קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לחישוב מחדש של החזרי משכנתא: מבוא וטענות הצדדים 1. בתובענה שלפנינו, שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה, עותרים המבקשים לסעד הצהרתי שיורה למשיב (להלן: הבנק) לערוך חישוב מחודש של כל ההחזרים החודשיים שביצעו המבקשים על חשבון שתי הלוואות משכנתא שנטלו מן הבנק ביום 10/12/01 באופן שיעודכן כל החזר והחזר לפי שערו היציג של הדולר בכל אחד מן המועדים שבהם בוצע ההחזר, ותוקטן בהתאם יתרת החובה של המבקשים בספרי הבנק. בבסיס התובענה של המבקשים עומדת הטענה כי ההלוואות נשוא התביעה היו הלוואות דולריות, והבנק פעל שלא כדין עת חישב את החזרי ההלוואה לפי שער הדולר "המינימאלי" שקבע הבנק ולא לפי שער הדולר היציג הידוע במועד החזר כל תשלום ותשלום. לטענת המבקשים, עובדות אלה התגלו להם רק בעקבות ירידה חדה שחלה בשער הדולר בשנה החולפת להגשת התובענה, שהייתה לטענתם אמורה להביא להפחתה חדה בסכום תשלומי החזר המשכנתא החודשיים של המבקשים, אך משלא אירע הדבר, פנו המבקשים ביום 1/9/08 בבירור לבנק. בדיקה זו העלתה לראשונה כי הבנק חישב את ההחזרים החודשיים שלא לפי שער הדולר היציג הידוע במועד החזר כל תשלום ותשלום, אלא לפי שער הדולר היציג "המינימאלי", שלטענת הבנק מעוגן בסעיף 1 ד' להסכמי ההלוואה. לטענת המבקשים, אופן חישוב החזרי תשלומי ההלוואות דנן נעשה שלא כדין, בניגוד לחוזה ובניגוד למצגים שהציג הבנק למבקשים בדבר היות ההלוואות הלוואות דולריות. 3. הבנק הגיש תשובה להמרצת הפתיחה, ובפתחה העלה טענות מקדמיות לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות ו/או שיהוי ו/או בהיעדר כל בסיס משפטי או עובדתי לטענותיהם, בהיותה של התובענה אכסניה בלתי ראויה להעלאת טענותיהם ובהיותה של פנייתם זו לבית המשפט לוקה בחוסר ניקיון כפיים. לגופו של עניין, טוען הבנק כי בשום מקום לא נכתב ולא נאמר למבקשים כי ניתנת להם "הלוואה דולרית", אלא הלוואות שקליות שמוצמדות לשער הדולר עם רצפת שער, וכך נאמר מפורשות בסעיף 1ב(ד) להסכמי ההלוואה. הבנק אף טוען כי תנאי ההלוואות הנדונות נקבעו בהתאם לדרישות בנק ישראל והמפקח על הבנקים, וסעיף הצמדה הזהה לסעיף הספציפי הנדון כאן אף אושר מפורשות על ידי בית הדין לחוזים אחידים כסעיף בלתי מקפח במסגרת ח.א. (י-ם) 8002/02 המפקח על הבנקים נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (להלן: עניין הבנק הבינלאומי). 4. בד בבד עם הגשת תגובת הבנק להמרצת הפתיחה הגיש הבנק בקשה בכתב לסילוק התובענה על הסף בכל אותן עילות סף שהעלה בכתב תגובתו להמרצת הפתיחה. לאחר שהוגשה תגובת המבקשים לבקשה, והבנק השיב לתגובה, ניתנה החלטת בית משפט מיום 3/2/11 הדוחה את מרבית עילות הסף שנטענו בבקשה. באשר לעילת ההתיישנות, נקבע בס' 9 לאותה החלטה, כי חל על המקרה הנדון חריג ההתיישנות שלא מדעת הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 היה ויתברר במהלך שמיעת הראיות כי העובדות העומדות בבסיס התובענה נעלמו מן המבקשים מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא היו יכולים למנען. 