קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להרוס תוספת בניה / תביעה להריסת תוספת בניה: א. רקע כללי: בשנת 2007 רכשו התובעים את זכויות החכירה בדירה בבית המשותף שברח' הר עצמון 8 בהרצליה (להלן - הבית המשותף), במקרקעין שבבעלות הקרן הקיימת לישראל (להלן - דירת התובעים או הדירה). נתבעת 1 הינה שכנתם של התובעים, המתגוררת בדירה שמתחת לדירתם מאז רכשה את הזכויות בה, יחד עם בעלה המנוח, בשנת 1967. בחצר האחורית (הדרומית) של דירת נתבעת 1, ובצמוד לה, בנה בזמנו בעלה המנוח, אשר נפטר לפני כשלושים שנה ויותר, חדר נוסף מבלוקים, עם תקרת גבס, שלאחר מכן החליף אותה בגג רעפים (להלן - תוספת הבנייה). לטענת התובעים, תוספת הבנייה נעשתה שלא כדין ובאופן המונע מהם להרחיב את דירתם כפי זכותם על פי תכנית מפורטת הר/1923 "הרחבות דיור לשכונת יד התשעה", אשר צורפה לכתב התביעה (להלן - התב"ע). לטענת התובעים, תוספת הבנייה נבנתה ללא עמודים כך שאין באפשרותם לבנות עליה, שכן בנייה ללא עמודים תקרוס. יתר על כן, גג הרעפים נבנה באופן שהוא חודר לגובה דירת התובעים ועל כן הוא גורם לתובעים טרדה של ממש. מכאן התובענה דנא, שבמסגרתה מבקשים התובעים מבית המשפט להורות לנתבעת 1 להרוס את תוספת הבנייה, להשתתף במחצית עלות בניית העמודים שיתמכו בהרחבות דירות התובעים ונתבעת 1, ולשלם לתובעים פיצויים בגין נזקיהם הבלתי ממוניים בסך כולל של 50,000 ₪. התובעים הוסיפו ותבעו גם את נתבעת 2. על פי הנטען בכתב התביעה, כאשר פנו התובעים לנתבעת 2 נטען בפניהם כי עליהם להוכיח שתוספת הבנייה נעשתה לפני פחות מחמש שנים, משום שמעבר לתקופה זו קיימת התיישנות על הוצאת צו הריסה מטעמה. לשיטת התובעים, נתבעת 2 התרשלה בכך שלא מנעה את תוספת הבנייה מראש ולא הוציאה צו להריסתה, ומכאן התביעה נגדה. לאחר הגשת התובענה הגישה נתבעת 1 בקשה לסילוקה על הסף, בטענת התיישנות. נתבעת 1 ציינה בבקשתה כי תוספת הבנייה נבנתה על ידי בעלה עוד בשנת 1972. בתחילה נבנתה התוספת עם גג אסבסט, שלאחר זמן מה הוחלף בגג רעפים, אך בכל מקרה מאז השלמת בנייתה ועד להגשת התובענה חלפו עשרות שנים וממילא כל עילת תביעה בגין בניית התוספת, גם אם היתה קיימת, התיישנה, ואין מקום להיזקק לה. הבקשה לסילוק על הסף נדונה לפני כב' השופט צ' דותן, שלפניו החלה בזמנו התובענה להתברר. בהחלטתו מיום 13.11.08 דחה כב' השופט דותן את הבקשה, שכן לא מצא בתשובת נתבעת 1 מענה לטענת התובעים בדבר עוולה מתחדשת/נמשכת (להלן - החלטת כב' השופט דותן). לאחר מכן - לאחר שניסיונות להגיע לפשרה בין הצדדים לא צלחו ולאחר חילופי מותבים - נשמעו הראיות בתובענה לפניי. ב. ראיות התובעים וטיעוניהם: ראיות התובעים נשענו על תצהיריהם ועדויותיהם. בתצהירי התובעים נטען, כי בהתאם לתב"ע הם זכאים להרחיב את הדירה, מצידה הדרומי, בחמישה מטרים רבועים נוספים, ותוספת הבנייה מונעת מהם לממש את זכותם הנטענת האמורה. לדברי התובעים, כאשר הם פנו בעניין לנתבעת 1 טענה זו האחרונה בפניהם כי מצבה הכלכלי לא מאפשר לה להחליף את גג הרעפים בתקרת בטון. עקב כך, מאז רכישת הדירה מתגוררים