קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להפרדת אישומים: 1. לפניי טענה מקדמית של ב"כ נאשם 2 נגד צירוף האישומים הראשון והשני ונגד צירוף הנאשמים 1-2 בכתב האישום, ובקשה של נאשם 2 להפרדת האישום השני (שנגד שני הנאשמים) מהאישום הראשון (שנגד נאשם 1) ולהעברת משפטו של נאשם 2 בעניין האישום השני לבית משפט השלום. הרקע לבקשה המאשימה הגישה כתב אישום לבית המשפט המחוזי נגד נאשמים 2-1. כתב האישום כולל שני אישומים: האישום הראשון מתייחס לנאשם 1 בלבד, ומייחס לו עבירות של גניבת רכב, קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לסחר ברכב גנוב. על פי הנטען באישום הראשון, הנאשם קשר קשר עם קטין (להלן: "הקטין") לגנוב רכב מסוג טויוטה בעיר באר שבע. השניים גנבו רכב טויוטה, ונאשם 1 הציע לאחרים לרכוש ממנו את הרכב. אין מחלוקת כי העבירה נשוא הוראת החיקוק השלישית מושא האישום הראשון (ניסיון לסחר ברכב גנוב) היא בסמכותו של בית משפט מחוזי. האישום השני מתייחס לנאשמים 2-1, ומייחס להם עבירות של גניבת רכב, קשירת קשר לביצוע פשע וגניבת בקר המשמש אמצעי להפקת פרנסתו של אדם. על פי הנטען באישום השני, נאשמים 2-1 קשרו קשר בינם לבין עצמם ועם אחר כי האחר יסיעם למושב יכיני ויותירם שם כדי שיגנבו רכב ובקר. הנאשמים הגיעו ברכבו של האחר למושב, פרצו רכב מסוג GMC, פרצו את מכלאת העגלים, הוציאו ממנה 5 עגלים והעמיסו אותם על רכב ה GMC. הנאשמים נסעו ברכב ה GMC העמוס בעגלים שגנבו לכיוון צומת בית קמה ונעצרו במחסום משטרתי. אין חולק כי כל העבירות מושא האישום השני, כשלעצמן, הן בסמכותו של בית משפט שלום. רשימת עדי התביעה שבכתב האישום מונה 28 עדים (בלי שצוין לגבי איזה משני האישומים קשור כל אחד מעדי התביעה). עיקרי טענות הצדדים 3. בישיבת ההקראה העלה ב"כ נאשם 2 טענה מקדמית כנגד צירוף האישומים והנאשמים בכתב האישום, וביקש להפריד בין הנאשמים ולהעביר את עניינו של נאשם 2 לבית משפט השלום. לטענתו, אין קשר בין האישום הראשון לבין האישום השני מלבד זהות נאשם 1, כך שהגשת כתב האישום לבית המשפט המחוזי בעניינו של נאשם 2 אינה מוצדקת; ויש בה אף כדי לגרום עינוי דין לנאשם 2 משום שלפחות חלק מאותם 28 עדי תביעה אינם רלוונטיים לאישום השני. ב"כ נאשם 2 הוסיף וציין כי בנוגע לאירוע המתואר באישום הראשון הוגש כתב אישום נוסף בבית משפט השלום נגד הקטין, בנפרד מנאשם 1. לטענתו, יש בכך כדי להחליש מהנימוק העומד לכאורה מאחורי האיחוד בין נאשם 1 לבין נאשם 2, של חשש מהחלטות סותרות, שהרי החלטות שונות בשני מותבים עלולות להינתן גם לגבי נאשם 1 אל מול הקטין ולא רק לגבי נאשם 1 אל מול נאשם 2. 4. המדינה השיבה כי כתב האישום הוא תולדה של חקירה ממושכת שכללה, בין השאר, האזנות סתר ומעקבים כלפי נאשם 1. ההאזנות והמעקבים הסתיימו רק לאחר האירועים מושא האישום השני, ונאשם 1 נחקר אודות האירועים מושא האישום השני בנשימה אחת עם האירועים מושא האישום הראשון. מכאן שלו יפוצלו האישומים, יידרשו עדי התביעה 8-4, 14-13, 18-16, 22 ו- 28-24 להעיד לפני שני מותבים שונים על אותן פעולות שעשו. יהיה בכך כדי להעמיס על המערכת המשפטית, ולא יהיה בקבלת הבקשה כדי לייעל את הדיון בבית המשפט המחוזי, מכיוון שלכל היותר תיחסך העדתם של מספר מצומצם ביותר של עדים. עוד נטען כי נוכח העובדה שמדובר בחקירה אחת, כשרק בסופה בוצעו העבירות מושא האישום השני, לא ניתן לטעון כי מדובר בפרשיות נפרדות, אלא מדובר