5. מטעם המבקשים העיד המבקש עצמו, ואילו מטעם הבנק נשמעה עדותו של מנהל מחלקת מטה המשכנתאות בחטיבה הקמעונאית בבנק, מר דרור פלדמן (להלן: נציג הבנק). דיון והכרעה 6. הסוגיה העומדת לפתחנו היא, בעיקרה, שאלה פרשנית של מנגנון ההצמדה שנקבע בשני חוזי ההלוואה נשוא התביעה. שתי ההלוואות שעומדות במוקד התובענה שלפנינו הן הלוואות שקליות הצמודות לשער הדולר ונושאות ריבית בשיעור לייבור + 1.75%. 7. בסעיף 1 ד' לחוזי ההלוואה נקבע מנגנון הצמדת סכום ההלוואה לשער הדולר באלה המילים: "אם יתברר כי השער החדש, לגבי סכום כלשהו ששולם ו/או יש לשלמו ע"ח קרן ו/או ריבית חוזית בגין חלק זה עלה לעומת השער היסודי, ישולם אותו סכום כשהוא מוגדל באופן יחסי לשיעור העליה של השער החדש לעומת השער היסודי. אולם אם יתברר כי השער החדש ירד או לא עלה לעומת השער היסודי, ישולם אותו סכום, לפי ערכו הנקוב (הדגשה שלי - ש.פ.)." בסעיף ההגדרות בחוזה ההלוואה מצויות הגדרות למונחים "השער היסודי" ו"השער החדש", אך לא מצינו הגדרה כלשהי, לא בסעיף ההגדרות ולא בסעיף עצמו, לצמד תיבות "ערך נקוב". וכך הוגדרו "השער היסודי" והשער החדש" בסעיף 1 א' בחוזים נשוא התביעה: "השער היסודי", משמעו - (א) לגבי כל סכום מתוך חלק זה ששילם/ישלם הבנק למוטב כמפורט בהסכם, משמעו - שער החליפין שנקבע לאחרונה לפני תאריך הביצוע של אותו סכום. "השער החדש" , משמעו - ... לגבי כל סכום אחר שישולם לבנק ו/או שהלווה חייב בתשלומו ע"ח חלק זה, משמעו - שער החליפין שנקבע לאחרונה לפני היום בו ישולם אותו סכום לבנק, בפועל." 8. הצדדים חלוקים בשאלה כיצד לפי סעיף זה על הבנק לחשב את ההחזרים החודשיים ששילמו המבקשים על חשבון פירעון ההלוואות ממועד שבו החלה ירידה בשער היציג של הדולר מתחת לשער הדולר שהיה ידוע במועד לקיחת ההלוואות, שהוא אותו "שער יסודי" שנקבע בחוזה. לטענת המבקשים, לפי האמור בסעיף הנדון הבנק היה מחויב לחשב את ההחזרים החודשיים של ההלוואות לפי שערו היציג של הדולר במועד כל תשלום ותשלום, בין אם חלה עליה בשער הדולר לעומת השער היסודי ובין אם השער היציג ירד ביחס אליו. לעומתם, סבור הבנק כי ההצמדה לשער הדולר, שנקבעה באותו סעיף, חלה רק במצבים של עליה בשער הדולר לעומת השער היסודי, אך לא במצבים של ירידה בשער הדולר מתחת לשער היסודי, שאז ההחזר החודשי יחושב לפי השער היסודי ולא לפי השער היציג הידוע במועד כל תשלום ותשלום. 9. אין ספק שהאופן שבו נוסח הסעיף הנדון סובל את שתי הפרשנויות שמציעים הצדדים שלפנינו. כל עוד לא הוגדר הביטוי " ערך נקוב" בסיפא של המשפט, לא ניתן להבין מתוכו כיצד תתבצע ההצמדה לשער הדולר במצבים שבהם חלה ירידה בשער הדולר לעומת השער היסודי- האם לפי "השער החדש", כגרסת המבקשים, או האם לפי "השער היסודי", כגרסת הבנק? 10. בשל הניסוח הלקוי של הסעיף, הקובע את מנגנון ההצמדה לשער הדולר, הגיע תיק זה לפתחו של בית