קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להעברת תיק לבית משפט לענייני משפחה: הבקשה שבפניי היא למחיקת התביעה או להעברתה לבית משפט לענייני משפחה, מחמת סמכות עניינית. התביעה, היא תביעה כספית לתשלום שכר טירחה והוצאות משפט בגין שירותיו של המשיב, עו"ד במקצועו, בטיפול בעניינם של המבקשים והמשיב הפורמלי בקשר לעזבון שניטען כי הם בין יורשי המנוח (להלן-"העיזבון"). המבקשת, מצוייה בהליכי גירושין מהמשיב והמבקש, הוא אחיה, גיסו של המשיב. המשיב הפורמלי, הוא בן דודם של המבקשים. המבקשים טוענים כי התביעה, היא הליך נוסף בשרשרת הליכים משפטיים המתנהלים בין המשיב והמבקשת, עקב סכסוך הגירושין המתנהל ביניהם ויש בניהולו כדי להשפיע על הליך הגירושין. לטענתם, המחלוקת נשוא התובענה מקורה בסכסוך הגירושין. בנסיבות אלו, ולאור הקירבה המשפחתית בין המבקשים למשיב, ניטען כי מקומה של התביעה להתברר בבית המשפט לענייני משפחה במסגרת ההליכים המתנהלים בפניו בין המבקשת למשיב. לאחר קיום דיון במעמד הצדדים, הוגשה תגובת המשיב לבקשה . מאוחר יותר, לפי החלטתי הגישו בעלי הדין עותק החלטות ופסק דין שניתנו ע"י הערכאות השונות בשאלת הסמכות העניינית לדון בענייני רכוש של המבקשת והמשיב. המשיב טוען כי בשל פגמים דיוניים, משלא נחתם כתב ההגנה דין הבקשה להידחות. עוד טען המשיב כי המבקשים, הרחיבו את עילות הבקשה מעבר לעילות שניטענו בבקשתם המקורית ל"איחוד דיונים". בנוסף, העלימו המבקשים בחוסר תום לב מעיני בית המשפט החלטה שניתנה ע"י בית הדין הרבני לפיה הסמכות לדון בענייני רכוש בסכסוך בין המבקשת למשיב, נתונה לבית הדין הרבני. לגופו של עניין טען המשיב כי הנתבע 3 , לא צורף לבקשה והוא אינו בגדר "בן משפחה" בהתאם להוראות חוק בית המשפט לענייני משפחה. לפיכך, מבחן זהות הצדדים לא חל בנסיבות אלו ולא מוקנית סמכות לבית משפט לענייני משפחה לדון בתביעה. כמו כן, לא חל בתובענה דנן המבחן לפיו עילת התביעה נעוצה בסכסוך בתוך המשפחה. קבלת ייצוגם של הנתבעים בקשר לעיזבון, נעשתה בהיות המשיב עורך דין ולא בשל קירבה משפחתית שלו למבקשים ואין גם בינו ובין המנוח כל קשר משפחתי. לחילופין טען המשיב, כי אם ייקבע כי אין סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בתביעה, יש להורות על העברתה לבית הדין הרבני על פי החלטתו של בית הדין, בהיותה בענייני רכוש. דיון: נידרשתי תחילה לבחינת טענתו של המשיב לפיה, דין הבקשה להידחות בהיעדר חתימה של ב"כ המבקשים על כתב ההגנה וכפועל יוצא, בהיעדר הגנה בתיק. עיון בתיק ובכתב ההגנה מלמד כי המבקשים מיוצגים ע"י עו"ד מקסים ליפקין (כאמור גם בכותרת כתב ההגנה ובסיפא שלו בו נרשם כי עו"ד ליפקין מקסים כבא כוחם). אמנם, מעל הכיתוב בסיפא של כתב ההגנה ,במקום המיועד לחתימה של ב"כ המבקשים, מתנוססת חתימה שלא ניתנת לזיהוי ולצידה רשום כי היא נחתמה בשם (ב/) ב"כ הנתבעים. ליקוי פרוצדורלי כדוגמת חתימה על כתבי בי-דין, יש לבחון את ההשלכה הנובעת ממנו על רקע האפשרות לתיקון אותו ליקוי תוך בחינת חשש לעיוות דין לצד השני, מחמת אותו ליקוי (ראו: על"ע 4605/90 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, מחוז הדרום