קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לסעד זמני ללא הגשת תביעה עיקרית: רקע וההליך בבית משפט קמא מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) מיום 30.5.11 ומיום 31.5.11, במסגרת ת.א. 20188-05-11 . ראשיתו של ההליך בבית משפט קמא הוא ב"בקשה בהולה להסרת פלישה טרייה" שהגיש המשיב ביום 11.5.11 נגד המבקש, משטרת ישראל ועיריית ירושלים (להלן: "הבקשה"). במסגרת הבקשה, עתר המשיב להורות למשטרה לסייע לו - הבעלים, על פי הנטען, של מקרקעין בשטח של כ-46 דונם בשכונת ואדי ג'וז (להלן: "המקרקעין") - לממש את זכות העזרה העצמית העומדת לו מכוח סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "החוק") ולפנות את המבקש ומי מטעמו מהמקרקעין. בכך ביקש המשיב להחזיר את המצב במקרקעין לקדמותו. על פי הנטען בבקשה, פלש המבקש יחד עם קבוצת אנשים למקרקעין והציב עליהם מתקנים שונים וציוד. לטענת המשיב, הוא פנה למשטרת ישראל בבקשה לסייע לו בפינוי המבקש מהמקרקעין, ואולם, על פי הטענה, משטרת ישראל סירבה לסייע לו בפינוי בהיעדר צו שיפוטי המורה לה לעשות כן. עוד טען המשיב, כי בשנת 2008 נערך הסכם קומבינציה בינו לבין המבקש בנוגע להקמת פרוייקט בנייה על חלק מהמקרקעין, ואולם, לטענת המשיב, המבקש הפר את ההסכם ולא עמד בתשלומים שנקבעו, ומשכך אין לו כל זכויות במקרקעין. בו ביום (11.5.11) חתם בית משפט קמא על צו שהוגש לחתימתו על ידי המשיב, במסגרתו נאסר על המבקש או מי מטעמו לפלוש למקרקעין. כמו כן, הורה בית משפט קמא למשטרת ישראל לסייע בידי המשיב באכיפתו של הצו. בעקבות כך פנה המשיב למשטרת ישראל וזו החלה בפינוי המבקש מהמקרקעין. בערבו של אותו יום ולאחר פנייה של ב"כ המבקש לבית משפט קמא, ניתנה על ידי בית משפט קמא החלטה נוספת, על פיה נאסר על שני הצדדים להיכנס למקרקעין עד לקיום דיון בבקשה. המבקש הגיש את תגובתו לבקשה, וביום 16.5.11 התקיים דיון במעמד שני הצדדים לפני בית משפט קמא. במסגרת הדיון נחקרו המבקש והמשיב על תצהיריהם שצורפו לבקשה ולתגובה. ביום 30.5.11 ניתנה על ידי בית משפט קמא ההחלטה מושא הבקשה שלפניי, במסגרתה קיבל בית משפט קמא את הבקשה והורה למבקש לסלק את ידו מהמקרקעין, לרבות סילוק ציוד שהוכנס לשם על ידו. בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי ביום 11.5.11 פלש המבקש למקרקעין, גידר אותם והציב שם ציוד. בית משפט קמא דחה את טענת המבקש כי יש למחוק את הבקשה משלא הוגשה תביעה עיקרית בתיק בתוך פרק הזמן הקבוע בתקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), וקיבל את עמדת המשיב כי הבקשה אינה מצריכה הגשת תביעה עיקרית, שכן כל עניינה הוא בקשה להסרת פלישה טרייה. בית משפט קמא הוסיף ואמר, כי מאחר שבקשתו של המשיב נסמכת על הזכות לעשיית דין עצמי מכוח סעיף 18(ב) לחוק, הרי שהשאלה היחידה המונחת להכרעתו היא האם עומד המשיב בתנאי סעיף 18(ב) לחוק. משכך, קבע בית משפט קמא כי הבקשה עומדת בפני עצמה ואין היא כרוכה בתביעה אחרת שעניינה בירור מעמיק של זכות המשיב במקרקעין. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי המבקש אינו מכחיש את בעלותו של המשיב במקרקעין ואת זכות החזקה שלו בהם; כי אין מחלוקת שהבקשה הוגשה בתוך פרק הזמן המוגדר בחוק כ"פלישה טרייה"; וכי המשיב אינו מכחיש כי נכנס למקרקעין. בנסיבות אלה, קבע בית משפט קמא כי המשיב עומד בתנאי סעיף 18(ב) לחוק. בית משפט קמא דחה את טענות ההגנה שהעלה המבקש בדבר זכות חזקה שיש לו במקרקעין וכן טענה לשותפות עם המשיב במקרקעין. בסופו של יום, כאמור, הורה בית משפט קמא למבקש לסלק ידו מהמקרקעין, לפנות משם כל ציוד שהוכנס וכן את כל מי שנכנס לשם מטעמו. כמו כן, נאסר על המבקש להיכנס למקרקעין או לעשות בהם כל פעולה הפוגעת בזכויות המשיב במקרקעין. עוד נקבע בהחלטתו של בית משפט קמא, כי משטרת ישראל תסייע למשיב בביצוע ההחלטה, ככל שהמבקש לא ימלא אחריה באופן עצמאי או ככל שיפר אותה לאחר מכן. בית משפט קמא גם חייב את המבקש בהוצאות לדוגמא בסך של 10,000 ₪. בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה הנ"ל, שהגיש המבקש בבית משפט קמא לאור כוונתו להגיש בקשת רשות לערער על ההחלטה לבית משפט זה, נדחתה על ידי בית משפט קמא בהחלטה מיום 31.5.11. אלה שתי ההחלטות מושא הבקשה שלפניי. עיקרי טענות הצדדים טענות המבקש תחילה טוען המבקש, כי הגם שהחלטת בית משפט קמא הוכתרה בכותרת "החלטה" הרי שהלכה למעשה היא בבחינת פסק דין, שכן בית משפט קמא קיבל את עמדת המשיב וקבע כי אין הוא מחוייב להגיש תביעה עיקרית, כך שבפועל החלטתו של בית משפט קמא סיימה את ההליך ולפיכך היא מהווה פסק דין שהערעור עליו הוא בזכות ולא ברשות. עוד טוען המבקש, כי טעה בית משפט קמא משלא קבע כי הצו שניתן על ידו ביום 11.5.11, פקע, בהיעדר הגשת תביעה עיקרית על ידי המשיב, בהתאם להוראות תקנה 363 לתקנות, ומשקבע כי הבקשה איננה נזקקת לתביעה עיקרית. בהקשר זה טוען המבקש, כי בנסיבות אלה, הצו שניתן על ידי בית משפט קמא בטל מעיקרו ואין צורך בביטולו. המבקש מוסיף וטוען, כי טעה בית משפט קמא משנתן את הצו מבלי שהורה על הפקדת ערובה על ידי המשיב, חתימה על התחייבות וכו', כנדרש על פי התקנות כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני. גם מסיבה זו, טוען המבקש, הצו בטל מעיקרו. עוד נטען בהקשר זה על ידי המבקש, כי טעה בית משפט קמא משנתן למעשה סעד זמני הזהה לסעד העיקרי וזאת מבלי שהוגשה כלל תביעה עיקרית על ידי המשיב. המבקש מעלה גם טענות לגופו של עניין. לטענת המבקש, המשיב העלים מבית משפט קמא, בבקשה שהגיש, את העובדה כי העביר את הבעלות במקרקעין לידי צד ג' עוד ביוני 2010, וציין זאת רק בהמשך. לטענת המבקש, טעה בית משפט קמא משלא חייב את המשיב להציג את המסמכים הנוגעים להעברת הבעלות במקרקעין, ומשלא זקף לחובת המשיב את התנהלותו בעניין זה. המבקש מוסיף וטוען כי בית משפט קמא התעלם מהסכם קומבינציה שנערך בין הצדדים בשנת 2000, בטענה כי תרגום המסמך לא עמד בפניו. לטענת המבקש, הסכם זה הקנה לו זכות החזקה במקרקעין. עוד נטען על ידי המבקש, כי טעה בית משפט קמא משקבע שהפעולות אותן ביצע במהלך השנים ביחס למקרקעין אינן יוצרות חזקה בהם. המבקש אף טוען להשתק ומניעות של המשיב מלטעון לפלישה של המבקש למקרקעין וכן לזכות עיכבון במקרקעין. המבקש גם משיג על החלטתו של בית משפט קמא מיום 31.5.11 בבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש, ועותר לביטולה לנוכח סתירה פנימית שקיימת בה, לטענתו. טענות המשיב בתגובה שהוגשה מטעמו טוען המשיב, כי המבקש פלש למקרקעין יחד עם חבורה של "עבריינים", כהגדרתו, וכאשר ביקש לקבל סיוע ממשטרת ישראל בפינוי הפולשים הפנתה אותו משטרת ישראל לבית המשפט לקבלת צו. לטענת