המשפט. המבקשים טוענים כי סעיף זה נוסח באופן מטעה שגרם להם לחשוב שההלוואות שהם נוטלים יהיו צמודות לשער הדולר באופן מלא הן במצבים של העליה בשיעורו היציג והן במצבים של ירידתו לעומת השער היסודי שנקבע בהסכם. בכך, טוענים המבקשים, כי פעל הבנק בניגוד לחוזה ואף בניגוד להוראות מיוחדות שנקבעו בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א- 1981 (להלן: חוק הבנקאות), שמחייבות את הבנק ביחסיו עם לקוח. לכך משיב הבנק כי מנגנון ההצמדה החוזי שנקבע ביניהם היה ברור ומקובל בהלוואות שקליות הצמודות לשער הדולר, ולראיה סעיף זהה של תנית ההצמדה אושר על ידי המפקח על הבנקים בהליך שנדון בבית הדין לחוזים אחידים בעניין הבנק הבינלאומי. 11. הלכה מושרשת היא שבנק חב בגילוי כלפי לקוחותיו כנגזרת של חובות הנאמנות של הראשון לאחרונים (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, מ"ח (2) 573, 595). חובת הגילוי נגזרת גם מסעיף 3 לחוק הבנקאות אשר אוסר על בנק להטעות את לקוחותיו במחדל או במעשה בכל עניין מהותי למתן שירות ללקוח. מקור נוסף המסדיר היבטים שונים של חובת הגילוי נעוץ בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992 (להלן: כללי הבנקאות) שהותקנו על ידי נגיד בנק ישראל מכוח סמכותו על-פי ס' 5 לחוק הבנקאות. הכלל הרלוונטי לענייננו מוסדר בסעיף 15 לכללי הבנקאות העוסק בהסדרת חובת גילוי בהסכם למתן אשראי לזמן קצוב. לפי סעיף 15(6) לכללי הבנקאות, בהסכם הלוואה צמודה למדד או לבסיס אחר, או במסמכי ההשלמה, יציין הבנק, בין היתר עובדות הבאות: "(א)סוג ההצמדה, שיעורה ובסיס ההצמדה; (ב)על אלו רכיבים בהלוואה חלה ההצמדה." לגבי הלוואות צמודות למדד לא הסתפק נגיד בנק ישראל בכלל האמור בסעיף 15(6) אלא קבע ביחס אליו כלל פרשנות בסעיף 2 (ד) לכללי הבנקאות, הקובע בזו הלשון: "2.(ד) בכל מקום שבו נקבע בכללים אלה כי יש לגלות ללקוח תנאי הצמדה למדד, יש לציין גם האם ההצמדה חלה רק במקרה של עליית המדד, או גם במקרה של ירידת המדד." 12. הצורך בהטלת חובת גילוי רחבה על הבנקים נבע "בעיקר מן המורכבות של החוזה הבנקאי ומן הרצון למנוע מצב שבו לקוחות יוחתמו על מסמכים ארוכים ומסובכים המנוסחים על-ידי הבנקים, כאשר אין להם כלים אלמנטאריים להתמודד עמם ולהבין כהלכה את משמעותם" [ראה ע"א 1304/91 טפחות-בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אלן ליפרט, פ"ד מז(3) 309, 326 (להלן: פסק דין ליפרט)]. 13. המשטר הנורמטיבי המיוחד שהוחל על הבנקים חורג מדיני חוזים רגילים בכך שמרחיב את דיני ההטעיה הקבועים בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 במספר מישורים מרכזיים, המובאים בפסק דין ליפרט בזו הלשון: "ראשית, אין בחוק הבנקאות דרישה לקשר סיבתי בין ההטעיה ובין ההתקשרות בהסכם עם הבנק, כדוגמת זו המופיעה בסעיף 15הנ"ל. שנית, האיסור בחוק הבנקאות רחב יותר ואוסר על כל מעשה או מחדל העלולים להטעות - היינו, אין דרישה להטעיה בפועל (הגם שללא הטעיה כזו ספק אם ניתן יהיה להצביע על נזק שיהווה עילה לפיצוי על-פי החוק). שלישית, הוראת סעיף 3לחוק הבנקאות מפרטת, כמתואר, שורה ארוכה של עניינים שבהם נאסרת הטעיה, ובכך היא משריינת את תחום ההגנה המוסדר בעניינים אלה מראש. רביעית, הוראת סעיף 3אוסרת הטעיה גם לעניין תוכן החוזה אשר נכרת בין התאגיד הבנקאי ללקוח." 