נ' פלוני, ניתן ביום 10.10.91, סעיף 3 לפסק הדין). מעיון בתיק ועל פי אופן ניהול ההגנה ע"י בא כוח המבקשים עו"ד ליפקין ובהתייצבותו לדיון בבקשה ביחד עם המבקשת, יש כדי ללמד על יצוגו את המבקשים, גם אם חתימתו אינה מתנוססת עליו באופן אישי על גבי כתב ההגנה כי אם ע"י מי מטעמו. היעדר חתימה אישית, אין בה משום פגיעה בזכויותיו של המשיב בניהול ההליך כסדרו ומנגד, מחיקת כתב ההגנה מפאת הפגם הנטען, היא דרסטית שכן תגרום לפגיעה חמורה בזכותם של הנתבעים, שיינתן להם יומם בבית המשפט להוכיח את הגנתם. כך גם, עיון בכתב התביעה מלמד כי למרות שהוא לא נחתם כלל, בין אם ע"י עו"ד זילברמן באת כוח המשיב ובין אם ע"י המשיב בעצמו, לא היתה הקפדה על המשיב בשלילת זכותו לנהול התביעה ודיון בבקשות שהוגשו על ידו במסגרתה (ראו: כתב התביעה עם חותמת בית המשפט מיום 5.1.11 ). לפיכך ולאחר ששמעתי את טענות בעלי הדין, אני קובעת כי דין הטענה המקדמית הדיונית בעניין החתימה , להידחות והבקשה תידון גם היא לגופה. ביום 8.2.11 נעתרתי לבקשת המבקשים להתיר להם להגיש בקשה מתוקנת לבקשה ל"איחוד דיון בתביעות" שהוגשה מטעמם ביום 6.2.11. הבקשה המתוקנת צורפה לגוף הבקשה לתיקון הבקשה המקורית. בהחלטתי, הוריתי למשיב להגיש את תגובתו לבקשה המתוקנת. בנסיבות אלו, אין לדון בטענותיו של המשיב כנגד השוני בין הבקשה המקורית לבקשה המתוקנת משניתנה ההחלטה כבר ביום 8.2.11 , במתן רשות להגשת הבקשה המתוקנת, לפי הנוסח שצורף לה. על מנת שהתובענה, תחסה בגדר סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה עליה לעמוד בתנאים שנקבעו בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה-1995 (להלן-"החוק") הקובע: "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". עסקינן, בשני מבחנים מצטברים. האחד, כי בין הצדדים לתובענה קיימת קירבה משפחתית כהגדרתה בחוק והשני, שעילת התביעה היא "סכסוך בתוך המשפחה" (ראו: רע"א 6558/99 נחום חבס ואח' נגד דין חבס, פד"י נד(4) 337, 342 ). המבקשים, עונים להגדרת "בן משפחה" של המשיב. המבקשת, על פי סעיף 1(2)(א) לחוק הקובע כי בן זוג הוא בגדר בן משפחה והמבקש על פי סעיף 1(2)(ו) לחוק הקובע: "אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו" (על יחסי הקירבה ראו בסעיף 2 לכתב התביעה), בהיות המבקשת נשואה למשיב והמבקש, גיסו. בבחינת עילת התובענה, אם היא בגדר "סכסוך בתוך המשפחה" יש לבחון אם היחסים בתוך המשפחה, תרמו תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. ככל שאשתכנע כי אכן כך, הרי שהסכסוך הוא משפחתי וככזה, יש לדון בו בפני בית משפט לענייני משפחה (ראו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס ). בתמ"ש 77860/98 ; 7028/98 עוז נ' עזיז שניתן ע"י כב' השופט ש' שוחט, הוצעו מבחני עזר להבחנה בין סכסוך "בתוך המשפחה" לסכסוך שאין לו קשר למשפחה. זאת בין השאר לפי מבחן זהות בני המשפחה המעורבים בסכסוך. ככל שהמעורבים בדרגת קרבה גדולה יותר, כך תגבר הנטייה לקבוע שהסכסוך הוא משפחתי. ככל, שמספר בני המשפחה המעורבים בהליך המשפטי גדול יותר כך, יש להניח שהסכסוך הוא משפחתי. קשר לנושאים משפחתיים אחרים, גם הוא צריך