קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה למתן צו אשפוז / בקשה לצו אשפוז: בפני בקשות בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") וסעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: "חוק חולי הנפש"). החלטה מנומקת זו באה בהמשך להחלטה שניתנה במהלך הדיון שהתקיים היום בצהריים. רקע כללי - לנאשם מיוחסות עבירות של תקיפה סתם ואיומים כלפי אחותו, אשר בוצעו ביום 31/8/2011. הנאם נעצר ביום 1/9/2011 והובא למרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל (להלן: "המרכז") לצורך הסתכלות בתנאי אשפוז מכח צו של בהמ"ש מיום 1/9/2011. בבדיקה נמצא כי הוא מצוי במצב פסיכוטי פעיל, כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין, כי לא הבין את משמעות פעולותיו במועד ביצוע העבירה הנטענת וכי הוא זקוק להמשך טיפול במסגרת אשפוז פסיכיאטרי - והכל כמפורט בחוות הדעת הראשונה מיום 9/9/2011. בדיון שהתקיים ביום 11/9/2011 ביקש בא כוחו של הנאשם לדחות את הדיון למשך כמה ימים על מנת לבדוק אם מצבו של הנאשם ישתפר או ישתנה. נעתרתי לבקשה וקבעתי דיון נוסף להיום, תוך פניה למרכז לצורך קבלת חוות דעת משלימה. היום הוגשה חוות דעת משלימה אשר בה פורט כי לא חל כל שינוי במצבו של הנאשם וכי הוא עדיין נמצא במצב פסיכוטי פעיל וזקוק להמשך טיפול. במהלך הדיון ביקש ב"כ המאשימה להורות על הפסקת ההליכים מכח סעיף 170 לחסד"פ ועל מתן צו אשפוז מכח סעיף 15(א) לחוק חולי הנפש. ב"כ של הנאשם ביקש להסתפק במתן צו לטיפול מרפאתי במקביל צו אשפוז עליו הורה הפסיכיאטר המחוזי. הוראות החוק הרלבנטיות - סעיף 170 לחסד"פ, אשר כותרתו - "נאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין", קובע כדלקמן - "170. (א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו ; ..... " סעיף 15 לחוק חולי הנפש, אשר החליף את סעיף 6 לחוק בנוסחו הקודם, ואשר כותרתו - "אשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על פי צו בית משפט", מורה כדלקמן - "15. (א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; ........ (ב) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי. (ג) לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית; ..... (ד) בית המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם. (ה) ..... (ו) ..... (ז) הפסיכיאטר המחוזי יקבע באיזה בית חולים או מרפאה יבוצעו צו או הוראת אשפוז לפי סעיף זה." לאור שתי חוות הדעת המצויות בתיק קיימות בפני ראיות באשר לכך שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה. לא אפרט את כל האמור בחוות הדעת באשר למצבו של הנאשם והתנהגותו אך אציין כי נמצא כושר שיפוט לקוי, ללא תובנה באשר למצבו וללא הבנה כי יש צורך בטיפול. עוד אציין כי צווין שהנאשם מוכר למרכז משני אישפוזים קודמים וכי מצבו החמיר במהלך ששת החודשים האחרונים. לכן, אני קובעת כי מתקיימות הוראות הרישא של סעיף 15(א) לחוק חולי הנפש, דהיינו - כי הנאשם אינו מסוגל כיום לעמוד לדין. בהתאם, אני קובעת כי מתקיימות אף הוראותיו של סעיף 170(א) לחסד"פ, ולכן אני מורה על הפסקת ההליכים הפלילים נגד הנאשם (בתיק זה ובבקשה למעצר עד תום ההליכים). עתה יש צורך לדון במחלוקות שבין הצדדים לגבי השאלה אם יש להורות על אשפוז או טיפול מרפאתי ולגבי השאלה אם ניתן וצריך להגביל את תוקפו של אותו צו. באשר למחלוקת הראשונה - צו אישפוז או צו טיפול מרפאתי עמדת המדינה היא שיש צורך במתן צו אישפוז, ולעומתה - עמדת הנאשם היא כי יש להסתפק בצו לגבי טיפול מרפאתי, כאשר בני משפחתו של הנאשם ידאגו לרציפות הטיפול כסדרו. עמדתי היא כי יש להורות על צו אשפוז ואין להסתפק בצו לגבי טיפול מרפאתי. בהקשר זה אני מתבססת על האמור בחוות הדעת לגבי כך שהנאשם נמצא במצב פעיל "עם סיכון מיידי לזולת" וכי לדברי אמו "לאחרונה הפך לאלים כלפי המשפחה". עוד אפנה לכך שבחוות הדעת מצוין כי לאחר האשפוז הקודם של הנאשם הומלץ לו לבצע טיפול במסגרת מרפאות החוץ של המרכז אך הוא לא הקפיד על המעקב, לא נטל טיפול תרופתי ולא פנה לפסיכיאטר. בנוסף, מצוין בחוות הדעת כי הנאשם נעדר תובנה לגבי מצבו ולגבי הצורך בטיפול. במצב דברים זה, לא ניתן להסתפק בטיפול תרופתי ולא ניתן להעתר לבקשת הנאשם ומשפחתו לפיה הם ידאגו לכך שהוא יטול את התרופות באופן סדיר. הנאשם זקוק לטיפול מעבר לנטילת התרופות, הוא מסוכן לבני המשפחה עצמם ויש לאשפזו בצו של בהמ"ש. יש אף לזכור את הוראותיו של סעיף 15(ד) לחוק חולי הנפש אשר קובע שבהמ"ש לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם. במקרה זה אני חוששת שצו לטיפול תרופתי עלול לסכן את הנאשם עצמו, את משפחתו ואת הציבור בכלל. אשר על כן אני מורה על אשפוזו של הנאשם, בהתאם לסעיף 15(א) לחוק חולי הנפש, ובהתאם להוראות סעיף 15(ז) לחוק - אבקש כי הפסיכיאטר המחוזי יורה באיזה בית חולים או מרפאה יתבצע הצו. באשר למחלוקת השניה - בשאלת תוקפו של צו האשפוז ב"כ המלומד של הנאשם גורס שאף אם ינתן צו אשפוז יש להגבילו את תוקפו, ובין היתר הוא מציין כי במידה וצו האשפוז יתבצע במשך חודשים ארוכים הרי שתקופה זו אינה פרופורציונלית לתקופת המאסר שעלול היה הנאשם לרצות - לו היה מורשע בגין העבירות נשוא כתב האישום. אף בנקודה זו עמדתי שונה. ראשית, לבהמ"ש אין כל סמכות לקצוב את תקופת האשפוז בעת מתן צו האשפוז, על פי הוראותיו של חוק חולי הנפש. שנית, גם לגופם של דברים, אין כל סיבה לקצוב את התקופה במקרה זה ואי אפשר היום לדעת מתי ישתפר מצבו של הנאשם ומה יהא המהלך המתאים לכשישתפר המצב. מה גם שהערכה שכזו (אם בכלל אפשרית) חייבת להמסר על ידי מומחים לדבר. לבהמ"ש, כמובן, אין כל כלים להעריך מתי ישוב הנאשם לאיתנו. בהקשר זה אפנה לפסה"ד המנחה בע"פ 3854/02 פלוני נ' הועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים ואח', פ"ד נז (1) 900, כאשר שם נדון עניינו של נאשם ששהה באשפוז כפוי על פי צו של במ"ש במשך 14 (!) שנה. בהמ"ש שם, לאחר סקירת המסגרת