14. הסנקציה שנקבעה בסעיף 15 לחוק הבנקאות במקרה של עבירה על הוראות חוק הבנקאות, או על תקנה שניתנה לפיו, היא תביעת פיצוים על-פי פקודת הנזיקין. אך למי שנפגע מהטעיה בדבר תוכן החוזה עומדות בנוסף גם תרופות שמעניק חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 בגין הפרת החוזה (ראה בספרם של ד' פרידמן ונ' כהן חוזים, כרך ב', 786). דין זה יחול גם במצבים של אי גילוי, "כאשר צד אחד נמנע מלהפנות את תשומת ליבו של הצד האחר להוראה יוצאת דופן בחוזה או לכך שהחוזה הינו שונה באופן מהותי ממה שהצד האחר היה זכאי לצפות" (ראה בספרם של פרידמן וכהן, שם). 15. נבחן להלן אם הפר הבנק במקרה שלפנינו את חובות הגילוי החלות עליו כלפי המבקשים? עיינתי בחוזים שלפניי והפכתי בהם אך לא הצלחתי להבין למה "התכוון המשורר" בסעיף 1 ד' לאותם חוזים בהתייחס למצבים שבהם חלה ירידה בשער הדולר לעומת השער היסודי. על-פי סעיף 2 לכללי הבנקאות היה על הבנק לציין בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים האם ההצמדה לשער הדולר תחול במקרה של עליית השער או שמא גם במקרה של ירידתו. מה קל ופשוט היה אם הבנק היה מקיים אחר כלל הפרשנות הקבוע בסעיף 2 לכלל הבנקאות ומנסח את התניה בחוזים שלפנינו באותה צורה ובאותה תבנית של ניסוח שנקבעה בכלל האמור. רוצה לומר, אילו הקפיד הבנק לציין בצורה מפורשת כי ההצמדה לשער הדולר תחול רק במקרים של עליית שער הדולר לעומת השער היסודי אך לא תחול במקרים של ירידתו, איש לא היה חולק על פרשנותה של אותה תניה. אך לא כך נהג הבנק במקרה שלפנינו. במקום לציין באופן ברור מה יהיה דין ההצמדה במקרים של ירידת שער הדולר, נקט הבנק בניסוח עמום ביחס לגורלה של ההצמדה במקרים אלו. בסעיף שלפנינו צוין כי במקרה של ירידתו של שער הדולר מתחת לשער היסודי, "ישולם אותו סכום, לפי ערכו הנקוב". דא עקא הבנק לא הבהיר בסעיף זה למה בדיוק התכוון בצמד התיבות "ערכו הנקוב" ולא טרח לבאר את משמעותו בסעיף ההגדרות בחוזים שלפנינו. אם הכוונה היתה לקביעת שער רצפה, כגרסת הבנק, שיעמוד על ערך השער היסודי, מדוע לא צוין כך בחוזה? מדוע היה צריך להשתמש במונח לא ברור ולא מוגדר, המתפרש לשתי פנים, במקום "לקרוא לילד בשמו" ולכתוב כי במקרה של ירידת השער לעומת השער היסודי יחול, פשוטו כמשמעו, השער היסודי? 16. אין ספק שסעיף זה בנוסחו כפי שמופיע בחוזים נשוא התביעה לוקה באי-בהירות המצריכה מלאכת השלמה פרשנית. ניסיון להגביל את אופן ההצמדה באופן חד-כיווני שמשרת את טובתו הבלעדית של הבנק חייב להיות מפורש, ולא ניתן להסתפק בביטוי "ערך נקוב", מבלי להסביר לאיזה ערך מתייחס הסעיף. אין ספק שאופן ההצמדה של ההלוואה לשער הדולר מהווה עניין מהותי ללקוח, ועל הבנק היה למנוע כל אפשרות של הטעייה באופן ניסוח הסעיף, ולצורך כך לפעול בהתאם לכללי הבנקאות, עליהם עמדנו לעיל. די בכך בלבד כדי לקבוע כי הבנק לא מילא אחר חובת הגילוי המוטלת עליו בחוק הבנקאות ובכללי הבנקאות שהוחקו מכוחו. 