להיבחן. היכן שהסכסוך מבודד מעניינים אחרים שבמשפחה, הדבר עשוי להעיד שאין זה סכסוך משפחתי. מנגד, אם הוא חלק מסכסוך רחב יותר במשפחה, הריהו סכסוך משפחתי. זאת ועוד, ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס, , נקבע: "התכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית המשפט למשפחה נעוצה בתפישה המבקשת לרכז בערכאה מקצועית אחת את מלוא המחלוקת שבין בני המשפחה, מתוך רצון לרדת-בעזרת גופי ייעוץ - לשורשיה של המחלוקת, ולפתור באופן יסודי את הבעיות האמיתיות שבין בני המשפחה. התפישה הבסיסית של החוק הינה 'משפחה אחת - בית משפט אחד'... לשם הגשמתה של גישה זו קובצו סמכויות שיפוטיות שונות הקשורות למחלוקות בין בני המשפחה לערכאה אחת; נקבעו סדרי דין ודיני ראיות מיוחדים, המבקשים להתמודד עם יחסי האמון המיוחדים השוררים בתוך המשפחה. הוקמו מסגרות טיפוליות אשר מסייעות לבית המשפט המקצועי בהכרעותיו בסכסוך שבין בני המשפחה" בעניינינו בהתאם לכתבי הטענות ובכלל זה כתב התביעה גופו, עולה כי לפחות שניים מהנתבעים, עונים על הגדרת "בן משפחה" של המשיב וכן כי המבקשת, מצוייה בסכסוך גירושין איתו. המשיב, טען בהגינותו בכתב התביעה בדבר יחסי הקירבה בינו ובין המבקשים אך מבלי שיהא בכך לטעמו, כדי לגרוע מההסכמות שהוסכם עליהם בינו ובין הנתבעים בדבר קיום יחסים מקצועיים ביניהם בשכירת שירותיו כעו"ד שיטפל בעניין העיזבון (סעיף 9 כתב התביעה). מכתבי הטענות אף עולה לכאורה כי הייתה דרישה שהמשיב בעצמו, ייצג את המבקשים בדיונים. כתב התביעה מלמד, כי יחסי האמון והקרבה המשפחתית בין המבקשת למשיב הביאו לדידו של המשיב לכך שהמבקשת, נצלה את האמון של מזכירתו בה, באופן שאיפשר למבקשת ליטול ממשרדו את התיק מושא הטיפול בעיזבון, ללא נטילת רשות ממנו. על כך, נודע למשיב רק לאחר כחודש וחצי ממועד נטילתו ללא רשות (סעיפים 14 ו-16 לכתב התביעה ). המשיב, גם מצא לנכון לציין בכתב התביעה כי המבקש, התארח בביתו ביום 1.1.2011 ולתדהמתו הוא גילה אז כי תיק העזבון עבר לטיפולו של עו"ד מקסים ליפקין (סעיף 20 לכתב התביעה, נספח 1 לכתב התביעה). כמו כן, אין בכתב התביעה טענה בדבר הסיבה שבגינה חזרו בהם המבקשים מרצונם שהמשיב יטפל בעניין העזבון. המשיב, אינו טוען כי הותרס כנגדו על ידי מי מהמבקשים כנגד חוסר מקצועיות שלו בטיפול בעיזבון או בדבר מחלוקת בדבר גובה שכרו. בנסיבות אלו, עולה כי שכירת שירותיו של המשיב היתה על בסיס יחסי המשפחה והאמון בין בעלי הדין, אשר הגיעו לקיצם כפי שעולה מקיום הליכי הגירושין וכפי שניתן היה להתרשם בדיון שהתקיים במעמד הצדדים. מועד הפסקת הטיפול בעזבון ע"י המשיב ולאחר שהמבקשת נטלה את התיק ממשרדו של המשיב היה לכאורה בחודש נובמבר 2010 (כאמור בסעיף 13 לכתב התביעה) ונודע למשיב על העברת הטיפול בתיק לידי עו"ד אחר, רק ביום 1.1.11 (כאמור בסעיף 20 ובנספח 1 לכתב התביעה). בסמוך לאותם מועדים, הגישו המבקשת והמשיב תביעות הדדיות במסגרת הליכי הגרושין, שניהם באותו מועד, ביום 26.12.10 (כפי שעולה מעיון בעותק ההחלטות שהומצאו ע"י הצדדים, בשאלת הסמכות העניינית של בית הדין הרבני ובימ"ש לענייני משפחה ופסק הדין בערעור). סמיכות הזמנים, יש