במסכת עובדתית אחת. כמו כן צוין כי הוכחת האישום השני צפויה להימשך זמן קצר, שכן על פי האמור בו, הנאשמים נעצרו ברכב הגנוב כשעמם העגלים הגנובים. מכאן שעיקר המחלוקת תהייה רלוונטית דווקא לשלבים מוקדמים יותר של ההתארגנות לביצוע העבירה, שלבים שבהם כאמור הראיות בין האישומים שזורות זו בזו. עוד הבהירה המשיבה כי כתב האישום נגד הקטין הוגש לבית משפט השלום לנוער, בשל היותו קטין ובשים לב לכך שביצע שורה ארוכה של עבירות יחד עם שני קטינים אחרים. נוכח הוראת החוק בדבר הפרדת משפטם של קטינים ושל בגירים סברה המאשימה כי לא יהיה זה ראוי לפעול במסגרת החריג המאפשר איחוד משפטים ולהביא אותם קטינים נוספים אל שערי בית המשפט המחוזי. 5. ב"כ נאשם 1 לא התנגד להעברת האישום השני נגד שני הנאשמים לבית משפט השלום. דיון והכרעה 6. סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") מסדיר את צירופם של אישומים בכתב אישום אחד, תוך שמצוין בו במפורש שבצירוף אישומים מותר לצרף לאישום בבית המשפט המחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע, על אף כל דין אחר: מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת; בצירוף אישומים כאמור מותר, על אף כל דין אחר, לצרף לאישום בבית משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע. סעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי מסדיר את צירופם של נאשמים בכתב אישום אחד: מותר להאשים בכתב אישום אחד כמה נאשמים אם כל אחד מהם היה צד לעבירות שבכתב האישום או לאחת מהן, בין כשותף ובין בדרך אחרת, או אם האישום הוא בשל סדרת מעשים הקשורים זה לזה שהם מהווים פרשה אחת... . אין בסעיף 87 התייחסות לשאלה האם ניתן להאשים בכתב אישום אחד המוגש לבית המשפט המחוזי, גם נאשמים המיוחסת להם עבירה המצויה בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. לשאלה זו השיב בית המשפט העליון בחיוב (בדעת רוב) בע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 793 (להלן: "עניין סוסן"). לעניין זה ראו פסקאות 4-3 לפסק דינו של כב' השופט א' מצא בעניין סוסן: סעיף 86 לחוק מאפשר לצרף אישומים שונים באותו כתב אישום. כאמור, הסעיף אינו מבהיר בכמה נאשמים עוסק כתב האישום, שבו קובצו האישומים השונים, ואילו מסעיף 87 עולה כי כתב האישום יכול שיעסוק במספר נאשמים, ובלבד שתתקיימנה הדרישות הקבועות בסעיף 87. סעיף 86, סיפא, קובע, כי בנסיבות בהן מותר לצרף אישומים, יהיה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון גם בעבירות שכרגיל אינן בתחום סמכותו. נמצא כי הוראת סעיף 86, סיפא, מרחיבה את גדר סמכותו של בית המשפט המחוזי, מעבר לגבולותיה ה"שיוריים", אשר נקבעו בסעיף 40(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. גבול הסמכות, מכוח ההרחבה האמורה, הוא כגבול ההיתר שמעניק סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי, לצרף בכתב אישום המוגש לבית-משפט מחוזי גם אישום בעבירה אשר לפי הוראות חוק בתי המשפט הסמכות לדון בה נתונה לבית-משפט השלום. ההיתר לצרף אישומים, לפי סעיף 86, חל כאשר האישומים "מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת". יצוין שקיומה של מסכת עובדתית המהווה "פרשה אחת" עשויה, על-פי סעיף 87, לשמש יסוד גם לצירוף נאשמים בכתב אישום אחד. ואולם להכשרת הצירוף של נאשמים צריכים להתקיים גם תנאים נוספים המנויים בסעיף 87. המבנה המשפטי העולה משילוב