המשיב, כאשר מדובר ב"פלישה טרייה", כמו במקרה דנן, אין כלל צורך בקבלת צו שיפוטי והמשיב יכול היה, באופן תיאורטי, להשתמש בכוח סביר לסילוק המבקש מהמקרקעין באופן עצמאי. ואולם, לנוכח יחסי הכוחות שבין הצדדים ועל מנת להימנע מאלימות, פנה המשיב למשטרה לקבל את עזרתה בסילוק הפולשים. לנוכח סירובה של משטרת ישראל לסייע לו והפנייתה אותו לבית המשפט, נאלץ להגיש את הבקשה לבית משפט קמא. עוד טוען המשיב, כי הבקשה עומדת בפני עצמה והיא איננה מצריכה הגשת תביעה עיקרית. המשיב מוסיף וטוען, כי הצדדים נחקרו בבית משפט קמא על תצהיריהם ובית משפט קמא קבע ממצאים עובדתיים שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהם. המשיב דוחה את טענת המבקש כי נערך בין הצדדים הסכם בשנת 2000, ומוסיף, כי המבקש מטעה את בית המשפט וכי ההסכם היחידי שנכרת בין הצדדים נערך ביום 30.4.08. במסגרת הסכם זה, טוען המשיב, צוין במפורש כי אין בו כדי להעניק למבקש שום זכות במקרקעין. לטענת המשיב, הסכם זה הופר על ידי המבקש אשר לא שילם את התמורה שנדרש לשלם על פי ההסכם. בדיון שהתקיים בפניי ביום 14.7.11 שבו הצדדים על טענותיהם. בהמשך לדיון זה צירף המשיב פסיקה התומכת, לשיטתו, בהחלטתו של בית משפט קמא. דיון והכרעה החלטתי ליתן למבקש רשות לערער ולדון בבקשה כבערעור, בהתאם לתקנות 407 ו-410 לתקנות. משכך, מתייתר הצורך להכריע בשאלה האם החלטתו של בית משפט קמא מיום 30.5.11 הינה פסק דין או החלטה אחרת (על מנת לקבוע האם הערעור הוא בזכות או טעון קבלת רשות לערער). לטענת המבקש, כאמור, נפל פגם בהליך בו נקט המשיב, בכך שלא הוגשה על ידו תביעה עיקרית בהמשך לבקשה שהגיש בבית משפט קמא. המבקש טוען, כי בשל פגם זה ההחלטות שניתנו על ידי בית משפט קמא, מושא ההליך שבפניי - בטלות. המשיב טוען מנגד, כי הבקשה עומדת בפני עצמה ואין היא מצריכה הגשת תביעה עיקרית. אני סבור כי יש לקבל את הטענה הדיונית שהעלה מבקש, ואולם אין בידי לקבל את המסקנה אליה הגיע המבקש ולהעניק את הסעד לו הוא עותר. אבהיר את הדברים. כידוע, מערכת המשפט היא מערכת הפועלת בהתאם לכללים ברורים הקבועים בדין. הרוצה להביא עניין מסויים לפתחו של בית המשפט, חייב לפעול במסגרת הכללים שנקבעו לכך בדין. מתוך עקרון זה, מוגדר למשל המונח "תובענה" בסעיף 1 לתקנות באופן הבא: "תביעות, בקשות ושאר ענינים שמביא בעל דין לפני בית משפט באחת הדרכים שנקבעו לכך" [ההדגשה הוספה]. היינו, תנאי לקבלת "כרטיס כניסה" להבאת עניין לפני בית המשפט הוא הבאתו במסגרת הליך מוכר הקבוע לכך בדין. בענייננו, נקט המשיב בבית משפט קמא בהליך שאינו מוכר בדין. מעיון בפתיח של הבקשה ומזהות הצדדים לה, ניתן לסבור כי המשיב פתח בבית משפט קמא בהליך מינהלי ולא בהליך אזרחי, שכן הוא עתר להורות למשטרה לסייע לו בסילוק המבקש מהמקרקעין, סעד שהוא, על פניו, מינהלי. ואולם, הבקשה הוגשה בבית משפט אזרחי. משכך, שומה היה על המשיב לנקוט ב"הליך מוכר הקבוע לכך בדין", כגון תביעה אזרחית "רגילה", תביעה בסדר דין מקוצר, המרצת פתיחה, וכיוצא באלה סוגי הליכים הקבועים בתקנות. דא עקא, שהמשיב לא ידע לומר באיזה מבין סוגי ההליכים הקבועים בתקנות הוא נקט. הוא הסתפק בכך שטען, כי ראוי וצודק היה שהבקשה אותה הגיש לבית משפט קמא תידון באופן בו נדונה. אלא שענייננו בדין המצוי ולא בדין הרצוי, ולכן על המשיב להביא עניינו בפני בית