17. עמדנו לעיל על כך שעל הבנק מוטלות חובות גילוי מוגברות בכל הנוגע למסירת נתונים מהותיים ללקוחותיו. הטעם לכך ברור ונועד למנוע מצב שבו הלקוח ייטול על עצמו התחייבויות אשר אין הוא מבין את טיבן ומהותן המדויקים, ובפרט את מידת הסיכון הגלומה בהן. על הבנקים הוטלה החובה לפעול ולהתערב באופן ייזום לא רק לצורך ציון נתונים מהותיים בחוזה עצמו אלא גם במתן הסברים מפורטים ללקוח לגבי תוכן החוזה, כל אימת שקיימות נסיבות שבהן ניתן לצפות כי הלקוח אינו מבין עניין שהוא מהותי מבחינתו (פסק דין ליפרט, עמ' 327-328). חשיבותה של חובת ההסבר הודגשה במיוחד במצבים שבם ידוע לבנק כי נכללה בחוזה הוראה יוצאת דופן או שונה באופן מהותי מזו שהצד השני היה זכאי לצפות לה (פסק דין ליפרט, שם). 18. ומה במקרה שלפנינו? לא רק שסעיף שקובע מנגנון ההצמדה נוסח באופן שאינו מאפשר לעמוד על תוכנו המדויק, אלא שהבנק גם לא טרח להסביר למבקשים את משמעותו של סעיף זה ולא הסב את תשומת ליבם לנתון הבסיסי והחשוב, כי ההצמדה לשער הדולר תחול באופן חד-כיווני לטובת הבנק בלבד. כך עולה ממכלול הראויות שנפרשו לפני בתיק זה. הבנק, שטען בס' 21 בתגובתו לתובענה, שסעיף מנגנון ההצמדה היה ברור דיו, ולגביו אף ניתן הסבר למבקשים על ידי פקידת הבנק שהחתימה את המבקשים על חוזי ההלוואה, לא טרח להביא את אותו הפקידה לעדות בבית המשפט. במקומה, הביא הבנק להעיד מטעמו נציג שלא היה מעורב במתן ההלוואות נשוא התביעה למבקשים ולא טיפל בעניינם בבנק (עמ' 9 ש' 6-12 לפרוטוקול). מכאן שלא הוכיח הבנק כי נתן למבקשים הסבר כלשהו לגבי תנאי ההלוואה ואופן הצמדתה ולא הביא כל ראיה אחרת התומכת בגרסתו למתן הסבר כאמור למבקשים. 19. בהיעדר הסבר לגבי מנגנון ההצמדה שנקבע בהסכם, כל מה שנותר לנו לצורך הסקת מסקנה לגבי אומד דעתם של המבקשים בכריתת החוזים שלפנינו הוא החוזה עצמו, על לשונו ונסיבות חיצוניות לו. האם בנסיבות העניין יש מקום לטענה כי החוזים היה ברורים ונהירים למבקשים והם הבינותם בשעת אמת לפי המשמעות שמייחס להם הבנק בתובענה שלפנינו? לכך יש להשיב בשלילה. המבקש העיד במשפט, מבלי שנמצאו סתירות בעדותו, כי סבר לאחר שקרא את הסעיף כי ההצמדה לשער הדולר תהיה מלאה, וכך הבין את הביטוי "ערך נקוב". לדבריו, מכיוון שנטל הלוואה "דולרית", בלשונו, ומכיוון שידע שבכל עת יוכל לפרוע את ההלוואה בדולרים, סבר כי אין סיבה שלא תהיה הצמדה מלאה לשער הדולר גם אם יבחר לפרוע את ההלוואה בשקלים (ס' 5 לתצהיר המבקש). תימוכין לעדות זו של המבקש נמצאו בלשון ההסכם הראשון שצורף כנספח א' לתובענה ברישא של סעיף 1 להסכם זה, שבו נאמר באלה המילים: "סך של 900,000 ₪... ישא ריבית בשיעורים משתנים, וייפרע ולבנק במועדים ו/או בשיעורים, ויהיה צמוד לשער הדולר של ארצות הברית ו/או ייפרע במטבע הנ"ל, הכל כמפורט להלן:... (הדגשה שלי - ש.