הנורמטיבית, קבע כי חירותו של נאשם לגביו ניתן צו אישפוז - "נתונה בידיה של ועדה פסיכיאטרית מחוזית (להלן - הוועדה הפסיכיאטרית). ועדה זו דנה בעניינו של נאשם-חולה-נפש לפחות אחת לששה חודשים (סעיף 28(א) לחוק). מסמכותה לאשר לחולה חופשות. היא המוסמכת לשחרר את החולה מבית החולים ללא תנאי (סעיף 28(ב) לחוק). הודעה על מועד השחרור ניתנת, בין השאר, ליועץ המשפטי לממשלה, הרשאי להורות כי הנאשם יועמד לדין על העבירה בה הואשם (סעיף 21 לחוק)." משמע - שעל פניו, באופן רגיל, בהמ"ש אינו יכול לקצוב מראש את תוקפו של צו האשפוז. בהמשך, דן בהמ"ש בבעיתיות הכרוכה בכך שלעיתים משך האשפוז רב, כי האשפוז "הפלילי" פוגע בזכויותיו של הנאשם החולה באופן רב יותר מאשר האשפוז "האזרחי", ולכן בהמ"ש דן בשאלה - כמה זמן ניתן להחזיק נאשם באשפוז כפוי, מתי יש לעבור למסלול "האזרחי" ואיך צריך להתבצע המעבר. לאחר ניתוח המצב במדינות נוספות מגיע כב' הנשיא (לשעבר) ברק, למסקנות הבאות : "נראה לי כי .... ההחלטה בעניין ביטול צו האישפוז צריכה להתקבל על ידי בית המשפט. הוא זה שהוציא את צו האישפוז, והוא זה שצריך להחליט אם יש בחלוף הזמן כדי להביא לצורך לבטלו. אכן, צו האישפוז אינו מתבטל מעצמו בשל חוסר הסבירות שבהמשך ביצועו. חוסר הסבירות מהווה עילה לביטולו של צו האישפוז על ידי מי שהוציא אותו, כלומר בית המשפט עצמו. כל עוד בית המשפט לא ביטל את צו האישפוז - הרי הוא עומד בעינו. ... כיצד ידע בית המשפט כי עליו לבחון מחדש את סבירותו של צו האישפוז? בדרך כלל, בית המשפט אינו פועל מיוזמתו שלו. עליו להיות מופעל על ידי גורם מעוניין. מיהו גורם זה? בוודאי שחולה הנפש עצמו רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את צו האישפוז. עם זאת, בשל מצבו הנפשי, אין להפקיד עניין זה אך בידיו. יש להבטיח הסדר מוסדי אשר יוכל לעקוב אחר התפתחות הדברים, ואחר הצורך בפניה לבית המשפט. מטעם זה אין גם להסתפק בקרוביו של הנאשם-חולה-הנפש. מיהם הגורמים המוסדיים שניתן לקחתם בחשבון? אחד הגורמים המוסדיים שניתן לקחתם בחשבון הינו הוועדה הפסיכיאטרית. זו דנה בעניינו של חולה הנפש אחת לששה חודשים (סעיף 28(א) לחוק). מצבו של חולה הנפש מוכר לה. היא יודעת אם ישנה הסתברות ממשית כי הנאשם יוכל לעמוד לדין פלילי, ומהם סיכויי החלמתו. בראשה עומד משפטן אשר יוכל להעריך את הצורך בפניה לבית המשפט (ראו סעיף 24(ג) לחוק). הקושי באפשרות זו הינו, בין השאר, כי הוועדה הפסיכיאטרית היא גוף סטטוטורי בעל סמכויות מוגבלות, וספק בעיני אם הסמכות לפנות לבית המשפט בעניין שלפנינו נמנית עם סמכויותיו. גורם מוסדי אחר הינו היועץ המשפטי לממשלה. הוא הגיש את כתב האישום. הוא מודע לצו האישפוז. בידו האפשרות לערער על כל החלטה של הוועדה הפסיכיאטרית בפני בית המשפט (סעיף 29(א) לחוק). משמע, יש בידו נתונים על מצבו של הנאשם-חולה-הנפש. כמי שממונה על אינטרס הציבור, עליו מוטלת החובה - ובידיו האמצעים הדרושים לכך - לעקוב אחר התפתחות הדברים, ולבחון אם המשך תוקפו