הוראות הסעיפים 86 ו-87 לחוק סדר הדין הפלילי הוא, איפוא, זה: על מנת להאשים בכתב אישום אחד מספר נאשמים, יש לעמוד בדרישות סעיף 87. ואולם, אם דרישות אלה מתקיימות, ניתן להתייחס לכתב האישום בו מואשמים אותם נאשמים כאל "כתב אישום אחד", לא רק לצורך סעיף 87, אלא גם לצורך סעיף 86. סעיף 86, מצידו, מקנה לבית המשפט המחוזי סמכות לדון גם בעבירות המסורות לסמכות בית-משפט השלום, ובלבד שאלו מבוססות על אותה פרשה עובדתית שעליה מבוססות העבירות האחרות הכלולות באותו כתב אישום ואשר הסמכות לגביהן מסורה לבית המשפט המחוזי. 8. כזכור, במקרה דנא מדובר בצירוף אישומים ובצירוף נאשמים גם יחד. על מנת שניתן יהיה לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים וכמה נאשמים, יש לעמוד בכל התנאים שבשני הסעיפים האמורים לחוק סדר הדין הפלילי, כאמור בעניין סוסן לעיל. כמו כן ראו: חיה זנדברג זכויות נאשמים: הזכות למשפט נפרד, בסימן 5.4 (נבו הוצאה לאור, 2001): על מנת שיהיה ניתן לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים וכמה נאשמים מן ההכרח הוא שיתקיימו התנאים המתירים צירוף נאשמים, ובפרט נדרש קיומו של קשר עובדתי-אובייקטיבי בין העבירות המיוחסות לנאשמים. 9. להלן אבחן אפוא האם צירוף הנאשמים והאישומים במקרה שלפניי נעשה כדין, בהתאם לתנאים הנ"ל שבחוק סדר הדין הפלילי. תחילה אבחן האם צירוף הנאשמים נעשה בהתאם לסעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי. כאמור, לפי סעיף זה, "מותר להאשים בכתב אישום אחד כמה נאשמים אם כל אחד מהם היה צד לעבירות שבכתב האישום או לאחת מהן, בין כשותף ובין בדרך אחרת, או אם האישום הוא בשל סדרת מעשים הקשורים זה לזה שהם מהווים פרשה אחת..." (ההדגשות כמובן הוספו ואינן במקור). על פי התנאי החלופי הראשון, כל נאשם אמור להיות צד לכל העבירות שבכתב האישום. אין זה המצב במקרה דנא, משום שהעבירות מושא האישום הראשון מתייחסות לנאשם 1 בלבד. עם זאת, על פי התנאי החלופי השני, אפשר שכל אחד מהנאשמים הוא צד לאחת העבירות שבכתב האישום. אכן, במקרה שלפניי שני הנאשמים גם יחד הם צד לעבירות מושא האישום השני שבכתב האישום. על כן, מכאן יש להמשיך ולבחון האם צירוף האישומים נעשה בהתאם לסעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי. כזכור, לפי סעיף זה, "מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת..." (גם כאן ההדגשות כמובן אינן במקור). אישומים המבוססים על "אותן עובדות" הם אישומים העוסקים בגזרות שונות של פרשה אחת; בעוד שהמאפיין אישומים המבוססים על "עובדות דומות" הוא דמיון מבחינת העובדות (רובן או עיקרן), להבדיל מדמיון מבחינת טיב המעשה ואופיו; ואילו הסוג השלישי עניינו בסדרת מעשים נפרדים - מבחינת הזמן והמקום - אשר קיים ביניהם חוט מקשר, ההופך אותם לפרשה כוללת אחת (בג"ץ 5283/98 חדר נ' הרכב כב' השופטים י' צמח, מ' נאור, מ' ארד, פ"ד נה(3), 721, בפסקה 3). על פי התנאי החלופי הראשון, על האישומים להתבסס על אותן עובדות. במקרה שלפניי שני האישומים אינם מבוססים על אותן עובדות. על פי התנאי החלופי השני, על האישומים להתבסס על עובדות דומות. כך, למשל, בבג"ץ 5283/98 חדר הנ"ל נמצא כי שני אישומים שעסקו בשני פשעים חמורים: רצח וניסיון לרצח, בוצעו על רקע דומה ובנסיבות עובדתיות דומות, ועל כן המקרה נכנס לגדר התנאי החלופי השני. לעומת זאת, שני האישומים שלפניי אינם מבוססים על עובדות דומות. למעט