התובעים בדירה קטנה מכפי שהם זכאים לגור בה. יתר על כן, תוספת הבנייה גרמה וממשיכה לגרום לתובעים טרדה של ממש, שכן אין הם יכולים ליהנות מהנוף שניתן לראות מחלון הדירה אלמלא נבנתה התוספת. במהלך חקירתה הנגדית אישרה תובעת 1 כי עובר לבנייה אמנם הבחינה בקיומה של תוספת הבנייה אך הוסיפה וטענה, מעבר לאמור בתצהירה, כי המתווך דרכו רכשו את הדירה אמר לה כי לתוספת ישנו צו הריסה, ולאחר מכן הדברים גם נאמרו לה בעירייה; וכדבריה: רכשתי את הדירה לפני 4 שנים ללא הורים ובתמימות. המתווך אמר לנו שיש צו הריסה, האמנו, הלכנו לעירייה ואמרו לנו שכן, יש צו הריסה. זה בנייני רכבת, יש שתי כניסות, אני בכניסה ראשונה ובשנייה יש עוד אדם שבנה לא חוקי, הוא פנה לעירייה ואמר שזה מפריע לו והעירייה התערבה. כשאני הלכתי אמרו לנו שעברו 5 שנים והם לא מתערבים. אמרו לי שיש צו הריסה מהעירייה, אחד המהנדסים, זה היה לפני 4 שנים ואיני זוכרת את שמו. אחרי שרכשתי את הדירה אמרו לי שאי אפשר להוציא צו הריסה בגלל שעבר 5 שנים... (בפרוטוקול, עמ' 22 שורה 15 ואילך). עם זאת, בהמשך הדברים ציינה תובעת 1 כי לא עירבה את עורך-הדין, שייצג את התובעים בהליך רכישת הזכויות בדירה, בעניין צו ההריסה הנ"ל, וכי ערכה את בדיקותיה בעירייה רק לאחר שהתובעים רכשו את הזכויות בדירה (שם, בשורה 27 ואילך). על רקע זה שב וטען ב"כ התובעים בסיכומיו כי נתבעת 1 ביצעה וממשיכה לבצע כלפי התובעים עוולות רבות לפי הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין), ובהן רשלנות, מטרד ליחיד והפרעה לאור שמש, וכן הפרת חובה חקוקה עקב הפרת ההוראות הרלוואנטיות שבחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבנייה), ובסעיף 14 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. באשר לאחריות נתבעת 2, לשיטת ב"כ התובעים מדובר בחריגות בנייה ברורות וגלויות לעין, שהיו חייבות וצריכות להתגלות על ידי מפקחים מטעם נתבעת 2. לפיכך, העובדה שנתבעת 2 לא איתרה את ביצוע התוספת הבנייה בזמנו, ועקב כך אינה יכולה כעת לפעול נגד נתבעת 1, מצביעה על התרשלותה ועל אחריותה לנזקי התובעים. יוער, כי ב"כ הנתבעים טען עוד בסיכומיו, כי נתבעת 1 ביצעה לא רק עבירה של בנייה שלא כדין, אלא גם עבירה של "שימוש חורג" לפי הוראות סעיפים 204(ב) ו-204(ד) לחוק התכנון והבנייה, וכי כב' השופט דותן קבע בהחלטתו כי מדובר ב"עבירה נמשכת/מתחדשת". ואולם, כב' השופט דותן לא התייחס בהחלטתו לפן פלילי כלשהו שבמעשי נתבעת 1, ומתוכן החלטתו אף עולה כי היא מתייחסת לעוולות המטרד דווקא. ג. ראיות נתבעת 1 וטיעוניה: נתבעת 1, מצידה, הכחישה את טענות התובעים וטענה להתיישנות התובענה. בהקשר זה חזרה נתבעת 1 על טענותיה העובדתיות בבקשה לסילוק על הסף, דהיינו: על טענותיה לפיהן תוספת הבנייה הושלמה לפני שנים רבות, עוד לפני הולדת בנה גדי ביום 6.2.72. נתבעת 1 הוסיפה וטענה, כי בדירה התגוררו במשך שנים ארוכות השכנים ליאון ורחל עובדיה ז"ל (להלן - בעלי הזכויות הקודמים), אשר מעולם לא טענו כי הבנייה של התוספת הפריעה להם בדרך כלשהי. למיטב ידיעתה, יורשי