משפט רק באחת הדרכים הקבועות לכך בדין. אלא, שבכך אין עדיין כדי להביא לקבלת הערעור. הטעם לכך הוא, שבנסיבות המיוחדות של מקרה זה, אני סבור שיש מקום לראות בבקשה שהוגשה בבית משפט קמא כבקשה למתן סעד זמני שעניינה סילוק מיידי של פולשים ממקרקעין, בכפוף לכך שהמשיב יגיש לבית משפט קמא תביעה עיקרית. אמנם בדרך כלל בקשה למתן סעד זמני מוגשת ביחד או לאחר הגשת תובענה עיקרית, ובמסגרתה של אותה תובענה (תקנה 362 לתקנות). לכלל זה ישנו חריג שעניינו האפשרות להגיש בקשה לסעד זמני, בטרם הגשת תובענה, בתנאי שתובענה תוגש לאחר מכן (תקנה 363 לתקנות). משמעות הדבר היא, כי בין כך ובין כך, בקשה למתן סעד זמני איננה יכולה לעמוד "בחלל ריק", אלא עליה להתלוות לְתובענה, בין אם זו מוגשת לפני הבקשה לסעד זמני ובין אם לאחריה. במקרה שבפנינו, המשיב סבר כי די בהגשת הבקשה אותה הגיש לבית משפט קמא, ואין צורך בהגשת תובענה נוספת. עמדה זו התקבלה על ידי בית משפט קמא, אלא שמהטעמים עליהם עמדתי, לא ראיתי מקום לקבלה. נוכח הדיון המעמיק שבית משפט קמא קיים בנושא, ונוכח נסיבות המקרה הנדון, כפי שתוארו על ידי בית משפט קמא, אינני סבור כי יש לבטל את כל שהתרחש בבית משפט קמא. אני סבור, כי יש מקום לאפשר למשיב לתקן את הטעות הדיונית שנתפס לה, ולראות בבקשה שהגיש לבית משפט קמא ובדיון שהתקיים בבית משפט קמא, כדיון בסעד זמני, המקדים דיון בתובענה עיקרית שיש לאפשר למשיב להגיש. תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי "בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין, ובלבד שתוקפו של הצו יהיה מותנה בהגשת התובענה בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו או בתוך מועד אחר, שקבע בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו". בשל הטעמים עליהם עמדתי אני קובע, כי יש לאפשר למשיב להגיש תביעה עיקרית לבית משפט קמא, תוך 7 ימים ממועד קבלת פסק דין זה. אם לא תוגש תביעה עיקרית תוך המועד האמור - החלטת בית משפט קמא תבוטל. כפי שציינתי, בית משפט קמא קיים דיון מעמיק בעניינה של הבקשה שהונחה בפניו. אני סבור, כי אין לקבל את טענות המבקש כנגד ההחלטה מיום 30.5.11, לגופה. כאמור, בית משפט קמא ניהל הליך ראוי וקִיים דיון בבקשה במעמד שני הצדדים, במסגרתו הם נחקרו על התצהירים שהגישו. בהחלטתו המפורטת, בחן בית משפט קמא את הראיות שעמדו לפניו, דן בטענות הצדדים לגופן, קבע ממצאים עובדתיים, והגיע למסקנה כי המשיב עומד בתנאי סעיף 18(ב) לחוק וכי הוא זכאי לסלק את המבקש מהמקרקעין. כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא ואיני סבור כי המקרה דנן נופל בגדר החריגים לכלל זה. זאת, בייחוד לנוכח קביעתי כי מדובר בהחלטה בסעד זמני בלבד. סוף דבר מהטעמים עליהם עמדתי לעיל, החלטתי לדחות את הערעור. כפי שציינתי, יש לראות בבקשה שהוגשה לבית משפט קמא ובהחלטה שניתנה על ידו, כבקשה למתן סעד זמני וכהחלטה לתת סעד זמני, עוד לפני הגשת תביעה עיקרית. על המשיב להגיש לבית משפט קמא תביעה עיקרית, תוך 7 ימים ממועד קבלת פסק דין זה. אם לא תוגש תביעה עיקרית תוך המועד האמור - החלטת בית משפט קמא תבוטל. ואם תוגש - תתברר התביעה העיקרית לפי סדר, ככל שיהיה לצדדים עוד עניין בבירורה. הואיל ומצד אחד קיבלתי את טענתו הדיונית של המבקש, ואולם מצד שני דחיתי את ערעורו, יישא כל צד בהוצאותיו. סעד זמני