מעורבותו של נאשם 1 בכל אחד משני האישומים, מדובר במעורבים נוספים שונים (הקטין אל מול נאשם 2), במועדים שונים ובקשירת קשר לביצוע פשעים שונים: באישום הראשון - קשר לגניבת רכב בלבד, ואילו באישום השני - קשר לגניבת רכב על מנת להוביל בקר שנגנב אף הוא במסגרת הקשר. מכאן ששני התנאים החלופיים הראשונים דלעיל אינם מתקיימים במקרה שלפניי ונותר לבחון אם מתקיים כאן התנאי החלופי השלישי. על פי התנאי החלופי השלישי, על האישומים להתבסס על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת. האם במקרה דנא מדובר בסדרת מעשים קשורים עד שהם מהווים פרשה אחת? כדי שסדרת מעשים תחשב ל"פרשה אחת", מן הראוי שכל מעשה ומעשה שבאותה סדרה יהיה בעל זיקה הדוקה ליתר המעשים, באופן שהאחד ינבע מהשני, או יהיה קשור עימו בקשר ישיר (ראו, למשל והשוו: ת"פ (מחוזי י-ם) 1256/01 מדינת ישראל נ' כהן [ניתן ביום 10/2/03], בפסקה 14). סבורני שבמקרה הנוכחי אין מדובר באישומים המבוססים על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת (השוו לבג"ץ 398/83 אביטן הנ"ל). מדובר למעשה בשתי פרשות, שיש ביניהן קשר ראייתי, באופן שדיון משותף בפני מותב אחד יהיה יעיל יותר, במובן זה שיחסוך את הצורך לגבות פעמיים עדויות של חלק גדול מהעדים, ואף ימנע אפשרות של החלטות סותרות וממצאים מנוגדים שייקבעו ע"י מותבים שונים. דא עקא שכפי שנפסק, שיקולי יעילות לבדם אין בהם די כדי להכשיר צירוף בכתב אישום אחד (ע"פ 102/78 חלפאללה נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 128, בפסקה 3). כידוע, הטענה נגד כשרות צירופם בכתב אישום אחד של אישומים או של נאשמים היא טענה מקדמית בדבר פגם או פסול בכתב האישום, כמשמעם בסעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי. בטענה מסוג זה מחליט בית המשפט תוך התייחסות לעובדות הנטענות בכתב האישום, מבלי לבחון את הראיות לכאורה (בג"ץ 5283/98 חדר הנ"ל, בפסקה 4). הנמקת המשיבה כי האישומים מתבססים על ראיות משותפות (להבדיל מעובדות או מפרשיות עובדתיות זהות או דומות) - ספק אם היא רלוונטית לענייננו; ומכל מקום, היא אינה מספקת להכשרת צירוף האישומים. המסקנה היא, אפוא, שאין מדובר ב"אותה פרשה עובדתית שעליה מבוססות העבירות האחרות הכלולות באותו כתב אישום" (עניין סוסן הנ"ל, בפסקה 4). המעשים אינם קשורים זה בזה, ועל כן הם אינם בגדר פרשה עובדתית אחת שלגביה נפסק בעניין סוסן הנ"ל כי ראוי שתתברר לפני בית משפט אחד. מכאן כי לא ניתן לצרף את האישום הראשון ואת האישום השני בכתב אישום משותף. משכך, אף אין סמכות לבית המשפט המחוזי לדון באישום השני, שהוא כאמור בסמכות בית משפט שלום. לנוכח האמור, מתייתר הצורך לדון ולהכריע בטענתו הנוספת של ב"כ נאשם 2, שלפיה בצירוף האישומים והנאשמים יש כדי לגרום עיוות דין לנאשם 2. עם זאת, אעיר כי מקובלים עליי נימוקי המשיבה לכך שהיא הפרידה בין עניינו של נאשם 1 (שהינו בגיר) לבין משפטו של הקטין (שהיה שותף עם נאשם 1 בעניין האישום הראשון), והגישה נגדם כתבי אישום נפרדים, האחד לבית משפט זה, והשני לבית משפט השלום לנוער, ובכך לא נפל כל פגם. 10. אשר על כן, הבקשה מתקבלת והנני מורה כדלקמן: המאשימה תגיש, עד לדיון הקבוע ליום 12/9/11, כתב אישום מתוקן המתייחס לאישום הראשון בלבד ולנאשם 1 בלבד; ותגיש כתב אישום נפרד המתייחס לאישום השני ולנאשמים 2-1 - לבית משפט השלום. משפט פליליכתב אישוםאיחוד אישומים / הפרדת אישומים