בעלי הזכויות הקודמים הם שמכרו את הזכויות בדירה לתובעים, וזאת כאשר תוספת הבנייה היתה כבר קיימת שכן נבנתה שנים רבות לפני כן. במהלך חקירתה הנגדית הוסיפה נתבעת 1 וטענה, מעבר לאמור בתצהירה, כי בטרם בניית תוספת הבנייה פנה בעלה המנוח לרשויות וקיבל היתר בנייה כדין. לדבריה, בעלה המנוח היה שוטר ואיש חוק, ואף הקריא לה בעניין זה מפתקים שקיבל מהרשויות (ר' בפרוטוקול עמ' 29 שורה 9 ואילך). מטעם נתבעת 1 העיד גם בנה, מר בועז דרור. לתצהירו צירף העתק של תוכנית הגשה משנת 1983 של אחד השכנים בבית המשותף, אשר ממנה ניתן לראות בבירור כי כבר בשנת 1983 התוספת היתה קיימת (להלן - תכנית ההגשה). בעדותו הוסיף מר דרור וציין כי ניתן לראות על פני התכנית האמורה גם חתימה של בעלי הזכויות הקודמים, שממנה עולה כי מר עובדיה ז"ל ויתר על האפשרות לבנות לכיוון דרום, כאשר הרחבה אפשרית של דירתו בעתיד תהא לכיוון צפון בלבד (ר' בפרוטוקול, עמ' 33 שורה 7 ואילך). מר דרור טען במהלך חקירתו הנגדית, כאימו, כי לפי מיטב זכרונו - הגם שהיה ילד באותה תקופה - אביו המנוח עסק בקבלת היתר לתוספת הבנייה מול הרשויות, וזאת בהיותו איש משטרה שלא עשה דבר בניגוד לחוק (שם, עמ' 34 שורה 14 ואילך). על רקע עדויות אלה ביקש ב"כ נתבעת 1 לדחות את התביעה נגדה מפאת התיישנות. ב"כ נתבעת 1 הוסיף וטען כי התובעים, שנטל ההוכחה רובץ לפתחם, בכל מקרה לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלשהו. התובעים טענו לכך שתוספת הבנייה מונעת מהם להרחיב את דירתם, אך לא הציגו אפילו פנייה מטעמם לקבלת היתר בנייה כדין. בהקשר זה הדגיש ב"כ נתבעת 1 כי לתובעים רק זכויות חכירה בדירה, ועל כן קבלת היתר בנייה מותנית גם בהסכמת בעלי המקרקעין - הקרן הקיימת לישראל - שאף היא לא הוצגה. עוד טען ב"כ נתבעת 1 כי אין בסיס לטענות התובעים בעניין העוולה של הפרעה לאור שמש - אשר לא צוינה בכתב התביעה - שכן בנסיבות העניין תנאיה לא מתקיימים, וכך גם לגבי יתר העוולות להן טענו התובעים. ד. ראיות נתבעת 2 וטיעוניה: מטעם נתבעת 2 העיד מר רן בר לב, שכיהן בזמנו כממלא מקום מנהל מחלקת הפיקוח על הבנייה בעיריית הרצליה. לדבריו, לאחר שערך בדיקה יסודית בתיק הבניין של הבית המשותף, ואף ביקר בשטח, הוברר לו כי לא הוגשה בקשה להיתר על ידי נתבעת 1 או מי מטעמה לביצוע בנייה של הרחבת דירתה בהתאם לתב"ע, וכן לא הוגשה כל תלונה בטענה כי בוצעה בדירה בנייה בלתי חוקית. בנסיבות אלה, וכאשר נתבעת 2 לא ידעה אודות תוספת הבנייה, ומשחלפו למעלה מחמש שנים מאז ביצוע הבנייה, אין נתבעת 2 רשאית להוציא צו הריסה לבנייה שכן חלה התיישנות על כל עבירה הכרוכה בבנייה המדוברת. מר בר לב הדגיש כי ברחבי העיר קיימים אלפי בתים. לדבריו, מחלקת הפיקוח על הבנייה של נתבעת 2 עושה כל שביכולתה כדי לגלות בנייה שמבוצעת שלא כדין, בין בדרך של קבלת תלונות אודות ביצוע עבודות בנייה ללא היתר ובין בדרך של עריכת סיורים יזומים על ידי מפקחי מחלקת הפיקוח על הבנייה. יחד עם זאת, לא כל בנייה ללא היתר כדין בהכרח תתגלה על ידי נתבעת 2 (ר' בפרוטוקול, עמ' 36 שורה 