של צו האישפוז אינו חורג ממיתחם הסבירות. בידו האפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את כתב האישום או את צו האישפוז. כמי שממונה על אינטרס הציבור בידו גם לפנות לפסיכיאטר המחוזי, ולהפעילו על מנת להעביר את חולה הנפש מהמסלול הפלילי אל המסלול האזרחי. הנה כי כן, בהיעדר חקיקה ספציפית - וכל עוד זו לא נתקבלה על ידי הכנסת - הפתרון המעשי שניתן לקבל במסגרת החוק הינו, כי האחריות למעקב אחר סבירותו של צו האישפוז תוטל על היועץ המשפטי לממשלה." כלומר, בהמ"ש לא יקצוב מראש את צו האשפוז, אלא יוכל לבטלו לאחר שתוגש בקשה לבטלו - על ידי גורמים שונים פוטנציאליים. עוד אפנה לע"פ (חיפה) 184/05 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2005 (1) 8335 עמ' 8337, מפי כב' השופט דר, אשר קבע כי בהמ"ש אינו יכול לקצוב מראש את תקופתו של צו האישפוז וכי כל קביעה שכזו, במועד בו ניתן הצו, על בסיס הנתונים הקיימים במועד שכזה - הינה שרירותית. לכן, מסקנתי היא שאין כל מקום להגביל היום את תוקפו של צו האשפוז. עם זאת אני מאמצת - עם כל הכבוד - את ההסדר אליו הגיע בהמ"ש המחוזי בע"פ 184/05 הנ"ל, שם קבע ההרכב כי ניתן להשיג את האיזון הנכון בין האינטרסים השונים המונחים על הכף, בכך שקבע שאם הרופאים המטפלים בנאשם יגיעו למסקנה כי מצבו ישתפר, הם יוכלו לפנות לועדה הפסיכיאטרית ולבקש קיום דיון לגבי סיומו של הצו או מעבר ל"אשפוז אזרחי" למרות שטרם חלפו ששה חודשים מיום מתן הצו ולכן אבקש להוסיף תניה זו לצו האשפוז שניתן בזאת. עוד יש להוסיף כי במידה ומי מבני משפחתו של הנאשם יסבור במהלך הזמן כי יש מקום לכנס את הועדה "מוקדם מהמתוכנן" - הוא יוכל לעתור לכינוסה ואף לפנות לערכאות - אם יהיה צורך. בהתייחס לטענה האחרונה של ב"כ של הנאשם אומר כי אין (ולא אמור להיות) כל קשר בין תקופת האשפוז לבין חומרת העבירה בה מואשם חולה הנפש; וכנגזר מכך - אין קשר בין תקופת האשפוז לבין תקופת המאסר ה"פוטנציאלית". מתן צו האשפוז אינו בבחינת עונש אלא נועד על מנת להגן על הנאשם, על מנת לסייע לו במאבקו במחלת הנפש ממנה הוא סובל ועל מנת להגן על הסביבה (וראו את רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב (1) 697). אינטרסים אלו לא יכולים להיות מוגבלים בזמן והנאשם יסיים את אישפוזו כאשר יימצא שאין כל סכנה אם הוא יתהלך מחדש ברחובות העיר. לעיתים יש צורך לאשפז למשך שנה מי שמואשם בעבירה קלה (אשר הענישה הנוהגת לגביה הינה קנס בלבד) ולעיתים יש צורך לאשפז לתקופה קצרה מי שמואשם בעבירת רצח. כל מקרה לגופו. סיכום - אשר על כן, אני מורה כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, כי ההליכים בעניינו יופסקו וניתן בזאת צו אשפוז במקום אשר יורה הפסיכיאטר המחוזי, בכפוף לכך שבמידה והרופאים המטפלים יסברו שחלה הטבה במצבו של הנאשם הם יוכלו לפנות בכל עת לועדה הפסיכיאטרית על מנת שתשקול את סיום תוקפו של הצו. רפואהצוויםנאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדין