא, כי לבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה, ככל שהיא נוגעת לנתבע ברוכים. השאלה שבה התלבטתי - האם מסקנה זו נכונה גם לגבי נתבעת 1, אפיק, שהיא אישיות משפטית נפרדת ואין חולק על כך שלא התקיימו בינה לבין החברה התובעת יחסי עובד ומעביד. לאחר בחינת הסוגיה לעומקה, הגעתי לכלל דעה כי לבית הדין האזורי לעבודה סמכות לדון בתובענה גם ככל שהיא נוגעת לאפיק. זאת, מאחר שאין עוררין על כך שברוכים וחברו, אבישי, היו בעלי השליטה באפיק, אשר הוגדרה "משקיע" בהסכם מיום 10.1.06, וההפרות המיוחסות לברוכים בוצעו על ידו, לכאורה, במסגרת פעילותו בחברה זו. לפיכך, אין מקום להפריד בין ברוכים לבין אפיק, ככל שהדבר נוגע לתובענה שהוגשה על ידי החברה התובעת. לאור האמור, הנני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית הדין האזורי לעבודה. המשיבה (התובעת) תישא בהוצאות המבקשים (הנתבעים), בסכום כולל של 15,000 ₪, אשר ישולם תוך 30 יום ממועד מתן החלטה זו, שאם לא כן יישא בהפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההחלטה ועד לתשלום בפועל. העברת דיוןבית הדין לעבודה