17 ואילך). התובעים לא הוכיחו אפוא, כך לטענת ב"כ נתבעת 2, רשלנות כלשהי מצידה של נתבעת 2; כאשר כעולה מסיכומי התובעים עוולת הרשלנות הינה העוולה היחידה המיוחסת לנתבעת 2. פשיטא, כי אין זה סביר לדרוש מעירייה להעמיד פקח ליד כל מבנה בעיר. אין נתבעת 2 צריכה לעשות אלא את אותן פעולות שהן סבירות בנסיבות העניין, וכך אמנם עשתה כאמור בעדותו של מר בר לב, אשר לא נסתרה. ה. דיון והכרעה: (I) ההיבט העובדתי: בהיבט העובדתי, נסיבות בניית תוספת הבנייה ומועדיה, כפי שתוארו בעדויות נתבעת 1 ובנה, לא נסתרו. אין מחלוקת, כי כאשר רכשו התובעים את הזכויות בדירתם תוספת הבנייה כבר היתה קיימת, והתובעים לא הביאו ראייה כלשהי שיש בה לסתור את גרסת נתבעת 1 ובנה. בנסיבות אלה יש לקבוע, כי תוספת הבנייה דנא אמנם נבנתה על ידי בעלה המנוח של נתבעת 1, לפני קרוב ל-40 שנה. נתבעת 1 ובנה טענו, כאמור, כי המנוח בנה את תוספת הבנייה בהתאם לאישור או היתר שקיבל. ואולם, לפי עדותו של מר בר לב, לא נמצא ברשות נתבעת 2 היתר בנייה, או אף בקשה למתן היתר בנייה, לתוספת הבנייה; ובנסיבות אלה אין לדעת מהו טיבם של המסמכים בהם החזיק בזמנו, לפני שנים רבות, המנוח. בבנייה ישנה אמנם יכול שיאבד היתר בנייה שניתן כדין (ר' בעדות מר בר לב בפרוטוקול, עמ' 37 שורה 25). יחד עם זאת, בהיעדר ראייה קונקרטית למתן היתר בנייה בענייננו, המסקנה המתבקשת היא שתוספת הבנייה דנא נבנתה מבלי שניתן לה היתר בנייה כדין. (II) ההיבט המשפטי: בהיבט המשפטי נתחיל את דיוננו בתביעה נגד נתבעת 2, שעל פני הדברים הינה חסרת בסיס עובדתי או משפטי. התובעים לא הביאו ראיות כלשהן להוכחת רשלנות נתבעת 2. כאמור, מעדות תובעת 1 עלתה טרוניה דווקא נגד המתווך, שלטענתה מסר לתובעים כי קיים צו הריסה נגד תוספת הבנייה, כאשר את בדיקותיה בעירייה ערכה תובעת 1 רק לאחר רכישת הדירה. הלכה למעשה, טענות התובעים נגד נתבעת 2 מבוססות על ההנחה כי עצם העובדה שמפקחים מטעם נתבעת 2 לא איתרו בזמנו את תוספת הבנייה במהלך בנייתה, או בסמוך לכך, מהווה כשלעצמה הוכחה לרשלנות העירייה; ולא היא. פשיטא, כי רק בעולם אוטופי כל עבירה תתגלה ותפוענח על ידי רשויות האכיפה, ומכאן שאי גילוי עבירה פלונית אין בו, כשלעצמו, כדי להוכיח רשלנות מצד רשויות האכיפה. בענייננו מדובר בתוספת בנייה של חדר, שנבנתה לפני שנים רבות בחצר אחורית של בית משותף, מבלי שמי מהשכנים בבית המשותף או מאן דהוא אחר הגיש תלונה לגביה. על פני הדברים ברור אפוא, כי אין יסוד לטענה שבכל מקרה בו תוספת בנייה כגון דא לא תתגלה על ידי רשויות האכיפה תתקיים מניה וביה רשלנות מצידן; וממילא לא הוכחה רשלנות של נתבעת 2. במהלך חקירתו הנגדית של מר בר לב העלה ב"כ התובעים את האפשרות כי נתבעת 2 עשויה היתה לגלות את ביצוע הבנייה באמצעות שימוש בלוויינים, או תוך שימוש בתוכנות מחשב מתקדמות (ר' בפרוטוקול, בעמ' 37). ואולם, אף בהנחה כי רשויות מקומיות יכלו בזמנו, במועד בניית תוספת הבנייה לפני עשרות שנים, לרכוש אמצעים כגון הנ"ל, יש לזכור, כאמור בנוסחת Learned Hand הידועה, כי "אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בעניין זה (של רשלנות - ש.