פ.)" נציג הבנק שהעיד מטעם הבנק אישר גם הוא בחקירתו הנגדית כי על-פי תנאי ההלוואה היו רשאים המבקשים לסלק את ההלוואה בדולרים, אם כי לא את ההחזרים החודשיים (עמ' 12 ש' 15-24 ועמ' 13 ש' 4 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, בהן ניתנה למבקשים זכות לפרוע את ההלוואה במטבע דולרי ללא הצמדתה לשער מסוים, סבירה יותר בעיניי גרסת המבקשים, כי לא חשבו כי יחויבו על ידי הבנק בשער מינימאלי כשיבואו לסלק את ההלוואה בשקלים. רוצה לומר, כי אילו בחרו המבקשים לסלק את ההלוואה במטבע דולרי לא היו מחויבים לשלם את הפרשי השער בין שער הדולר במועד התשלום לבין השער היסודי. מדוע אם כן היו המבקשים אמורים להניח כי יידרשו לשלם את הפרשי השער רק בגלל שבחרו לפרוע את ההלוואה במטבע ישראלי? לאמור לעיל יש להוסיף כי פירוש של המבקשים אודות מנגנון ההצמדה אינו תלוש מן הנוסח שבו מופיע בחוזה, שכאמור בהעדר הגדרה למונח "ערך נקוב" סובל באופן סביר את שני הפירושים, להם טוענים הצדדים שלפנינו. 20. מוכן אני להניח שאומד דעת של הבנק בכריתת החוזים שלפנינו היה שונה משל המבקשים, ושכוונתו בחוזים אלה היה למתן הלוואה בתנאים של הצמדה לשער דולר מינימאלי. כך עולה מתצהירו של נציג הבנק, בו העיד כי תקופה הרלוונטית לתביעה לא שיווק הבנק הלוואות משכנתא צמודות לדולר ללא שער דולר מינימאלי, ולכן כלל לא ניתן היה להעמיד למבקשים באותה תקופה הלוואה צמודה באופן מלא (ס' 20 לתצהיר נציג הבנק). עדות זו לא נסתרה, ולכן ניתן לקבוע כי אומד דעת של הבנק היה שונה משל המבקשים. 21. במצב דברים זה, בו נמנע הבנק מלגלות למבקשים את תוכנה "האמיתי" של תנית מנגנון ההצמדה בחוזים שכרת עמם, שניסחה באופן מטעה, הפר הבנק את חובות הגילוי החלות עליו כלפי המבקשים. הואיל וההטעיה, במקרה זה, מתייחסת לתוכן החוזה, ניתן כאמור להכיר בתוקפם המחייב של החוזים שנכרתו בהתאם לכוונתו של הצד ה"טועה" ולהעניק לו את הסעדים שעומדים לזכותו מכוח חוק החוזים (תרופות) (ראה אצל פרידמן וכהן, שם עמ' 786). רוצה לומר, כי במצב זה זכאים המבקשים לעמוד על קיום החוזים שכרתו עם הבנק בהתאם לאומד דעתם שגילו בעת לקיחת ההלוואות הללו. 22. למסקנה זו ניתן להגיע גם לפי כללי פרשנות החוזים, כפי שגובשו בפסיקת בית המשפט העליון בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ מט (2) 265, 313 (להלן: הלכת אפרופים). כלל מושרש וידוע הוא שבהיעדר אומד דעת משותף של הצדדים לחוזה, יפורש החוזה על-פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו, "על פי המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים..." (בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ מט (2) 265, 313) . התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך "אופייה ומהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים" והיא