בה כדי לקשור לכאורה בין הפסקת הטיפול המשפטי בעזבון לפי דרישת המבקשים או מי מהם ובין הסכסוך המשפחתי שהתגלע בין בני הזוג. משעלו קשרי הנישואין על שרטון והחלו הליכי הגירושין, יש בכך מטבע הדברים כדי להשליך על הקשר העסקי בין המבקשים למשיב, בנוגע לשכירת שירותיו כעו"ד, בשל אובדן יחסי האמון והידידות ביניהם. יתירה מכך, מעיון בכתב ההגנה עולה כי ניטען שהמשיב, התנדב לכאורה לתת שירות משפטי לבני משפחתו כפי שהיה מקובל ביניהם לאורך השנים, מה גם שהמבקשת דוחה את הטענה לפיה היא חתמה בעצמה על הסכם שכר טרחה (סעיף 9 לכתב ההגנה). בנסיבות אלו, הדעת נותנת כי לא מחלוקת כספית לעניין גובה שכרו של המשיב היא שהביאה להפסקת שירותיו המשפטיים. כמו כן לא ניטען כנגד חוסר מקצועיות שלו, שהביאה לכך בפרט כאשר בשלב זה של הטיפול הוגשה בקשה לקיום צוואה ומבלי שהמשיב התייצב לדיון מחמת הפסקת הייצוג, בסמוך למועד הדיון כמובא לעיל (כאמור בסעיף 11 לכתב התביעה). בנסיבות אלו, השתכנעתי כי הטיפול המשפטי של המשיב בעיזבון בשם הנתבעים, נעשה על רקע קשרי המשפחה והאמון שרכשו המבקשים במשיב. פרוץ סכסוך אישי בין המבקשת למשיב, שלא היה קיים בעת שנשכרו שירותיו לטיפול בעזבון יכול, אף שלא בהכרח, להשליך על יחסי עו"ד-לקוח כפי שארע בנסיבות שבפני, באופן שיביא להפסקת ההתקשרות ביניהם ליצוגם על ידי המשיב. כמו כן, המחלוקת בשאלת גובה הסעד הכספי המגיע למשיב לפי הסכם שכר טירחה או הסכמות לעניין שכרו, עשוייה להיות מושפעת מנסיבות הפסקת שירותיו בשעה שמכתבי הטענות עולה כי ברקע הפסקת הטיפול, התגלע סכסוך הגירושין ובהיעדר סיבה אחרת ניראית לעין, להפסקת שכירת שירותיו. עיינתי בבר"ע (נצ') 1087/07 סמעאן שוקחה נ' ג'ול שוקחה אליו היפנה המשיב בטיעוניו, אך לא מצאתי כי עסקינן בנסיבות דומות. עסקינן שם, בסכסוך עסקי אחד , בין מכלול עסקים משותפים של בני משפחה בשעה שבאותו סכסוך, היו מעורבים גם אנשי עסקים ובעלי נכסים אחרים שאינם בני משפחה ומבלי, שהיו תלויים ועומדים סכסוכים משפחתיים אחרים כלל בין בני המשפחה ובבית משפט לענייני משפחה בפרט (סעיפים 11-12 להחלטה הנ"ל). לא כך בעניינינו שכן, לא נטען כי קיימים קשרים עסקיים שונים ובשעה שהמבקשים, הם בני משפחה של המשיב והנתבע 3, הוא בן דודם ומתנהלים הליכים שונים בבית משפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני, במסגרת הליכי הגירושין. לאור האמור, אני קובעת כי התביעה נכנסת לגדרו של סעיף 1 לחוק והסמכות העניינית לדון בסכסוך בין המבקשים למשיב, נתונה לבית משפט לענייני משפחה. השאלה שנותרה להכרעה היא, האם לאור הנסיבות בהן אחד משלושת הנתבעים, קרי: הנתבע 3 אינו בגדר "בן משפחה" כהגדרת החוק, קיימת סמכות לבית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעה. תכליתו של החוק, לרכז את מלוא המחלוקות שבין בני המשפחה בפני ערכאה מקצועית אחת, על מנת לאפשר לערכאה הדיונית לראות את התמונה הכוללת. השירות המשפטי אותו התבקש המשיב ליתן, הוזמן לכאורה ע"י שלושת הנתבעים ובנוגע לאותו עזבון. הנתבע 3 , הצטרף לכאורה להזמנת השירות ולפי כתבי הטענות עולה כי הבקשה לקיום הצוואה של המנוח, הוגשה בשם שלושת הנתבעים