א.) מבוססות על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם ואח', פ"ד מט (1) 102, 107). אכן, לא קיימים בידי הרשויות השונות, והרשויות המקומיות בכלל זה, משאבים בלתי מוגבלים לצורך מניעת עבירות וגילוין; ואין הרשויות צריכות לנקוט אלא באמצעים שהם סבירים בנסיבות העניין, בהתחשב בשיקולים הנ"ל. לא זו אף זו: אף אם תמצי לומר, כי היתה רשלנות כלשהי בהתנהלות נתבעת 2 בעת בניית תוספת הבנייה, או בתקופה הסמוכה שלאחריה, הרי שמאז ועד היום חלפו עשרות שנים - כך ממש - ופשיטא כי כל עילת תביעה שהיתה קיימת בקשר לכך מזמן התיישנה, וממילא דין התביעה נגד נתבעת 2 לדחייה. שונה, במידת מה, הוא דינה של התביעה נגד נתבעת 1. לעניין תביעה זו יש להבחין בין עילת התביעה שבוססה על עוולת המטרד ליחיד, לבין יתר עילות התביעה. באשר לאלה האחרונות - כאשר יש לציין כי בכתב התביעה צוינו עילות התביעה בערבוביה, ללא הגדרה ברורה ומפורטת - הרי שעילות אלה, כמו עילות התביעה נגד נתבעת 2, התיישנו מזמן. גם אם ניתן היה לייחס לנתבעת 1, בזמנו, אחריות בגין רשלנות, הפרת חובה חקוקה וכדומה - והכל מכוח בניית תוספת הבנייה ללא היתר על ידי בעלה המנוח - הרי שעילת התביעה מכוח עוולות אלה התיישנה כבר לפני שנים רבות. פשיטא, אפוא, כי יש לדחות את התביעה ככל שהיא מבוססת עליהן. יחד עם זאת, שונה הוא מצב הדברים באשר לעוולה של מטרד ליחיד. מטבעה, עוולה זו הינה עוולה מתמשכת ומתחדשת, וזאת כל עוד המטרד נמשך. יתר על כן, האחריות בגין עוולה זו גם אינה מסויגת בשל כך בלבד שהתובעים רכשו את זכויותיהם בדירה כאשר המטרד כבר היה קיים (ר' בהוראות סעיף 46 לפקודת הנזיקין. יוער, בהקשר זה, כי לא נטען לפניי באשר לשאלה אם חתימת בעלי הזכויות הקודמים על תכנית ההגשה מגבשת לנתבעת 1 הגנה מיוחדת לפי הוראות סעיף 45 לפקודת הנזיקין). גם לעניין עוולת המטרד ליחיד יש להבחין בין טענות התובעים להפרעה לאור השמש, כמו גם לחסימת האפשרות להתבונן בנוף מבעד לחלונם בגין תוספת הבנייה, לבין טענות התובעים כי תוספת הבנייה מונעת מהם להרחיב את דירתם. באשר לטענה להפרעה לאור השמש, מעבר לכך שהטענה לא נטענה בכתב התביעה, התובעים אף לא הוכיחו את התקיימות יסודות העוולה של הפרעה לאור שמש לפי הוראות סעיף 48 לפקודת הנזיקין. עוולה זו מתגבשת כאשר נמנע מבעל המקרקעין, או התופש, "ליהנות מכמות סבירה של אור שמש", והתובעים לא הוכיחו המניעה כאמור. כל שהביאו התובעים, בעניין זה, הן מספר תמונות, שמהן לא ניתן להתרשם כי קיימת חסימת אור משמעותית בשל תוספת הבנייה. יתר על כן, לצורך העוולה של הפרעה לאור השמש יש להוכיח כי מניעת ההנאה מכמות סבירה של אור שמש מתקיימת "לאחר שהבעל או התופש או מי שקדמו להם בזכויות אלו נהנו ברציפות מאור זה - שלא לפי תנאי חוזה או הסכם - לפחות חמש עשרה שנים שקדמו בתכוף לחסימה או למניעה", כאמור בהוראות סעיף 48 לפקודת הנזיקין; ואילו בענייננו עסקינן, כזכור, בתוספת בנייה הקיימת מזה עשרות שנים. גם דין הטענה להתקיימות העוולה של מטרד ליחיד, בגין