נובעת מהתכלית ההיפותטית שהיתה לצדדים אילו פעלו כאנשים סבירים והוגנים (עניין אפרופים, שם) 23. אחת מחזקות התכלית בחוזים צרכניים, שמהווה ביטוי לתכלית האובייקטיבית של החוזה, היא כלל פרשנות כנגד המנסח וכן כלל פרשנות החוזה "בהתחשב בציפיות הסבירות של הצרכן או הלקוח" (ראה בספרם של פרידמן וכהן, כרך ג', עמ' 283-284 וכן בספרו של א. ברק פרשנות במשפט 634-646 [כרך רביעי פרשנות החוזה]). שתי חזקות אלה, שמהוות חזקות פרשניות לטובת הצד הנשלט, הוחלו על החוזים הבנקאיים (ראה תא (מחוזי- י-ם) 5272/03 אסתר אילוז נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ) . בהתאם לחזקות אלה, מי שניסח את החוזה אחראי לאי-הבהירות שבו, ולכן עליו, ולא על הצד השני, לשאת בתוצאות. לכך מוסיף פרופ' פרידמן כי "בנסיבות מסוימות מוטל על הצד המנסח להעמיד את הצד השני על 'מכשול' או 'מלכודת' שיש בחוזה, ואם ה'מכשול' מוסתר באמצעות ניסוח מעורפל, ראו שהערפול יפורש כנגד המנסח" (ראה בספרם של פרידמן וכהן, כרך ג', עמ' 281). החזקה השנייה בדבר פרשנות החוזה "בהתחשב בציפיות הסבירות של הצרכן או הלקוח" אף רחבה יותר מהכלל בדבר פרשנות כנגד המנסח בכך שהיא מכירה בגלוי באפשרות לא רק לפרש את החוזה כי אם לסטות ממש מהאמור במסמך (ראה אצל פרידמן וכהן, כרך ג', עמ' 283-284). יותר על כן, חזקה בדבר תכלית המגשימה ציפיות סבירות של הלקוח שונה מהחזקה בדבר תכלית המגשימה תוצאות סבירות והגיוניות בכך שהאחרונה מתחשבת בציפיותיהם של כל הצדדים לחוזה, ואילו חזקה בדבר הגשמת ציפיות סבירות של הלקוח מפנה לצפיות של הצד הנשלט בלבד (ראה בספרו של ברק, שם עמ' 645). כאן המקום לציין, כי חזקת פרשנות כנגד המנסח, שעד לא מכבר נחשבה ל"חזקה ממדרגה שנייה" (ראה בספרו של ברק, שם עמ' 641), זוכה כיום למעמד בכורה עם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. 24. מכאן שגם לפי כללי פרשנות החוזים יש לפרש את חוזה לטובת המבקשים ולפי הפירוש שהם טוענים לו, היינו הצמדת ההלוואות לשער הדולר באופן דו-כיווני ומלא. 25. הבנק כאמור נסמך על האישור לתנית הצמדה דומה שניתן בבית הדין לחוזים אחידים בעניין הבנק הבינלאומי. באותו עניין אישר בית הדין לחוזים אחידים את תנית הצמדה של הסכם ההלוואה למדד המחירים לצרכן בנוסח דומה לנוסח התניה עסקינן לאחר שהמפקח על הבנקים חזר בו מהטענות להיותו של הסעיף בנוסחו דשם מקפח את הלקוחות. הבנק בתובענה שלפנינו, מבקש להסתמך על פסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים כהוכחה לכך שהחוזה שלפנינו אינו מקים למבקשים עילות הטעיה והפרת החוזה. אני דוחה את הטענה. ראשית, אין ענייננו בעילות קיפוח מכוח חוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים) אלא כאמור בעילות הטעיה והפרת החוזה. עילת הקיפוח, יסודותיה שונות, ולא בהכרח כרוכה, לצורך הפעלתה, בהוכחת פגם ברצון, שמהווה תנאי להכרה בעילת הטעייה. בחוזים אחידים, אין רלוונטיות לאומד דעתם של הצדדים לחוזה, שכן הבדיקה של הקיפוח בחוזה אחיד מתבצעת ביחס לציבור בלתי-מזוהה של לקוחות, ולכן "הקריטריון היחיד לבדיקת קיומו של הקיפוח הוא התוצאות הצפויות והנחזות על-פי החוזה ועל-פיו בלבד" (ראה בספרם של לוסטהויז ושפניץ חוזים אחידים 55-56). בעניין הבנק הבינלאומי בחן בית הדין את התניה שנדונה לפניו לפי הפירוש המוצע לה על ידי הבנק שם, שלגביו בלבד נטענה הטענה לקיפוח הלקוחות. כאמור לא נדרש בית הדין באותו עניין לשאלה אם הניסוח של הסעיף, כשלעצמו, נתון לפירושים שונים, אלא התמקד בתוצאות של אותו סעיף, לפי הפרשנות המחמירה עם הלקוח, כדי לברר אם זה מקיים את מבחן הקיפוח. אמנם בית הדין באותו עניין נתן תוקף להסכמת הצדדים שם, לפיה סעיף מנגנון ההצמדה עם מדד מינימאלי אינו מקפח את הלקוחות. ואולם, אין בכך, כשלעצמו, כדי להסיק כי הפרשנות האובייקטיבית לחוזה שלפנינו צריכה להיות לפי הפרשנות, לה טוען הבנק. לעיל עמדנו על כך, שבשל טיבו המיוחד של חוזה בנקאי, מפרשים את התכלית האובייקטיבית של החוזה לפי חזקה בדבר הגשמת ציפיות סבירות של הלקוח ולא בהתאם לציפיות הסבירות של הצדדים לחוזה בהתאם לחזקה בדבר תכלית המגשימה תוצאות סבירות והגיוניות. רוצה לומר, שגם אם מהחלטתו של בית הדין לחוזים אחידים משתמע שהצמדת הלוואה לשער דולר באופן חד-כיווני מהווה פרקטיקה סבירה, עדיין אין בכך כדי להשליך על תכליתו האובייקטיבית של החוזה הבנקאי, שכאמור מתפרש לפי ציפיות סבירות של הלקוח בלבד. לפיכך, הטענה נדחית. 26. כאן המקום לציין כי גם באסמכתאות אחרות של הבנק לא היה כדי להועיל לו. גם בת"א (מחוזי-ת"א) 1186/09 איזקסון נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ וגם בת"ק 4620/2/10 איגדילוב נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, , שאליהם הפנה ב"כ הבנק בסיכומיו, נדונו תביעות של הלווים לפי עילות הקיפוח מכוח חוק החוזים האחידים, ולא לפי העילות שהועמדו בבסיס התובענה שלפנינו. לפיכך, קביעות של בתי המשפט בפסקי דין הללו אינן ישימות במקרה שלפנינו. 27. אני גם דוחה את טענת ההתיישנות שנטענה בסיכומיו של ב"כ הבנק. בהתאם להחלטת הביניים שניתנה בסוגיית ההתיישנות, נקבע כי חל על המקרה שנדון לפנינו חריג ההתיישנות שלא מדעת, היה ויתברר במהלך שמיעת הראיות כי העובדות העומדות בבסיס התובענה נעלמו מן המבקשים מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא היו יכולים למנען. המבקש לא נחקר במהלך חקירתו הנגדית האם היה ביכולתו לעמוד על עובדות העומדות בסיס עילת התובענה בזמן שקדם לחלוף עילת ההתיישנות, ולא הובאה כל ראיה אחרת המוכיחה את התרשלותם של המבקשים בעניין זה. לכן הטענה נדחית. 28. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, דינה של התובענה להתקבל. משנמצא שהבנק מפר את החוזים עם המבקשים, והסעד המבוקש בתובענה הוא אכיפתו, אני מורה על צו עשה כמבוקש בתובענה. 29. אני מחייב את הבנק לשלם למבקשים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח . משכנתאמקרקעין