כאחד. אין מקום, להפריד את הדיון בתביעה כנגד הנתבע 3 מיתר הנתבעים שכן, שאלת הפסקת הטיפול המשפטי עקב ערעור היחסים המשפחתיים, עשויה להשפיע ולהשליך גם על הפסקת מתן השירות לנתבע 3. יוער ויובהר, כי בקביעתי זו, אין משום קביעה בדבר היעדר חבות של מי מהנתבעים לתשלום שכר הטירחה למשיב , כי אם לבחינת הסמכות העניינית בהתאם לנסיבות . לפי הפסיקה מצינו כי יש ובעל דין, שאינו בן משפחה , מצטרף לדיון בתובענה הנידונה בבית משפט לענייני משפחה (ראו: בש"א ( י-ם) 10080/09 אילנית אשור תורג'מן נ' רות אלמוג תורג'מן, ניתן ביום 14.1.10 , סעיף 3 בהחלטה). פיצול הדיון בתביעה כנגד המבקשים והנתבע 3, יחטיא את תכלית החוק ויביא לסרבול בבירור המחלוקות נשוא התביעה ולחשש ממתן הכרעות סותרות ע"י בתי משפט שונים ( ראו: בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, ). כך גם, בידי בית המשפט לענייני משפחה, לראות את הסכסוך במלואו על כל היבטיו ולעשות שימוש בכלים המיוחדים שבידו להכריע בסכסוכים בתוך המשפחה (ראו בש"א (חי') 5706/06 חגלה תופיק אבו ריש נ' סלמאן תופיק אבו ריש, ). המשיב, טען לסמכותו של בית הדין הרבני לדון בכל ענייני הרכוש בינו ובין המבקשת וטען כי הוסתרו מעיני בית המשפט במסגרת הבקשה, החלטות של בית הדין הרבני שקבע כי הסמכות בנידון, נתונה לו. ניתנו אמנם שתי החלטות ע"י בית הדין הרבני בשאלת סמכותו בענייני הרכוש. האחת, מיום 11.1.11 בהרכב של דיין אחד והשנייה מיום 6.2.11 בהרכב של שלושה דיינים. המבקשת, הגישה בקשה לביטול אותן החלטות ומאוחר יותר, עוד בטרם ניתנה החלטה בבקשתה ע"י בית הדין הרבני, נידונה שאלת הסמכות העניינית בפני בית המשפט לענייני משפחה. ביום 3.5.11 ניתנה החלטה ע"י כב' השופט ד' טפרברג בתמ"ש 39657/12/10 לפיה כי הסמכות לדון בענייני הרכוש נתונה בידי בית המשפט לענייני משפחה. בקשת רשות ערעור שהוגשה ע"י המשיב ברמ"ש 31032/05/11 נדחתה ולפי פסק דין שניתן ביום 13.9.11 מפי כב' השופט מ' דרורי, נקבע כי הסמכות נתונה בידי בית המשפט לענייני משפחה (עותק ההחלטות ופסק הדין הוגשו ע"י הצדדים, לפי החלטתי). המשיב, טען בהודעתו כי הוא הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין ביום 27.10.11 אך לא הוצגה החלטה המורה על עיכוב ביצוע פסק הדין. בנסיבות אלו, דין הבקשה להתקבל בהעברת התיק לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים וכך אני מורה. אני מחייבת את המשיב בהוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪ בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי ובמידע שהוברר לגביו בדיון, לפיו הבקשה למחיקה או להעברת הדיון לבית משפט לענייני משפחה (שכותרתה בקשה ל"תיקון טעות סופר") הומצאה למשיב ולמרות זאת לא הוגשה תגובתו במועד והוא אף לא היה ערוך להשיב לגביה לגופה במסגרת הדיון שנקבע במעמד הצדדים. מנגד, התחשבתי בפסיקת ההוצאות בסכום זה בלבד, בכך שלא היה בידי המבקשים להציג אסמכתא בדבר העברת עותק הבקשה ל"איחוד דיונים" לידי המשיב בזמנו. יוער, כי למרות טענותיהם של המבקשים, לא מצאתי כי במסגרת ההחלטה שניתנה בבר"ע 45074/05/11 היתה קביעה בנידון. בית המשפט לענייני משפחה