חסימת הנוף מחלון דירתם של התובעים, הוא לדחייה. העוולה של מטרד ליחיד לפי הוראות סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין דורשת "הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין", ומתוך התמונות שהגישו התובעים לא נראית הפרעה של ממש בדרך של חסימת "נוף" כלשהו. הנוף הנצפה מחלון דירת התובעים הוא הבית המשותף השכן, ואין בתוספת הבנייה הפרעה של ממש לצפייה בבית זה. יתר על כן, התובעים אף לא הבהירו מהו אותו נוף, שתוספת הבנייה מפריעה הפרעה של ממש לצפייה בו, אלא הסתפקו בטענה כללית וסתמית אודות הפרעה להנאתם מהנוף, טענה שבוודאי אין בה משום הוכחת התקיימות יסודות העוולה הרלוואנטית. שונה הוא הדין באשר לטענת התובעים כי תוספת הבנייה גרמה וגורמת להם למטרד בכך שהיא מונעת מהם מלהרחיב את דירתם, כפי זכותם לפי דין. אכן, ככל שיש בידי התובעים זכות לפי דין להרחיב את דירתם, בוודאי שבמניעת מימוש זכותם זו יש משום הפרעה של ממש לשימוש הסביר בדירתם, אשר גורמת להם לנזק. דא עקא, שבעניין זה תביעתם של התובעים הינה, למצער, מוקדמת מדי. בהתאם להוראות חוק התכנון והבנייה, זכות כדין להרחבת דירה מתגבשת רק עם קבלת היתר בנייה לצורך כך; ובהקשר זה נכונים טיעוני ב"כ נתבעת 2 בסיכומיה שלפיהם אין בתכנית בניין עיר, כשלעצמה, משום היתר כדין לבנייה. במקרה דנא התובעים אפילו לא טענו כי הגישו בקשה למתן היתר בנייה להרחבת דירתם, וממילא לא טענו כי קיבלו היתר כזה. אין לדעת אפוא אם בקשה כאמור, ככל שהיתה מוגשת, אמנם היתה מקיימת את כל התנאים הנדרשים לקבלתה ומתקבלת על ידי מוסדות התכנון הרלוואנטיים. הנה כי כן, התובעים לא הוכיחו כלל את קיום התנאי המקדמי, הדרוש לתביעה בגין פגיעה בזכותם לפי דין להרחיב את דירתם, דהיינו: התובעים לא הוכיחו את עצם קיום זכותם לפי דין להרחיב את דירתם. יחד עם זאת, לנוכח האמור בפסקה 50 דלעיל, לא למותר לציין את שני אלה: ראשית, אך מובן הוא, כי עצם קיומה של בנייה ללא היתר (שנבנתה על ידי פלוני) אינו יכול להוות שיקול לדחיית בקשה למתן היתר בנייה (שנתבקשה על ידי אלמוני). לענייננו משמעות הדבר היא, כי ככל שתוגש בקשה למתן היתר על ידי התובעים, לא יהא מקום לכך שמוסדות התכנון יידחו את הבקשה רק מהטעם שבשטח קיימת תוספת הבנייה דנא. אכן, עצם העובדה שמאן דהוא הקים בנייה ללא היתר אינה יכולה להוות שיקול לגיטימי לסירוב לבקשה למתן היתר בנייה מטעם מי שאינו אחראי להקמת בנייה ללא היתר זו; וזאת כמובן בהנחה שהבקשה מקיימת את כל התנאים הנדרשים לפי דין לצורך קבלתה. שנית, ככל שיינתן לתובעים היתר בנייה כדין, וככל שבנייה בהתאם להיתר כאמור תצריך הסרת חלקים מתוספת הבנייה - כנראה גג הרעפים - ברי כי יהא על נתבעת 1 להסיר כל הפרעה כאמור; שהרי, כפי שצוין בפסקה 50 דלעיל, הפרעה נמשכת למימוש זכות בנייה כדין מגבשת לכאורה את יסודות העוולה של מטרד ליחיד. ו. סוף דבר: אשר על כן, ולאור כל המקובץ, אני מורה על דחיית התביעה בכפוף לאמור בפסקה 54 דלעיל. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אין צו להוצאות. בניהתוספת בניה